שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 11

וא"כ יצא לנו מזה לענין איסור יבמה לשוק דבלא שהו עליו גם בה אסורה להנשא אבל אם שהו עליו דבא"א לא תצא י"ל דגם הם מודים לדעת הרמב"ם דלא החמירו בו לכתחילה רק באיסור כרת לחודא ולא באיסור לאו וכמו שנתבאר גם עוד יצא מזה שכתבנו דהתוס' קאי על לא שהו עליו כדי שתצא נפשו דבמשאל"ס אפי' אם לא שהו עליו דקיי"ל דגם אם ניסת תצא מ"מ אין בו רק איסורא מדרבנן וכמו מיעוט דנפלים וזהו דלא כמו שמצינו בדברי הרבה מגדולי האחרונים שתפסו בפשיטות דבלא שהו עליו עדיין היא אסורה מדאורייתא ויבואר לקמן אי"ה: סימן ט הערה קטנה בט"ז סימן א'

בטור יו"ד סימן א' כתב ועבדים משוחררים וכבר תמהו עליו דבמשנה בזבחים (דף ט"ו) תני במשנה סתמא שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ועבדים ומשמע אפילו אינו משוחרר. ועיי' בט"ז ס"ק ג' שכתב דהטור מפרש להמשנה דקאי רק על משוחררים ובנקודות הכסף דחה דבריו דבכל מקום דתנן סתמא עבדים גם אינם משוחררים בכלל והש"ך תי' דסתם עבדים הם פוחזים ואנן בעינן שיהי' השוחט מוחזק בכשרות וכבר הקשה עליו הכו"פ דבזבחים שם דפריך בגמרא למה נקט כל הפסולים ששחטו דיעבד ומשני משום דבעי למתני טמאים דלכתחילה לא שמא יגעו בבשר ה"ל לתרץ משום עבדים דקתני ברישא דהמשנה קאי גם על אינו משוחרר ומש"ה אסור לכתחילה כל שלא הוחזק בכשרות וכן הקשה הגאון ר' עקיבא איגר זצללה"ה בגליון היו"ד הנדפס מחדש יעו"ש:

[ב] והנראה דהנה בגיטין (דף כ"א) דס"ל לר' אלעזר דאין העבד נעשה שליח וגם במלתא דאיתא בדנפשי' דדרש אתם גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ולדידי' הרי קשה מהך משנה דזבחים דתני כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים בעבדים ובטמאים ומפרשינן בגמר' דהא דנקטה המשנה לשון דיעבד הוא משום טמאים אבל שארי פסולים שוחטים גם לכתחילה וקשה לר"א הך עבד דנקטה המשנה היכי דמי אי איירי בקרבן של אחרים הרי אין העבד יכול להיות שלוחו של בעל הקרבן ואסור לו לשוחטו ואי דאיירי בקרבן של העבד עצמו א"כ האיך חשבה המשנה גם עבד בהדי שארי פסולים ונקטה לשון דיעבד דמשמע דגם אחר יכול לשוחטו לכתחילה והרי אין העבד יכול לעשות שליח ומוכרח בע"כ לשחוט בעצמו דוקא והאיך שייך בו לשון דיעבד כיון דמוכרח להיות כן ואי אפשר באופן אחר. ודוחק גדול לומר דר' אלעזר יסבור כרב אשי דאמר במס' ב"מ (דף ע"א) כי אמרינן אין שליחות לעכו"ם הני מילי אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינן שליח דס"ל דהא דממעטינן מקרא דגם אתם הוא רק לענין השליח ולא לענין העושה השליח ומש"ה גם לר' אלעזר יכול העבד לעשות שליח לשחוט קרבן שלו. דבר זה דחוק לאומרו דהרי במס' ב"מ אמרי' על הא דרב אשי בדותא היא ואם נאמר דהך דר"א לא מצי אתיא רק כרב אשי הו"ל להגמ' לדחות כן גם דברי ר"א במס' גיטין. ולכאורה נראה מוכרח דרבי אלעזר בע"כ יפרש הך משנה דזבחים דקאי על עבד משוחרר אע"ג דנקטה סתמא וא"כ הרי מיושב קושית הכו"פ דמש"ה משני הגמ' יותר דנקט דיעבד משום טמא דאם היה מתרץ דנקט משום עבד ואיירי באינו משוחרר לא היה ניחא עדיין לר' אלעזר. וגם לפי"ז דברי הט"ז אינם מופרכים כל כך כמו שדחאם הנקה"כ בשתי ידים דהרי חזינן דאין בזה דוחק כל כך לומר דהמשנה קאי רק על משוחרר כיון דחזינן דלר"א בע"כ מוכרח לומר כן בלא"ה:

[ג] אמנם יש שפקפק על זה לומר דשחיטת קרבן שאני דאין צריך השוחט להיות שלוחו של בעל הקרבן דהרי מסקינן במס' קידושין (דף כ"ג) דכהני שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחיה מצי עביד ועיי' בנו"ב מה"ק חלק אה"ע סי' ע"ו בתשובת הגאון מו"ה יצחק זצ"ל שכתב דגם לפי פשיטות הגמר' דשלוחי דרחמנא נינהו מ"מ לענין שחיטה שלוחי דידן נינהו דלא שייך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד דשחיטה כשירה בזר ויעו"ש שהוכיח כן מסוגיא דקידושין (דף מ"א) דילפינן בכל התורה שליחות משחיטות קדשים יעו"ש. אמנם אין סברתו מוכרחת דאע"ג דשחיטה כשירה בזר ולא שייך מי איכא מידי מ"מ הרי משארי עבודות ידעינן דאינם שלוחים של הבעלים וממילא ילפינן גם בשחיטה כן מבכל העבודות דמהיכא תיתי נחלק ביניהם. וראיה לזה דהרי בנדרים (דף ל"ה) איבעיא לן אי שלוחי דידן או דרחמנא הם נ"מ למודר הנאה ורצה למפשט מהא דתנן במודר הנאה ומקריב עליו קיני זבים וקיני זבות חטאות ואשמות ודחי שאני מחוסרי כפרה דאין צריך דעת. והרמב"ם כתב בפרק ששי מה' נדרים הלכה ה' היה שמעון כהן מקריב קרבנות ראובן שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחים של בעל הקרבן הרי דסתם דבריו ולא חילק כלל בין מחוסרי כפרה לשארי הקרבנות והתיר בכולם וטעמו הוא משום דמסקינן בקידושין דשלוחי דרחמנא הם ומש"ה שרי בכולהו ואי נאמר דבשחיטה הם שלוחי דידן א"כ אכתי הו"ל לחלק דבמחוסרי כפרה שרי גם לשחוט ובשארי הקרבנות אסור לשחוט ומסתימת דברי הרמב"ם מוכרח דגם שחיטה שרי ומוכרח דגם בשחיטה הם שלוחי דרחמנא כמו בשארי עבודות. ואין לדחות זה ולומר דגם בשחיטה הם שלוחי דרחמנא מ"מ ודאי נראה פשוט דזה לא שייך רק על כהנים דהם נצטוו על מצות הקרבת הקרבנות ושייך לומר דרחמנא עשאן שלוחים ויכולים להקריב גם בלא רשותו של בעל הקרבן וגם בשחיטה הוא כן. אבל זר אין עליו ציווי להקריב כלל ובודאי נראה דאפילו בשחיטה אע"ג דכשרה גם בזר מ"מ אין השוחט שלוחא דרחמנא כלל ואי אפשר לו לשחוט אם לא ע"י שליחות של בעל הקרבן. והרי יותר מזה כתב רש"י ביבמות (דף ל"ג) דאיתא שם זר ששימש בשבת חייב שתים ופריך שימש במאי אילימא בשחיטה שחיטה בזר כשירה ופרש"י ואין כאן משום זרות ומלשונו משמע דמ"מ חייב משום שבת ועיי' בשער המלך בהלכות ביאת מקדש שהוכיח כן מדברי רש"י הללו דחייב משום שבת והנראה טעמו דס"ל דזר דאינו מצווה על העבודה לא ניתנה שבת לדחות אצלו גם בשחיטה. והא דאיתא ביומא שחיטת פרו בזר כשירה בע"כ צ"ל לפרש"י דה"ק דהפר כשר ולא נפסל במה ששחטו זר אבל מ"מ אסור לזר לשוחטו משום מלאכה ביוה"כ ועי' עוד במס' סנהדרין (דף מ"ט) ובת איש כהן כי תחל יכול אפילו חיללה שבת תלמוד לומר לזנות ופריך מ"ש מניה דידיה ומשני איהו דאשתרי גבי' שבת לגבי עבודה איהי דלא אישתרא גבה שבת תידון בשריפה קמ"ל וגם מכאן משמע קצת דאפי' בשחיטה אסורה דאל"כ הרי לא הוי שבת חמור גבה יותר מלדידיה וי"ל. וגם אם לא נאמר כן מ"מ בעיקר הסברא שכתבנו דעל זה לא שייך שלוחא דרחמנא ודאי נראין הדברים ברורים וכשזר שוחט הוא רק בשליחותו של בעל הקרבן וא"כ לר' אלעזר אי אפשר לעבד לשחוט קרבן של אחרים. והדר קושי' לדוכתא גם זה ניחא דהרי מ"מ הרי מצי איירי הך משנה בקרבן של העבד עצמו ומ"מ נקט שפיר דיעבד דהרי הכהן יכול לשחוט קרבנו של העבד כיון דהכהן הוא שלוחא דרחמנא גם בשחיטה. ולעולם מצי איירי בעבד שאינו משוחרר: סימן י יחקור בהא דקי"ל בעוף דצריך לשחוט הורידין אם לא שחטן וצלאה שלימה אסורה דיעבד או לא:

במס' חולין (דף י"ג) דקאמר ר' יהודה עד שישחוט הורידין, ואמרינן על זה בגמרא דגם ר' יהודה לא קאמר אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד. וכתבו התוס' שם בד"ה השוחט דגם ר' יהודה לא מצריך שחיטת ורידין רק לכתחילה אבל בדיעבד שלא שחטן וצלאן שלם כשר וראייתם, מהא דקאמר שם (בדף כ"ט) ע"א רב פפא דרישא איירי בחולין ולא במוקדשים מהא דקאמר ר"י שישחוט הורידין ופליגא רבנן עליה ואי ס"ד בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הרי הוא עצמו לדם הוא צריך ומאי מוכיח רב פפא דלמא גם רבנן מודים דלכתחילה צריך למלוק הורידין כדי שיהיה יותר דם בעת הזאה על המזבח רק דבשביל זה הא אינה נאסרת בדיעבד אם לא מלקן ור"י פליג ואוסר בדיעבד אם צלאו שלם בלא שחט הורידין משום שנבלע דם באיברים ומוכח דפשיטא ליה להגמרא דגם לר"י אינו אוסר בדיעבד. והנה אין להקשות דאכתי מי ניחא דהרי נוכל לומר דר"י ורבנן פליגי בדיעבד בלא מלק הורידין דלרבנן שרי גם לכתחילה לצלותו שלם דלא ס"ל סברא דבליעת דם באיברים ול' יהודה אסור לצלותו שלם ואכתי מאי מדקדק רב פפא. ז"א דהמשנה הא לא איירי כלל בדין צלייה אימת שרי לצלותו שלם לכתחילה ואימת לכתחילה אסור לצלותו דנוקי פלוגתייהו בהכי והמשנה הא איירי בדיני שחיטה המכשרת לאכילה כמה צריך או לענין לכתחילה או לענין דיעבד ודקדקו התוספו' שפיר. והנה רוב הפוסקים חולקים על התוס' וס"ל דלר"י אסור גם בדיעבד כדי נטילה סביב הורידין. ועיי' ברא"ש מה שתי' לקושית התוס' והיש"ש הקשה על הרא"ש יעו"ש. וראיתי בספ' אור זרוע הנדפס מחדש בסי' שע"ג שכתב ראיה זו של התוס' וכתב דקל לדחות זה הדקדוק. ולא ביאר לנו טעמו וסברתו במה ליישב קושיא זו:

[ב] ולכאורה היה נראה לומר דבחולין (דף קי"ג) איתא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים ומבעיא לן שם לדידיה עצמו אי שרי באכילה או אסור עיין ברמב"ם בפרק שביעי מהלכות מאכלות אסורות שפוסק דגם לדידיה אסור אם לא ע"י חתיכה וצלייה. וכן פסק הרמ"א בסימן ס"ז. וא"כ הרי י"ל דרב פפא ס"ל כן להלכה דגם לדידיה אסור ובעי חתיכה דווקא גם לצלי. וא"כ מוכיח רב פפא שפיר דאם נאמר דרישא איירי בקדשים והרי ר' יהודה לא קאמר רק בעוף ובעוף של קדשים הרי הוא מליקה וסדר מליקה חותך מפרקת קודם חתיכת הסימנים. וא"כ הרי גם אם ישחוט את הורידין אסור לצלותו שלם משום דנשברה המפרקת קודם שתצא נפשה ולא מהני כלל מה דיחתוך גם הורידין ולצלותו אבר אבר הא לא בעינן ורידין כלל ונמצא חתיכת הורידין במליקה אינו לא מעלה ולא מוריד לענין איסור בליעת דם באיברים ואי נימא דאיירי בקדשים הרי בע"כ יהיה מוכרח דהא דאמר ר"י עד שישחוט הורידין אינו משום בליעת דם רק טעמו כדי שיהיה דם יותר בעת הזאה ולכתחילה וא"כ אמאי פליגי רבנן עליה. אבל לפי האמת דאיירי בחולין וטעמו דר"י משום בליעת דם באיברים שוב י"ל דגם בדיעבד אוסרו ר"י אם צלאו שלם. ועי"ש בדף י"ג ברא"ש דגורס שם כגירסת האלפס איבעיא להו ומבליע דם באיברים מי שרי למיכל מניה באומצא או לא ולפי גירסא זו לא לצלי מבעיא ליה כלל ופשיטא דשרי לצלותו גם שלם בלא חיתוך כלל ולפי"ז הרי אין מקום לתי' זה, ומש"ה הרא"ש לשיטתו דחק לישב כאן קושית התוס' אבל לפי גירסא דידן הרי לכאורה נוכל לישב כן. אמנם עיקר, תירוץ זה דחוק קצת כיון דבגמר' שם בדף קי"ג הוא אבעיא דלא איפשיטא קשה קצת לומר דלר"פ הוה פשיטא ליה דאסור דא"כ אמאי לא פשיט רב פפא שם הך אבעי': [ב]

וע"כ נראה יותר לומר דהרי בש"ע סי' כ"ב מבואר בהגה"ה דאם נחתך הראש שוב לא מקרי שלם בעוף ודין זה הביאוהו הפוסקים בשם ר"ת וא"כ בעוף דקדשים היה מליקה דחותך שדרה ומפרקת ואחר הסימנים חותך גם רוב בשר עמם וכמו דמבואר בחולין (דף כ"א) הרי יש לומר דשוב לא מקרי שלם אע"ג דעדיין קצת מעורה הראש במיעוט בשר ובכה"ג גם לר' יהודא ליכא משום בליעת דם באיברים ומש"ה מדקדק רב פפא שפיר דאם נאמר דהרישא איירי במוקדשים אם כן בע"כ הא דמצריך ר"י וורידין אינו משום איסור דם רק שיהיה יותר דם בעת הזיה וא"כ אמאי פליגי רבנן עליו. אבל לפי המסקנא דאיירי בחולין ומשום איסור דם יש לומר דגם בדיעבד קאסר ולזה העיר לי קצת אחד מידידיי, והתוספו' שהקשו קושיא זו או דחולקים על עיקר דינו של ר"ת או דס"ל כיון דעדיין מעורה במיעוט בשר של הצואר מקרי עדיין שלם, ובזה הא מיושב היטב הא דבדף כ"ט קאמר הגמרא ואף ריש לקיש סבר רישא בחולין וראיתי בספר קהלת יעקב שהקשה דלמה הוצרך הגמ' להביא הך דר"ל כיון דר"פ הוכיח מגופה של המשנה דבע"כ איירי בחולין ומשום דקדוק זה העלה הקהלת יעקב דלא ס"ל להגמ' עיקר סברתו של ר"פ דקאמר דגם. לרבנן צריך בקדשים לשחוט הורידין יעו"ש, והגם דעיקר הקושיא הוא דקדוק קל מ"מ לפי מה שכתבנו ניחא היטב דכיון דעיקר ראייתו של ר"פ אינו רק משום דבמליקה נחתך השדרה ומפרקת ורוב בשר וא"כ הרי אין זה הוכחה רק אם נאמר דבמליקה פסול אם מחזיר סימנים אחורי עורף וכמו דס"ל לרבי ינאי בחולין (דף כ') אבל לבני ר"ח דס"ל שם דגם מחזיר כשר ועיי"ש ברש"י דלדידהו גם אחר המליקה אין צריך לשבור כלל המפרקת גבי חטאת העוף דלא בעי הבדלה יעו"ש במהרש"א והרי הך משנה דהשוחט אחד בעוף אם נוקים לה בקדשים עיקרו קאי על חטאת העוף דעולת העוף הרי צריך שני סימנים וא"כ הרי שוב י"ל דר"י דקאמר עד שישחוט הורידין טעמיה משום איסור בליעת דם בעת צלייתו גם אי איירי בקדשים ושוב הדרא קושית התוס' דמאי מוכיח ר"פ דמצינו למימר דר"י ורבנן פליגי לענין דיעבד אם נאסר באכילה אם צלאו שלם וצריך לומר דרב פפא ס"ל להלכה כר' ינאי דמחזיר פסול ומוכיח שפיר וא"כ הרי ר"ל דס"ל כבני ר' חייא דמחזיר כשר וכדמוכח במס' נזיר (דף כ"ט) דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר וקאמר שם ר"ל דהוא מדרבנן כדי לחנכו במצות ופריך הא קאכיל כהן מליקה ומשני קסבר ר"ל אין שחיטה לעוף מן התורה והקשו התוס' דאכתי הא הוי טרפה דנשבר המפרקת קודם שמלק הסימנים ותירצו דר"ל ס"ל דמחזיר כשר וא"כ לדידיה הרי אזלא דיוקו של ר"פ ושוב היה מצי לאוקמיה לדידיה הרישא בקדשים וזה דקאמר בגמ' דמ"מ גם ר"ל ס"ל דרישא בחולין וכדמוכיח הגמרא שם:

[ד] אמנם עיקר תירוצים אלו אינם מספיקים והתוס' הקשו שפיר דהא דאמרינן בגמר' דגם ר"י לא קאמר אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד זה הוא שייך רק אם פלוגתא דר"י ורבנן קאי על מעשה השחיטה כמה היא צריכה דרבנן ס"ל דגם לכתחילה א"צ לשחוט הורידין וע"ז קאמר ר"י דצריך לשחוט הורידין או לכתחילה או דגם בדיעבד יהיה אסור אם צלאו שלם ואז שייך לומר דר"י לא קאמר כן רק בעוף דבבהמה הא אין דרך לצלותו שלם למה יצטרך לשחוט הורידין אבל אם נאמר דרישא איירי בקדשים דגם רבנן מודים דלכתחילה צריך בהו לשחוט הורידין כדי שיהיה יותר דם על המזבח וא"כ הא לא בא ר"י להוסיף בענין השחיטה כלל רק בענין אם לא שחט הורידין וצלאו שלם דאסור והרי לענין דיעבד אם צלאו שלם, הא גם בבהמה אסור כמו בעוף ומצי ר"י קאי גם על בהמה ומש"ה הקשו התוס' שפיר דנאמר דפליגא לענין דיעבד ובבהמה דליכא לא שבירת המפרקת ולא חתיכת הראש ואיירי בקדשים. ועוד יותר דהרי בקדשים מצינו גם בהמה דמוכרח לצלותו שלם והוא קרבן פסח וצריך לעשותו מקולס ודינו כמו בעוף, וזה כמה אשר ראיתי בס' ישועות יעקב שכ' דבקרבן פסח צריך לשחוט הורידין לפי מה דקיי"ל כר' יהודא ועיי' בכו"פ וא"כ הא הוכיחו התוס' שפיר דאם נאמר דלר"י אסור גם בדיעבד הרי מצי איירי בקדשים ופליגי בדיעבד ובבהמה:

[ה] אמנם עיקר קושית התוס' נראה לישב דהרי במסכת זבחים (דף צ"ז) גבי מנחה פסולה שנבלעה במנחה כשירה דנפסלת ופריך בגמ' דניתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דאכילה פסולה ומשני אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וזה שייך על ל"ת דקדשים אבל איסור דם דלא שייך למקדש כלל ובפרט אחר צליתו דהוא רק איסור דרבנן דדם שבישלו דרבנן בודאי לא ידענו מאין להם להתוס' דאם נבלע דם שבשלו בבשר קדשים דיהיה אסור באכילה ולא ידחה העשה דאכילת קדשים האיסור דרבנן וא"כ אי נימא דאיירי בקדשים ס"ל לר"פ דודאי לא קאסר ר"י בדיעבד אם צלאו ובע"כ לא קאי רק לכתחילה ואמאי פליגי רבנן עליו, ואע"ג דבחולין (דף צ"א) מוקים רב אשי להא דתנן דגידין נשרפין בששה עשר דקאי על שומנו של גיד דישראל קדושים הם ונהגו בו איסור הרי דהעמידו חכמים דבריהם גם במקום עשה דאכילת קדשים, מ"מ שאני התם דהוא עצם של איסור מצד עצמו והגם דהוא מדרבנן עשוהו כשל תורה וכמו דאסור לאכול הגיד הנשה והחלב והדם דלא ציוותה התורה לאכול בקרבן רק מה דמותר בחולין אבל מה דאסר באכילה לא נאמרה עליה כלל העשה דאכילת קדשים וכמו כן אלמוהו חכמים לאיסורא דידהו כאיסור תורה אבל היכא דאינו עצם האיסור רק תערובות ובלועי מאיסור וכמו דם שנבלע בבשר הרי חזינן להדיא בגמ' דזבחים דגם באיסור דאורייתא היה דוחה עשה של אכילות הכשירה לל"ת של הפסולה אי לאו סברא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ ק"ו בדם שבישלו שנבלע בקדשים דשרי לאוכלו ומאי הוכיחו התוס':

[ו] ועיי' במסכ' חולין (דף ק"ד) דתנן שם כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים וקאמר בגמרא הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר' עקיבא כו' אימא סיפא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא עוף אסור אתאן לר' עקיבא דאמר כל מידי דממלך עלי' שליח בר מינו הוא. אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי כו'. רב אשי אמר כולה ר"ע היא וה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מן התורה מהן מדברי סופרים חוץ מבשר דגים, הרי דרב אשי מוקים להמשנה דכל הבשר אסור לבשל בחלב גם כר"ע דס"ל דעוף אינו אסור מה"ת רק מדרבנן. והנה הרמב"ם פסק בפרק תשיעי מהלכות מאכלות אסורות דבשר עוף כיון דאינו אסור רק מדרבנן לא אסרוהו רק באכילה אם בישלו אבל בבישול ובהנאה לא אסרוהו כלל וכן פסק בשו"ע יו"ד (סימן פ"ז) דבשר עוף מותר לבשלו לכתחילה וכתב שם המגיד משנה דאע"ג דבמשנה תני כל הבשר אסור לבשל בחלב ורב אשי מוקים לה כר"ע דאינו רק מדרבנן מפרש ליה הרמב"ם דהך לבשל דנקטה המשנה היינו לאכול פי' אם בישלו והתנא לישנא דקרא נקט דאפיק איסור אכילה בלשון בישול וא"כ הרי המשנה תני כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים וא"כ הרי גם בשר עוף של קדשים הוא ג"כ בכלל הזה. וכן הוא להדי' בתוספתא שהביאו התוס' שם בד"ה כל וכן כתב הר"ן במשנה שם דמש"ה לא תני המשנה דנוהג בחולין ובמוקדשים משום דתני כל הבשר כולל הכל וא"כ לפי אוקימתא דרב אשי הא מוכרח דגם בשר עוף דקדשים בדיעבד אם בישלו בחלב אסור באכילה גם לר"ע ומוכרח דגם איסור דרבנן אסור בקדשים. ובשלמא אם נימא דלא כהרמב"ם וגם לר' עקיבא אסרו בשר עוף גם בבישל ניחא שפיר דגם בקדשים ודאי דלכתחילה אסור לבשלו בחלב דהרי אין שום מצוה לבשלו בחלב אבל להרמב"ם וטור וש"ע הא מוכרח דגם בדיעבד אסור לאוכלו ומצות אכילת קדשים אינו דוחה להך איסורא דרבנן. אמנם גם מזה אין ראי' דהרי בבשר בחלב הוא עצם האיסור ולא תערובת איסור דהרי בב"ח חתיכה עצמה נעשית נבלה וא"כ דומה ממש לשומנו של גיד ומש"ה אסור גם בדרבנן, משא"כ בהך דדם דאינו אלא תערובות איסור שפיר י"ל דשרי בקדשים: