שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 10

[ה] ויצא לנו מזה דשני גווני מיעוט המצוי יש. א' אם הוא מיעוט טוב ומצוי במנין לערך הרוב. שנית דגם אם הוא מיעוט גרוע רק דמ"מ הוא דבר המצוי בעולם ג"כ חששו לו מדרבנן. ובזה נתבאר לי מה שהייתי נבוך לפי מה שכתבו התוס' דמשאל"ס הוא מיעוטא דמיעוטא הרי דבעיגונא חיישינן גם לכה"ג משום חומר אשת איש וכן נראה מוכרח מהא דביבמות (דף קכ"א) מסקינן דאפילו צורבא מדרבנן. ומשאליס אסורה אע"ג דאיכא תרי רובי רוב אינם נצולין ורוב צורבא מדרבנן דסליק קלא אית ליה וכן ראוהו מגוייד וצלוב והעוף אוכל בו הרי ודאי דע"פ הסברא נראה דהניצולין הם מיעוטא דמיעוטא ועד כאן לא אמרינן ביבמות שם רק דאין מזכירין מעשה ניסים אבל כל שאפשר לו להיות ניצול אפי' באופן רחוק חיישינן ליה והי' קשה לי מהא דגיטין (דף כ"ח) דתנן היוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואמר רב יוסף לא שנו אלא בבית דין של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דנפק ליה דינא קטלין לי' וקאמר לימא מסייע ליה שמע מב"ד של ישראל איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו כו' וכתבו התוס' אע"ג שהי' אחד רוכב על הסוס והסודרין בידו מ"מ לא שכיח בי' שיהי' ניצול ובודאי קשה דהרי גם למיעוטא דמיעוטא חיישינן לכתחילה. ולפי הנ"ל ניחא דנהי דחיישינן גם בלא בעינן שיהי' דבר המצוי בכלל העולם אבל היוצא ליהרג בב"ד של ישראל כיון דהניצולים הם מיעוטא דמיעוטא לא חיישינן לי' דהרי בע"כ אינו מצוי דהרי גם הרוב הנהרגים אינם מצוין דסנהדרין ההורגת פעמים בשבוע נקראת חובלנית ומש"ה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא דמיעוטא כלל. ועכ"פ הרי נתבאר היטב הא דבספק נפל אינו רק איסורא דרבנן אע"ג דאיכא שני חזקות נגד הרוב:

ובזה נוכל ליישב מה שהקשו התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא שהקשו לר"מ דס"ל דכל היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט הוא מה"ת דא"כ יהי' לדידי' דמאי אסור מדאורייתא דסמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל ובב"מ (דף נ"ה) משמע דגם לר"מ הוא רק מדרבנן ובודאי די"ל דדמאי הוא רק מיעוטא דמיעוטא ולא אמרינן בי' סמוך מיעוטא לחזקה גם לר"מ רק התוס' לא ניחא להו בזה דלמיעוטא דמיעוטא הא לא חיישינן כלל לכ"ע גם לר"מ ובדמאי הא גם רבנן מודים ובע"כ דהוא מיעוט מצוי וז"ל התוס' בשבת (דף כ') בד"ה רבא אמר רוב ע"ה מעשרין הם והא דחשו הכא על מיעוט טפי ממקום אחר משום דהוא מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים והקשו שפיר אבל לפי מה שנתבאר י"ל דהוא מיעוטא דמיעוטא ומדאורייתא אין לחוש כלל רק דמ"מ הוא מצוי טובא ובכה"ג חיישינן לי' מדרבנן. והמדקדק בלשון התוס' במה שהאריכו כן בדבריהם יראה דכונתם למה שכתבנו:

[ו] והנה בעיקר הדין שפסקו הפוסקים דבשחטו תוך ח' ימים אסור בדיעבד לכאורה נראה הדבר מבואר להדיא בגמרא בשבת (דף קל"ו) דאיתא עובדא ברב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעביד להו עגלא תילתא ביממא דשבעה ואמרי ליה אי אתרחיתו לי' עד אורתא הוה אכלינן מיני' השתא לא אכלינן מני' הרי דלהלכה קיי"ל דאסור גם בדיעבד. וכן פסקו הפוסקים. ועיין בטור יו"ד (סימן ט"ו) שכתב הב"י וז"ל וכתב באו"ח בשם קצת גאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפי' בן יומו מותר ואין כן דעת הפוסקים. ולדידהו הרי צריך לומר בעובדא דר"פ ור"ה דהחמירו על עצמן וצ"ע. ולכאורה הי' נראה דגם דעת התוס' הוא כן דביבמות (דף ל"ו) דקאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם ושמונה ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא הויא וכתבו התוס' בד"ה הא לא שהה וז"ל והתם פסקינן הלכה כרשב"ג. וא"ת ואמאי לא אזלינן בתר רובא ורוב נשים ולד מעליא קא ילדן ואומר ר"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה וכמו במים שאין להם סוף דאשתו אסורה וגוסס דאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו כו' עכ"ד התוס'. הרי דמדמים התוס' דמש"ה חיישינן למיעוט נפלים כמו דחיישינן במשאל"ס ולא ס"ל לחלק בין איסור ערוה לשארי איסורין. והנה בודאי קשה טובא דהרי בהך דינא דמשאל"ס הא ודאי נראה דרק באיסור אשת איש החמירו לחוש למיעוט הניצולין ע"י גל הטורדו לחבירו או ע"י דף שנזדמן לו אבל לא בשארי איסורים וראי' ברורה נראה לזה דהרי ביבמות (דף קכ"א) בההוא דאמר טבע חסא ואמר רב נחמן האלקים אכלו כוורא לחסא מדיבורא דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא אמרו לה ולא מידי ומדקדק שם הגמר' דהא דאמר רבין משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי נסיב לא מפקינן מני' והרי חזינן להדיא דנשבע ר"נ דאכלוהו כוורא ומוכח דלגבי שארי איסורים לא חיישינן לי' במשאל"ס וע"ש בהגהות מרדכי שהקשה דהאיך נשבע ר"נ ותי' דבכל האיסורים אזלינן בתר רובא רק גבי ערוה החמירו. וכן מבואר בשו"ע חו"מ סימן רפ"ד סעיף ד' וז"ל מי שטבע ממשאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו אבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו. הרי היורשים נוחלים על פיהם כו' שלא החמירו בדברים אלא באיסור כרת ולא לענין ממון ומקורו מדברי הרמב"ם בפרק ז' מה' נחלות וא"כ האיך הביאו ראי' מהא דמשאל"ס להך דנפלים דאיירי גם לענין איסור יבמה ובבהמה הא איירי גם לענין איסור נבלה ועוד קשה דשוב כתבו כמסתפקים דשמא התם משום ערוה החמירו והרי בע"כ הטעם רק משום ערוה דהא חזינן דלענין איסור שבועה לא חשש ליה רב נחמן וצ"ע. ולכאורה נראה בדעת התוס' דס"ל כדעת הני גאונים דגם לענין נפל לא חיישינן ליה בבהמה תוך ז' דהרי איסור נבלה לא חמור מאיסור שבועה ולדידהו הא דפסקינן בשבת (דף קל"ו) הלכה כרשב"ג הוא רק במה דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי' דנפקא מינה בזה לענין להתיר יבמה לשוק ולאוסרה דס"ל להתוס' דבענייני איסורי אישות החמירו חכמים יותר מבשארי איסורים ולזה הביאו התוס' ראי' דכמו דמצינו דחששו למיעוט ואסרו אשתו במשאל"ס. ושוב כתבו התוס' דיש לדחות דשמא התם משום ערוה החמירו פי' דדלמא רק במשאל"ס דהוא איסור ערוה וכרת החמירו בו יותר ואין ראי' משם לאיסור יבמה לשוק דאינו ערוה רק איסור לאו לחודא ועכ"פ זה מוכרח דלא חיישינן לנפל בבהמה לאיסור נבלה וכמו דלא חיישינן במשאל"ס לאיסור שבועה:

[ז] ומדברי התוס' דיבמות הללו נוכל לפשוט מה דנסתפקתי באשה הזקוקה ליבם והעידו על היבם שנפל למשאל"ס ולא עלה אי שרי לשוק או לא דבגמר' לא נמצא להדי' נזכר הך חומרא דמשאל"ס רק באשת איש דהוא איסור כרת ויש להסתפק אם חיישינן ליה גם באיסור יבמה לשוק דהוא רק לאו או לא וכעת לא מצאתי דין זה מפורש בשו"ע אה"ע ולא במפרשי' ולפום רהיטא הי' נראה הדבר מבואר מדברי הרמב"ם בה' נחלות ובלשון הטור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ד הנ"ל שכתבו מי שטבע במשאל"ס כו' היורשים נוחלים על פיהם וכן מי שנפל לגוב האריות כו' או נהרג ולא הכירו פניו אלא היה לו סימנים מובהקים כו' שלא החמירו בדברים אלו אלא באיסור כרת ולא לענין ממון ומלשונם הא משמע דביבמה לשוק דליכא כרת הוא כממון ולא החמירו בכל אלו שוב ראיתי בנ"ב מה"ת חלק אה"ע סי' ס"ז שחקר שם השואל להלכה אי סמכינן על סימנים ביבמה והוכיח השואל מדברי הרמב"ם הללו דרק באיסור כרת לא סמכינן על סימנים והנו"ב שם דחה דבריו וכתב דלאו דוקא נקטו בלשונם איסור כרת וכוונתם דלא החמירו רק באיסורא ולא בממון ובודאי דמלבד דדוחק גדול לומר כן ולהוציא לשון הרמב"ם וטור שו"ע ממשמעותם ועוד דהרי כללו בדבריהם גם דינא דמשאל"ס ובמשאל"ס הרי ודאי דבכל האיסורים לא החמירו וכמו שהוכחנו לעיל מדאשתבע רב נחמן ובודאי דהאי דסימנים דומה להאי דמשאל"ס ובתרווייהו לא החמירו באיסורים אחרים רק באיסור א"א לחודא אבל מדברי התוס' שכ' דחיישינן לספק נפל כמו במשאל"ס והרי הך דנפל נאמר לענין איסור יבמה ומוכרח דס"ל דגם במשאל"ס מחמרינן גם ביבמה ואע"ג דלבסוף דחי התוס' דשמא שם משום ערוה החמירו הרי דנסתפקו התוס' בזה דלמא לא אמרינן הך דמשאל"ס ביבמה מ"מ הרי מידי ספק לא נפק ולא כדמשמע מהשו"ע דפשיטא ליה דלא החמירו רק בא"א. ועוד דמלשון התוס' משמע דיותר מסתבר להו כמו שכתבו בתחילה ולא כ' רק דשמא יש לדחות כן ועכ"פ מוכח דהתוס' חולקים בזה על הרמב"ם וטור ושו"ע:

[ח] ולכאורה הי' נראה עוד להוכיח דהתוס' חולקין על הרמב"ם מהא דב"מ גבי ההוא גיטא דאשתכח בבי דינא דר"ה דאמר ר"ה דחיישינן לשני שוירא ורבה פשט ליה דלא חיישינן מהא דתנן כל מעשה ב"ד פי' שטר מקוים דשוב אין לחוש בו לשמא כתב ללות ולא לוה הרי זה יחזיר הרי דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון ואמר לי' רב עמרם היכי פשיט מר איסורא מממונא וא"ל רבה שטרי חליצה ומיאונין תנן. הרי דפשט לי' רבה מדלא חיישינן גבי שטרי חליצה דה"ה דלא חיישינן כן גבי גט אשה. וכתבו שם התוס' ד"ה איסורא וז"ל וא"ת טפי אנו מחמרינן בממון יותר מבאיסורא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ואפי' היכא דאיכא חזקת איסורא וי"ל דמ"מ באשת איש החמירו דמשאל"ס לא תנשא לכתחילה אע"פ שרובם מתים. הרי דכתבו התוס' דמשו"ה הקשה רב עמרם אע"ג דכל האיסורים קיל יותר מממון מ"מ איסור א"א חמור יותר מממון וכדחזינן בדין משאל"ס [ומדברי התוס' הללו מוכרח דס"ל כהרמב"ם דלענין ממון לא חיישינן במשאל"ס ויורדין לנחלה] וא"כ הרי רבה דחה קושיתו של רב עמרם דשטרי חליצה ומיאונין תנן ועיקר הראי' בודאי דהוי רק משטרי חליצה דממיאונין הא ליכא ראיה כלל דאינן רק איסור דרבנן ויליף לגט מחליצה. ומוכרח להדיא מדברי התוס' דס"ל דגם ביבמה לשוק מחמרינן במשאל"ס דהרי כתבו דהקושיא של רב עמרם הוא מהא דחזינן דבאיסורא החמירו במשאל"ס יותר מממון ואם נאמר דביבמה לא מחמרינן במשאל"ס א"כ האיך מדייק מחליצה לגט אשה וההכרח לומר בדעתם דס"ל דאע"ג דלענין שארי איסורים חזינן דלא חיישינן במשאל"ס וכדמוכח מעובדא דחסא הנ"ל דנשבע רב נחמן מ"מ כל דיני איסורי נשואי נשים שוים הם לגמרי בכל דיניהם ויבמה וא"א חד דינא להו דאל"כ מאי הוכיח רבה מחליצה לגט ומשמע דחולקים על הרמב"ם. זה אינו דאדרבה בודאי לשונם של התוס' דב"מ משמע להדי' כהרמב"ם שכתבו דבא"א החמירו דבמשל"ס לא תנשא ולא כתבו דבאיסור נשים החמירו ומשמע דס"ל לגמרי כהרמב"ם דרק באיסור כרת דא"א לחודא החמירו. וסוגיא דהגמ' בע"כ הכי מתפרשין דרבה לא הי' עיקר ראיתו מחליצה לגט דהרי בתחילה כשפשט לר"ה לא הביא לי' הך בבא דשטרי חליצה כלל ואמר לו רק בבא דכל מעשה ב"ד לחודא רק ה"פ דרבה פשט לי' מהא דתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר הרי' דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון וס"ל לרבה דהך משנה סתמא קתני וכללה כל השטרות וקאי גם על גט דאם הוא מקוים דליכא למיחש דלמא נפל מהבעל קודם שנתנו להאשה ה"ז יחזיר ולא חייש לשני יוסף בן שמעון דלמא מאשה אחרת נפל ורב עמרם הקשה ליה היכי פשט מר איסורא מממונא דס"ל דהך משנה לא קאי רק על שטרי ממון לחודא דהא מתני' בב"מ בסדר נזיקין ולא קאי על גט אשה כלל ואין ללמוד א"א מממון כמש"כ התוס' וזהו שהשיב לו רבה שטרי חליצה ומיאונין תנן דהרי זה לשון המשנה שטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר הרי דהמשנה איירי גם בשטרי נשים וא"כ הא דמסיים וכל מעשה ב"ד קאי, גם על גט אשה דאם הוא מקוים ה"ז יחזיר אבל מחליצה לא דייק רבה כלל. ושוב י"ל דגם התוס' ס"ל כהרמב"ם דבאיסור יבמה לשוק לא החמירו יותר מבכל האיסורים שבתורה. אבל מדברי התוס' דיבמו' הנ"ל הא מוכח דחולקים על הרמב"ם בזה כמו שנתבאר. ונהדר לדידן דמדברי התוס' דמדמים הך דנפלים למשאל"ס מוכח לכאורה דס"ל כמקצת הגאונים שהביא הב"י דבשחטו תוך ח' מותר ולא חיישינן לנפלים רק באיסור אישות ולא בשארי איסורין:

[ט] אמנם מלבד דעיקר הדבר דחוק לומר דהתוס' חולקים על רוב הפוסקים עוד זאת קשה טובא דא"כ צ"ע דברי הרא"ש דגם הוא כתב במס' יבמות שם דמש"ה חיישינן לנפלים דהוא מיעוט מצוי וכמו דחיישינן במשאל"ס ובגוסס דאין משיאין את אשתו וכן כתב הרא"ש בפרק ב' דקידושין אות ך' וכ"כ המרדכי בפרק א' דחולין הרי דגם הם מדמים חשש דנפל לחששא דמשאל"ס והרי במס' שבת (דף קל"ז) מבואר להדיא ברא"ש דס"ל דבנשחט תוך שמונה אסור באכילה הרי דס"ל דחשש דנפל חיישינן גם באיסור נבלה ובמשאל"ס הרי לא חיישינן בשארי איסורים ונמצא דברי הרא"ש סותרים זה את זה גם עוד סתירה גדולה מצאנו בדברי הרא"ש דמדמה חשש דמשאל"ס לחשש דנפלים וחיישינן ליה בכל האיסורים שבתורה ובמס' בכורות (דף ך') כתבו התוס' בשם ר"ת דקיי"ל דחלב אינו פוטר בבכורה דאע"ג דלהלכה קיי"ל כר"מ ולא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט קיי"ל דחוששין למיעוטא להחמיר והא דבמשאל"ס אם ניסת לא תצא התם הניצולים הם מיעוטא דמיעוטא וכן כתב הרא"ש בבכורות שם וכ"כ הרא'"ש בחולין פ"א. והנה הא דכאן קרי למשאל"ס מיעוטא דמיעוטא וביבמות כ' דהוא מיעוט המצוי כבר ישבנו בטוב טעם למעלה דיש מקום לומר דאין בזה סתירה רק הא קשה טובא דהרי מדברי התוס' דבכורות והרא"ש למדנו דאע"ג דהא דקי"ל דבחזקה המסייע למיעוט דחיישינן הרי אינו רק מדרבנן דמן התורה רובא וחזקה רובא עדיף לרבנן דפליגא אר"מ מ"מ באשת איש גם אם ניסת תצא דס"ל דאין מקום לומר דניקל בדיעבד דלא תצא אם ניסת משום עיגונא רק באותו אופן דבכה"ג בשארי איסורים לא היינו חוששין לו כלל ורק דבאיסור א"א החמירו משום חומר ערוה בזה שייך לומר דאם ניסת לא החמירו ולא תצא אבל בדבר דכוותי' גם בשארי איסורין חיישינן ליה גם בעיגונא אסור גם אם ניסת ומש"ה הוקשה להם לר"ת דפוסק דחלב אינו פוטר דאמאי במשאל"ס לא תצא והוצרכו לומר דשם הוא מיעוטא דמיעוטא [ועיי' במרדכי ביבמות פ' האשה שהלך בעלה למה"י הובא שם דברי ר"ת דבחזקה מסייע למיעוט חיישינן וכ' וז"ל והא דבמשאל"ס לא תצא משום עיגונא אקילו בה רבנן ועוד תי' דמשאל"ס הוא מיעוטא דמיעוטא] והרי זה סותר לדבריו ביבמות דס"ל דמשאל"ס דומה לנפלים והביא ראי' מזה לזה והרי בנפלים חיישינן לדעת הרא"ש גם לגבי איסור נבלה והרי אפ"ה קיי"ל במשאל"ס אם ניסת דלא תצא ומוכרח דבדיעבד אם ניסת הקילו בעיגונא יותר מבכל האיסורים דכיון דאינו אסור רק מדרבנן מש"ה לא תצא וכתי' הראשון של המרדכי דיבמות הנ"ל וא"כ הרי דברי הרא"ש סותרים זה אף זה וצ"ע:

[י] וע"כ נראה יותר לומר דזה לא עלה כלל על דעת התוס' והרא"ש להשוות שארי איסורים לאיסור א"א והא דכ' דחששו למיעוט נפלים כמו דחששו במשאל"ס אין כוונתם מהא דאסורה להנשא במשאל"ס דזהו ודאי דלכתחילה החמירו בא"א ואפי' למיעוטא דמיעוטא ותדע דהא ביבמות (דף מ') מסיק דגם בצורבא מרבנן ומשאל"ס אשתו אסורה ואע"ג דאיכא תרי רובא רוב הנטבעים אינם ניצולים ורובא דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה ובשארי איסורים לא חיישינן כלל למיעוטא דמיעוטא ואפי' לר"מ ואפילו לכתחילה רק התוס' והרא"ש אזלי כאן בשיטתו של הריב"ש שכתב בסי' שע"ט וז"ל ובכל הני דקתני במתני' אין מעידין אין כאן עדות כלל ואם ניסת תצא דומי' דאין מעידין עד שתצא נפשו דאם ניסת תצא דהרי אין עדות שמת כו' והנהו תלת דר"א בן פרטא נמי אם ניסת תצא כו' ואע"ג דחד מנייהו הוא ספינה שאבדה בים אין זה טבע במשאל"ס דטבע במשאל"ס מעיד שטבע בים ושהה עליו שיעור שתצא נפשו ואז הצלתו ע"י מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוא מיעוטא דמיעוטא ומש"ה אם ניסת לא תצא. הרי דשני אופנים משאל"ס איכא דבשהה עליו כדי שת"נ לא תצא ובלא שהה תצא ולענין זה הוא דס"ל להתוס' והרא"ש ביבמות דלענין דיעבד שוה איסור א"א לשארי איסורין דלא ס"ל דמה דשרי בשארי איסורין יחמירו בו בא"א גם בדיעבד אם ניסת וזהו שכ' התוס' ביבמות דחיישינן למיעוט מצוי כמו במשאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו פי' דאסרינן בכה"ג גם בדיעבד וס"ל להתוס' דגוסס ג"כ אם ניסת תצא דהרי הא דגוסס נכלל בהא דתנן אין מעידין עליו עד שתצא נפשו ומפרש בגמרא דממעט גוסס. והרי מבואר בדברי הריב"ש דתצא. וראי' ברורה לזה דהרי הרא"ש כ' ג"כ דחיישינן למיעוט נפלים כמו דחיישינן במשאל"ס וגוסס והרי בבכורות אחר שהביא הרא"ש דברי ר"ת דבחזקה המסייע למיעוט חיישינן מדרבנן כ' במשאל"ס שאם ניסת לא מפקינן לה ולא אמרי' סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת איסור משום דמיעוטא דנמלטים לא שכיח אלא משום חומרא דא"א מחמרינן לכתחילה ובגוסס נמי לא אזלינן בתר רובא להשיא את אשתו משום דסמכינן מיעוטא דחיים לחזקת א"א. וביאור דבריו בודאי דהא דכ' ובגוסס נמי לא קאי על מש"כ לענין משאל"ס רק קאי על עיקר דינו של ר"ת דמשום דאיכא מיעוט בהדי חזקה מחמרינן ביה וס"ל דהוא מיעוט טוב ולא מיעוטא דמיעוטא וכן הבין המהרש"א בבכורות שם כוונת דברי הרא"ש יעו"ש וא"כ הא מוכרח דס"ל להרא"ש בגוסס דתצא וכהריב"ש. והרי ביבמות הביא מזה ראי' למיעוט דנפלים הרי מוכרח להדיא דרק הני דתצא הוא דמדמה הרא"ש להך מיעוטא דנפלים ונמצא דאין שום סתירה כלל בדברי התוס' והרא"ש וגם התוס' דיבמות מצי ס"ל כדעת הפוסקים דבשחט תוך ז' אסורה באכילה דהא דמוכח דבמשאל"ס לא חיישינן באיסורא דרבנן הרי שם איירי ע"כ בשהה עליו שיעור שת"נ מדלא הוציאה ר"נ ומש"ה שפיר נשבע ר"נ אבל בהני גווני דאם ניסת תצא ס"ל להתוס' והרא"ש דה"ה דחיישינן כן בכל האיסורים והא דסיימו התוס' אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו כוונתם דדלמא משום חומר א"א החמירו גם אם ניסת יותר מבכל האיסורים ואע"ג דהרי ע"כ מוכרח דהחמירו בזה יותר מביבמה דהרי גבי א"א אם לא שהו עליו תצא ובספק נפל אם ניסת הרי לא תצא וכדאיתא במס' שבת (דף קל"ז) דרק באשת ישראל חולצת אבל באשת כהן דאם תחלוץ תיאסר עליו א"צ חליצה גם זה ניחא דזה ודאי מודים התוס' והרא"ש דבדיעבד כדי שלא נוציא אשה מבעלה הקילו בה יותר מבשארי איסורין ומש"ה בספק באשת כהן לא תצא ואם שחט בהמה תוך ז' הרי גם בדיעבד אסורה דכיון דאינו רק איסור דרבנן לא החמירו עליו להוציאה אם לא במקום חומר ערוה דא"א העמידו על דינו ולא הקילו בו גם בדיעבד רק זהו דס"ל להתוס' והרא"ש דאם לא היינו אוסרין אותו כלל בשארי איסורין גם בא"א לא היו מחמירין להוציאה אם ניסת וזה נראה ברור בדעת התוס' והרא"ש: