שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 8

הרשב"א במשמרת הבית דף ז' חקר על הא דסמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ואמאי לא אמרינן בו סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור אינה זבוחה. וכן הקשה על הא דבחולין (דף י"א) קאמר רב אשי דהא דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא ילפינן לה משחיטה מדלא חיישינן דלמא במקום נקב שחט ודחי לי' רב כהנא דלמא היכא דלא אפשר שאני דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא והקשה הרשב"א דלרב אשי דס"ל דאין סברא לחלק בין אפשר ללא אפשר תיקשה ליה אנן היכי אכלינן בישרא דהרי עכ"פ מדרבנן צריך להיות אסורה כל שחיטה שבעולם דהא קיי"ל דכל היכא דחזקה מסייע למיעוט חיישינן לי' מיהא דרבנן. וכן רב כהנא למה אמר לר"מ היכי אכיל בישרא אמאי לא אמר לו אנן היכי אכלינן בישרא גם הקשה מהא דאיתא בקידושין (דף פ') עיסה בבית ושרצים וצפרדעים מטפלין בה ונמצא חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה ואמרינן שם דשורפין עליה את התרומה ונימא סמוך מיעוטא דצפרדעים לחזקת טהרה דעיסה ולא נשרוף התרומה ומכל הני קושיות הוכיח הרשב"א דבכה"ג לא אמרינן כלל הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה. וז"ל דכל חזקה שמסתלקת ע"י מתעסקין וגם בודאי נתעסק בה מתעסק אחד רק לא ידענו מי הוא שנתעסק בה ורוב המתעסקין בה מסלקין חזקתה שוב לא אמרינן בה חזקה. ומש"ה גבי עיסה בבית דבודאי נמצא חתיכות על העיסה ורוב החתיכות שבבית המה שרצים לא שייך חזקת עיסה כלל. ואין כאן אלא רוב ומיעוט גרידא ומש"ה שורפין התרומה, וכן כתב סברא זו הרמב"ן במלחמות בקידושין בסוגיא דסבלונת. והוסיף שם עוד הרמב"ן דזהו החילוק הא דבעיסה בבית שורפין תרומה ובתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר"מ מטהר דאע"ג דרוב תינוקות מטפחין מ"מ סמוך מיעוטא דאינו מטפחין לחזקת טהרה דעיסה וחכמים מטמאי' משום דס"ל דמה"ת רובא וחזקה רובא עדיף ומבואר במסכת נדה (דף י"ח) דגם לרבנן אין שורפין עליו התרומה דגבי עיסה בבית כיון שנמצא חתיכות על העיסה הרי הוא ודאי מגע בעיסה ולא שייך חזקה כלל כיון דרובא שרצים מש"ה שורפין. וכן כתב בחידושי הריטב"א ביבמות (דף קי"ט) יעו"ש:

[ב] והנה דברי הרמב"ן צריכין ביאור דמהו החילוק שיש בהך דעיסה בבית ובין הך דתינוק שנמצא בצד העיסה, דבהך דתינוק שנמצא בצד העיסה נחלקו בו רש"י והתוס' דרש"י מפרש דאיירי בידוע שהתינוק נגע בבצק דהא חזינן בצק בידו רק הספק הוא על התינוק אם הוא טהור או טמא ומטמאין לרבנן משום דרוב תינוקות מטפחין היינו בשרצים ורובם של תינוקות טמאין. והתוס' וכן הסכים הרמב"ן והרשב"א מפרשים דהתינוק ודאי טמא הוא ורוב תינוקות מטפחין היינו בעיסה והספק הוא דלמא אדם אחר טהור נתנו להתינוק. וא"כ לפירושם הרי בעיסה הוא ודאי מגע דהרי איזו אדם נגע בהעיסה ונטל ממנה זה הבצק שביד התינוק רק הספק אם התינוק הטמא נטלו בעצמו או היה כאן אדם טהור ונתן להתינוק וכיון דאיכא רובא דרוב תינוקות מטפחין הרי הוא דומה ממש להך דעיסה בבית דהוא ג"כ ודאי מגע ואמאי אין שורפין עליו התרומה ולכאורה היה נראה דאיירי באינו ידוע בודאי דהבצק שביד התינוק הוא מאותה עיסה עצמה רק דיש להסתפק דלמא אחר הביא לו בצק ממקום אחר ונתן להתינוק וא"כ ליכא ודאי מגע ומש"ה אע"ג דרובא הוא דהתינוק לקח מהעיסה מצרפינן חזקת טהרה דהעיסה למיעוטא. ועיין במאור סוף מס' קידושין שכ' ג"כ דיש להסתפק על הבצק שבידו דלמא ממקום אחר הובא ואם נאמר כן יתבאר לנו דהיכא דניכר דהבצק הוא בודאי מאותו עיסה היו שורפין עליו התרומה לרבנן דר"מ וכמו ששורפין בעיסה בבית. ועי' בתוספו' קידושין (דף פ') ובחולין (דף פ"ו) שכתבו דהא דמטהר ר"מ גבי תינוק משום סמוך מיעוטא לחזקת טהרה דעיסה ואמרינן דלמא אדם טהור נתנו להתינוק. ומדדקדקו התו' וכתבו אדם טהור דוקא מוכח דהם מפרשים דאיירי אפילו בידוע ודאי שזה הבצק ניטל מהך עיסה שאנחנו דנים עלי' דאם היה הספק דלמא ממקום אחר הובא הבצק לא היה להתוס' לכתוב אדם טהור דמאי נ"מ בזה אם הביאו אדם טהור או אדם טמא. ורק דהתוס' לשיטתם ניחא דהם כתבו שם טעם אחר על הא דאין שורפין בהך דתינוק משום דהא דרוב מטפחין אינו רוב גמור ולדידהו שפיר מצי איירי גם בידוע שהוא מהך עיסה אבל להרמב"ן דמפרש הטעם דאין שורפין משום סמוך מיעוטא לחזקה וגם כ' דבאיכא ודאי מגע לא אמרינן הך סברא הרי לכאורה שע"כ מפרש כמ"ש דהספק דלמא ממקום אחר הביאו. אמנם לפי"ז צריך עיון לי דעי' במס' טהרות פ"ג משנה ת' בר"ש הובא שם דברי התוספתא וז"ל אע"פ שהבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו ומשמע דאיירי גם בידוע בודאי שהבצק הוא מהעיסה ולהרמב"ן הו"ל לומר אדם אחר נתנו ואפ"ה הרי אין שורפין עליו. וצע"ק:

[ג] גם עוד י"ל דס"ל להרמב"ן דהא דאמרינן רוב תינוקות מטפחין בעיסה אין הכוונה דבנטילה זו של הבצק שאנו רואין עתה ביד התינוק איכא רובא מצד עצמו דהרוב הוא דהתינוק בעצמו נטלו רק ס"ל להרמב"ן דעל נטילה אחת לא שייך רובא כלל וכמו דנוכל לומר דהתינוק בעצמו נטל כמו כן נוכל לומר דאדם אחר נטלו ונתן להתינוק והנטילה מצד עצמה הוא רק ספק השקול ממש וליכא רובא כלל למתלי בתינוק יותר מבאדם אחר, ואפשר גם להיפוך י"ל דאפי' ספק השקול אינו דטפי יש לתלות באנשים אחרים דהם רובא נגד התינוק שאינו רק אחד רק דגם בלא נטילת הבצק ואפי' היה ידוע לנו בוודאי דאדם אחר נתנו לתינוק מ"מ איכא רובא דרוב תינוקות העומדים אצל העיסה דרכם לטפח בעיסה. והרי ז"ל המאור סוף קידושין ודאמרינן שדרכו של תינוק לטפח כלומר לטפח הבצק בעיסה וע"י כן נוגע בה וכגון שנוטל הבצק מהעיסה באדם טהור כו' הרי להדי' דהמאור מפרש דהך רוב מטפחין הוא מצד עצמו ולא קאי כלל על נטילת הבצק מהעיסה וכמו כן נאמר להרמב"ן. והא דנקטה המשנה ובצק בידו הוא לרבותא דר"מ דאפ"ה מטהר אבל הא דמטמאין חכמים אינו כלל משום מה דבצק בידו רק דבלא"ה דרכו לטפח והרי ז"ל התוספתא הובא בר"ש בפ"ג דטהרות מ"ח תינוק שנמצא עומד בצד כופת של בצק או בצד חבית של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח כו' יתר על כן א"ר יוסי נמצא רחוק מן העיסה אע"פ שבבק בידו טהור כו' הרי להדי' דלחכמים טמא גם באין בצק בידו שדרכו מעצמו לטפח אבל בלא הך סברא נטילת הבצק מעצמה ליכא רובא כלל וא"כ הרי הך מיעוטא דאינו מטפחין הוא ספק מגע דכיון דעל עצם הנטילה ליכא רובא כלל ומש"ס אמרי' בו שפיר סמוך מיעוט לחזקה ואין שורפין, ולא דמי לעיסה בבית ושרצים וצפרדעים מטפלין בה ונמצאו חתיכות דברוב שרצים שורפין דהרי על הודאי מגע איכא רובא דהיינו שהחתיכות שנמצאו על העיסה דהוא ודאי מגע איכא בהו רובא דשרצים. אבל גבי תינוק הרי בודאי המגע שלו ליכא רובא כלל והוא רק ספק השקול ובהרובא הא ליכא ודאי מגע ומש"ה אמרינן בו חזקה מסייע למיעוט ואין שורפין. כן נראה נכון בדעת הרמב"ן:

[ד] ועכ"פ הא נתבאר לנו בדעת הרמב"ן דע"כ הך דתינוק שנמצא בצד העיסה איירי באופן דאינו ודאי מגע אבל היכא דאיכא ודאי מגע לא שייך לומר בו סמוך מיעוטא לחזקה. ולכאורה קשה לי טובא ע"ז מהא דבחולין (דף פ"ו) דתנן דחרש שוטה וקטן ששחטו בלא אחרים רואין אותם דמתיר ר"מ לשחוט הבן אחריהם וכן פוטרו מכיסוי ומפרשים בגמר' שם טעמו דר"מ דס"ל רוב מעשיהם מקולקלים ופריך בגמ' למה לי רוב מעשיהם מקולקלים אפי' אי מיעוט מעשיהם מקולקלים נימא סמוך מיעוטא לחזקה של אינה זבוחה ואיתרע ליה רובא ומש"ה יהיה מותר לר"מ לשחוט אחריהם ומביא ראיה דבכה"ג אזל ר"מ לקולא מהא דתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר"מ מטהר דאע"ג דרוב תינוקות מטפחין מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא דאינם מטפחין לחזקת טהרה דעיסה וטהורה ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר. ולהרמב"ן דמחלק בין היכא דאיכא ודאי מגע וגם בע"כ ס"ל דבתינוק ליכא ודאי מגע א"כ מאי פריך דבתינוק דליכא ודאי מגע שפיר אמרינן בו סמוך מיעוטא לחזקה אבל בשחיטת חרש שוטה וקטן דהוא ודאי מגע דהרי היא שחוטה לפניך אם היינו אומרים דרוב מעשיהם מתוקנים לא היינו מצרפין המיעוט לחזקת אינו זבוחה וכמו דבעיסה בבית לא מצרפינן החזקה. ותדע דהרי כ' הרשב"א הא דלגבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה משום דבודאי נתעסק בה מתעסקין ורוב המתעסקין בה מבטלין חזקתה. וא"כ אם הי' בחשו"ק רוב מעשיהם מתוקנים הרי היה ממש דומה להך דרוב מומחין ולא היינו אומרים בו כלל סמוך מיעוטא לחזקה. ומאי פריך מהך דתינוק. והנראה דגם הרמב"ן והרשב"א מודים דגם היכא דאיכא ודאי מגע מ"מ חשיבא שפיר חזקה גמורה מן התורה ותדע דהרי בכתובות (דף י"ג) גבי היתה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא דרבן גמליאל ור' אליעזר אומרים דנאמנת ואמרינן שם דר"ג מכשיר ואפילו ברוב פסולים אצלה. והטעם דנאמנת מפרשינן בגמרא שם דהוא משום ברי דידה בצירוף החזקת כשרות דידה וכדאיתא שם לדברי המכשיר בה פוסל בבתה דבשלמא איהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקת כשרות הרי דאע"ג דבודאי נבעלה רק לא ידעינן אם לכשר לה או לפסול ורוב פסולים אצלה מ"מ חשיבא חזקת כשרות דידה חזקה והרי זה דומה ממש להא דעיסה בבית ורוב שרצים אצלה ונמצאו חתיכות על העיסה דבכה"ג הא כתבו הרמב"ן והרשב"א דלא חשיבא חזקה כלל. ובע"כ ההכרח לומר כמש"כ דגם הם מודים דאפילו בכה"ג חשיבא חזקה גמורה מן התורה ולא כתבו סברתם רק לגבי הא דסמוך מיעוטא לחזקה דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף מדאורייתא ולא חיישינן להמיעוט והחזקה ורק דקיי"ל דמדרבנן החמירו לחוש להמיעוט היכא דהחזקה מסייע לו וע"ז כתבו דלא חששו לו רבנן רק היכא דלא איתרעי כלל החזקה אבל היכא דאיכא ודאי מגע ורוב המתעסקין בה מבטלים החזקה איתרעי קצת החזקה ולא חששו לו רבנן כלל והדרינן לכללא דרובא וחזקה רובא עדיף. אבל בכתובות דר"ג ור"א ס"ל דבברי דידה וחזקה נאמנת לגמרי על פי דין תורה ודאי דגם בכה"ג דאיכא ודאי מגע חשיבא שפיר חזקה. וא"כ הא ניחא שפיר סוגי' דחולין (דף פ"ו) דהרמב"ן לא כ' סברתו רק לדידן דחזקה המסייע למיעוט אינו רק חששא דרבנן אבל לר"מ דס"ל דכל היכא דחזקה מסייע למיעוט הוא דאורייתא דהרי ר"מ אזל מטעם זה לקולא ומטהר בתינוק שנמצא בצד העיסה וא"כ בס"ד דהי' ס"ל דיש להשוות ספק איסור לספק טומאה פריך שפיר דגם אי רוב מעשיהם מקולקלים יש להקל לר"מ וכמו דמקיל בתינוק דבדאורייתא אין לחלק כלל בין ודאי מגע ללא ודאי מגע ומוכרח לתרץ דספק איסור הוא לחומרא. ויצא לנו מזה דאע"ג דהרשב"א מתרץ הא דלא אמרינן בהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין סמוך מיעוטא לחזקה משום דבודאי נתעסק בה אחד זהו רק לדידן אבל אליבא דר"מ דס"ל דבחזקה המסייע למיעוט הוא דאורייתא גם בכה"ג אמרינן ליה ולדידי' במצא גדי שחוט צ"ל אסור מן התורה דאע"ג דבמיעוט גרידא לא חייש ר"מ רק מדרבנן מ"מ בחזקה בהדי מיעוט הרי הוא דאורייתא לדידי' וא"כ גם בודאי מגע אמרינן לי' ואסורה מדאורייתא גם יצא לנו מזה להרמב"ן דאינו מחלק בין הך דתינוק להך דעיסה בבית רק משום דכאן הוא ודאי מגע דר"מ חולק בע"כ גם על הך דעיסה בבית דלדידי' אין לחלק כן:

[ה] והנה בדברים הללו צריך עיון לי טובא דברי התוס' רי"ד במס' קידושין (דף ע"ט) שהקשה שם על מה שפרש"י רוב תינוקות מטפחין היינו בשרצים אבל בעיסה ודאי נגע התינוק מדחזינן הבצק בידו והקשה בתוס' רי"ד דא"כ אמאי אמרינן שם דעיסה בחזקת טהרה עומדת וז"ל לפי' המורה דאיכא ודאי מגע בעיסה קשה ממאי דאיתא בריש נדה דשמאי סבר העמד אשה על חזקתה ולא אמר העמד טהרות על חזקתן מפני שהם ודאי מגע. ביאור דבריו דבריש נדה קסבר שמאי כל הנשים דיין שעתן ומפרשינן שם טעמו דקסבר העמד אשה על חזקתה והלל אשה כיון דמגופה קחזי' לא אמרי' אוקמא אחזקתה והוקשה לו להתוס' רי"ד אמאי לא אמרינן יותר טפי לשמאי העמד טהרות על חזקתן דבזה לא הי' דיחוי של הלל עולה ועיי' במהר"ם לובלין ריש נדה שהקשה כן ותירוצו אינו מובן לי כלל יעו"ש והתוס' רי"ד מפרש דבטהרות כיון דאיכא ודאי מגע לא שייך לומר בהו חזקה והקשה מזה על פרש"י ובודאי דבריו צע"ג דהרי בקידושין קיימינן אליבא דר"מ דמש"ה מטהר להעיסה ולדידי' גם בכה"ג חשיבא חזקה דהא מביא הגמר' בחולין מכאן ראיה גם לשחיטת חשו"ק דהוא ג"כ ודאי מגע. וכן הרי בהך דראוה מעוברת דהוא ג"כ ודאי מגע ומ"מ אמרינן דבה איכא חזקת כשרות ומצטרף בהדי ברי דידה לר"ג ור"א וצ"ע:

[ו] והנה דברי הרשב"א במשמרת הבית צ"ע דהרבה להביא כמה קושיות ומשום זה כתב סברתו דבודאי מגע לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והרי בזה אינם מיושבים כל הקושיות שלו דהניחא הא דשורפין בהך דעיסה בבית וכן ניחא בזה הא דסמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אבל הרי עדיין אינו מיושב מה דהקשה הרשב"א לרב אשי דלא ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר אנן היכי אכלינן בשרא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ודלמא במקום נקב שחט דלא שייך כלל סברתו וכן אמאי לא אמר רב כהנא היכי אכלינן והקשה רק לר"מ וצ"ע:

[ז] שוב כתב הרשב"א במשמרת הבית וז"ל עוד אני אומר דשאני ההוא מיעוטא דביבמות (דף קי"ט) באשה שהלך בעלה וצרתה למה"י דאע"ג דרוב נשים מתעברות ויולדות מ"מ אשתו אסורה דחיישינן למיעוט מפילות ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה דהוי' קיימה בחזקת איסור לשוק דאותו מיעוט מגרע הרוב כלומר מאותו חלק המרובה שמתעברות יש עוד מיעוט המפילות דהרי לא כל הנשים מתעברות דאיכא נמי. עקרה ורק רובן מתעברות ומאותו רוב המתעברות איכא עוד מיעוט המפילות המגרע כוחו ומחסרו לפיכך חשוב להסמיכו לחזקה ולעמוד נגד הרוב אבל הכא ובעיסה בבית המיעוט של הצפרדעים אינו מגרע כוחו של שרצים רק עומד כנגדו ומיעוט כזה אינו חשוב להצטרף וסברא זו כתבה ג"כ הנמוקי יוסף בר"פ האשה שהלך בעלה וצרתה שהקשה על הא דבכל הסוגי' דשם מזכיר הגמר' רק למיעוט המפילות ולא הקשה אמאי לא אמרה מיעוט שאין מתעברות כלל ותי' בשם הרשב"א דאין מתעברות דמנגד להרוב לא אמרינן בו סמוך לחזקה יעו"ש. אמנם הגם דסברא הזאת מובנת לנו אמנם לא ידעתי מה מתרץ המה"ב בזה הא דהקשה על הא דסמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דאע"ג דמיעוט דאינו מומחה אינו מסולק מן הרוב רק מנגדו מ"מ זה ניחא בבהמה דידוע לנו דבודאי כשירה היא אבל הרי בכל בהמה יש להסתפק בה דלמא היא נקובת הושט דאינו מועיל בה שחיטה כלל ורק משום דאזלינן בתר רובא לא חיישינן להו וכדאמר רב אשי דהא דאזלינן בתר רובא נוכל ללמוד משחיטה מדלא חיישינן דלמא במקום נקב שחט וא"כ רק רוב בהמות יש להם היתר ע"י שחיטה וא"כ כשנתוסף בה עוד ספק ולא ידעינן אם נשחטה ע"פ מומחה או לא הרי מיעוטא של אינו מומחה מחסר ומגרע כוחו של הרוב בהמות כשירות הם דמאותו הרוב אתה מחסר זה המיעוט והרי הוא דומה ממש להך מיעוט נשים המפילות. וא"כ הדר קשה אמאי לא אמרי' בו סמוך מיעוט דאינו מומחה לחזקה דהרי גם בבהמה שלא בדקה מקודם אם היא נקובת הושט או לא סמכינן על הא דרוב מומחין הם וגם במצא גדי שחוט מכשרינן ליה מהאי טעמא. ועוד יותר קשה הא דבב"מ (דף כ"ד) דר' חנינא מצא גדי שחוט והתירו לו משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג ומשום מציאה התירו לו כרשב"א דאמר דהמוצא במקום שרבים מצוים הרי אלו שלו ומדקדק הגמר' מדהתירו לו משום מציאה ש"מ הי' ברוב ישראל ש"מ אמר רשב"א גם ברוב ישראל ומשני ברוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל וקשה דהרי שם איכא מיעוט עכו"ם ורק רוב ישראל וא"כ ניחוש למיעוט אינו מומחה דלמא שחטה דהרי מיעוט אינו מומחה מסולק הוא מן הרוב של ישראל ומגרע כוחו ונימא בו סמוך מיעוטא לחזקת אינה זבוחה ותאסר באכילה וצ"ע להבין כוונתו של הרשב"א מה רוצה לישב בסברא זו הני קושי' דמומחין. והגם שעלה בדעתי לישב קצת רק עדיין לא בררתי הדברים לכן לא כתבתים. והמבין מדעתו יעיין בזה לישב הדברים על מכונם אמנם עיקר סברת הרשב"א הרי מובן הוא דבכה"ג לא אמרינן בו סמוך מיעוטא לחזקה:

[ח] ובסברא זו נוכל לישב דברי תוס' דיבמות (דף קי"ט) בד"ה מחוורתא שהקשו דלר"מ יהיה דמאי אסור מדאורייתא דאיכא מיעוט עמי, הארץ שאין מעשרין וחזקת התבואה שהיה טבל וכתבו דאם נאמר דר"מ אינו חושש למיעוט רק מדרבנן ואפי' היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט ניחא והקשה בשו"ת הגאון מוה' עקיבא איגר זצללה"ה זיע"א דהאיך אפשר לומר כן דהרי בתינוק שנמצא בצד העיסה מטהר ר"מ משום דחזקת טהרה דעיסה מסייע למיעוט אינו מטפחין הרי דאזיל לקולא משום האי סברא וכ"ש דאמרי' האי סברא לחומרא מדאורייתא. אבל לפי חילוקו של הרשב"א ניחא שפיר דהנה רש"י פי' דבעיסה ודאי נגע התינוק מדבצק בידו ורוב תינוקות מטפחין היינו בשרצים והתוס' כתבו דהתינוק ודאי טמא ורוב תינוקות מטפחין בעיסה קאמר ולשני הפירושים הוי המיעוט רק מנגד להרוב ולא מחסרו ומוכח דגם בכה"ג אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לר"מ ומ"מ אין מזה קושי' לסברתו של הרשב"א די"ל דגם הוא לא כתב כן רק לדידן דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ורק מדרבנן חיישינן היכא דחזקה מסייע למיעוט וע"ז כתב דרבנן לא חששו ליה רק במיעוט המגרע כוחו של הרוב ולא במנגדו. אבל לר"מ דס"ל דרובא וחזקה לא אמרינן דרובא עדיף ומן התורה הרי הוא ספק השקול גם במנגד הוא כן דמן התורה אין לחלק בהו. אמנם המאור כתב בסוף מס' קידושין דרוב תינוקות מטפחין היינו בעיסה וכפירוש התוספות וכתב עוד דגם התינוק אינו ודאי טמא רק הוא טמא מכח הרוב והביא ראי' מלשון התוספתא דאמרה שסתם תינוקות טמאין שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותן יעו"ש במאור שכתב דזה החילוק הא דברוב שרצים שורפין התרומה גבי עיסה בבית וברוב מטפחין אין שורפין משום דגם טומאת התינוק ג"כ אינו רק רוב ולפירושו הרי כיון דבטומאת התינוק ליכא רק רובא ועתה אנחנו מסופקין אם נגע התינוק כלל בעיסה או לא נגע הרי הך מיעוט שאין מטפחין מגרע כח הרוב של התינוקות טמאין הם וא"כ הרי יש מקום לומר דגם ר"מ לא קאמר דמיעוט בהדי חזקה יהיה דאורייתא רק בכה"ג אבל היכא דהמיעוט מנגד להרוב אפשר דגם ר"מ אינו חושש לו רק מדרבנן דבכה"ג לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכמו דמחלק הרשב"א כן אליבא דרבנן הרי כמו כן נוכל לחלק לר"מ גם בדאורייתא וזהו שנסתפקו התוס' גבי דמאי דמיעוט ע"ה שאינם מעשרים הוא רק מנגד להרוב מעשרים הרי נוכל לומר דבכה"ג גם לר"מ אינו מדאורייתא אע"ג דאיכא חזקת טבל. והא דבחולין (דף פ"ו) גבי שחיטת חרש שוטה וקטן בלא אחרים עומדים על גביו דמתיר ר"מ לשחוט אחריהם ומפרש טעמו משום דס"ל לר"מ דרוב מעשיהם מקולקלים ופריך בגמר' מאי אירי' רוב אפי' אי מיעוט מעשיהם מקולקלים נמי דהא ר"מ חייש למיעוט סמוך מיעוטו לחזקה ואתרע ליה רובא ומביא שם ראי' דבכה"ג אזל ר"מ לקולא מהא דמטהר גבי תינוק שנמצא בצד העיסה משום האי סברא. והרי אם נאמר מיעוט מעשיהם מקולקל והרוב הוא מתוקן הרי המיעוט מנגד להרוב ואפ"ה הא מדמה להו הגמ' להך דתינוק גם זה ניחא וכמו שכתבנו למעלה דבשחיטה הא איכא בכל בהמה ספק דנקובת הושט דהוי נבילה ולא מהני בהו שחיטה כלל ומותר לשחוט הבן אחריהם ורק רוב בהמות בני שחיטה נינהו וא"כ הרי המיעוט דמקולקל מגרע כח רוב בהמות הכשרות ופריך הגמ' שפיר ועכ"פ נסתפקו התוס' ביבמות שפיר: