שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 7

[ו] ומה דקשה על שיטת בעה"ע דא"כ אמאי לא אמרו האמוראים כאוקימתא דרבינא הכל מומחים שוחטים ואפילו אינם מוחזקין ואינו מומחה אסור ובדיעבד שרי. יעויין בט"ז שתירץ קושי' זו דמשמע ליה להגמרא דהך ושחיטתן כשירה דתני במשנה הוא רק על ידי איזו תיקון ומעשה הנצרכת להכשירה ומש"ה בכל האוקימתות איירי רק בצירוף איזו מעשה בטמא במוקדשין באומר ברי לי שלא נגעתי ובכותי ע"י כזית בשר ובמומר לאכול נבלות ע"י בדיקת סכין ובאינו מומחה לרבינא שיבדקנו אח"כ אם יודע ה' שחיטה משא"כ לדידן הא שרי לבעה"ע אח"כ בלא שום בדיקה ומש"ה לא מתוקמא מתניתין בהכי, והוא תירוץ ברור. ובדברים אלו מובן היטב דברי התוס' (בדף ב') דמוקים רבה בר עולא הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין אבל במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשירה והקשו התוס' דלמה נקט שמא יגע בבשר והרי בלא"ה אסור במוקדשין שמא ימשך לפנים וכתבו בתי' השני דמש"ה נקט חשש דשמא יגע משום דבעי למנקט ואם שחט ואמר ברי שלא נגעתי, ובודאי דבלא דברי הט"ז אין התי' מובן כלל דאכתי קשה לא לנקוט הגמרא כלל הך חששא דשמא יגע ונפרש דאם שחט כשירה בלא שום אמירה דידי' ומנ"ל לרבה לחדש הך חששא דשמא יגע כיון דבלא"ה איכא איסור לכתחילה שמא ימשוך ודלמא לא חיישינן כלל לשמא יגע וטפי ה"ל להתוס' לתרץ בפשיטות דלא היה ניחא סיפא דקתני וכולם ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה דמשום שמא ימשוך הא לא צריך בדיעבד אחרים רואין אותו והרי כל עיקר דאמר רבה בר עולא הך אוקימתא ולא ניחא ליה באינך אוקימתא דאינך אמוראי הוא רק כדי לישב הך וכולן ששחטו, ולדברי הט"ז מובן היטב כוונתם דזה כלל גדול בכל הסוגי' דהך ושחיטתן כשירה מוכרח להיות בצירוף איזו מעשה ומש"ה הוכרח לחדש הך חששא דשמא יגע והוא ברור בכוונת התוס' אמנם לא ביאר לנו הט"ז מהו דדחק להגמרא לומר כן ומדוע לא נפרש כפשטי' דבדיעבד כשר ממילא ומה שכ' הט"ז דלשון המשנה מוכרח כן אינו מובן כוונתו כלל וכלל יעו"ש. ועיי' בכו"פ וגם הוא לא הסביר לנו היטב הטעם בזה ואולי יש איזה טעות הדפוס בדבריו יע"ש וגם דלכאורה ברא"ש מבואר להדי' דלא כהט"ז שכתב וקשה לי להאי פירושא אמאי לא מוקי אינך אמוראי כרבינא במומחין הכל שוחטין ואפילו אינו מומחה על סמך שיבדקנו אח"כ ואם שחט ואי אפשר למבדקיה כשר בלא בדיקה ותי' דלא שייך למתני ביה לכתחילה כיון דאח"כ צריך בדיקה והרי תי' של הרא"ש לא שייך רק להגאונים דלדידהו אי אפשר לפרש הלכתחילה על מומחין וכמו שכתבנו לעיל בראשית דברינו ומוכרח לפרש על אינו מומחה וע"ס בדיקה ושפיר מתרץ לה הרא"ש, אבל לבעה"ע הלא נוכל לפרש הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינם מוחזקין וא"צ אח"כ בדיקה כלל. ועכ"פ הרי בדברי הרא"ש מבואר דלא כהט"ז דלקושייתו הא יתפרש ושחיטתן כשירה בליתא קמן דכשר בלא שום תיקון רק ממילא. ולומר דהבעה"ע והרא"ש פליגי בסברתו של הט"ז דחוק טובא לומר כן:

[ז] אמנם הדברים נכונים מאד דעיקר הכלל של הט"ז ברור וכדחזינן מכל האוקימתות דאיתא בגמר' וכל הראשונים מודים בו. ויצא לה להגמרא זה דבמשנה תני הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשירה בדיעבד ומפרשינן להמשנה דקאי על שני אופנים דבתחילה תני הכל שוחטין לכתחילה ונמצא הכל בכלל זה ובאה הסיפא לאשמעינן דיש יוצאין מן הכלל הקדום ואינם כשרים אלא בדיעבד והרי בזה דשחיטתן כשירה דבסיפא אינם משונים מהנכללים ברישא ועיקר השינוי שבהם הוא בלכתחילה וה"ל להמשנה למתני עיקר החידוש דבא לאשמעינן דהני לא ישחטו לכתחילה ומדוע שבקה המשנה עיקר חידושה של הסיפא ונקטה דשחיטתן כשירה מה שבזה אינן משונים מהני דרישא ועיקר החידוש לא ידעינן רק מדיוקא של המשנה. ומזה יצא לי' להגמר' דגם בדיעבד הני דסיפא משונים מהני דרישא דגם בדיעבד צריך עוד תיקון ומעשה להתירן ומש"ה נקט בסיפא ושחיטתן כשירה לאשמעינן הך כללא דאינו כשר ממילא. וביאורו של הסיפא ושחיטתן כשירה דבדיעבד יש אופן שיהי' השחיטה כשירה ומש"ה דחק הגמר' לפרש כן בכל האוקימתות. ועכ"פ הרי מיושבין דברי בעה"ע דלשיטתו הא כשר בדיעבד בלא שום תיקון ומש"ה א"א לפרש הך ושחיטתן כשירה על אינו מומחה וכל זה הוא רק לפי כל האוקימתות שבגמרא דמוקמינן הרישא והסיפא בשני אופנים שפיר מוכרח כן מלשון המשנה מדלא נקטה הסיפא עיקר החילוק דלא ישחוט לכתחילה. אבל הרא"ש הרי הקשה להגאונים דנוקמא הרישא והסיפא באופן אחד הכל באינו מומחה דלכתחילה שרי על סמך שיבדקנו ואם שחט והלך לו כשר בלא בדיקה (דהא לא קשה כלל דנוקים הרישא במומחים והסיפא באינו מומחה וכמבואר בראשית הדברים] וא"כ הרי אתי שפיר לשון המשנה כפשטי' אע"ג דכשר בלא שום תיקון כיון דלפי"ז לא נקטה המשנה שני אופנים ולא באה הסיפא כלל לאשמעינן חידושא דיש דלא ישחוט לכתחילה דהרי הסיפא קאי על אותו אדם עצמו של הרישא דמותר לכתחילה על סמך בדיקה רק באה דאין הבדיקה מעכב בו בדיעבד ובא"א לבודקו כשר וא"כ הקשה הרא"ש שפיר. אבל לבעה"ע דאסור ליתן על סמך בדיקה א"כ הא אי אפשר לפרש רק בשני אופנים הרישא במומחה והסיפא באינו מומחה ומש"ה אי אפשר לפרש כן כיון דבאינו מומחה אחר השחיטה אין צריך לשואלו כלל לבעה"ע וכשר ממילא. ובזה נסתייעו טובא דעת הב"י והד"מ בהבנת דעת בעה"ע דס"ל דאסור על סמך בדיקה דאל"כ הרי לכאורה ודאי דקשה על בעה"ע שחולק על הגאונים בלא שום ראיה ומקיל דאחר שחיטה א"צ בדיקה. ואע"ג דהתוס' והמאור ג"כ חולקים עליהם דגם לכתחילה א"צ בדיקה כלל הם הביאו ראי' לדבריהם מדלא מוקמי שארי אמוראי כן ומל"ב דרבינא ואם נתפוס זאת לראי' מוכחת הרי יהיה מוכרח דגם לכתחילה שרי אבל בעה"ע הא ג"כ מודה לעיקר סברת הגאונים דלא לגמרי סמכינן על הך רובא וחיישינן למיעוטא דאינו מומחין א"כ מנ"ל לחדש הך קולא דאחר שחיטה א"צ בדיקה ואפילו ישנו לפנינו דלפי הסברא החיצונה הרי נראה דכל שהוא לפנינו ואפשר בקל לבודקו הוא כמו לכתחילה. אבל לפי הנ"ל הוכיח דעתו מכח קושי' הרמב"ן והתוס' אמאי לא מוקמי' הכל מומחין שוחטין ואפי' אינם מוחזקין [דבמוחזקין פשיטא ליה דלא חיישינן כלל מכח לשון הגמר' דאמרה לעילופי לא חיישינן וכמש"כ גם הרמב"ן] והסיפא באינו מומחה וע"י בדיקה ולא ס"ל מה שכתב הרמב"ן דכל דבדיעבד כשר מותר ליתן על סמך שיבדקנו אח"כ וכמו דכמה מהראשונים לא ס"ל כן דעומד בשיטתן של התוס' שכתבו (בדף ג') בהא דאוקים רבא הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א כשישראל עומד על גבו אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו והוכיחו שם התוס' דלאביי שרי ביוצא ונכנס לחודא היכא דלא אפשר לבודקו ע"י כזית בשר ואפ"ה הא אוסר לכתחילה ביוצא ונכנס אפילו על סמך שיבדקנו אח"כ בכזית בשר וכן ס"ל לבעה"ע ומזה הוכיח בעה"ע דבדיעבד א"צ בדיקה כלל ומש"ה אי אפשר לאוקמא המשנה כן. אבל אם נאמר דגם בעה"ע מודה דשרי ליתן על סמך שיבדקנו א"כ הא א"א בלא"ה לאוקמא המשנה כן וכמש"כ הרמב"ן א"כ תיקשה מנ"ל להקל בדיעבד גם בישנו לפנינו. שוב מצאתי באור זרוע הלכות שחיטה שכתב להדיא דהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין לא אמרי' רק בדיעבד ולא לכתחילה ולא חילק כלל בדיעבד בין ישנו לפנינו ובין אינו וזהו כדעת בעה"ע וסיים שם דלא נחלקו אינך אמוראי על רבינא רק בדיעבד אבל בלכתחילה שוין יעו"ש. הרי להדי' דס"ל דגם על סמך בדיקה אסור דלרבינא הא ודאי דאסור וכמו דאיתא בגמר' וזהו כהב"י ורמ"א ועכ"פ גם לבעה"ע מיושב קושי' התוס':

[ח] אמנם יש לעיין לבעה"ע והעומדים בשיטתו דגם על סמך בדיקה אסור הא תשאר קושי' המאור מהא דלישנא בתרא דרבינא דס"ל ג"כ רוב מומחים הם ולדידי' הא חזינן דשרי גם לכתחילה לכל הפחות על סמך שיבדקנו דמפרש הכל מוחזקין שוחטין לכתחיל' ואע"פ שאינם מומחים וכמו כן הוא לדידן. והנראה ברור דהא דס"ל לבעה"ע דאסור אפי' על סמך בדיקה אינו אלא כשיש לפנינו מי שיוכל לבודקו דאז מקרי לכתחילה אבל היכא דא"א לבודקו עתה שאין כאן שום מומחה והוא נצרך לבשר לצורך גדול שרי ליתן לו לכתחילה דזה חשוב כמו דיעבד דמה לי הפסד הבהמה ומה לי חסרון מה לאכול. ועיין בתבואות שור ובתורת יקותיאל שני הגאונים כאחד נסתפקו בזה לדעת הגאונים בהא דמחלקין הגאונים בין לכתחילה לדיעבד אם הוא רק ביש מומחה שיבדקנו ואז הוא דאסור בלא בדיקה או אפשר גם באין מומחה כלל מ"מ כל שלא נשחטה הבהמה אסור ליתן לו לשחוט כיון דודאי לא יבדקנו אח"כ יעו"ש בדבריהם שהביאו דברי הרא"ש דמוכרח דאסור מדהקשה דניקום הכל שוחטים ואפי' אינו מומחה ע"ס שיבדקנו ואם שחט וא"א למבדקי' שחיטתו כשירה ואי נאמר דבאי אפשר לבודקו שרי גם לכתחילה א"כ האיך שייך למיתני ביה דיעבד כיון דבכה"ג שרי גם לכתחילה ושוב הביאו לדברי המרדכי שכתב וז"ל ופסק באור זרוע רוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אין לסמוך על הרוב היכא דאפשר לברר. ומשמע דבא"א לברר שרי גם לכתחילה לשיטתם. וא"כ הא ניחא ל"ב דרבינא ושפיר תני ביה לכתחילה דמשכחת דשרי לכתחילה באין כאן מומחה שיכול לבודקו. ויצא לנו מזה דלבעה"ע והעומדים בשיטתו דס"ל דגם על סמך בדיקה אסור מוכרח קולא אחרת דבאין מי שיבדוק שרי ליתן גם לכתחילה ולהרא"ש והמאור שהקשה מל"ב דרבינא וכן הרמב"ן שחשש לקושי' זו והוכיח מניה דמותר ליתן ע"ס בדיקה מוכח דבלא זה אסור לכתחילה גם באין מי שיבדקנו. וספיקו של התב"ש והתו"י הוא פלוגתא דרבוותא הראשונים ז"ל:

[ט] היוצא מדברינו דאם נאמר דמדרבנן לא סמכינן לגמרי על הך רובא לכתחילה מוכרח אחד מהני שלשה סברות או כהרמב"ן דכל דלא מעכב בדיעבד שרי לסמוך ע"ס שיבדקנו אח"כ. או כבעה"ע דאח"כ אין צריך בדיקה כלל ושרי בלא תיקון ואפי' בישנו לפנינו. או דנאמר דגם באינו מוחזק שוה כדין אינו מומחה ולא סמכינן עליו לכתחילה. דבאתד מהני שלשה סברות מיושב הא דלא מוקי שארי אמוראי כאוקימתא דרבינא וכמו שנתבאר ועיי' תוס' דף ג') ד"ה רוב מצוין מומחין הם ושוחט גם לכתחילה דאין לפרש דרק דיעבד כשר אמאי לא מוקי שארי אמוראי ג"כ כרבינא ולפי"ז צ"ל דלא ס"ל כל הני סברות או דאזלי לשיטתם, דס"ל דגם לאביי שרי בכותי שוחט וישראל יוצא ונכנס וא"א לבודקו ע"י כזית בשר דמזה הוכיחו המחברים דס"ל דלא כהרמב"ן וגם היכא דשרי בדיעבד מ"מ אסור ליתן על סמך שיבדקנו אח"כ. וגם סברת בעה"ע לא ניחא להו דס"ל לסברא פשוטה דאי נאמר דלכתחילה לא סמכינן על הך רובא גם אם שחט יהיה אסור כל שישנו לפנינו ואפשר לבודקו דכיון דיכולין בקל לבודקו הרי הוא כמו לכתחילה. וגם ס"ל דבאינו מוחזק ודאי דשרי לכתחילה בלא שום בדיקה דכן משמע להו להתוס' לשון הגמרא דקאמר לעילופא לא חיישינן משמע דלא חיישינן לי' כלל ומש"ה הוכיחו שפיר דאם נאמר דלכתחילה אין סומכין א"כ הרי נוכל לפרש המשנה הכל מומחין שוחטין לכתחילה ואפי' אינם מוחזקין אבל אינו מומחה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה והוכיחו מזה דלא חיישינן כלל למיעוטא דאינם מומחין וכמו שכתבו התוס' בבכורות (דף כ') דאינם מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ושרי גם לכתחילה. אמנם יש לומר דלעולם התוס' ס"ל דמוחזקין ואינם מומחין שוים ואם אינו מומחה אסור לכתחילה גם אינו מוחזק כן וכדעת הרא"ש וגם י"ל דס"ל ג"כ סברת הרמב"ן ואין כונת התוס' בקושייתם דגם שארי אמוראי לוקמא ממש כאוקימתא דרבינא רק כונתם כקושי' הרא"ש דנוקים הכל באינו מומחין ושרי ע"ס בדיקה ובדיעבד וא"א לבודקו כשר. ולא ס"ל תירוצו של הרא"ש. אמנם זהו דוחק קצת דהיה להם לפרש דבריהם ומשמעות דבריהם דנוקים לגמרי כרבינא ומוכרח כמש"כ:

[י] ובדעת הרמב"ם לא ברירא לן לפי"ז האיך דעתו, שפסק דלכתחילה לא ישחוט אינו מומחה ואם שחט בודקין אותו אם הוא מומחה ובהלך לו כשר. ויש להסתפק מה דעתו אי שרי ע"ס בדיקה אח"כ דלדידי' י"ל דס"ל דאסור וכהתוס' ולא מצינן לפרש המשנה במומחין כיון דאיהו פוסק דאינו מוחזק ג"כ אסור לכתחילה א"כ הא לא מצינו לפרש הכל מומחין שוחטין דמאי קמרבינן כיון דגם מוחזקין בעינן לכתחילה וכמש"כ למעלה. ואין להוכיח דודאי דעתו דאסור דהרי בדין אינו מוחזק כתב הרמב"ם וז"ל ישראל היודע ה' שחיטה ה"ז לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהי' רגיל וזריז ואם שחט תחילה בינו לבין עצמו שחיטתו כשירה הרי דאוסר לכתחילה באינו מוחזק ובדיעבד ס"ל דאין צריך לשואלו כלל אם נתעלף ואפי' הוא לפנינו. והנה אם כנים אנחנו בהסברא שכתבנו למעלה (באות ה') דכל דבדיעבד אין צריך בדיקה כלל אסור ליתן ע"ס שיבדקנו אח"כ דנמצא עובר על תקנת חכמים וגם להגאונים אינו מותר באינו מומחה רק משום דס"ל דגם אחר שחיטה צריך בדיקה ע"פ דין א"כ באינו מוחזק להרמב"ם דחושש לכתחילה ובדיעבד אין צריך בדיקה אסור לכתחילה אפי' ע"ס שיבדקנו. וא"כ הרי תיקשה על אינך אמוראי אמאי לא מוקמי כלישנא בתרא דרבינא הכל מוחזקין שוחטין לכתחילה ואפי' אינם מומחים מ"מ שרי לכתחילה ע"ס שיבדקנו אחר כך אבל אינו מוחזק לא ישחוט דאפי' ע"ס בדיקה אסור ואם שחט שחיטתו כשירה ונוכיח מזה דס"ל דגם באינו מומחה אסור ע"ס בדיקה. זה אינו מוכרח די"ל כמו שתירצנו דברי בעה"ע דשחיטתו כשירה צ"ל עם איזה תיקון ואינו מוחזק כשר דיעבד ממילא וא"צ לשואלו גם להרמב"ם רק זה קשה עדיין להרמב"ם דאינו מוחזק אסור גם ע"ס בדיקה והרי ללישנא קמא דרבינא דלא חייש לעילוף שרי גם לכתחילה דקאמר הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאין מוחזקין והוא כעין קושי' המאור על הגאונים וכמו כן לדידן שרי וצ"ל דהרמב"ם אינו אוסר רק באם יש לפנינו מוחזק שיכול לשחוט אבל באין מוחזק והוא צריך לבשר חשוב כמו דיעבד ושרי גם לכתחילה וכפי סברת התב"ש והתוי"ק שהבאנו (באות ח') ובהכי איירי המשנה לל"ק דרבינא. וא"כ גם אנו נלמוד מני' דגם באינו מומחה שרי גם לכתחילה אם אין כאן שום מומחה וכדעת בעה"ע שהבאנו שם דזה מקרי דיעבד. אמנם כל זה הוא אם נפרש דלהרמב"ם אסור לכתחילה עד דנדע שהוא מוחזק אבל עיין בב"י שכתב לפרש בדברי הרמב"ם דגם אם אין יודעים אם הוא מוחזק שרי לכתחילה ג"כ וכבעה"ע והרמב"ם דאוסר קאי על השוחט בעצמו פי' שיודע שאינו מוחזק וא"כ הא ניחא בלא"ה דהא דקאמר רבינא ואע"פ שאין מוחזקין פירושו שלא נתחזק לפנינו במוחזק וכמו בל"ב דקאמר הכל שוחטין ואע"פ שאין מומחין דפירושו שאין יודעין בו אי גמיר או לא: סימן ו יבאר אינו מוחזק מה דינו:

ובדין מוחזקים מצינו בו מחלוקת גדולה בין הראשונים גם בדיעבד אשר לא ביארו לנו רבותינו האחרונים מפורש בזה דז"ל הטור הכל שוחטין כו' וכל אדם אפי' אין מכירים אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין יודעין בו שיודע ה' שחיטה שרוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין בד"א שאינו בפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה אבל אם הוא לפנינו צריך לבודקו אם הוא מומחה ולשאלו אם נתעלף עכ"ד. וחזינן להדי' מדבריו דרק משום דסומכין על הא דרוב המצוין לשחוט בודאי כבר הוא מוחזק מש"ה הוא דכשירה בדיעבד כשאינו לפנינו אבל אם ידוע לנו בודאי שאינו מוחזק וזהו פעם ראשונה ששחט מעולם והלך לו בלא בדיקה שחיטתו אסורה גם בדיעבד דכמו בהא דמומחין דפירושו דסומכין שהוא מומחה כמו כן הוא לגבי מוחזק דסומכין שהוא מוחזק אבל בודאי אינו מוחזק אסורה. אבל הרמב"ם כתב בפרק ד' ישראל היודע ה' שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות שיהי' רגיל וזריז ואם שחט תחילה בינו לבין עצמו שחיטתו כשירה הרי דס"ל דבדיעבד כשר אע"ג דהוא ודאי אינו מוחזק דס"ל דאע"ג דבל"ב של רבינא דאוסר בדיעבד אינו מוחזק הרי פירושו שאינו ידוע לנו אם הוא מוחזק וכדאיתא בגמרא אבל לא שחט לפנינו שלשה פעמים לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו ובליתא קמן אסור מ"מ ס"ל להרמב"ם דלהחולקים על רבינא ס"ל דאפי' ודאי אינו מוחזק וזהו פעם ראשון ששחט כשירה. ויצא לו זה מלשון הגמרא דבלישנא דמומחין קאמר רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דפירושו דתלינן ע"י מעשה השחיטה דהוא מומחה דאם לא היה מומחה לא הי' שוחט משום דהא אם באמת אינו מומחה לכ"ע אסורה. וללישנא בתרא קאמר לעילופי לא חיישינן ומפרש הרמב"ם דלא משום דע"י מעשה השחיטה מחזקינן ליה במוחזק דא"כ ה"ל לומר רוב מוחזקין הם וקאמר לעילופי לא חיישינן פי' דגם אם הוא אינו מוחזק לא חיישינן לעילוף כלל וזהו ברור בדעתו ועיי' במלחמות הרמב"ן שהוכיח כדעת הגאונים שכתב דעל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לא סמכינן לכתחילה אלא בדיעבד וליתא קמן והביא ראי' מלשון הגמרא דקאמר רוב מומחין ועל מוחזק אמר לעילופי לא חיישינן ולא קאמר בחד לישנא רוב מצוין מומחין ומוחזקין אלא דלאינו מוחזק לא חיישינן כלל גם לכתחילה ובמומחין חיישינן לכתחילה ובדיעבד סמכינן על הרוב: ולהרמב"ם אין מזה ראי' כלל דהם שני עניינים דבמומחין משום מעשה השחיטה תלינן דהוא מומחה אבל במוחזקין גם בודאי אינו מוחזק לא חיישינן לעילוף ולעולם י"ל דגם על רוב מומחין סומכין לגמרי גם לכתחילה ומוכח דהרמב"ן חולק על הרמב"ם וס"ל כהטור דודאי אינו מוחזק גם לדידן אסור. הרי נתבאר לנו מחלוקת הראשונים וצ"ע שלא הוזכר זה כלל בדברי הפוסקים והנה בזה צ"ע דברי השו"ע דבסעיף א' כתב כלשון הטור וז"ל אפי' אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע ה' שחיטה מותר כו' שרוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין בד"א כשאינו לפנינו אז מותר לאכול וסומכין על החזקה כו' הרי דרק באינו ידוע כשר באינו לפנינו וא"כ תיקשה הא דבסי' ב' סעי' ב' כתב מומר אוכל נבלות לתיאבון שוחט ע"י בדיקת סכין והוא שיודעין בו שיודע ה' שחיטה דס"ל דבמומר לא אמרינן רוב מומחין הם דחשוד הוא לשחוט גם בלא ידיעת ה' שחיטה ואמאי לא התנה בו גם כן שיודעין בו שהוא מוחזק דכמו כן הוא חשוד לשחוט גם באינו מוחזק כיון דבודאי אינו מוחזק אסור גם בדיעבד הרי דלא אמרינן רוב בני אדם אינם מתעלפים ורק על ידי מעשה השחיטה מוכחינן דהוא מוחזק א"כ הוא דומה ממש להך דמומחין ובמומר צריך להיות אסור באינו ידוע. והנה אין להקשות כמו כן על הרמב"ם שכתב בהלכה י"ד ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהי' מומחה הרי זה שוחט לכתחילה אם ישראל בודק לו סכין כו' ואמאי לא התנה גם כן אם הי' מוחזק, דאע"ג דלדידיה כשר גם באינו מוחזק מכל מקום הרי לכתחילה אוסר באינו מוחזק, דזה אינו דהרמב"ם כולל בלשון מומחה גם מוחזק וכמש"כ בהלכה ד' היודע ה' שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה ועיי' בלח"מ מה שדחק בלשון זה, וטעמו של הרמב"ם דאף על גב דבגמרא דאמר רבינא הכל מומחין שוחטין אע"פ שאינם מוחזקין קורא מומחה רק ליודע ה' שחיטה מכל מקום בעלמא לשון מומחה קורא גם למוחזק וכדאיתא (בב"ק דף צ"ט) גבי טבח שקלקל זיל אייתי ראי' דממחית לתרנגולין דפירושו שהוא אומן ורגיל במלאכה זו ועל כל פנים הרמב"ם קורא להדי' כן ומש"ה כ' סתמא גבי מומר אם היה מומחה אבל על השו"ע קשה אמאי לא התנה שיהי' מוחזק דבלא"ה הא גם בדיעבד אסורה לשיטתו, רק גם זה ניחא דס"ל להשו"ע דבשלמא רוב מומחין דהוא משום כשרות דהשוחט דחושש לאיסור נבלה שמא ינבל ומש"ה לא אמרינן לי' גבי מומר אבל רוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין אינו משום חזקת כשרות רק הוא בטבע דמי שיש לו רכות הלב שיתעלף קשה לו מעשה השחיטה מחמת רכות לבו ושפיר אמרינן כן גם גבי מומר: סימן ז יחקור על הא דסמכינן על הך רובא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ואמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקת איסור דבהמה בחי' וניחוש לי' מדרבנן. וגם יבואר דעתן של רבותינו הראשונים בעיקר הך כללא דסמוך מיעוטא לחזקה: