שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 6

[ד] והנה לפי מה שנתבאר להבה"ב דמעשה של השחיטה לא עדיף יותר מאם העיד לפנינו זה השוחט על בשר זה דכשר הוא מיושב לנו היטב הא דבב"ק (דף צ"ט) איתא דטבח אומן שקלקל פטור מלשלם ומביא הגמרא עובדא באחד ששחט וקלקל ואתא לקמי' דר' יוחנן ואמר זיל אייתי ראיה דמומחית לתרנגולין ואפטריך ועיי' בש"ך יו"ד (סימן א') שכתב וז"ל ועיי' בחו"מ (סי' ש"י) גבי טבח אומן שקלקל לא אמרינן בכה"ג רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, ולא ביאר לנו הש"ך הטעם אמאי לא נימא שם הך רובא ועיי' בפרי מגדים מה שדחק בזה ועיי' עוד בגליון הש"ע מה שנדפס בהגהות מהגאון רבינו עקיבא איגר זצלל"ה זיע"א מה שכתב בישוב קושיא זו של הש"ך. ולהרמב"ם והבה"ב ניחא שפיר דהך רובא אינו רק כאמירה של השוחט דחשבינן ליה כאלו אמר על עצמו שהוא מומחה ונאמן בתורת עדות גם על עצמו וזה מהני שפיר לענין איסורא דקיי"ל דעד אחד נאמן באיסורים ואפילו בשל עצמו נאמן. אבל לענין דין ממון לא מהני סברא זו כלל דהרי שם בעובדא דר' יוחנן עמד הטבח בפניו וצווח מומחה אני ואיני צריך לשלם ולא הימני' ר' יוחנן והצריכו עדים שהוא כדבריו והטעם לזה אע"ג דהוא טוען ברי וגם הוא מוחזק מ"מ כיון דבודאי הזיק לחבירו וניבל בהמתו אינו נאמן בדברי עצמו לפטור מן התשלומין עד שמביא ראי' א"כ הא לא שייך לומר דיהי' נאמן משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דמעשה של השחיטה שלו אינו מוסיף שום בירור יותר מאמירתו, וכמו דלא מהני מה שטוען בעצמו כמו כן לא מהני לו מעשה השחיטה שלו שעשה דהרי הוא ראי' מדידי' לדידי' דלא מהני לענין חיוב ממון, ותי' נכון הוא: [ה[

[ה] גם עוד יתבאר לנו בזה דהנה לפי המסקנא. דקיי"ל דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ודעת הגאונים דזה לא מהני רק בדיעבד ששחט אבל לכתחילה צריך בדיקה אם הוא מומחה וגם אחר ששחט צריך בדיקה ורק באינו לפנינו דאי אפשר לבודקו סמכינן על הך רובא וכבר האריכו הראשונים בזה אמנם עדיין לא כתבו לנו כלל מאין יצא להגאונים סברא זו. ולפי הנ"ל דברי הגאונים כמעט מוכרחים בגמרא דהרי בלישנא קמא קאמר רבינא הכל מומחין שוחטין בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו אם יודע לומר ה' שחיטה מותר ואם לא בדקוהו אסורה, והרי מלשון זה מבואר להדיא דבעינן דוקא שנהי' אנחנו יודעין בו בהשוחט שיודע ה' שחיטה אבל אם הוא בעצמו אומר לפנינו מומחה אני ויודע אני כל ה' שחיטה לא מהני לכתחילה כל זמן שלא בדקו אותו שהאמת כדבריו דהרי קאמר בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה, וכן אם שחט צריך לבודקו ולא מהני אם יאמר להם מומחה אני והנה בודאי דע"פ דין צריך להיות נאמן על עצמו וכמו דבכל האיסורים ע"א נאמן גם בשל עצמו ובודאי דגם רבינא לא יהי' חולק על זה הכלל וכמו דחזינן בלישנא בתרא של רבינא דחייש לאינו מוחזקין ומפרש הכל מוחזקין שוחטין בד"א ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים אבל בלא"ה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן וכמו כן בלשון ראשון אם יאמר מומחה אני והלך לו ואי אפשר לבודקו דנאמן גם לרבינא ועד כאן לא פליגי רבינא ואינך אמוראי רק במעשה השחיטה דרבינא ס"ל דגם מי שאינו מומחה יכול להתרחש שישחוט ומש"ה ס"ל דמעשה השחיטה לא חשיבא כמו אילו הי' מעיד על עצמו וחוששין לו שהקיל לעצמו וסבור ששחט יפה ואע"ג שאינו מומחה ואינך אמוראי ס"ל דמעשה השחיטה שלא חשיבא כאמירתו מפורש לפנינו מומחה אני אבל מ"מ הרי לא עדיף מאמירתו בפירוש. וכיון דחזינן דלרבינא לכתחילה לא סמכינן על אמירתו והטעם דכיון שיכולין לברר ולבודקו אם הוא מומחה לא סמכינן על עדותו ורק בלישנא בתרא בחשש דעילוף דלאחר השחיטה הא אי אפשר לברר עוד אם נתעלף או לא מוכרח לסמוך על אמירתו שלא נתעלף והעמידוהו על דין תורה אבל לענין מומחין דיכולין לברר ס"ל לרבינא דצריך לבודקו קודם שיתנו לו לשחוט וגם אם שחט קאמר דבודקין אותו ואע"ג דבכל דוכתא סמכינן על ע"א באיסורין ואפי' במקום שיכולים לברר מ"מ בשחיטה דגדול המכשלה ומסורה לכל כמו שכתבו הפוסקים החמירו חכמים, והרי בזה לא נחלקו שארי אמוראי על רבינא רק דמעשה השחיטה חשוב כאמירה משום הך רובא ומוכרח דבאיתא קמן לא מהני הך רובא וצריך בדיקה או קודם שחיטה או אחר שחיטה ורק בליתא קמן סמכינן על הך רובא וכהגאונים, ולכאורה נראה דהחולקים על הגאונים וס"ל דלגמרי סמכינן על הך רובא וכמש"כ המאור דדברי הגאונים הוא חומרא אבל ע"פ דין א"צ בדיקה כלל לא בתחילה ולא בסוף וכ"כ התוס' בחולין (דף ג') בד"ה רוב לכאורה נראה דס"ל הסברא בזה כהרשב"א והתוס' דגיטין דהך רובא עדיף יותר מעדותו ומש"ה אע"ג דאמירתו מומחה אני לא מהני לכתחילה לרבינא מ"מ על הרוב סומכין גם לכתחילה: סימן ה יבאר פרטי הדינים אם סומכין על הא דרוב מומחין גם לכתחילה וגם באיתא קמן א"צ בדיקה או לא סמכינן עלי' רק בליתא קמן לבודקו, ועוד כמה פרטים בזה:

בהא דקיי"ל דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם רבו בו הדעות והסברות לרבותינו הראשונים, עד שהמעיינים יסתבכו בספיקות רבות בביאור דבריהם והבנת דעתם, ואחרי העיון אמרתי לבאר דעתם כפי שחנני החונן דעה. הנה האלפס כתב וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. והוא לשונו של הגאון בשאלתות פרשה בהעלתך, ומדברים אלו הוכיחו הראשונים ז"ל דרק בליתא קמן ואי אפשר שוב לבודקו הוא דסמכינן על הך רובא אבל בישנו לפנינו צריך לבודקו דוקא, וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ד' מה' שחיטה, אבל התוס' כתבו רוב מומחין הם ושוחט לכתחילה דאין לפרש דרק בדיעבד שחיטתו כשירה דא"כ הוו מצי אינך אמוראי לאוקמא כרבינא הכל מומחין שוחטין לכתחילה ואינו מומחה לא ישחוט ובדיעבד שחיטתו כשירה. גם דעת המאור הוא כהתוס' וראייתו מהא דלישנא בתרא דרבינא דס"ל ג"כ רוב מומחין הם מפרש להמשנה הכל מוחזקין שוחטין לכתחילה אע"פ שאינם מומחין אבל אינו מוחזק לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם אמר ברי שלא נתעלפתי כו' הרי דס"ל להדי' דשוחט גם לכתחילה וגם אח"כ לא מצריך לבודקו רק אם לא נתעלף והרי בזה קיי"ל כהך לישנא דרבינא. ועיי' במלחמות של הרמב"ן שתי' להני ב' קושיות וכ' דגם להגאוני' המצריכים בדיקה מ"מ מודים דמותר ליתן לו לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ ולא חיישינן דלמא ישכח ויאכל בלא בדיקה כיון דבא"א למבדקי' כשר נמצא דבאכל בלא בדיקה לאו איסורא קאכיל. ובכה"ג הוא דשרי לרבינא ללישנא בתרא לכתחילה דהיינו על סמך שיבדקנו אח"כ. ומש"ה נמי לא מצו אינך אמוראי לפרש המשנה הכל מומחין שוחטין ואינו מומחה לא ישחוט רק דיעבד כשירה כיון דלדידן גם אינו מומחה מותר לכתחילה על סמך בדיקה א"כ א"א לאוקמא מתניתין הכי דקתני דיעבד שחיטתו כשירה ולא לכתחילה וכן הרא"ש בהעתיקו דעת הגאונים כתב בפשיטות דלדידהו שרי ליתן על סמך שיבדקנו רק לא הביא הני שני הוכחות של הרמב"ן. ובודאי על הני שני קושי' של התוס' והמאור סמך דאל"כ לא יכון דעת הגאונים לכאורה. ויצא לנו מזה דכל המחזיקים בדעת הגאונים ומצרכי בדיקה וכמו הרמב"ם והבאים אחריו בודאי דס"ל כן דלכתחילה שרי על סמך שיבדקנו. כן נראה לפום רהיטא:

[ב] אמנם אחר העיון אין הדברים מוכרחים וכמו שיתבאר. דהנה עיקר קושי' התוס' אמאי לא מוקי המשנה הכל מומחים שוחטים וחשש לה הרמב"ן לכאורה יש לעיין בו. דהרי במשנה תני הכל שוחטין ובא לרבות איזו דבר שכשר לכתחילה אשר בלעדי המשנה לא ידענו זה. וא"כ בשלמא רבינא מפרש שפיר הכל מומחין שוחטין לכתחילה אע"פ שאינן מוחזקין ואשמעינן המשנה הך חידושא דלעילוף לא חיישינן כלל גם לכתחילה ובדיעבד כשר גם באינו מומחה אבל לדידן הא י"ל דשניהם שוין אינו מומחה ואינו מוחזק ובשניהם אסורים לכתחילה ובדיעבד וא"א לבודקו שרי וא"כ הא לא מצינן לפרש הכל מומחין שוחטין דכמו דצריך לכתחילה מומחה כן צריך מוחזק ואי דנפרש הכל מומחין ומוחזקין שוחטין תיקשה פשיטא אלא מאן ישחוט לכתחילה אם לא מומחה ומוחזק. והרמב"ן שחשש לקושיא זו הוא משום דאיהו כתב במלחמות דגם הגאונים לא חששו לכתחילה רק במומחין אבל באינו מוחזק לא חששו כלל והביא ראי' לדעתם מהא דאמרי' כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דמומחין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם להך לישנא דמוחזקין לעילופי לא חיישינן הרי דבמומחין אמר רוב מומחין ובמוחזק אמר לא חיישינן דמשמע לא חיישינן ליה כלל גם לכתחילה משא"כ במומחין חיישינן ליה ומזה הביא ראי' להגאונים יעו"ש ומש"ה הוקשה ליה שפיר דא"כ נוקים הכל מומחין שוחטין לכתחילה אע"פ שאינם מוחזקין ואינו מומחה כשר רק בדיעבד, ונאמר דגם התוס' ס"ל בפשיטות דמדאמר לעילופי לא חיישינן בודאי דגם לכתחילה אין חוששין לו ומש"ה הוכיחו מכח קושי' זו דגם באינו מומחה שרי לכתחילה] אבל להרא"ש דכ' דאינו מומחה ואינו מוחזק דין אחד להם דאי ישנו לפנינו צריך לבודקו אם הוא מומחה ולשאול אם נתעלף ובליתא קמן כשר א"כ עיקר קושי' התוס' לא קשה כלל לדידי' והא דפשיטא ליה להרא"ש דגם להגאונים שרי ליתן על סמך שיבדקנו לכאורה ההכרח לומר דהוא רק משום קושי' המאור מהא דלישנא בתרא דרבינא מתיר לכתחילה ומוקים לה בכה"ג שיבדקנו אח"כ:

[ג] ואין להקשות לפי"ז הא דאמר כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם כו' לעילופי לא חיישינן והרי מצינן להיפוך משום דס"ל דחיישינן לאינם מומחין ולאינם מוחזקין ובשניהם אסור גם בדיעבד ומש"ה לא מצי לאוקמא כרבינא וכמש"כ. ואי דנאמר דבאמת הי' מצי הגמרא לומר כן ורק משום דס"ל להגמרא להלכה להקל בשניהם אמרו כן וה"ה דהמ"ל להיפוך לחומרא זה אינו מספיק עדיין דא"כ הא מוכרח מהך סתמא דגמרא דס"ל להלכה דלא כרבינא בתרווייהו מדלא אמר להיפוך וא"כ תשאר לנו קושיא במש"כ האלפס דיש שרוצים לפסוק כרבינא ואע"ג דכולהו אמוראי חולקים עליו מ"מ הוא בתרא נגד כל הני אמוראי ואנן לא ס"ל הכי דמסקינן בגמרא מבתר רבינא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם כן הוא גירסת הרא"ש באלפס] ועיין ברא"ש ומדבריו מוכרח דמש"כ האלפס ראי' מהא דמסקינן בגמרא בתר רבינא לא קאי כלל על הך סוגי' דמהך דיחויא אין ראי' כיון דבא לפרש טעמים של אמוראים הקודמים רק כוונתו להא (דבדף י"ב) קאמר סתמא דגמרא רוב מצוין מומחין הם מדכתב הרא"ש דבדין מוחזקין לא ידעינן האיך פסק האלפס דמהא דאמר בגמרא כולהו כרבינא לא אמרי כו' אינו מוכרח מדחזינן דהוצרך האלפס להביא ראי' אחרת לאינו מומחין יעו"ש בדברי הרא"ש היטב, ולדברינו הרי מוכרח שפיר דהרי על הני אמוראי המ"ל להיפוך דס"ל דתרווייהו להחמיר ומדאמר סתמא דגמרא כן מכלל דס"ל להלכה כן והוא בתר רבינא דהרי הך סוגי' באה לפרש אמאי לא אמרי כרבינא אמנם גם זה ניחא דהרי ברבינא איכא ב' לישני וכשאומר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא הרי בא ליישב ג"כ לשון ב' של רבינא אמאי לא אמר כל"ק ולדידי' הא מוכרח לומר דס"ל רוב מומחין הם דהרי כן ס"ל להדי' הך לישנא וכן באידך לישנא בא לכלול ג"כ ל"ק אמאי לא אמר כל"ב וא"כ מוכרח בגמרא לומר כן ואין מכאן ראי' דס"ל להגמרא דבתר רבינא דהלכה כן, ועכ"פ נהדר לדידן דהא דכ' הרא"ש דשרי ליתן ע"ס בדיקה הוא רק משום קושי' המאור מלישנא בתרא דרבינא וכמו שנתבאר:

[ד] וא"כ יש לעיין דהרא"ש אחר שהביא פי' הגאונים כתב וז"ל וקשה לי להאי פירושא אמאי לא מוקי אינך אמוראי מתניתין כרבינא במומחין והכי קתני הכל שוחטין לכתחילה אע"פ שאינו מומחה על סמך שיבדקנו אח"כ ואם שחט וליתא קמן שחיטתו כשירה ותי' דלא שייך למתני הכל שוחטין לכתחילה כיון שמחוסר תיקון אחר השחיטה שאסור לאכול בלא בדיקה ולא מקרי כה"ג לכתחילה. ביאור דבריו דנהי דלאוקמי לגמרי כרבינא הכל מומחין שוחטין ואינו מומחה כשר בדיעבד לא מצינן לאוקמא או כמו שתי' הרמב"ן משום דגם אינו מומחה שרי לכתחילה ע"ס בדיקה או כתי' הנ"ל כיון דאינו מומחה ואינו מוחזק שוה להרא"ש מש"ה שינה הרא"ש בקושייתו דנפרש כולה באינו מומחה והכל שוחטין וקמ"ל דגם אינו מומחה שרי ע"ס שיבדקנו ובדיעבד כשר גם בלא בדיקה בא"א לבודקו. וע"ז תירץ כיון דאח"כ צריך בדיקה לא שייך למתני בו לכתחילה והרי לדידי' תשאר קושי' המאור דהרי בלשון שני חזינן דמפרש הכל מוחזקין שוחטין ואע"פ שאינו מומחה ולהרא"ש הא אי אפשר לומר כמש"כ הרמב"ן דרבינא איירי ע"ס בדיקה דא"כ האיך קרי ליה לכתחילה ומוכח דשרי בלא שום בדיקה כלל וכמו כן לדידן. וצ"ל דלא כתב הרא"ש דבצריך בדיקה לא שייך למקרי לכתחילה אלא בכה"ג שהקשה דכל המשנה איירי רק בדין א' של אינו מומחה או אינו מוחזק והדיעבד של המשנה הוא משום האי דינא גופי' דצריך בדיקה לכתחילה ומש"ה לא שייך למתני בי' לכתחילה מה דהוא רק על סמך שיבדקנו אבל לאוקימתא דרבינא דל"ב הכל מוחזקין שוחטין ואע"פ שאינם מומחין דבדיעבד דתני הוא משום אינן מוחזקין דזה מעכב הבדיקה גם בדיעבד אסור בלא בדקו ולא איירי המשנה בהאי דינא דבמומחין צריך בדיקה לכתחיל' ולכתחילה דהכל קאי עיקרו על מוחזקים רק הריבוי דהכל קאי על אינו מומחה שפיר מצי למתני ביה לכתחילה מה דשרי לסמוך לכתחילה שיבדקנו אח"כ ורק להגאונים ודעת הרא"ש דאינו מומחה ואינו מוחזק שוים ולא תני במשנה דיעבד רק משום האי מילתא גופי' מה דלכתחילה צריך בדיקה ע"ז כתב הרא"ש דלא שייך למתני בי' לכתחילה כיון דמחוסר אותו בדיקה כן נראה ביאור דברי הרא"ש ודעתו בזה:

[ה] והנה הטור הביא דעת בעל העיטור שכ' אי ידעינן ביה דגמיר אפי' לא איתחזק שוחט לכתחלה ואי לא ידעינן אי גמיר או לא לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה וא"צ לבודקו ואפילו אם הוא לפנינו. הרי דבאינו מוחזק ס"ל כהרמב"ן דאין חוששין כלל גם לכתחילה ובאינו מומחה לכתחילה צריך בדיקה ובדיעבד א"צ בדיקה גם אם הוא לפנינו ועיי' בב"י שכתב דדעת רש"י הוא ג"כ כבעה"ע בדינא דאינו מומחה. ולכאורה הי' נראה דבעהיע אינו רק מקיל על דעת הגאונים דהם מצריכים בדיקה גם אח"כ בישנו לפנינו ואיהו סבירא ליה דאין צריך. אבל במה שהעלו הרמב"ן והרא"ש דגם להגאונים שרי על סמך שיבדקנו גם הוא מודה בזה והא דכתב בעה"ע דלכתחילה אסור קאי באין בדעתו לבודקו אח"כ דהרי לכאורה דחוק לומר דבעה"ע יחלוק על הגאונים בסברא מהופכת לגמרי דאחר השחיטה מקיל יותר גם בישנו כאן וקודם יחמיר יותר דגם על סמך בדיקה אסור וכל למעוטי במחלוקת עדיף. ועוד דאל"כ הא תשאר על בעה"ע השני קושי' הנ"ל חדא מהא דל"ב דרבינא דשרי להדיא גם לכתחילה באינו מומחה וגם קושי' התוס' דנוקמא המשנה כן הכל מומחין שוחטין לכתחילה ואע"פ שאינם מוחזקין דלדידי' הא אין לתרץ כמש"כ לעיל על הרא"ש כיון דכתב להדי' דבאינו מוחזק שרי גם לכתחילה ובע"כ מוכרח לומר כרמב"ן דעל סמך בדיקה שרי. ועיי' בהגהות אשרי ובמרדכי שכתב בשם אור זרוע ג"כ כבעה"ע דלכתחילה אסור ובדיעבד שרי בלא בדיקה ובדברי כולם הרי יכולין אנחנו לפרש דאוסרים רק באין דעתו לבודקו. אמנם בבית יוסף מבואר להדי' שהבין דלבעה"ע אסור לכתחילה גם על סמך בדיקה שכתב דלבעה"ע לא נחלקו אינך אמוראי על רבינא רק בדיעבד ולא בלכתחילה ולהגאונים נחלקו על רבינא גם בלכתחילה דס"ל לאמוראי דשרי על סמך שיבדקנו, וכן כתב להדיא בדרכי משה. שוב מצאתי בתבואות שור שהקשה כן על הב"י ודרכי משה דמנ"ל דבעה"ע אוסר לגמרי יעו"ש. והנראה בדעת הב"י וד"מ דס"ל דהני שני סברות תלוים זה בזה. דהרי זה חזינן דהני שני דיעות ס"ל דחכמים החמירו דלכתחילה לא נסמוך על הך רובא והצריכוהו בדיקה וכמו שהחמירו חכמים ותיקנו לבדוק הריאה ולחוש למיעוטא או משום חזקת איסור של אינה זבוחה שיש להבהמה וכמו שכתב הרמב"ן טעמים אלו לדעת הגאונים ומש"ה רק לדידהו דס"ל דגם אחר שחיטה צריך לבודקו אם אפשר מש"ה ס"ל דשרי ליתן על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דגם אח"כ יצטרך לבדוק ע"פ דין חכמים וא"כ אינו עובר בשחיטתו על דעת חכמים כיון דכן דעתן לבודקו או קודם שחיטה או אחר שחיטה אבל לבעה"ע והעומדים בשיטתו דאחר השחיטה אם יבא לפנינו לשאול נפסוק לו דשוב א"צ לבודקו דלא תיקנו חכמים להחמיר בו אחר שחיטה לא שייך לומר דיהי' שרי על סמך בדיקה דבמה שנותן בתחילה בלא בדיקה הלא עובר על גדרן של חכמים שאסרו לסמוך על הרוב ובמה שאח"כ יחמיר על עצמו במה שלא הצריכוהו חכמים לא יתקן האיסור במה שהכניס עצמו לספק איסורא שאסרוהו חכמים עליו לכתחילה דבמה שאדם מחמיר על עצמו לעשות מה שלא הצריכוהו חכמים לא ימולא בזה החסרון שחיסר מקודם לעשות מה שהצריכוהו חכמים. והיא סברא נכונה וברורה ועיי' בסימן יו"ד שכתב הרמ"א דלכתחילה אסור לשחוט בסכין של עכו"ם בלא נעיצה בקרקע אפילו על סמך שיקלפנו אחר שחיטה. וכתב הש"ך בס"ק יו"ד דמשמעות כל הפוסקים הוא דאפילו בסכין שאינו בן יומו אסור לכתחילה ושוב הביא מה שכתב מהרש"ל דבאינו בן יומו שרי לשחוט לכתחילה על סמך שיקלפנו אח"כ כיון דאם ישכח ויאכל בלא קליפה לא איסורא קאכיל וכמו דפסקינן בהך דינא דמומחין דשרי על סמך בדיקה. והנראה ברור בדעת הפוסקים דס"ל דלא דמי דרק בהך דמומחין דאח"כ צריך לבדוק ע"פ דין אבל שם הרי אחר השחיטה א"צ קליפה ע"פ דין דנו"ט לפגם שרי דיעבד ונתיר לו אח"כ בלא שום קליפה דרק לכתחילה החמירו חכמים ואסרו להשתמש בכלי שאינו בן יומו גזרה משום בן יומו וא"כ כששוחט בו לכתחילה הרי משתמש בכלי שאסרו חכמים להשתמש בו ובמה דיקלפנו אח"כ לא יתקן מה שעבר על דברי חכמים אחרי דבדיעבד לא הצריכוהו חכמים קליפה ובמה שיאסור אח"כ את המותר לא יתקן מה שמקודם התיר את האסור וכמש"כ ומש"ה תפסו הב"י והרמ"א בפשיטות דלבעה"ע והעומדים בשיטתו אסור גם ע"ס בדיקה ויצא לנו מזה דלדעת מהרש"ל דלא ס"ל סברא זו ומתיר באינו בן יומו על סמך שיקקפנו לדידי' ודאי דנוכל לומר דגם לבעה"ע שרי לכתחילה על סמך בדיקה: