שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 5

[יא] ועיי' בריש המס' בתוס' ד"ה שמא שכתבו לישב פרש"י דרבה דמדקדק שמא יקלקלו סבירא לי' או כרבה בר עולא או כרבינא ומוקמינן וכולן ששחטו משום אינן מומחין ואצטריך שמא יקלקלו לאשמעינן דחשו"ק אסור ולפי הנ"ל הרי לפי אוקימתא דרבינא אם נדקדק הך שמא יקלקלו מוכח מניה דבאינו מומחה שרי גם לכתחיל' ואיך קאי הך וכולן ששחטו על מומחין, וצ"ל ביאור דברי התוס' דהכי פירושו דמבבא דכולן ששחטו לא היינו יודעין על חשו"ק דאסור דהי' ס"ד דנקט דיעבד רק משום אינו מומחה ומש"ה תני שמא יקלקלו לאשמעינן דבחשו"ק אסור וא"כ שוב מוכרח למתני בסיפא וכולם ששחטו לשון דיעבד כיון דקאי על חשו"ק ג"כ ואינו מומחה שרי גם לכתחילה כדמוכח מרישא, ועכ"פ הא מוכרח דהתוס' ס"ל ג"כ כהטור וגם מוכרח דלא ס"ל דקדוקו של רבינו ברוך רק נקט ששחטו משום חשו"ק וגם לרבינא שרי באינו מומחה וכמו שכתב הכו"פ וכיון דבדעת התוס' מוכרחין אנו לומר כן א"כ הא ודאי דגם. על הרשב"א והטור נוכל בפשיטות לישב כן ואין אנו צריכין לכל התירוצים הנאמרים לעיל:

[יב] והנה בדברינו הנאמרים למעלה יש לחקור קצת בהא דקיי"ל דבחשו"ק אסור לכתחילה אפי' עבור כלבים או להתלמד וכמו שכתבו התוס' בשם ר"ת והסכימו עמו כל הפוסקים, והטעם בזה כתבו התוס' (בדף ג') בד"ה בודק דחיישינן דלמא משתלי ואכיל מהך שחיטה גופה, וכן כתב רבינו ירוחם זה הטעם הובא בש"ך ס"ק כ"ו, והרשב"א בתוה"ב (דף ח') וכן כתב בחידושי הרשב"א ריש חולין וכ"כ בחידושי הר"ן שם דהטעם דלמא יטעה בו הרואה דכשרים לשחוט ויתן להם גם לאכילה ולדבריהם אינו אסור רק בלא עומד ע"ג אבל בעומד ע"ג כבר נתבאר לעיל דלא שייך למיחש דלמא בפעם אחר יתנו לו בלא עומד ע"ג לא כמו שעושה עתה ועיי' ברשב"א ובר"ן ובטור דבאמת דקדקו וכתבו דלכלבים ולהתלמד אסור בלא עומד ע"ג ומוכח דבעומד ע"ג שרי לטעמא דידהו, אבל לטעמם של התוס' ורבינו ירוחם יש מקום קצת לומר דגם בעומד ע"ג אסור ויש לדחות, אמנם בגדול שאינו יודע יש להסתפק אי מותר עבור כלבים בלא עומד ע"ג ולהתוס' דהחשש שמא יאכל משחיטה זו הרי ודאי דבגדול יש לאסור יותר מבחשו"ק דטפי יש מקום לטעות ולשכוח ולאכול משחיטת בן דעת רק שאינו מומחה משחיטת חשו"ק דקלקולם ניכר לעין כל רואה אמנם לטעם של הרשב"א והר"ן יש להסתפק די"ל דרק בחשו"ק חיישינן דהרואה יטעו בהם שכשרים לשחוט ויתן להם והם הא יקבלו אבל בגדול שאינו מומחה יש מקום להתיר וכפי הסברא הראשונה שכתבנו לעיל דכיון דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם הוא בעצמו לא יקבל לשחוט לאכילה בלא עומד ע"ג, אבל לפי מה שכתבנו אח"כ דברי הטור דמצריך באינו מדבר שיהי' בעצמו מומחה דוקא ומוכרח דגם לדידן חיישינן גם בבן דעת משום טעות הרואים כל ששוחט עתה בלא עומד ע"ג א"כ הא גם עבור כלבים צריך להיות אסור בלא עומד ע"ג, ולכאורה מהמשך לשון המשנה מוכח דבאינו מומחה שרי לכלבים דהא לפר"ת הך חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו בא לאשמעינן חידושא דחשו"ק אסור גם לכלבים והרי לרבינא קאי הרישא על אינו מומחה ועלי' תני חוץ מחשו"ק דגריע מאינו מומחה ושחיטתן אסור גם בדיעבד וגם לכלבים אסורים ומוכרח דבאינו מומחה שרי לרבינא עבור כלבים וכמו כן לדידן שרי גם בידוע דלא גמיר. אמנם אין זה הוכחה גמורה דסתם בני אדם לרבינא אע"ג דלא ס"ל דרוב מומחין הם מ"מ הרי מידי ספק לא יצא שמא הוא מומחה וא"כ מהא דחזינן מוכרח מהמשנה דלרבינא שרי לכלבים בספק מומחה מ"מ אין מזה ראי' להתיר לדידן בידוע דלא גמיר דאיסורו אם ישחוט ברור ואפשר דגזרינן שמא ישחוט לאכילה, ובפרט דהרי י"ל דגם רבינא ס"ל הך דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם והא דאוסר באינו מומחה גם בדיעבד י"ל דהתוס' בבכורות (דף כ') הקשו דאמאי סמכינן מיהא בדיעבד על הך רובא דמומחין הם נימא סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור שאינה זבוחה שהי' להבהמה בחי' ותאסר גם דיעבד ותירצו דמיעוטא דאינו מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חשבינן ליה כלל וכ"כ הרא"ש בריש חולין, וא"כ הא י"ל דגם לרבינא הוא רוב רק ס"ל דהמיעוט הוא מיעוט טוב וחיישינן ליה משום סמוך מיעוטא לחזקה ואסורה מדרבנן גם דיעבד ואין זה דוחק דהרי יותר מזה דעת הראב"ן הובא בש"ך ס"ק ה' דגם לרבינא כשר היכא דליתא קמן ואי אפשר בשום אופן למבדקי' ולא אסר רבינא רק היכא דמצי להשיגו ולבודקו ע"י טירחה מרובה ולדידי' הא ודאי דגם לרבינא אינו אסור רק מדרבנן, וא"כ אפילו להחולקים על הראב"ן וס"ל דרבינא אסר לה בכל גווני אין בזה שום דוחק אם נאמר שאינו אוסר רק מדרבנן מטעם סמוך מיעוטא לחזקה וכיון שאין האיסור רק מדרבנן מש"ה לא גזרינן בו כששוחט לכלבים ואין מזה ראי' לדידן בידוע דלא גמיר דשחיטתו איסור גמור הא י"ל דגם לכלבים חששו חכמים דלמא יתנו לו לאכילה וכמו דחששו בחשו"ק. אמנם מאוקימתא דאביי ורבא דמוקמא להמשנה בכותי ובלא ישראל עומד ע"ג אסור ובדיעבד שרי ע"י בדיקת כזית בשר חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו ולהתוס' הא כ"ע מודים להך דיוקא דשמא קלקלו לא קתני דזהו עיקר הקושי' שדחקו לר"ת לפרש דלא כרש"י משום דגורס (בדף י"ב) אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם כו' ומוכרח דבכותי שרי לכלבים גם בלא ישראל יוצא ונכנס וא"כ הא כמו כן לדידן בלא גמיר דמה בין לא גמיר לכותי אידי ואידי ספיקא הוא ומוכרח דלא אסרו חכמים לכלבים רק בחשו"ק לחודא דרוב מעשיהם מקולקלים מש"ה החמירו בהם לאסור גם לכלבים אבל בכותי או לא גמיר דאינו רק ספק איסור אם ישחוט לאכילה לא גזרו בו לכלבים או להתלמד: סימן ד יחקור בעיקר הטעם דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מאיזה סברא הוא ונפקא מינה לכמה דברים:

הנה בעיקר הכלל דקיי"ל דרוב המצוין אצל שחיטה מומחין הם וסומכין על סברא זו להקל בספיקו יש לעיין מהו יסודו ועיקרו של סברא זו ונ"מ לכמה דברים וכמו שיתבאר. והנה אחר העיון נמצא בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים ורבותינו המחברים מפרשי השו"ע לא כתבו בזה מאומה ונמצאו הדברים סתומים. והנה לפום רהיטא נראה דעיקר יסוד הסברא הוא משום חזקת כשרות של השוחט דכיון דכל ישראל כשרים הם ואינם חשודים על איסור נבלה ומש"ה מחזקינן לשחיטה זו דבודאי נשחטה בהכשר ואם זה השוחט לא היה מומחה בודאי דהי' חושש לעצמו שמא ינבל ולא הי' שוחטה כל שאינו יודע בעצמו שיודע כל פרטי ה' שחיטה, והרי בלישנא בתרא דרבינא דחושש לאינו מוחזק ושמא נתעלף ומסיק בגמר' דכולהו אמוראי ס"ל דלעילופי לא חיישינן וכ' הב"י לדעת הרמב"ם דס"ל דאין הפי' דרוב שוחטים בחזקת שאינם נתעלפים רק דסמכינן דכיון דיודע ה' שחיטה ויודע שהעילוף פוסל השחיטה אילו נתעלף בודאי דהי' אוסרה ולא היה שותק הרי דעיקר יסודו הוא משום חזקת כשרות דהשוחט וכמו כן נאמר בהך דרוב מומחין הם דהוא משום הך סברא ואפי' להפוסקים החולקים על הרמב"ם שם מ"מ לכאורה בהך דהכא מודים דזהו עיקר הסברא, ועיין בבדק הבית (דף ז') שהקשה שם אמאי סמכינן על הך רובא דרוב מומחין הם ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאינם מומחין לחזקת איסור של אינה זבוחה שיש להבהמה בחי' ותי' וז"ל וטעמא דמילתא דכל המצוין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהם מומחין לפי שהדבר מפורסם בישראל ואפילו לעם הארץ שהנבלה אסורה כו' הלכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט אלא א"כ יודע ה' שחיטה, והרשב"א במשמרת הבית הקשה עליו דלדבריו דכל המצוין אצל שחיטה מומחין הם אמאי קאמר בגמרא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, דנהי דמצינו בשארי דוכתין דהגמ' יאמר לשון כל על דבר שאינו רק רובא אבל להיפוך לא נמצא דבדבר שהוא כל יאמר בגמרא רק רוב, ועכ"פ בדברי הבה"ב הרי מבואר להדי' עיקר הסברא כמו שכתבנו שהוא משום חזקת כשרות של השוחט:

[ב] והנה מקודם נבאר דעתו של הבה"ב ולתרץ מעליו קושית הרשב"א דודאי דגם הוא מודה שאינו כולו ממש שלא יהי' שום מציאות דמי שאינו מומחה יהי' מצוי אצל שחיטה, דהרי לפי מה שהסביר בעצמו הסברא של זה הכלל משום חזקת כשרות א"כ לפי זה מי שהוא חשוד ומומר לאכול נבלות הרי בודאי ישחוט גם בלא ידיעת ה' שחיטה כיון שאינו חושש לאיסור נבלה, רק כוונתו דכל ישראל כולם הרי הם אצלנו בחזקת כשרים בודאי ובודאי דחוששים לאיסור נבלה וכל מי שחושש לאיסור נבלה בודאי דלא ישחוט אם אינו מומחה ומש"ה לא שייך כאן לומר סמוך מיעוטא לחזקה דהרי בהכשרים מישראל ליכא מיעוטא כלל ולמיעוטא דאינו כשרים הרי אין לחוש כלל דכל אחד מישראל כל זמן שלא נחשד לפנינו הרי הוא אצלנו בחזקת ודאי כשר בלא שום ספק ולא מטעם רובא לחודא מחזקינן לכל אחד בכשר, ותדע דהרי כל ע"א נאמן באיסורים גם להעיד נגד כמה חזקות ונגד הרוב ואפי' ברובא דאיתא קמן וכמו בחנות שרוב בשר שבה טרפה מ"מ נאמן לומר על חתיכה אחת שהיא כשירה ואפי' אם אין ידוע לנו אם היה בחנות זו כלל בשר כשירה, והטעם לזה דאע"ג דבכלל כל העולם איכא מיעוט אנשים חשודים, מ"מ כל אחד מישראל שאנחנו דנים עליו הוא אצלנו בחזקת ודאי כשר בלא שום ספק ולא שייך לדון בו מיעוט וחזקה כלל, והרי עדיפא מזה כתבו התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה חלב דגם שחיטת כותי על פי דין כשירה אע"ג דאיכא מיעוט כותים העובדים כו"ם דשחיטתו נבלה מ"מ לא אמרינן בהו סמוך מיעוטא לחזקה דאין להחזיק כל הכותים לרשעים רק להרשע לבדו יעו"ש וא"כ הרי כ"ש דבישראל דלא שייך כלל לומר סמוך מיעוט דחשודים לחזקה, ואפי' לענין דמאי דמיעוט עם הארץ שאינם מעשרים הוא מיעוט המצוי וכמו שכתבו התוס' בכמה דוכתין דמש"ה חששו לו חכמים וגזרו על דמאי מ"מ כתבו התוס' במס' יבמות (דף קי"ט) בד"ה מחוורתא דאפי' לר"מ דס"ל דכל היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט אסור מדאוריית' מ"מ מודה דדמאי הו' רק דרבנן דאם זה הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ומש"ה לא אמרינן בו סמוך חזקה למיעוט כו' יעו"ש. הרי דלענין חששא דחשודים לא שייך כלל סברא דסמוך חזקה למיעוטא ורק היכא דיש לחוש דגם הכשרים עושים שלא כדין מצד איזה טעות אז הוא דמקרי מיעוטא (ובזה מיושב דעת המורה שהובא בשלטי הגבורים מס' יבמות פרק בתרא שכתב דאע"ג דעכו"ם מסל"ת נאמן בעיגונא מ"מ פסול בעבירה מן התורה אינו נאמן גם במסל"ת. וכבר שמעתי מקשים עליו מהא (דבדף קכב) גבי משיאין על פי בת קול ופריך הגמרא ודלמא שד הוא ואח"כ פריך ודלמא צרה היא ואמאי לא פריך ודלמא ישראל פסול בעבירה מן התורה הוא [ועיי' שם מה שהקשו אמאי לא פריך ואימא כותי הוא והוכיחו מזה דבמסל"ת לא בעי קשור דברים וע"ש בקרבן נתנאל], ומוכרח דגם הוא נאמן במסל"ת, אבל לפי זה ניחא דכיון דאמרי' דהוא ישראל אין שום מקום ספק כלל להסתפק בפסול וכל שלא נתברר בפסול הרי הוא בודאי כשר בלא שום ספק כלל). וזהו שכתב הבה"ב דכל הכשרים יודעים מאיסור נבלה ובהן כל המצוין אצל שחיטה מומחין הם ומש"ה לא אמרינן בו סמוך מיעוטא, ומ"מ קרי לי' הגמר' שפיר רק רוב כיון דעל כל פנים בכל העולם כולו איכא אנשים גם חשודים וכדומה להם. והרשב"א חולק על סברא זו וס"ל כיון דבכשרים ליכא אפי' מיעוט ה"ל להגמרא לומר כל המצוין מומחים הם דלחשוד לא חיישינן כלל ואינו נזכר בשום דוכתא לדון על חשש זה אם לא בדבר המצוי כדמאי וכדומה. ועיין בטור יורה דעה (סוף סימן קי"ט) בב"י שכתב וז"ל כתב באו"ח תניא בתוספתא דבכורות (פרק ג') החשוד על הכו"ם חשוד על כל המצות האמורות בתורה ולא למפרע אם שחט או ניקר בשר באותו יום ואח"כ המיר אלא מכאן ולהבא. ובתב"ש (סימן ב) חלק על זה וכתב דכל מה ששחט למפרע ג"כ אסור דהרי הוא דומה למקוה הנמדד ונמצא חסר דמטמאינן כל הטהרות למפרע ומפרשינן הטעם בריש נדה משום דהוא תרתי לריעותא דהעמד טמא על חזקתו וחזקת שלמה של המקוה הא איתרע דהרי חסר לפניך וכמו כן הכא יש להבהמה חזקת איסור של אינה זבוחה והרי השוחט פסול לפניך. ועיי' בשב שמעתתא (שמעתתא ג') שכתב לחלק דבשלמא גבי מקוה אנחנו דנים חסרון זה אימתי נעשה אם כעת או למפרע ומחמרינן בי' משום תרתי לריעותא משא"כ במומר הרי מה שהמיר עתה בפני עדים על ידי מעשה זו הא אין לאסור למפרע רק שנבא לחוש לו דילמא גם מקודם עבר עבירה זו חוץ ממה שעשה עתה לזה לא חיישינן גם היכא דאיכא תרתי לריעותא. והנה תי' זה אינו מספיק עדיין ליישב דברי האו"ח דבזה לא ניחא רק היכא דמה ששחט למפרע היו אחרים עומדים על גביו וראו ששחט בהכשר וגם בדקו לו סכין ושוב ליכא למיחש רק דלמא גם מקודם עבד עבודה זרה או חילל שבת בפרהסיא ונעשה מומר לכל התורה דשחיטתו נבלה גם אם נשחטה בכל הלכות שחיטה על זה שייך סברתו של השב שמעתתא דהרי לחשש זה צריכין לחדש בו עוד מעשה אחרת שלא ידענו ממנה דהא בלא מעשה של חילול שבת לא יהי' מומר לכל התורה ורק על ידי עשיות עבירה זו הוא דנעשה מומר. אבל היכא דשחט מקודם בינו לבין עצמו וגם לא בדקו לו סכין תיקשה אמאי סמכינן על שחיטתו דשחט בהכשר ניחוש דלמא לא שחט כד"ת ובסכין פגומה דהרי לענין שיאבד נאמנות שלו אין אנחנו צריכין שיעשה מעשה חדשה וכל מי שאינו חושש בלבו לאיסור נבלה הרי אינו נאמן לאחרים אע"ג שמעולם לא נזדמן לו עדיין לאכול נבילה ומעשה העבירה אינו רק בירור דמינה ידעינן דהוא חשוד וכיון דעתה המיר וידעינן בי' דעתה אינו חושש באיסור נבלה ואין אנו יודעין בו אימתי נתחדש בו דעה הנפסדת ואימתי נחשד לאיסור נבלה וא"כ הוא דומה ממש למקוה ולא נאמין לו למפרע משום דהוא תרתי לריעותא. ובדברי האו"ח הא מבואר דשחיטתו כשירה גם מה ששחט בינו לבין עצמו דסומכין על שחיטתו דנעשה בהכשר דהרי כתב אם שחט או ניקר ואח"כ המיר ולענין ניקור הא ליכא למיחוש רק דלמא לא ניקר כהלכתו ואיירי גם בלא ראו אחרים האיך ניקר ומוכח דגם בכה"ג נאמן גם בשחיטה. אבל לפמש"כ ניחא דחזקת כשרות דישראל אינו נכנס כלל בגדר ספק ורגע קודם שראו בו הריעותא הוא בודאי כשר ולא אמרינן בו כלל הך סברא דתרתי לריעותא וכמש"כ, ונהדר לדידן דבדברי הב"הב מבואר להדי' דרוב מומחין הם הוא משום חזקת כשרות של השוחט וכמש"כ ועיי' מה שכתבנו בסימן א' דדעת הרמב"ם שלא הביא מה דאיתא בתוספתא דנגנבה בהמתו ומצאה שחוטה דכשירה דס"ל גם כן הסברא בזה כהבדק הבית דהוא משום חזקת כשרות:

[ג] והנה לפי זה הרי נראה ודאי דהך רובא לא עדיף אצלנו יותר מעדותו של עד אחד שהוא מעיד על הבהמה דנשחטה בהכשר כיון דעיקרו של הרוב הוא רק משום נאמנות וחזקת כשרות של השוחט דכמו דקיי"ל דעד אחד נאמן באיסורים וסבירא להו להני אמוראי החולקים על רבינא דגם כשאינו מעיד כלל רק בשחט והלך לו דמעשה השחיטה שלו הוא כאילו העיד לפנינו מפורש על על בהמה זו דכשירה היא ומש"ה כל שידענו שישראל שחטה וכגון בנמצא שחוט במקום שרוב ישראל סמכינן על מעשה זו וה"ה כעדות גמורה. אמנם מצינו חולקים על זה דבמס' גטין (דף ב') בתוס' ד"ה ע"א כתבו דהא דע"א נאמן על השחיטה אע"ג דאיכא חזקת איסור הוא משום דבידו לשוחטה ואע"ג דאם מעיקרא לא נשחטה כראוי אין בידו השתא לתקן האיסור מ"מ מעיקרו היה בידו לשחטה בהכשר, דאל"כ אמאי מהימן ע"א כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר עכ"ד התוס', ולמדנו מדבריהם דאם נמצא בית השחיטה ניכר שפיר ניחא להו מה דנאמן גם אם שחט בינו לבין עצמו גם אם נאמר דע"א בעלמא אינו נאמן על השחיטה דלא מקרי בידו מכל מקום היה מהני משום. סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא הוקשה להתוס' רק מהא דמהימן גם בלא ניכר בית השחיטה דבכה"ג לא שייך הך רובא ומזה הוכיחו דשחיטה מקרי בידו ונאמן בה ע"א, ומוכרח להדי' מדברי התוס' דהך רובא עדיף יותר מאילו העיד ע"א מפורש על הבהמה דנשחטה בהכשר וצ"ל להתוס' דהך רובא אינו משום חזקת כשרות דהשוחט רק הוא כמו שארי חזקות שבש"ס וכמו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו וכמו חזקה אין אדם מתפייס במומין דפירושם דחכמים ירדו לסוף דעתם של בני אדם וידעו דהוא כן וכמו כן הכא חזקה דמי שאינו יודע ה' שחיטה לא ישחוט כמעשה השחיטה רק יהרוג או יערוף והמעשה מוכיח עליו דהוא מומחה. ועיי' בהגהות אשרי פרק א' דחולין שכתב ג"כ כהתוס' בשם או"ז וז"ל הקשה באו"ז האיך נאמן השוחט והרי ע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק איסורא ובהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ובשלמא בנמצאת הבהמה שחוטה כהוגן אלא שאינו ידוע אם מומחה שחטה אמרו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אבל אם נותן לו בשר לאכול האיך נאמן ניחוש שמא הרגה בקופיץ, הרי להדיא דהך רובא עדיף מעדותו של ע"א ומהני גם במקום שאין ע"א נאמן וס"ל הסברא בזה כמש"כ להתוס' ועיי' בטור סי' ב' שכתב בשם הרשב"א במומר אוכל נבלות לתיאבון דשוחט לכתחילה כשבדקו לו סכין ואפילו אם אין יודעין בו אם יודע ה' שחיטה אם לא הרי דגם במומר לנבלה אמרינן הך סברא דרוב מצוין מומחין הם אע"ג דאינו נאמן בעדותו על השחיטה ומוכרח דס"ל ג"כ הסברא כהתוס' הנ"ל, ועיי' בב"י שהביא דדעת הרמב"ם והר"ן והמרדכי דבמומר לא אמרינן הך רובא ונראה דס"ל כהבדה"ב דהוא משום חזקת כשרות ובשו"ע כתב כדבריהם דבמומר בעינן שנדע שהוא מומחה יע"ש. והנה מדברי התוס' דגיטין והג"א הנ"ל יצא לנו עוד חידוש א' דהא דאמרינן באבדו לו גדיו ומצאן שחוטין דכשרים דזה אינו רק בניכר בית השחיטה ורואה שנשחטו כהוגן אבל לא במצא שנחתך כל הראש ולא מיבעיא היכא דיש לחוש שנהרג עבור כלבים דאסורה אלא אפילו ידוע שנעשה עבור אכילת אדם מ"מ כיון שאינו ניכר בית השחיטה לא שייך הך רובא ויש לחוש שמא שחטה אינו מומחה, ולפי הסברא הראשונה שכתבנו בשם הבדה"ב גם בכה"ג כשירה, וזהו שדקדק הטור וכ' בסי' א' המוצא בהמה שחוטה כראוי במקום שרוב ישראל מצוין כשירה וברמב"ם ליתא תיבת כראוי רק ומצא שחוט בבית כו', דהטור לשיטתו שסתם (בסימן ב') דגם במומר אמרינן הך רובא, והמחבר בשו"ע תפס כחומר שני הסברות דבסי' ב' כתב גבי מומר דבעינן שנדע שהוא מומחה ובסי' א' כתב ומצא שחוטה כראוי לחוש לחומרא לדעת הרשב"א והתוס'. וצ"ע שלא הובא כל זה במחברים: