שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 99

והרי קדשוהו שמים ואיך אומרים ישראל דקדשינהו לזמנים. אלא ודאי דקידוש שמים היינו גם כן שיהי' כאילו קידשו ישראל וכשאין בית דין בא"י אי אפשר לומר כן. כן צריך לומר לדעת הרלב"ח. ועל כל פנים אין צריך לקדש החדשים ולעבר שנים בפועל אפילו להרלב"ח: ז) אולם מה שנראה לפי עניות דעתי בדעת הרמב"ם. דהנה קשה לי לשיטת הרמב"ן דעל חשבון הלל אנו סומכים שקידש כל החדשים ועיבר כל השנים עד שישוב הסמיכה לישראל. הא דאמרינן בסוף פרק תפלת השחר (דף ל':). והלכה רווחת בישראל. שכח לומר יעלה ויבוא ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין החודש בלילה [והיינו דאף כשמקדשין החודש למחר מתקדש מתחילת לילה. מכל מקום כיון שעדיין אין הקידוש בפועל לא חמיר כולי האי שיחזירו אותו. ואפילו בליל שלשים ואחד שודאי יתקדש. מכל מקום כיון שאין הקידוש בפועל. וכעין סברת הרב המגיד סוף פרק ח' מהלכות גירושין. שאף בית דין של מעלה אין מקדשין רק בשחר כמו שכתבו תוספות סנהדרין. ודלא כבעל קרבן העדה שכתב דבתחילת הלילה בית דין של מעלה מקדשין דליתא]. ואם כן כיון שקדש הלל כל החדשים. הרי כבר נתקדש החודש מימי הלל. ואם נאמר שקידש הלל שיחול כל קידוש בזמנו. היינו בכל חודש כשיאיר השחר. הרי אז הלל בישיבה של מעלה. ובאנו לפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי דפ' מי שאחזו. וקיימא לן כר"י דמגרש לאחר שלשים ונעשה קורדיקוס בתוך שלשים דלא מהני. ואפילו להרמב"ם דרק מדרבנן פסול הרי דעת הבית יוסף דוקא בסמי' בידן וכל שכן בנסתלק מעולם הזה לגמרי: ח) אולם ברורן של דברים לעניות דעתי על פי מה דאמרינן בבא בתרא (דף קכ"ז:) דאפילו ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. כיון דבשעה שבאים הנכסים בעולם אינו ראוי להקנות.

ואף דלר' מאיר יכול להקנות דבר שלא בא לעולם מעכשיו. כדאיתא בקדושין (דף ס"ג.) בכותב לעבד לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. וכן בפרק האשה רבה. שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו, ואם כן מה איכפת לן במה שאחר כך הוא גוסס. הרי הקנין חל מעכשיו ובעל כרחך צריך לומר דמכל מקום לא חל הקנין מעכשיו רק מה שיכול לחול אחר כך בעת שהנכסים יהי' בעולם [וכהאי גוונא הכריח התב"ש סימן י"ד סק"ה סברא כזו מהש"ס ועיין שם]: ט) ועל כן לעולם קידש הלל מעכשיו כל החדשים שיבואו אחר כך. ואפילו למה דקיימא לן אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. מכל מקום במחוסר זמן מהני כמו שכתב במשנה למלך פ"ד מהלכות אישות וכן כתבו התוס' זבחים (דף נ"ט.) דבידו דומה למחוסר זמן. והכי נמי להיפוך מחוסר זמן דומה לבידו ומהני מעכשיו כמו לר' מאיר, והוא הדין לדידן בדבר שבידו. ומכל מקום בעינן דוקא שיבא אחר כך זמן הראוי לקדש. חל למפרע. אבל בלילה שעדיין לא בא זמן הראוי לקדש. עוד לא חל קידוש הלל למפרע. כמו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. כיון שעכשיו אינו ראוי להקנאה לא חל למפרע. רק בראש חודש כשהגיע השחר ראוי לקדש. ואף שהלל אז אינו בעולם. הרי ראוי לקדש על ידי בית דין אחר. על כן חל קידוש הלל למפרע. אבל כל זמן שלא הגיע השחר. עדיין אין קידוש הלל בפועל דכמו שהוא עתה דומה לנכסים שנפלו כשהוא גוסס. דבבא הראש חודש בעולם אינו ראוי לקדש: י) ועתה נבאר דברי הרמב"ם. דודאי הרמב"ם מודה לקידוש הלל. אלא דמכל מקום אם אין ב"ד בארץ ישראל שראויים לקדש אחר כך לא מהני קידוש הלל למפרע. ואם יש שם ישראל נוכל לומר כיון שביד חכמי ארץ ישראל לעשות סמוכים לקדש. חשיב ראוי לקדש. או יש לומר שביד כל חכמי ארץ ישראל לקדש החודש כמו שבידם לעשות סמוכים להרמב"ם.

אבל בהעדר ישראל חס ושלום מארץ ישראל ליתא לקידוש הלל: יא) מה שהקשה על הרמב"ן שכתב דהלל הי' מותר לעבר קודם ראש השנה דהטעם משום גזירה שמא ישכח. מה שאין כן היכי שיפסוק הסמיכה לגמרי ואי אפשר באופן אחר. והקשה מעלת כבוד תורתו דאם כן מה מקשה הש"ס מר' עקיבא הרי התם גם כן חשש כזה. ולדידי פשוט דר' עקיבא עיבר סתם בלי תנאי. ובזה אסור שמא יהי' סמוכה וישכח. אבל הלל כיון שלא קידש רק על תנאי. ממה נפשך אם יהי' סמיכה לא קידש ולא עיבר. ואם לא יהי' מה הפסיד. כל שכן אם לא יקדש ולא יעבר לא יהי' מועדים כלל: ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן שיא. אותה תשובה הנ"ל להרב הגאון הנ"ל קצת באופן אחר: א) מה שיישב קושית הרמב"ן על הרמב"ם שכתב דבקידוש החודש צריך בית דין הגדול דוקא והקשה הרמב"ן שהרי אפילו לאחר חורבן הי' מקדשים על פי הראי' אף שלא הי' בית דין הגדול. ותי' רום מעלתו בטוב טעם דכוונת בית דין הגדול שיהי' כל ישראל כפופים להם שיהי' מועיל קידוש שלהם לכל ישראל. ועל כן אפילו לאחר חורבן ובטלה סנהדרין עדיין הי' ראשי גליות ונשיאים שכל ישראל כפופים להם והי' מועיל קידוש שלהם לכל ישראל: ב) ויש לעיין בזה שהרי בארץ ישראל הי' מקדשין הסמוכים שבארץ ישראל והרי מפורש בסנהדרין דסמיכה דארץ ישראל לא מהני לבבל דהכא שבט והתם מחוקק. והרי בבל לא הי' כפוף לארץ ישראל. ואף על פי כן הי' מועיל הקידוש. מיהו אפשר לומר כיון שראשי גליות שבבבל לא הי' יכולין לקדש כי מציון תצא תורה. על כן הי' כפופים בזה לנשיא ארץ ישראל ודוקא בארץ ישראל גופי' שהי' שם הרבה בתי דינים סמוכים לא הי' מועיל קידוש בית דין אחד. שאפשר בית דין אחר רוצים לעבר. והי' צריך קידוש נשיא דוקא. מה שאין כן הסמוכים שבבל אין להם דיעה בזה ולא איכפת לן בגווייהו:

ג) מה שיישב קו' הרמב"ן שהרי בזמן הזה אין בית דין סמוכים בארץ ישראל. ומה מועיל מה שיש יהודים בארץ ישראל כיון שאין שם בית דין הראויים לקדש. ועל כרחין על קידוש הלל סמכינן. ותי' רום מעלתו דהרמב"ם לטעמי' שאם רצו כל חכמים שבארץ ישראל לסמוך אחד בזמן הזה יכולים לסמוך. וגם מבואר ברמב"ם שאפילו לדבר אחד יכולין לסמוך ומסתמא הסכימו כל בני ארץ ישראל שלענין קידוש יהי' דינם כסמוכים. וכוון בזה לדעת הרלב"ח בקו' הסמיכה [דפוס וונציא דף רפ"ח] וזה לשונו לכן אני אומר לתקן זה הקושי הגדול שהרב הולך לשיטתו שהוא סובר שאם נתקבצו כל חכמי ארץ ישראל יכולין לסמוך מי שירצה, ועתה כשקובעים ואומרים יום פלוני הוא ראש חודש. או יום פלוני הוא מועד. הוה לי' כאלו מסכימים כולם שחכמיהם יהי' סמוכים לענין קידוש החודש וקביעות המועדים. שיכולין הם לסמוך סמוך אחד לקצת דברים ולקצת דברים לא יהי' סמוך. ובודאי שבענין כזה אין שום חילוק בין חכמים בין המון העם שבארץ ישראל. שאין מי מהם שלא יסכימו שיהי' חכמיהם סמוכין לזה הענין. ואם תדקדק בלשון שכתב הרב בספר המצוות שלו יתבאר לך שמה שכתב שהוא הבטיח שלא ימחה אותה אומה מהכל נראה משם מה שכתבתי. ולמה לי' להזכיר בני ארץ ישראל לא הי' לו להזכיר רק הב"ד והחכמים. אלא ודאי הכוונה שאף על פי שלא יהי' שם בית דין בפירוש. אנן סהדי מן הסתם שכל החכמים וכל ישראל מסכימים שיהי' הראשים מהם סמוכים לענין קביעות החדשים ואף על פי שלא יפרשו עד כאן לשון הרלב"ח:

ד) איברא שמה שסיים רום מעלת כבוד תורתו הרמה בתשובתו להלכה דגם בזמן הזה צריכין בית דין לקבוע חדשים ולעבר שנים בארץ ישראל ולכאורה נראה גם כן מלשון הרלב"ח שכתב מעתה כשקובעים ואומרים יום פלוני ראש חודש כו' לדידי לא נראה כן שהרי הדבר מקובל דור אחר דור שאין קובעין כלל שום ראש חודש ). אלא ודאי כיון שכתב הרמב"ם שהלכה למשה מסיני שבזמן שאין סנהדרין קובעין על פי החשבון. אם כן דומה למה דקיימא לן נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים. כיון שאי אפשר לדחות החודש עוד שאין חודש יותר משלשים יום. ודוקא שנראה בזמנו שביד הב"ד לקדשו או לעבר. כשיש להם טעם לעבר. אז צריכין לקדש. אבל ביום שלשים ואחד שעל כרחין צריכין לקדש היום אין צריך לקדש. והכי נמי בזמן הזה כשעל פי החשבון ראש חודש אי אפשר שלא יהי' ראש חודש שכך הלכה למשה מסיני. שוב אין מקדשין אותו. וכן הדין לענין עיבור שנים כיון שבזמן שאין סנהדרין הלכה למשה מסיני שאין יכולין לעשות רק על פי חשבון ואין משנין מחמת שום טעם בעולם. רק דמכל מקום צריך שיהי' שם בית דין. או אפילו אינו סמוך דסתמא כפירושו לענין זה הוא סמוך. כדברי הרלב"ח. דאם לא כן לא הי' מתקדש בשמים. דודאי הא דקדשוהו שמים הפי' גם כן כאילו קדשוהו ב"ד שהרי אומרים מקדש ישראל והזמנים [אפילו ביום טוב שני שהוא מספק שמא החודש מעובר] ישראל דקדשינהו לזמנים. שמע מינה דקדשוהו שמים היינו דנחשב כאילו קדשוהו בית דין. ואם אין שם ישראל כלל לא שייך לומר כן. ובודאי גם כוונת רום מעלתו כן. וחלילה לחשוד אותו שמפקפק בכל המועדים שבזמן הזה שאין מקדשין חדשים כלל. רק בא לומר שנחשב כאילו קדשו בית דין בארץ ישראל. וימחול מר להודיעני כוונתו הרצוי' בזה.

ה) וכשאני לעצמי הי' נראה לי דכמו שכתב הרמב"ם דכשכל החכמים סומכים דינו כאלו נסמך מפי סמוכים. הוא הדין כשכל החכמים מסכימים שיום זה ראש חודש מתקדש החודש. ואין צריך לומר תרי רואין כאילו הי' סמוכים וכאילו קידשו החודש. וכל זה על דרך הרלב"ח בשיטת הרמב"ם: ו) וכשאני לעצמי הי' נראה לי. דהנה קשה לי על הרמב"ן שהוקשה לו על שיטתו דר' הלל קידש הא אמרינן בראש השנה דאם עיבר קודם ראש השנה אינו מעוברת. ותי' שהטעם כמו שפרש"י שמא ישתכח. וכשעל פי החשבון לא שייך זה. ולדידי קשה דמה קשה לי' הא בסוף פרק ד' דברכות אם לא אמר יעלה ויבוא בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין החודש בלילה. ואף שהחודש מקודש למפרע מבלילה. ועיין בראש השנה (דף כ') דיליף מקרא דמערב עד ערב תשבתו שבתכם דהחודש מתחיל מתחילת הלילה. מכל מקום כיון שעדיין לא נתקדש אין מחזירין אותו. וצריך לומר דהלל קידש שיחול הקידוש בזמנו. ואזלא הא כהא דאמר בירושלמי ריש פרק מי שאחזו במגרש על לאחר שלשים ואחר כך נעשה קורדיקוס תלוי בפלוגתא דר"י וריש לקיש בעשה שליח ואחר כך נעשה קורדיקוס אם כותבין בעודו קורדיקוס. ולדעת הרמב"ם דמן התורה הגט כשר. ממילא הוא הדין במגרש לאחר שלשים ואחר כך נעשה קורדיקוס הגט כשר מן התורה. ולדעת הח"מ והב"ש אפילו נעשה שוטה בתוך שלשים הדין כן: ז) וכבר הקשו האחרונים ממתניתין גיטין י"ג דהאומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מותו ותי' דשאני התם דפקע רשותו ואולי זה אפילו מת בתוך שלשים הי' חל הגט. ועל כרחך חל הקידוש שקידש הלל כל חודש בזמנו אף שהלל אינו בעולם הזה ואם כן מה הוקשה הרמב"ן מהא דאם עיברו קודם ראש השנה אינו מעוברת. דהתם בעיבר סתם דמשמע שיחול העיבור תיכף. זה אינו מועיל. אבל שיחול בזמנו שפיר מהני.

והרי הפודה בנו בתוך שלשים שיחול לאחר שלשים פסק הרמב"ן כרב דבנו פדוי. ואפילו שמואל לא פליג אלא בנתאכלו המעות אבל באיתניהו למעות חל דיבורו שאמר בתחילה שיהי' פדוי לאחר שלשים ואם כן בקידוש ב"ד שאין צריך אלא אמירה בלבד חשיב כמו איתניהו למעות. דפסקה אמירה לא אמרי' דהא מופר ליכי למחר מהני ולא אמרינן פסקה אמירה. וכן כל נדר שתדורי יהי' מופרין למאן דאמר דמהני ולא אמרינן פסקה אמירה. אלמא דחשיב איתנהו אחר כך. ואין כאן מקום להאריך בזה. ואם כן מה הוקשה לרמב"ן כיון שנתקדש ונתעבר השנה בזמנו למה לא יועיל: ח) והנראה לי בזה על פי הש"ס בבא בתרא (דף קכ"ז:) דאפילו ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. הרי דכיון דעכשיו אינו יכול למוכרם שעדיין אינו שלו ואחר כך בשעת חלות גם כן אינו יכול להקנותם לא מהני אלא אם כן יש שעה אחת שיכול אז למכרם. הכי נמי כיון דבשעת קידוש שקידש הלל לא הי' יכול לחול דקודם ראש השנה אינו מעוברת. ובזמן שמגיע השנה כבר הלל בישיבה של מעלה. ואינו יכול לקדש החדשים איך יועיל, ועל זה תי' הרמב"ן דטעמא רק משום גזירה ובזה לא שייך גזירה. ויכול לחול תיכף. ושוב חל בבוא הזמן. דכך קידש הלל שיתקדש כל חודש בזמנו. וניחא הא דאם שכח יעלה ויבא ערבית אין מחזירין אותו דבאמת לא נתקדש החודש אלא למחר בבוא הזמן: ט) עוד יש לומר דסבירא לי' להרמב"ן דסתמא הוי כאילו אמרי בפירוש שיתקדש ויתעבר בזמנו. וכן משמע ברמב"ן בבכורות מהא דמייתי מהלכות פסוקות דסבירא לי' כשמואל דכתב סתם הפודה בנו בתוך שלשים אינו פדוי.

ולא כתב דהיינו דוקא דאמר מעכשיו משמע מדבריו דסתמא לאו כמעכשיו ולכאורה כן משמע בגמרא דמייתי שם תנא דתני הפודה בנו בתוך שלשים בנו פדוי אמר לי' שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי. ומדלא מקשה לי' אלא משמואל ולרב בנו פדוי. מוכח דסתם כלאחר ל' דמי: י) איברא לשיטת הרא"ש שם אין זה ראי'. ובש"ך בשם מהרי"ק דרב ושמואל פליגי נמי בהא בסתם ואיתניהו למעות דרב סובר סתם כלאחר שלשים. ושמואל סובר כמעכשיו. ובהא הילכתא כשמואל כגירסת ספרינו. אמנם הרמב"ן לשיטתו דסתמא כלאחר שלשים אם כן מדתני בברייתא בסתם ואם עברוה אינה מעוברת משמע אפילו לאחר זמן כיון דסתמא כלאחר זמן. ועל זה תי' הרמב"ן דמן התורה מהני. ולפי זה יש לומר דבאמר בפירוש שיחול מעכשיו גם להרמב"ן לא מהני: יא) והרמב"ם לא סבירא ליה דמדרבנן כמו שכתב הרמב"ן אלא דמן התורה אינו מעובר קודם ראש השנה. ולפי מה שכתבתי בתי' הב' גם הרמב"ן סובר כן. על כן הוקשה להרמב"ם דאף שיחול לאחר זמן אי אפשר דהוי דומיא דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. אך באמת יש לחלק דדוקא בנכסים שרק הבעלים יכולים להקנותם. וכשהבעלים גוססים הרי אי אפשר להקנותם א' בשעה שנפלו לפניו גם הקנאה דמעיקרא לא מהני וכהאי גוונא כתב בתבואת שור סימן י"ד סק"ה. אבל בקידוש החודש שאפשר שיתקדש החודש אחר כך בזמנו וכן השנה שתתעבר על ידי בית דין שבאותה שעה על כן חל שפיר הקידוש שקידש הלל שיחול לאחר זמן. ועל כן אפילו אין ב"ד סמוכים אחר כך הרי יכולים החכמים שבארץ ישראל לעשות סמוכים ולקדש ולעבר כדברי הרמב"ם בהל' סנהדרין. או לפי מה שכתבתי יכולים כל החכמים לקדש לבד בלי סמוכים ועל כן חל קידוש הלל. אבל אם חס ושלום אין יהודים בארץ ישראל ולא בית דין. ואין באפשרי לקדש החדשים בזמנו. בודאי לא מועיל קידוש הלל.

כיון דבשעה שבא הראש חודש בעולם כבר הלל בישיבה של מעלה. ואין ב"ד בעולם שיכולים לקדש והוי כנכסים שנפלו כשהוא גוסס: יב) מה שהקשה רום מעלתו על הרמב"ן דסבירא לי' דבשעת הדחק מקדשין על פי חשבון. אם כן מה מקשה הש"ס מדר' עקיבא שעיבר שלש שנים דילמא משום שהי' מתיירא שלא ינוחו לסמוך הי' מקדש על פי חשבון. לדידי לא קשה מידי דהלל לא קידש אלא על תנאי אם לא יהי' סמוכים. ור' עקיבא בסתמא קידש. וזה אסור, שמא לא יפסיק הסמיכה ולא יתנהגו על פי חשבונו. כי ישכח. ובדהלל ניחא דלא שייך כלל שכחה. שכל החדשים הם על פי חשבונו. מה שאין כן בדר' עקיבא שעיבר סתם. ועוד שלא הי' מקדש חדשים: דברי ידידו הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם: סימן שיב: א) בסנהדרין (דף י"ב) ר' שמעון אומר אם מפני הטומאה עברוה מעוברת אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו מפני שעיבר ניסן בניסן. ושם בגמרא דתנא קמא סבירא לי' אם עברוה מעוברת ור"י ס"ל אינה מעוברת. ומביא ראי' ממה שביקש חזקי' רחמים על עצמו. אי הכי ר"ש היינו תנא קמא איכא בינייהו לכתחילה דר"ש סובר אפילו לכתחילה מעברין. ושם בגמרא עיבר ניסן בניסן ולית לי' לחזקי' החודש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן. טעה בדשמואל. דאמר שמואל אין מעברין השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן. ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן. ושם בגמרא גופא אמר שמואל כו' עיברו מאי ומסקנא דאפילו קידשו החודש אחר כך בו ביום הרי השנה מעובר והחודש מקודש: ב) וקשה לי טובא דאם כן למה ביקש חזקי' רחמים על עצמו כיון דבדיעבד מעובר. דהא ר' יהודה הביא ראי' שאם עברוה אינה מעוברת מדהוצרך חזקי' לבקש רחמים על עצמו.

ואי משום לכתחילה ביקש רחמים מה ראי' מייתי, ועוד ר' שמעון גופי' קאמר אם מפני הטומאה עברוה מעוברת ואלא מפני מה כו' ואי קושיית ר' שמעון אינו אלא משום דלכתחילה מעברין. אם כן העיקר חסר בדברי ר' שמעון: ג) וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דרש"י פירש לאחר שקידשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר שני. וליתא דאם כן הדרא קושיית הש"ס למקומה ולית לי' לחזקי' זה ניסן ואין אחר ניסן. ורש"י לא כתב כן רק למה דסלקא דעתך. וזה דרך רש"י בכל מקום וכן כתב הרמ"ה בשם רש"י ז"ל להדיא דסלקא אדעתא לאחר שקידשו לשם ניסן כו'. והרמ"ה ז"ל עצמו פירש דמשום לכתחילה חשיב אכלו הפסח בלא ככתוב ותמוה כנ"ל: ד) והנראה לי בזה דבמה דסבירא לי' לר' יהודה אין מעברין מפני הטומאה אף בדיעבד אינו מעובר. בהא סבירא לי' לר' שמעון כמותו. ואם הי' הדין אין מעברין. גם בדיעבד לא הי' מועיל דטעמא דר' יהודה משום דסבירא לי' טומאה הותרה בציבור והוי עיבור שלא לצורך ולא מהני בדיעבד. כן סבירא לי' לר' שמעון גם כן. שאם הי' הדין הותרה בציבור לא הי' מועיל גם בדיעבד. משום דעיבור שלא לצורך הוא. אך דס"ל לר' שמעון דחוי' בציבור וצורך הוא: ה) אך הא דחשיב צורך להקריב בטהרה. לאו משום נדנוד איסור במה שנכנסין למקדש בטומאה ואוכלים הפסח בטומאה. כיון שכך הדין תורה שיעשו בטומאה אין כאן צד עבירה) .אך הצורך היא שלא עשו מצוה מן המובחר להקריב בטהרה. על כן מעברין כדי לעשות מצוה מן המובחר. אך כיון שעיבר ביום שלשים של אדר. שלכתחילה אין מעברין. ואף שבדיעבד מעובר. מכל מקום לא נעשו המועדות והפסח מן המובחר. ותדע שהרמ"ה ז"ל אומר דמשום דלכתחילה אין מעברין חשיב עשו הפסח בלא ככתוב. אך שמוכח מהגמרא להיפוך. אך מכל מקום זה סברא בודאי שלא חשיב מן המובחר כיון שהעיבור הי' שלא כדין לכתחילה: