שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 100

ו) ועיין בחי' הר"ן סוף פרק קמא דראש השנה דסבירא לי' מדאורייתא אין מחללין שבת על קידוש החודש בשאר ירחי חוץ מניסן ותשרי בזמן שאין בית המקדש קיים [וחולק על רש"י] דדוקא בניסן ותשרי שיהי' המועדות בזמנם. ובשאר ירחי בזמן שבית המקדש קיים שיקריבו הקרבן בזמנו. הרי שאם יעשו החודש מעובר. אף דבדיעבד מעובר. והרי הוקרב הקרבן בראש חודש. מכל מקום כיון שהחודש לא הוקבע בזמנו חשיב הקרבן שלא בזמנו. הכי נמי כיון שהעיבור שנה שלא כדין לכתחילה חשיב כאילו הפסח קרב שלא כדין לכתחילה. ואם כן כשמעברין מפני הטומאה ביום שלשים של אדר [דמפורש בכתוב שמפני הטומאה עברוה] הוי עיבור שלא לצורך. דמה שמרויחין שעושין בטהרה שכך המצוה לכתחילה. מפסידין במה שהעיבור אינו לכתחילה. וחשיב הפסח שלא כדין לכתחילה. ועל כן אף בדיעבד לא הי' מעובר. כיון דעיבור שלא לצורך הוא. דבין כך ובין כך לא הוי הפסח מן המובחר ועוד מפסידין שכל המועדות אינם מן המובחר ואם לא מעברין הי' רק הקרבן פסח שלא מן המובחר: ז) ויצא מזה לדינא שאם עיברו ביום שלשים של אדר מפני הטומאה אפילו בדיעבד אינה מעוברת. דבסברא זו דעיבור שלא לצורך אפילו בדיעבד לא מהני. לא פליג תנא קמא. דיש לומר תנא קמא סבירא לי' נמי טומאה דחוי' אלא דסבירא לי' מכל מקום אין מעברין לכתחילה. אבל בדיעבד כיון דצורך הוא מעוברת. אבל שלא לצורך סבירא לי' גם כן אפי' בדיעבד אינה מעוברת: סימן שיג. א) בעיקר מילתא דר' יהודה דעיבור שלא לצורך אפילו בדיעבד לא מהני. קשה לי הא דרשינן אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין. וקרא דאתם גם בעיבור שנה. דבתורת כהנים אמור פרשה ט' ב' לא הספיקו לומר מעובר עד שאירע ניסן יכול תהא מעוברת תלמוד לומר אשר תקראו אתם קראתם אתם מועדי ואם לאו אינם מועדי עד כאן.

הנה קרא דאתם דדרשינן מיני' אתם אפילו שוגגין כתיב בעיבור שנה: ב) מכל מקום יש ליישב דלהלן בתורת כהנים פרק יוד למעלן מדבר בעיבור שנה וכאן מדבר בעיבור חודש לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה מנין שמעובר תלמוד לומר אשר תקראו אתם קראתם אתם מועדי ואם לאו אינם מועדי. שם הלכה ג' קדשוהו אנוסים או שוגגין או מוטעין מנין שהוא מקודש תלמוד לומר אשר תקראו אתם במועדי קראתם אתם מועדי ואם לאו אינם מועדי. ויש לפרש דהנה שלשה אתם כתיב אחד בעיבור שנה ללמד שאינו מעובר רק על פי בית דין. ושנים בקידוש החודש. אחד שאינו מתקדש רק על פי בית דין. ושני אפילו שוגגין אפילו מוטעין. ועל כן בעיבור שנה דליכא אלא חד קרא כנ"ל. אין כאן לימוד רק שאינו מתעבר רק על פי בית דין, אבל לא שיועיל אפילו שוגג ומוטעה: ג) אך מה נעשה שבראש השנה (דף כ"ה.) אתם אתם אתם שלשה פעמים אתם אפי' שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין. מבואר דמהשלשה אתם דריש [לשוגגין מזידין מוטעין] וחד מינייהו בעיבור שנה. ואם כן גם בעיבור שנה הדין כן: ד) האומנם כי לשון התורת כהנים משמע כמו שכתבתי בתחילה. אך כיון דבגמרא דידן מפורש להיפוך. ודאי על גמרא דידן סמכינן. ומצאתי בחידושי הר"ן שכתב שחכמים גזרו בעיברו מפני הטומאה שלא יבואו להרהר על טומאה בציבור על כרחין היינו לומר שלא הותרה. שאם הותרה למה עיברו על כן תיקנו שלא יהי' העיבור קיים שידעו הכל שלא כדין עשו באמת שהותרה: ה) וניחא גם כן תירוצינו לר"ש דסבירא לי' דחוי' מכל מקום אם עיברו בשלשים של אדר כיון שעיבור זה אינו לכתחילה יאמרו שטומאה לאו דחוי בציבור. ומחמת חובת הפסח דחו האי לכתחילה. ועיברו אף ביום שלשים. שאם הי' דחוי בציבור ואף עכשיו שעיברו בשלשים של אדר אין הפסח מן המובחר. מה הרויחו.

על כן תיקנו שלא יהי' מעוברת: סימן שיד. ב"ה יום ד' טו"ב למטמונים תרנ"ו לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף הבקי בנש"ק החסיד מ' אהרן מנחם מענדל נ"י בק"ק ראדזמין: א) אשר הוקשה לו ברש"י ברכות (דף ס"ג.) גבי ר' עקיבא שעיבר שנים וקבע חדשים בחוץ לארץ וכתב רש"י דתנן ביבמות אמר ר' עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנה. והוקשה למעלתו הלא שם במשנה כשבא מנהרדעא והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל ורבן גמליאל מת קודם לר' אליעזר כדאיתא בהזהב (דף נ"ט:) וכיון שרבן גמליאל הי' קיים. כל שכן שר' אליעזר הי' קיים. ור' אליעזר הי' רבו של ר' עקיבא ולעת פטירתו של ר' אליעזר למד ממנו ר' עקיבא וכו' כדאיתא סוף פרק ז' דסנהדרין. ואם כן איך אמר על ר' עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. כיון שר' אליעזר רבו שהי' גדול ממנו הי' בארץ ישראל. והאריך בדבר: ב) ואולם הדבר ברור משום שברכוהו לר' אליעזר וכתב הרמב"ם שהמנודה אין מזמנין עליו כיון שהבדילוהו מביניהם אי אפשר שיצרפוהו והוא הדין שאין מצרפין אותו לקידוש החודש שהוא בשלשה מן התורה. שוב ראיתי שכבודו בעצמו כתב כן: ג) אך העיקר בעיני תירוץ זה באופן אחר. כי יש כאן שאלה כיון דמדאורייתא לא מהני בחוץ לארץ. מה יועיל מה שלא הניח כמותו בארץ ישראל. ואם תאמר שמצוות קידוש החודש בגדול דוקא ואי אפשר לעבר בארץ כיון שהגדול בחוץ לארץ. אי אפשר לומר כן שהרי משמע שאם הניח כמותו בחוץ לארץ או אפילו גדול ממנו יכול לקדש. ועוד דאם כן ארץ ישראל לא מהני דעל כורחך הקידוש במקום שהגדול שם. ועוד דאם כן דמשום מעלת הגדול על מעלת ארץ ישראל. איך ירד ר' עקיבא הגדול לכתחילה לחוץ לארץ לעבר, הלא הי' יכול לקיים שניהם שיהי' הגדול בארץ ישראל:

ד) אך נראה לי ברורן של דברים כי מעלת ארץ ישראל על חוץ לארץ להשוכנים בה כתב מהר"ל בענין ערבות שהי' בתחילת ביאתם לארץ. כי הארץ עושה להשוכנים עלי' כאיש אחד. מאחר שהיא מיוחדת לישראל הארץ מצרפתם להיות אחד. ע"כ נעשו ערבים זה לזה בשעה שעברו הירדן ובאו לארץ ישראל עיין בדבריו וזה נרמז גם כן בש"ס הוריות (דף ג'.) בהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל הנך אקרי קהל אבל אינך לא אקרי קהל. ועל כן צריך לקדש בארץ ישראל דוקא. דנחשב כאלו קדשוהו כל הקהל מאחר שכולם כאיש אחד ומועיל הקידוש לכל ישראל: ה) ועל כן הגדול מכל חכמי ארץ ישראל וכל ארץ ישראל נמשכין אחרי הגדול שצריכין לתורתו כמו שהי' באמת בר' עקיבא דכולהו סתימתאי אליבא דר' עקיבא. הרי יש לו בעצמו מעלת הכלל ישראל והוא עדיף משוכן בארץ ישראל. שמעלתו שהוא כמו אבר אחד מאדם שלם. ובמה שהוא גדול מכולם כל הכלל נמשך אחריו. ואין נפקא מינה כלל אם הוא בארץ ישראל או בחוץ לארץ. דודאי נחשב כאלו כולם קדשוהו כיון שכולם נמשכים אחריו. ועל כן ר' אליעזר שברכוהו והבדילוהו מהם. ועל כן לא בא ללמוד ממנו כמו שפרש"י פרק ד' דסנהדרין. הוא גרוע עוד משוכן בחוץ לארץ. שכן מעלת ארץ ישראל שהוא אחד עם הכלל. וזה הבדילוהו מהם. ושוב היו נמשכין כולם אחר רע"ק שהי' גדול מכולם. ולא אחרי ר' אליעזר אף שהי' גדול גם מר' עקיבא מפני הנדוי שהבדילוהו מהם. וכל שכן שלא יהיו נמשכים אחריו: כ"ד הדוש"ת הק' אברהם. סימן שטו. ב"ה יום ב' בראשית אס"ח תרס"ב לפ"ק . שלום לכבוד אהובי ידידי הרב וכו' מו"ה אהרן מנחם מענדיל שליט"א בק"ק ראדזמין: א) מכתבו הגיעני ותוכן דבריו שאף שעל פי החשבון הדבר נכון שיקבע ראש השנה הבא עלינו לטובה תרס"ג ביום ה'.

מכל מקום עדיין צריך עיון דאם כן נסתר הכלל השגור בכל מעשי הלוחות הבנוים על יסוד עיגול של ר' נחשון גאון. ואחריו הגאון בעל הטורים. שבכל י"ג מחזורים חוזר חלילה לקביעות הראשון: ב) והנה כבר כתב הפר"ח דיסוד זה אינו מדוקדק שכתבו קצת מעברים אך בל יחשוב שבא לחלוק על ר' נחשון גאון כי מעולם לא עלה זה על דעת ר' נחשון גאון. ונפלאתי על מעלתו. ובטח ראה העיגול של ר' נחשון גאון בלבוש. ושם הביא בשמו קביעות י"ג מחזורים. ואחר כך כתב הלבוש וזה לשונו המון מן המעברים קראוהו עיגול ואמרו שכן חוזר הקביעות של השנים לעולם אבל כשתדקדק היטב תמצא שאינו כן כו' עיין שם. הנה מבואר שר' נחשון גאון בעצמו לא קראוהו עיגול ולא אמר שכן חוזר הקביעות לעולם רק המון מן המעברים ואינו כן: ג) ובאמת הדבר פשוט כי כשתכפול י"ג פעמים ב' ט"ז תקצ"ה העודף מכל מחזור יעלו לשבועים שלמים פחות תתק"ה חלקים. ועל כן רובא דרובא לא משתנה קביעות ראש השנה. אך ברבות הימים כשיתקבצו חלקים עד שיגיע המולד קרוב לחצות היום ישוב המולד זקן לאחר י"ג מחזורים לעולמיו. וזה פשוט לבר בי רב דחד יומא. ומה שעשה ר"נ גאון הקביעות על י"ג מחזורים היינו שברוב השנים יכולין לסמוך על קביעות הזה לעולם כשידע רק שהמולד אינו קרוב לחצות. אבל לא עשה זה לכלל ולא קראוהו עיגול כמבואר בלבוש הנ"ל: ד) ובספר הנכבד המפואר יסוד עולם שכל דבריו קלורין לעינים בענינים אלו. והמחבר הזה הי' בזמן הרא"ש והרא"ש צוהו לעשות חיבור הזה כמו שכתב בספר שם הגדולים. ובהקדמת הספר שעשהו לכבוד הרא"ש בן ה"ר יחיאל ז"ל יהגה הוא ובניו ותלמידיו, כתב בסוף פרק יוד ממאמר הרביעי יש הרבה בני אדם שחשבו לפי "עיונם הגס" שסדר ידוע יש לסימני שנות המחזורים. שהוא סובב וחוזר חלילה למנהגו לראש כל י"ג מחזור.

ועלה זה בדעתם מפני שמצאו כי בזמן י"ג מחזורים רצופים יתגלגל לו רגע המולד רצוא ושוב על ששת ימי השבוע וחלקיהם עד שחוזר לבסוף וקרוב מאד ממעמדו ההוא מהן. וזה כי כשתכפול סימן בי"ו תקצ"ה שלשה עשר פעמים יעלה לשבועים שלמים פחות תתק"ה בלבד שסברו שאין לחוש להם מפני מיעוטם ובשוב מולד השנה למעמדו מימי השבוע ישוב לפי דעתם סימנה ויחזור למנהגה כבראשונה. ועתה הוי יודע כי כמו שאמרו ומחמת הטעם האמור הוא נוהג בזה ברוב המחזורים וברוב השנים אבל לא בכולן כמו שחשבו הם והאריך בזה עיין שם. ואלו הי' האומר ר' נחשון גאון לא הי' אומר עליו "בעיונו הגס". חלילה לו. ולבי אומר לי שהלוח הכתוב בטור אינו מהטור בעצמו שהטור אינו מזכיר בפנים מהלוח הזה. ובתחילת דבריו כתב הנני כותב מעט כללים כו' ולמה לא כתב גם כן שעושה לוח. ובודאי אחד מן המעברים הכניס זה בטור. והרי הטור ראה ספר יסוד עולם כנ"ל שספר יסוד עולם יהגה בו הוא ובניו. ואיך כתב היפוך דבריו שנראים מוכרחים ולא יזכיר דבריו כלל. בשגם שהחוש מעיד וחושבנא בעלמא היא. אלא ודאי הוא לוח מן המון מעברים ולא מן הטור וכשם שנתלו באילן גדול ר' נחשון גאון אשר לא עלה על לבו כן נתלו בטור: סוף דבר מאחר שכן כתב בספר יסוד עולם והלבוש והפר"ח שכלל זה טעות וגם החוש מעיד כן אין להרהר בזה כלל: דברי הדוש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן שטז: הלכות פסח בדין בדיקה וביטול. א) בש"ס פסחים (דף ז':) מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. הקשה מהרש"ל ז"ל בביאור הסמ"ג עשין ל"ט למה צוותה תורה לבער חמץ הלא די בביטול. ותירץ דהיכא דאיתא בעין אינו יוצא מצות ביעור בביטול אף על פי שמיד אחר ביטול יצא ידי עונש בל יראה ובל ימצא מכל מקום עשה של תשביתו לא קיים עד כאן לשונו. וצריך עיון דאם כן יקשה למה יהי' קטנים נאמנים.

ונראה דהנה צריך להבין קושיית מהרש"ל שהרי העשה דתשביתו הוא לאחר חצות ואז לא מהני ביטול. ואולם קושייתו הוא לדעת הסמ"ג לאוין ע"ו דפסק כר"ש דלפני זמנו מותר בהנאה מדין תורה. ומן התורה יכול אז לבטלו. ועל זה תירץ מהרש"ל דלאחר איסורו שכבר חל העשה דתשביתו אין השבתה מתקיימת בהפקר. אבל היכי שביטל כדינו קודם שחל עליו העשה כיון שהוא הפקר לא חל עליו העשה דיליף שאור שאור מגזירה שוה מה שאור דראי' שלך אי אתה רואה אף שאור דהשבתה שלך אתה מחויב להשבית. ודוקא לאחר שנתחייב בתשביתו ואין השבתה אלא שריפה או מפרר כו' אינו מקיים בביטול: ב) מיהו בתוספות ריש כל שעה כתבו דלר' יוסי הגלילי אין שורפין חמץ ויכול למוכרו לנכרי. הנה דמקיים העשה במכירה לנכרי. ויש לחלק דשאני מוכרו לנכרי שמוציאו מרשותו ומתקיים תשביתו מבתיכם. דמרשותו הוא מושבת לגמרי שאינו כלל ברשותו ובהוצאה מביתו לבד לבית נכרי לא סגי דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא וכמו שכתב הרא"ש כיון שהשאיל כו' אבל במוכרו לנכרי הוי השבתה לגמרי במה שמושבת לגמרי מביתו. אבל הפקר דעדיין בביתו לא נתקיים העשה כנ"ל: ג) ובזה ניחא ליישב מימרא דאביי בסמוך תרי קראי כתיבי כו' הא כיצד לרבות י"ד לביעור כו' ותוכן דברי אביי לפי' התוספות דמייתורא דקרא ילפינן לרבות י"ד. אך דיש לומר גם ליל י"ד לזה משני ביום כתיב. ואכתי יש לומר בי"ד שחרית. לזה משני אך חלק. אבל לרבות י"ד לביעור לא צריך לאך חלק. רק מדתרי קראי כתיבי. אך לקמן מייתי דר' יוסי יליף מאך חלק לרבות י"ד לביעור, וקשה דלרבות י"ד לביעור אין צריך לאך חלק כנ"ל. ואם ר' יוסי לא רצה ללמוד מדתרי קראי כתיבי למה שינה אביי מדר' יוסי שהי' תנא. וביותר קשה פר"ח דהא דאביי בדר' יוסי הגלילי שייכא. ואם כן אמאי שינה את דבריו:

ד) אך לפי מה שכתבתי ר"י [הגלילי כן כתב ר"ח וכן הוא במכילתא] לא הי' יכול ללמוד מייתורא דקרא דתשביתו למה לי. דהא איצטריך לשלא יוכל לבטל עוד משהגיע ט"ו דאלו משום בל יראה הי' יכול לבטל דלר' יוסי הגלילי אפילו ביום טוב מועיל ביטול דשלו הוא כיון שמותר בהנאה. על כן צריך קרא דתשביתו שיהי' מחויב לבערו דוקא. וכדברי מהרש"ל הנ"ל דבביטול לא מקיים תשביתו. על כן הוצרך להוכיח מאך חלק דאי אפשר ביום טוב שכבר עבר בבל יראה עד חצות. אבל אביי לפרש דברי ר"מ ור"י אתא שהם אומרים שורפין חמץ דחמץ בפסח אסור בהנאה כהלכתא וביטול ביום טוב לא מהני אף להפקיע מאיסור בל יראה ותשביתו למה לי. שמע מינה לרבות י"ד לביעור: ה) אך עדיין קשה גם לאביי. דהנה בשאגת ארי' סימן פ"ג הקשה להגאונים דסבירא להו חמץ ברשות נכרי אינו עובר דכתיב בתיכם. גבולך. וכן הרמב"ן בפי' התורה. אם כן למה לי מפרר וזורה לרוח, הלא במוציאו לרשות הרבים סגי. וכן מפיל לים למה לי הא ים אינו ברשותו. ובמוציא מרשותו הא סגי בלא ים. ועל כן תירץ דמשהגיע הזמן וחל עשה דתשביתו אינו מקיים העשה עד שמבערו מן העולם יעוין שם. ואם כן אכתי קשה הא אצטריך תשביתו שלא יועיל הוצאה מרשותו: ו) איברא דכד מעיינין אי אפשר לומר שהתוספות [שהם פירשו דמייתורא מפיק לה אביי] סבירא להו כשאגת ארי' הנ"ל. שהרי כבר כתבנו שהתוספות פרק כל שעה סבירא להו. דלר' יוסי הגלילי אין צריך לשרוף החמץ וסגי במוכרו לנכרי, וכתבנו דלא דמי למהרש"ל הנ"ל דמכירה לנכרי הלא מוציאו מביתו וקרינא בי' תשביתו מבתיכם דבביתו אין חמץ עוד. רק בלא מכר הוא כפקדון וכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא. וכן אפילו מניחו ברשות הרבים חשיב כמו בביתו דהא ברשותו להקדיש.

אבל במוכרו לנכרי ונותנו לו [אבל אם לא נותנו לו הוא כפקדון אצל ישראל וכל היכא דאיתא ברשות נכרי איתא] הרי מוציאו מרשותו וקרינא בי' תשביתו מבתיכם דבביתו אין עוד חמץ כלל. ואם כן אי אמרת דסבירא להו כהגאונים. וגם לאחר איסורו מהני הוצאה מרשותו להציל מאיסור בל יראה. אם כן תסגי נמי לקיום עשה דתשביתו שמוציאו מביתו. ובביתו אין עוד חמץ. ולהגאונים בהוצאה לבד קרינא שאינו בביתו וברשותו. ואם כן קשה קושיית השאגת ארי' למה לי מפרר וזורה לרוח. אלא ודאי או דס"ל דלא כהגאונים. או דסבירא להו כמו שכתב הרב ז"ל מלאדי בשלחן ערוך שלו דלאחר איסורו תו לא מהני הוצאה מרשותו. כיון דכבר אינו ברשותו משום איסור הנאה ועשאן כאילו ברשותו. מה יתן ומה יוסיף הוצאה מרשותו. הלא בלא זה אינו ברשותו ועשאן כאלו ברשותו. ואם כן אתי שפיר הוכחת אביי מיתורא: ז) ובמה שכתבנו נבאר שיטת רש"י התמוה דיליף מרומיא. דאי אמרת תשביתו ביום טוב הרי שהה שעה אחת. ותמוה דמדמקשה ואימא לרבות וכו'. מוכח דמייתורא הביא ראי': ח) אך להנ"ל יתיישב בטוב טעם שגם רש"י מודה דמיתורא יליף. אך דלפרש"י לשיטתו דפירש גבי מזוזה חובת הדר אבל בדיקת חמץ דרבנן דאלו משום בל יראה בביטול סגי לי'. מבואר מדבריו דמשום בל יראה נמי חובת הדר הוא. והיינו דעובר על של ישראל חבירו. כמבואר ברש"י במשנה דכיצד מפרישין יעוין שם. וכן כתב בפני יהושע. והמשכיר אינו עובר כיון שאינו ברשותו כשיטת הגאונים. הרי דכהגאונים סבירא להו: ט) וגם אי אפשר לומר דסבירא להו כסברת הרב מלאדי הנ"ל. דהנה קשה לשיטת הרב הנ"ל למה צריך להא דלא מהני ביטול לאחר איסורו משום דלאו ברשותי' דלבטלי'. תיפוק לי' דכבר אינו שלו מכח איסור הנאה. ואם כן מה יוסיף במה שמפקיר לי'.

אך הרב הנ"ל כתב בקונטרס אחרון דחמץ מיקרי שלו רק שאינו ברשותו. ואם כן הי' הביטול לעשות אינו שלו. ועל זה משני דלאו ברשותו דלבטלי' ולא מהני ביטול שלו. ועדיין שלו כמו שהי'. אבל לא מצינו למימר משום דמה יוסיף הביטול. דהא הביטול מוסיף לשויי אינו שלו. אך רש"י פירש להדיא דחמץ אינו שלו. וכן מוכרח לדעת הר"ן שפירש דביטול מהני משום דבלאו הכי אינו ברשותו. ואי מכל מקום הוא שלו. איך יועיל להחשב הפקר. ודברי הרב ז"ל נכונים לשיטת התוספות דביטול הוא הפקר גמור. אך לשיטת רש"י והר"ן אי אפשר לומר כפי' הרב: י) ואם כן כיון דרש"י סבירא לי' כהגאונים וס"ל דלא כפירוש הרב. אם כן מהני הוצאה מרשות לאחר זמן איסור להנצל מבל יראה. ולענין עשה דתשביתו על כרחין אינו מועיל מדבעי זורה לרוח או מטיל לים ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דצריך תשביתו כדי שלא יועיל הוצאה מרשותו. על כן שיכל רש"י ז"ל את ידיו ופירש הרי שהה שעה אחת. ואי אפשר לפרש תשביתו שיעשה המעשה השבתה דאם כן שהה שעה אחת ועל כרחין נפרש שבט"ו יהי' מושבת. ואם כן שוב יהי' מיותר קרא דתשביתו דכיון שישביתו מערב יום טוב הא באמת סגי הוצאה מרשות. שבבוא הזמן לא יהי' בביתו ולא יחול עשה דתשביתו והוכחת הש"ס ממה נפשך ואתי שפיר תוספות לשיטתייהו ורש"י לשיטתו: יא) אך קשה לפי זה דר' עקיבא דהוכיח תשביתו מערב יום טוב דאי ביום טוב מצינו להבערה שהוא אב מלאכה. הלא נוכל לומר שביום טוב יהי' מושבת. ואם תאמר שזה אי אפשר לומר דאם כן קרא דתשביתו מיותר כנ"ל. ולא צריך להוכחה רק כדי שלא נאמר שיעשה המעשה ביום טוב וצריך קרא שלא יהי' די בהוצאה מרשות. ליתא דלזה לא צריך להוכחה דהבערה אב מלאכה. תיפוק לי' ששהה שעה אחת לשיטת רש"י: