שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 98

ו) ובגמרא דר"נ אמר ליחיד נותנין לו בית סאתים לשיירא נותנין להם כל צורכן. ומקשה הש"ס רישא ריבר"י וסיפא רבנן ותמוה טובא הלא ר' יהודה סובר כרב נחמן ממש והי' לו לומר רב נחמן כר' יהודה סבירא לי'. לא לתרץ דברישא סבר כר' יוסי ב"ר יהודה משום דאבוה סבר כוותי'. גם על רב נחמן גופי' קשה כיון דפוסק כר' יהודה. מה לו להאריך ליחיד כו' ולפרש כל דיני יחיד ושיירא הי' לו לומר בקיצור הלכה כר' יהודה ומהרש"א בפרק קמא דסוכה (דף ט"ז.) דהלכתא כר' יהודה דמשנתינו יעוין שם. אך בש"ס אלא כר' יוסי ב"ר יהודה הואיל ואבוה קאי כוותי']: ז) עוד קשה לי בהא דפליגי רב הונא ור' יצחק במת אחד בשבת (או נתוסף אחד) דמסיק הש"ס הכא איתנהו למחיצות (הכא ליתנהו לדיורין). ומאי שנא מיבשו מים בשבת לקמן (דף כ'.) דחשיב ליתנהו למחיצות הואיל ולא הותרו אלא בשביל מים. והכא נמי הואיל ולא הותרה אלא בשביל שיירא. כי מת אחד יחשב ליתנהו למחיצות בפרט שרב נחמן כר' יוסי ב"ר יהודה ביחיד. ואיהו קאמר כל מחיצה שאינה שתי וערב אינה מחיצה. ואיך יאמר דחשיב איתנהו למחיצות. ואין לומר כיון דרב נחמן לא פסק כר"י ב"ר יהודה אלא משום דאבוה קאי כוותי'. וכיון דלר' יהודה מותר כשמת אחד בשבת שוב לא נפסוק כר"י ב"ר יהודה נגד חכמים. כמו בשיירא דפסק כחכמים, דאכתי קשה בנתוסף אחד בשבת יחשב מחיצה הנעשה בשבת דמהני כמו באו מים בשבת דלקמן (דף כ') ולמה נפסוק כר' יהודה לחוד להחמיר נגד ר"י ב"ר יהודה וחכמים: ח) והנה רש"י פירש (דף י"ז.) בדיבור המתחיל דיורין גורמין. ג' ומת אחד מהם דבצרי דיורין אסורין אם הקיפו יותר מבית סאתים. ולדעת אבן העוזר דבשנים נותנין להם ארבע סאין צריך לומר דלכל אחד הקיפו יותר מבית סאתים וקל להבין. ואם כן הקיפו יותר משש סאין.

ולר"י ב"ר יהודה אף בתחילת שבת הי' אסור. ולר' יהודה דמתני' דאיהו לא קאמר אינה מחיצה. ע"כ שפיר חשיב לי' דיורין ואסור לר' יצחק. כיון דבין לר"י ב"ר יהודה בין לר' יהודה אסור פסקינן כמותם. וכדאמרינן לעיל הואיל ואבוה קאי כוותי'. וכן בניתוסף אסור לר' הונא כיון דלר"י ב"ר יהודה אסור אף בשיירא כיון שהקיפו יותר משש סאין. ולר' יהודה חשיב לי' דיורין ושבת גורמת. כן נראה לי ליישב שיטת רש"י. אך עדיין דחוק אפילו לר' יהודה דלא קאמר אינה מחיצה. דמכל מקום כיון שהחסרון במחיצות שאינם שתי וערב ביחד מאי שנא מפסי ביראות. ט) עד כה ביארנו הקושיות הנופלות על פרש"י, ועתה נבאר שהרי"ף אי אפשר שיסבור כפרש"י. ודלא כהאחרונים ברי"ף דכל הסוגיא איסור יותר מבית סאתים ליחיד משום שאינו שתי וערב: י) והנה זה לשון הרי"ף דרש רב נחמן דירה שתשמישה לאויר ואינה עשוי' שתי וערב אלא שתי או ערב. ופירש הר' יונתן דהרי"ף מפרש דירה שתשמישה לאויר שאינה עשוי' שתי וערב והקשה על זה. ובאמת תמוה גדולה דמה ענין שמטה אצל הר סיני. גם פרש"י שאצל הרי"ף או זה או זה אי אפשר להולמו כלל. גם בפלוגתא דר' הונא ור' יצחק במת אחד או נתוסף אחד פירש הרי"ף בהקיפו שש סאין. ואינו מובן הא אנן קיימא לן כל צורכן. ומה נפקא מינה בחשבון שש סאין. והנה מבואר מדבריו דלא פירש בהקיפו יותר על שש כמו שכתבתי בשיטת רש"י. ואם כן יקשה מה שהקשינו על פרש"י. גם בהא דאיכא בינייהו יחיד בישוב כתב הרי"ף דרבנן בתראי סברי יחיד בישוב שרי לטלטולי בתוך מחיצה של שתי או של ערב כדין המדבר והלכתא כוותייהו. ותמוה טובא דהא כל המשנה לענין יותר מבית סאתים נשנית. ורבנן בתראי הוסיפו דאפי' יחיד בישוב שרי לטלטולי ביותר מבית סאתים כדשרי תנא קמא במדבר. ואיך פסק הרי"ף כמותם.

הא אנן אפילו במדבר לא פסקינן כתנא קמא: יא) עוד קשה לי לפרש"י דהקיפו בבקעה חשיב היקף לדירה. רק משום שאין עשוי' שתי וערב אסור יחיד לטלטל יותר מבית סאתים. הא משנה שלימה שנינו ריש פרק עושין פסין ר' יהודה אומר עד בית סאתים. אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף. ואם איתא דאפילו למחיצה שאינה שתי וערב אמרו בית סאתים. כל שכן שיש לומר שיעור זה לפסין דגריעי מחבלים כמפורש בברייתא דחנני' ריש פרק הנ"ל. ועוד דמשנה כללא כייל לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף, ולא לחבלים ולקנים. וכן מסתבר דלענין אינה מוקף לדירה יש ללמוד שיעור בית סאתים מחצר המשכן שגם כן לא חשיב מוקף לדירה כמו שכתבו התוספות לקמן (דף כ"ג) דיבור המתחיל שהוא. וכן דעת הרי"ף בשמעתין דמשום שהי' עראי לא הי' חשיב מוקף לדירה. וכמו שיבואר לפנינו. אבל לענין שתי וערב מה שייך ללמוד ממשכן. דבמשכן הקלעים על גבי עמודים היו מחיצות גמורות: יב) ועתה אבאר פי' הסוגיא לדעת הרי"ף והרמב"ם על פי מה שכתבו התוספות (דף י"א) שהקשו בשיירא למה לי קנים או חבלים יעשו צורת הפתח מארבע רוחות. ותירצו זה לשונם דבשיירא אין להתיר כמו בחצר שמוקף לדירה. מבואר מדבריהם דשיירא שהקיפו בבקעה כיון שאינה אלא ללילה אחת לא חשיב מוקף לדירה. שוב ראיתי לרשב"א (דף כ"ב.) בשם התוספות וזה לשונו דפסין לא חשיבי מוקף לדירה שהרי פעמים שאין בין הבור לפסין רק שתי אמות. והיכי הוה הך דירה. ועוד דלא שרינן לעיל אפילו במחיצה של חבלים דעדיפי אלא כדי צרכן ואפי' לרבנן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי. ואף על פי שהחבלים עדיפי ולא חשבינן לה מוקפת לדירה כיון שאין דרין בה עד כאן לשונו. מבואר דחסרון של היקף חבלים משום שאין מוקף לדירה.

וכן כתבו התוספות עוד ריש פרק עושין פסין וז"ל דבשמירה הואיל ונעשה לצורך שעה לא חשיב מוקף לדירה כמו פסין [ובתוס' ר' עקיבא איגר הוסיף תיבות "כל כך" דעתו לומר שקצת חשיב מוקף לדירה, ואינו אלא גורע. שהרי מבואר בדבריהם פרק קמא דלא חשיב מוקף לדירה כלל]: יג) והנה בסוף הסוגיא איכא בינייהו יחיד בישוב דתנא קמא במדבר שרי משום דאי אפשר להם לעשות מחיצות טובות. וכן פרש"י יעוין שם. ובזה יבואר המשנה מקיפים בקנים ובחבלים. בשיירא דיברו דברי ר' יהודה. פירוש דעל כן לא שרי בקנים ובחבלים אלא במדבר דאי אפשר לעשות מחיצות טובות. והרי במדבר לא חשיב מוקף לדירה ע"כ אסור לטלטל ביותר מבית סאתים כמפורש בש"ס] אלא בשיירא שהקילו חכמים לטלטל אפילו בקרפף שלא הוקף לדירה רק שלא יהי' בית סאתים פנוי מכלים [וכדאמר רב בפרק כל גגות] וחכמים סבירא להו דאפילו ביחיד הקילו לטלטל בקרפף יותר מבית (סאתים שלא הוקף לדירה באופן הנ"ל: יד) נמצא שמחלוקת ר' יהודה עם חכמים במה שהתירו במדבר קרפף ביותר מבית סאתים אם הוא דוקא בשיירא או אפילו ביחיד רק שסמכו ר' יהודה על משנה דמקיפין בקנים ובחבלים. דמכאן מוכח דין זה כיון שלא התירו קנים וחבלים אלא במדבר ובמדבר לא חשיב מוקף לדירה. ר"י ב"ר יהודה אמר כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה ומודה ריבר"י במחיצה גמורה שהקיפו במדבר אף שלא חשיב מוקף לדירה שהתירו בשיירא. ואפשר אפי' ליחיד. רק כיון שאינה עשוי' שתי וערב. דמדינא אינה מחיצה. ובישוב לא מהני כלל כדסבירא לי' לר' יהודה כנ"ל. וכן לתנא קמא רק במדבר הקילו. על כן לא ניקל עוד קולא אחריתא להתיר כל צורכן. על כן אף בשיירא אסור. ולא התירו אלא בית שש: טו) ופסק רב נחמן כר"י ב"ר יהודה דבמדבר והוא מחיצה שאינה של שתי וערב ביחיד נותנין לו רק בית סאתים.

וזה שכתב הרי"ף שתשמישה לאויר שאינה מוקפת לדירה ואינה של שתי וערב ויש בה שני החסרונות. על כן לא נתנו ליחיד רק בית סאתים. אבל אם הי' מחיצה גמורה. בזה לא אמר ר"י ב"ר יהודה כלל. ופסקינן כחכמים נגד ר' יהודה. דאף ליחיד נותנין כל צורכו, ע"כ לא הי' רב נחמן יכול לפסוק כר' יהודה. דאם כן הי' משמע דאפילו במחיצה גמורה שאינה מוקפת לדירה אין נותנין ליחיד רק בית סאתים. ופריך הש"ס רישא ר"י ב"ר יהודה וסיפא רבנן. ומשני משום דסבר אבוה כוותי' דביחיד ר' יהודה אוסר גם כן ואפילו במחיצה גמורה. כל שכן במחיצה של שתי לבד. אבל בשיירא פסק כחכמים נגד ר"י ב"ר יהודה: טז) והנה מכל הני תנאי מבואר דלא הקילו במחיצה של שתי לבד או של ערב לבד רק במדבר [על כן פליגי התנאים בהיתר הקרפף משנה דקנים וחבלים דע"כ במדבר]. ובזה אין נפקא מינה בין פחות מבית סאתים ליותר. דשיעור בית סאתים נשנה רק לקרפף. ורבנן בתראי פליגי דאפילו ביחיד בישוב מותר מחיצה של שתי או ערב לבד ואפילו ביותר מבית סאתים מותר דבזה אין חילוק כנ"ל ופסק הרי"ף כמותם ואף דבמדבר קיימא לן דאסור משום דלא הוי מוקף לדירה. אבל בישוב דמוקף לדירה מותר, ועל כן השמיט הרי"ף מימרא דרב בפרק כל גגות דבקרפף אפי' ליחיד כיון דהוי מחיצה גמורה. רק שאינה מוקפת לדירה ופסקינן כחכמים. וזה מוכח מרב נחמן משום שמואל דפסק רק כר"י ב"ר יהודה ולא כר' יהודה ורב פסק כר' יהודה ולא קיימא לן כוותי' דההוא עדיפא דאיתמרא בדוכתא ורבים נינהו: יז) והשתא לא קשה למה חשיב איתנהו למחיצות. דהא ר"י ב"ר יהודה אמר אינה מחיצה. דהא דאינה מחיצה אינו תלוי ביחיד. דאם כן לא הי' מתירים לו אף בית סאתים דבזה אין חילוק. ואינו תלוי היתר מחיצה זו רק במדבר. רק דשוב לא הקילו קולא אחריתא.

ועל כן אף שנשאר יחיד הוה איתנהו למחיצה דאפילו ביחיד במדבר מקילים שיחשב מחיצה והאיסור רק משום שאינה מוקפת לדירה. ואמרינן פרק הדר ס"ז קרפף שלא הוקף לדירה הזורק לתוכו חייב. מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. על כן חשיב איתנהו למחיצה ודו"ק. וזה שהשמיענו הרי"ף במה שכתב שהקיפו רק בית שש. דאפילו בזה אסור לר' הונא בנתוסף עליהן ואסור לר' יצחק במת ודלא כפרש"י כנ"ל: יח) והרמב"ם פסק לדרב בפרק כל גגות. ע"כ לא הביא לענין דין שיירא שפי' שתי או ערב רק במחיצה גמורה. והאיסור רק משום שלא חשיב מוקף לדירה. ובמחיצה שאינה של שתי וערב פסק דהוי מחיצה. ולא חילק בין שיירא ליחיד בין בית סאתים ליותר מבית סאתים כרבנן בתראי דפסק הרי"ף כמותם: יט) וראי' לפי' זה מדברי התוספות סוכה (דף ט"ז: י"ז.) שתירצו אדר' חסדא דכל מחיצה שאינה עשוי' שתי וערב אינה מחיצה. ותמוה דזה רק לענין יותר מבית סאתים ועיין במהרש"א. ולפי מה שכתבתי הדבר נכון היטב דלתנאי דמתני' לבד מרבנן בתראי לא התירו בישוב כלל מחיצה זו. ע"כ אף בסוכה אסור: כ) והנה מהנ"ל מבואר דבענין קרפף יותר מבית סאתים אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה. דבמדבר לא חשיב מוקף לדירה כמו קרפף כדמוכח מרב פרק כל גגות שלמד היתר קרפף לשמירה ממתני' והוא הדין שנלמד ממת אחד מהם דגם בקרפף אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה. וכן מוכח מקושיות התוספות (דף כ"ה:) דיבור המתחיל קרפף מדלא תירצו בפשיטות שנפרץ בשבת. דסתם שנפרץ בשבת משמע. (כבדף צ"ג:) דפשיט בעיא דר' אושעיא עיין שם. מוכח דסבירא להו דאם כן גם משום יתור לא הי' אוסר. ולמדו כן לפי פי' הסוגיא ומוכח פי' הנ"ל: סימן שט [ב]. ב"ה יום ג' מ"מ תרנז"ל. לפלוני אלמוני מק"ק פלוני.

א) אשר הקשה על החכם צבי סימן נ"ט בשתי שדות ופחות משלשה בנתיים אין מצטרפין ליותר מסאתים דאין לבוד ביש מפסיק בנתיים. והקשה מעלתו מריש סוכה אם אין בין החקק ולכותל שלשה טפחים כשירה משום לבוד. הנה דאף שחוץ לחקק יש בו ממש אמרינן לבוד. עוד מפרק ב' דעירובין כ"ה. בנה עמוד פחות משלשה אינו ממעט דחשיב כאינו משום לבוד: ב) הנה דברי חכם צבי אלה הם דברי תוס' סוכה (דף י"ט.) זה לשונם בכל מקום חשבינן אויר פחות משלשה כסתום על ידי לבוד. ולא דמי לסכך פסול פחות משלשה דאין שייך לעשותן כסתום בסכך כשר מאחר שיש בו סכך פסול עד כאן. ומחקק דריש סוכה לא קשה מידי דודאי כשם שאומרים לבוד לעשות מאין יש. כמו כן אמרינן לבוד לעשות מיש אין. היינו באויר פחות משלשה אמרינן לבוד שנתארך היש ונתמלא האויר עיין פירש"י עירובין (דף ט'.) לבוד לשון סניף להאריך. בחקק אמרינן שנתארך החקק האין עד הכותל. אבל בסכך כשר וסכך פסול אי אפשר לעשות מסכך פסול אין. כיון שהסכך כשר הוא יש. ואי אפשר לומר שנתארך האין: ג) וכן בנידון החכם צבי שפיר קאמר שאי אפשר לתורת לבוד לבטל דבר ממשיי. שאפילו תאמר לבוד הא יש הוא. רק שתחשוב אותו זרועה מחמת לבוד ואינה זרועה מחמת עצמו. ואינו בדין שיבטל הלבוד את הממש בעצמותו. אבל בהא דחקק או בהא דעירובין שפיר אמרינן לבוד שנתארך האין. ושוב אין כאן ממש כלל הק' אברהם. סימן שי. הלכות ראש חודש. ב"ה אור ליום א' מוצש"ק ויקרא תרל"ח. החוה"ש וכ"ט לכבוד אהובי ידי"נ ידיד ישראל הרב הגאון הגדול. נ"י עה"י פה"ח כקש"ת מו"ה חיים אלעזר נ"י בעל המחבר ספר נפש חי' יהי כבוד ד' חופף עליו כל הימים: בראש חודש הביאו לי ספרו ומאז עיינתי באיזה מקומות.

וקבלתי נחת מדבריו והנני מזרז לרום מעלת כבוד תורתו כי ימהר לסדר יתר חידושיו כאשר כתב בהקדמה כי בטח יהנו לאורו. והנני לכתוב אליו אשר עיינתי בראש חודש בתשובה ראשונה בענין קידוש החודש. יען הי' דבר בעתו: א) ואשר תי' רום מעלתו דברי רמב"ם שכתב שבזמן שאין סנהדרין אין מקדשין על פי הראי' רק על פי חשבון. והקשה הרמב"ן דעד אביי ורבא הי' מקדשין על פי הראי' אף שלא הי' סנהדרין. ותי' רום מעלתו דכוונת הרמב"ם בסנהדרין. הגם דקידוש החודש בשלשה רק הכוונה שיהי' כל ישראל כפופים תחתיהם. דאם לא כן אלו יסכימו לקדש ואלו לעבר וכן בעיבור שנה אלו יסכימו לעבר ואלו שלא לעבר. ואנחנו לא נדע מה נעשה. ואם מקצת יעשו כך ומקצת יעשו כך יהי' לאלו יום טוב ולאלו חול ואי אפשר. וזה כוונת הספרי דבר אל כל עדת בני ישראל כו' שיהי' היום טוב לכל ישראל. ואלה דברים ברורים: ב) ומזה הוליד רום מעלתו דעל כרחך אף לאחר החורבן בזמן שהי' נשיאי ישראל בבבל ובארץ ישראל. והי' כל ישראל כפופים תחתיהם דינו כמו סנהדרין. ועל כן הי' יכולין לקדש על פי הראי'. ובזה יש לעיין קצת שהרי בבל לא הי' נכנע תחת נשיאי ארץ ישראל כדאמרינן סנהדרין (דף ה'.) הכא שבט התם מחוקק. ואם כן איך יכלו לקדש בארץ ישראל. אך יש ליישב כיון שבבבל לא הי' יכולין לקדש חדשים. הי' לענין קידוש החודש בעל כרחן נכנעים תחת נשיא ארץ ישראל. וכל שיש בארץ ישראל נשיא שכל חכמי ארץ ישראל נכנעים תחתיו דינו כמו סנהדרין. דשוב לא שייך לומר אלו יאמרו לקדש ואלו לעבר. שחכמי חוץ לארץ אינם יכולים לקדש ולא לעבר. וכל חכמי ארץ ישראל נכנעים תחת הנשיא. ובעל כורחן כאשר יסכים הנשיא כן יהי':

ג) מה שכתב הרמב"ם דאם חס ושלום לא יהי' בית דין בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל, ולא ידורו ישראל בארץ ישראל חס ושלום אין כאן מועדות. והקשה הרמב"ן דמה מועיל שדרים בארץ ישראל אם אין כאן בית דין סמוכים. ותי' רום מעלתו דאפשר כיון שכתב הרמב"ם דאם הסכימו כל חכמי ארץ ישראל לסמוך אחד יכולין לסמוך. וכמו כן דיכולין לסמוך לדבר אחד בלבד. ובודאי דעת כל חכמי ארץ ישראל שכל מי שירצה לקדש על פי החשבון. יהי' לענין זה סמוך: ד) והנה אני רואה שהדבר ספק אצל כבוד תורתו ואם ספיקות שלו כך כו'. כי כוון בזה לדעת הרלב"ח בקונטרס הסמיכה [דפוס ווינציא דף רפ"ח] וז"ל לכן אני אומר לתקן זה הקושי הגדול שהרב הולך לשיטתו. שהוא סובר שאם נתקבצו כל חכמי ארץ ישראל יכולין לסמוך מי שירצו. ועתה כשקובעים ואומרים יום פלוני הוא ראש חודש או יום פלוני מועד. הוה לי' כאלו מסכימים כולם שחכמיהם יהי' סמוכים לענין קידוש החודש וקביעות המועדים. שיכולין הם לסמוך סמוך אחד לקצת דברים ולשאר דברים לא יהי' סמוך. ובודאי שבענין כזה אין חילוק בכל ארץ ישראל בין בחכמים בין בהמון עם שלא יסכימו שיהי' חכמיהם סמוכים לזה הענין. ואם תדקדק בלשון הרב בספר המצוות שלו משם יתבאר לך שמ"ש שהוא הבטיח שלא ימחה אותה אומה מהכל נראה משם מ"ש. ולמה לו להזכיר בני ארץ ישראל לא היה לו להזכיר אלא הבית דין והחכמים. אלא ודאי הכוונה שאף על פי שלא יהי' שם בית דין בפירוש. אנן סהדי מן הסתם שכל החכמים וכל ישראל מסכימים שיהי' הראשים מהם סמוכים. לענין קביעת החדשים. ואף על פי שלא יפרשו. עד כאן לשון הרלב"ח ולפנינו יתבאר בעזר השם דעתינו בשיטת הרמב"ם: ה) איברא דמה שסיים רום מעלת כבוד תורתו הרמה בתשובתו להלכה.

וכן נראה לכאורה מלשון הרלב"ח שהעתקנו שכתב מעתה כשקובעים ואומרים יום פלוני ראש חודש כו'. דגם בזמן הזה צריכין בית דין לקדש חדשים ולעבר השנים בארץ ישראל. לא נראה לי. שהרי הדבר מקובל דור אחר דור שאין קובעים כלל שום ראש חודש. והטעם בזה ברור. אף לשיטת הרלב"ח. כיון שהלכה למשה מסיני שבזמן שאין סנהדרין. אין מקדשין רק על פי החשבון. ואם החשבון שיום שלשים ראש חודש. אפילו יסכימו בית דין לעבר לא יועיל. וכמו שכתב רום מעלתו הטעם דאם כן מה נעשה אם ב"ד אחד יאמרו לקדש ובית דין שני לעבר. וכן בעיבור שנים. אלא הלכה למשה מסיני שבזמן שאין נשיא שכל ישראל כפופים תחתיו אי אפשר לקדש ולעבר כי אם על פי חשבון. וממילא הכל יקדשו ביום אחד. וכיון דהכי הוא מילתא דבזמן הזה אי אפשר לשנות. ולא כבזמן שהי' מקדשין על פי הראי', שאפילו נראה הירח ביום שלשים הי' כח ביד בית דין לעבר. ואם כן דהוה לי' בזמן הזה כלא נראה בזמנו. דקיימא לן אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וכתבו התוספות סנהדרין (דף יו"ד:) בדיבור המתחיל שכבר קדשוהו שמים וזה לשונם דביום שלשים ממתינים בית דין של מעלה לשל מטה שמא יעברו. אבל יום שלשים ואחד שאי אפשר שלא יקדשו היום מקדשין אותו בשמים מן השחר. והכי נמי בזמן הזה כיון שעל כרחך יקדשו אותו היום בית דין על פי החשבון. הרי מקדשין אותו בבית דין של מעלה ביום שלשים מהשחר. וכן הדין בעיבור שנים כיון שהגיע הזמן שראוי להתעבר מעברין השנה בית דין של מעלה: ו) ובעל כרחין צריך לומר לדעת הרלב"ח הא דצריך ב"ד בזמן הזה. דענין קידוש ב"ד שלמעלה הוא גם כן שיהי' נחשב קידוש ישראל. ותדע שהרי אומרים מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים אפילו ביום טוב שני שהוא על פי חשבון שנתעבר החודש. וראש חודש ביום שלשים ואחד.