שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 97

בשלמא בהכנה דממילא דהאיסור רק משום שלא הי' לו הכנה. דהכנה דשבת לא מהני דשבת לאו מכין הוא. האיסור רק בשבת ויום טוב דבעיין הכנה. אבל בהכנה דבידים האיסור אינו על מעשה שאחר כך רק על מעשה הכנה. ואם אסור להכין לצורך שבת כל שכן שאסור להכין לצורך חול [ועיין פני יהושע בביצה דמחלק גם כן בין הכנה דבידים לדממילא לענין שבת מכינה לעצמה] ועל כרחך לומר כן שהרי בעירוב תחומין אין כאן הכנה לאכילה רק להילוך. והילוך דשבת לא בעי הכנה מבחול. כדמוכח בכמה מקומות בעירובין ופשוט. וכיון דאסור להכין לחול אין כאן ממה נפשך. דבאמת היום יום טוב ומכל מקום הוי מכין למחר שבלא העירוב הי' אסור מספק: ב) ונראה לי ראי' לזה דהנה קשה טובא מאי טעמא אסרינן לערב מיום טוב לחבירו ולא שרינן משום ממה נפשך כמו בכמה דברים. וכמו במתנה כלכלה של טבל דמודה ר"י בשני ימים טובים ש"ג. אך אם האיסור משום הכנה י"ל. דהנה קיימא לן בשבת (דף קנ"ה) כר' יהודה דאמר שווי אוכלא משוינן עיין שם. ואם כן צריך להבין מאי טעמא אסרו חכמים להגביה תרומות ומעשרות ביום טוב דמתקן האוכלים ומה בכך הלא מותר לעשות אוכל בשבת אפילו לצורך בהמה. כל שכן לאדם. וצריכין לחלק בין דבר שאסור ומתיר האיסור חשיב מתקן. מה שאין כן התם דרק מצד טבע האוכל אינו ראוי לא חשיב מתקן ומותר ועיין. על כן מותר להתנות על כלכלה של טבל ממה נפשך. דביום ראשון פשוט שאין איסור שעדיין לא תיקן (כלום אם הוא יום טוב. וביום שני אין לאסור דשמא יום טוב ומכל מקום הוי מתקן שלא הי' יכול לאכול. דזה אינו כיון שבאמת אם היום יום טוב הי' מותר מאתמול. רק שלא הי' יכול לאכול. ואם כן דומה ללא הי' ראוי רק מצד עצמותו. דגם כן לא הי' יכול לאכול כיון דבאמת אין איסור על החפץ.

אבל באיסור הכנה דלאו דוקא במתיר האיסור רק אפילו בטבע. כמו ביצה שנולדה. על כן שפיר אסור להכין מיום לחבירו דליכא ממה נפשך כלל. ובהכנה דממילא מותר ממה נפשך משום דסעודת חול לא בעי הזמנה ודו"ק היטב נכון וברור בעז"ה: סימן שו. ב"ה יום א' האזינו שנת תרט"ל לפ"ק. יכתב לחיים טובים בספר. עת יתקע בשופר כבוד ידי"נ הרב הגאון החסיד המפורסם פה"ד כקש"ת מו"ה אביגדור יהודה נ"י אבד"ק קויל: א) יקרת מכתבו עם הספר קבלתי יישר חילו וכחו. דבר אשר נסתפק לענין היוצא ברשות שנותנין לו אלפים לכל רוח ממקום שבא שם, אם כלתה מדתו בחצי העיר. לא ידענא אופן ספיקו. שאם לא הוצרך לילך רק בחצי העיר שבתוך תחומו הלא משנה מפורשת בעירובין (דף מ"ד:) אם הי' בתוך התחום כאילו לא יצא, ובכהאי גוונא אין נותנין לו כלום. ואם הוצרך לצאת בחצי השני' הא ודאי נותנין לו כבני העיר אלפים לכל צד: ב) ומכל מקום נראה לי אם היא עיר מעורבת דבכהאי גוונא אף בלא קולא דרבן גמליאל שהתקין. יש לו כל העיר וממילא יוכל לחזור לביתו משום הבלעת תחומין. אם כן אין צריך לתקנתא דר"ג. ודינו כאלו לא יצא מן התחום דאין נותנין לו כלום: דברי ידידו הדו"ש ומברכו להכתב בספרן של צדיקים לאלתר לחיים טובים הק' אברהם: סימן שז. ב"ה א' בלק תרמז"ל. החוה"ש וכ"ט לכבוד ידידי וחביבי הרב הגדול מעוז ומגדל אוצר בלום כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י: יסלח לי כת"ר על אשר לא השיבותיו על מכתבו ביום ד' בהעלותך כי בכל פעם שרציתי להשיבו נזדמנו לי מניעות:

א) אשר אמר כי אינו דומה תחומין לאכילת חלב דאף דבאכילת חלב אם אכל חצי זית ובתוך אכילת פרס עוד חצי זית ובתוך אכילת פרס עוד חצי זית ודאי אינו חייב אלא אחת דכיון דנצטרף חצי זית האמצעי אל הראשון איך יצטרף שוב אל השלישי, מכל מקום בתחומין יש לומר שאם הלך חוץ לאלפים אמה. ואחר כך הולך עוד הלאה חייב על כל פסיעה. שהרי בכל תחומין ההילוך בתוך אלפים היתר גמור ואינו חייב רק על פסיעה אחרונה. הוא הדין דיש לחייבו על פסיעה שהוסיף עוד שנצטרף לאלפים מחדש בלא הפסיעה ראשונה. ובכל פסיעה נעשה אלפים מחדש. כעין דברי הירושלמי בשלש רגלים לבל תאחר דברגל רביעי עובר גם כן בבל תאחר. ולא דמי לזית חלב דהחיוב על כל הזית והחצי זית שנתחייב עליו כבר איך יתחייב עליו עוד הפעם. דבריו נכונים. והדברים עתיקים. וכן ציינתי בגליון הרמב"ן דברי הירושלמי הנ"ל: ב) אך מה שכתב דהרמב"ן לא אמר אלא בג' מילין ולא בתחומין דאלפים אמה. בטח אין לו חי' רמב"ן על עירובין כי מפורש בדבריו גם באלפים לרע"ק: ג) ועיקר מה שכתב כבוד תורתו דחיוב י"ב מיל אינו משום שמתרחק ממקום שביתתו ואם הלך לצד ימין פרסה אחת וחזר ממקום שנתרחק לצד שמאל ג' פרסאות אף שממקום שביתתו הוא רק. שני פרסאות חייב, הנה פשטות הדברים אינו כן דאל יצא איש ממקומו מקום שביתתו הוא שנקרא מקומו. אך לכאורה יש לעשות סמוכין לדבריו כיון דאל יצא איש ממקומו לדעת האומרים י"ב מילין ממחנה ישראל אנו למדין. ואם קאי על מקום שביתתו אם כן אין הלאו רק על השוכנים בקצה המחנה. אבל אם נאמר שכל שמהלך י"ב מילין חייב אף השוכנים באמצע אם ילכו לימין עד קצהו וישיבו לשמאל עד הקצה יתחייבו: ד) אך לפי זה אין עירובי תחומין מדאורייתא כלל דממה נפשך אם לא יהלך י"ב מיל אין צריך עירוב.

ואם יהלך יותר מה מועיל מה שמקום שביתתו באמצע הי"ב מיל. לו יהי' ששבת ממש באמצע והלך לימין ושוב הלך בחזרה ממקום שנתרחק י"ב מיל חייב: ה) ולפי עניות דעתי נראה דמוכח דלדעת הרמב"ם שגם להתיר לילך יותר מי"ב מיל מן התורה מהני העירוב. דהנה הרמב"ם בספר המצות למד שתחומין י"ב מיל מן התורה מסוף פרק קמא דעירובין (דף י"ז) דארבע דברים פטרו במחנה האחד שפטרו מלערב. ואמר בגמרא לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר"ח לוקין על עירובי תחומין דבר תורה. והרי"ף מותיב עלה שהרי עירובי תחומין אינו אלא באלפים אמה יעוין שם. אך הרמב"ם בספר המצות גורס על איסורי תחומין. ועיין בקרבן נתנאל שכתב שגם הרי"ף הי' גורס כן. וקושייתו על ר' ינאי דאמר אבל עירובי תחומין וע"כ באלפים אמה. והא אינו אלא מדרבנן. ויהי' מותר כמו עירובי חצירות. ועל זה תי' הרא"ש משום דיש לו עיקר מן התורה בי"ב מיל. אך עדיין לא יעלה ארוכה ומזור לדעת הרמב"ם שהרי בפרק בכל מערבין (דף ל"ו.) מפורש דתחומין אין להם עיקר מן התורה. ולדעת הרמב"ם די"ב מיל מן התורה צריך לומר. דמכל מקום חכמים לא הי' גוזרים מיל אטו י"ב מילין. ותחומין דמיל היינו אלפים אמה ענין בפני עצמו. ולאו משום לתא די"ב מיל. והרא"ש בלאו הכי כתב דאינו לפי גמרא דידן רק לפי הירושלמי. ולפי הירושלמי באמת חשיב יש לו עיקר מן התורה. אך הרמב"ם שפסק י"ב מיל מן התורה על כרחין סבירא לי' גם גמרא דידן סבירא להו הכי ואף על פי כן אין לו עיקר מן התורה, וקשה הא דר' ינאי. ומה זו סמיכה שסמך הרמב"ם על הא דר"י דתחומין די"ב מיל מן התורה: ו) על כן נראה דהנה במשנה דפטורין מלערב פרש"י אם הקיפו אלו ואלו ופתח ביניהם אין צריך לערב. ונראה שאם לא הי' פתח אסורין לטלטל מזה לזה.

וחכמים תקנו רק במקום שמועיל עירוב פטרו חכמים מלערב. דממילא הוא כמעורב. אבל הרמב"ם כתב בהלכות מלכים וזה לשונו וכן פטרו מלערב עירובי חצירות במחנה אלא מטלטלין מאוהל לאהל והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוה עשרה טפחים כדי שתהי' רשות היחיד עד כאן לשונו. והנה לא התנה כלל שיהי' פתח ביניהם, רק שתהי' כל המחנה רשות היחיד. שלא התירו איסור כרמלית. ואם הי' סבירא לי' שלא התירו אלא ביש פתח דבעלמא מועיל עירוב לא הי' צריך לומר שצריך שתהי' לה מחיצה גבוה עשרה טפחים. דבמקום שאין מחיצה הא אינו מועיל עירוב. אלא ודאי סבירא ליה שתקנת שלמה שלא יטלטלו מרשות היחיד זה לרשות היחיד זה התירו לגמרי. ודוקא איסור כרמלית לא התירו. וז"ב למדקדק בדבריו: ז) מעתה גם לענין תחומין. אפילו היינו אומרים שהתירו. לדעת רש"י לא הי' מותר רק ארבע אלפים שמותר לילך בעירוב. הקילו חכמים במחנה שאפילו לא הניח עירוב כמו שהניח דמי. ולאיזו מקום שרוצה לילך בשבת קנה שביתה למפרע באמצע הדרך. כדי שיהי' יכול לילך ארבע אלף אמה. ולפי זה הקו' גדולה דאף די"ב מיל מן התורה אין צריך להניח עירובי תחומין בב' אלפים אמה. וליותר מד' אלפים אף במחנה לא יועיל עירובי תחומין דאין לומר שיניח עירוב בסוף ארבע אלפים ומשם ילך עוד ארבע אלפים ונאמר דכיון שהתירו לילך ד' אלפים הרי הארבע אלפים במחנה כמו שני אלפים בעלמא. דליתא דכל ההיתר לילך ארבע אלפים דחשבי' כאילו הניח עירוב וקנה שביתה בסוף שני אלפים. מה שאין כן אם יניח העירוב בסוף ארבע אלפים לא יוכל לילך למקום עירובו. ועל כן שייך אף בעירובי חצירות פטרו מלערב: ח) אך הרמב"ם לשיטתו בעירובי חצירות לגמרי התירו. אפילו במקום דבעלמא לא מהני עירוב. דהתירו האיסור לטלטל מרשות היחיד זה לרשות היחיד זה לגמרי.

והוא הדין בתחומין התירו לגמרי האיסור לילך חוץ לאלפים לגמרי מותר לילך ד' אלפים. אפילו קנה שביתה במקומו. אם כן אכתי צריך עירוב אם ירצה לילך שמונה אלפים אמה בשבת יניח עירוב בסוף ארבע אלפים. ולא שייך פטרו מלערב דגם במחנה מחוייב בעירוב אלא שהגדילו השיעור ואם לא הי' י"ב מיל מן התורה היינו אומרים שגם איסור תחומין לגמרי התירו ומותר לילך אפי' כמה פרסאות כמו שירצה. ואין צריך להניח עירוב כלל, אבל השתא דאמר ר"ח לוקין על עירובי תחומין דברי תורה היינו י"ב מיל. ועל כרחך אי אפשר שיתירו י"ב מיל. ואם כן אם ירצה לילך יותר מי"ב מיל עד כ"ב מיל יתחייב לערב. ומה זה שאמרו פטור מלערב מזה הוכיח ר' ינאי דמתניתין לא מיירי מעירובי תחומין רק מעירובי חצירות. וכיון שכן בודאי אין לנו ללמוד היתר עירובי תחומין מעירובי חצירות. דהא בשלהי במה מדליקין דספק עירובי חצירות מותר וספק עירובי תחומין אסור. ולפי זה לדינא שגם לי"ב מיל מהני עירוב מן התורה והלאו שלא יתרחק י"ב מיל ממקום שביתתו. שוב ראיתי בחי' רמב"ן להדיא שגם לי"ב מיל מן התורה מהני עירוב: ט) בענין תחומי כלים מש"ס עירובין (דף ע"ט.) אני בעצמי דברתי עמו מש"ס הנ"ל. ואשר הקשה אל "יצא" כתיב. יש לומר דבהאי קרא נכלל גם איסור הוצאה אל יצא איש ממקומו ללקוט המן וקאי אל יצא על אדם ועל כלים כמו שכתב הריטב"א [וכן מוכח בגמרא סוף פרק קמא דעירובין (דף י"ז:) דמקשה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא. ואי לא נרמז בכתוב לשון הוצאת כלים רק ממשמעותא דאסר רחמנא מה שרגיל לעשות בחול הוא לצאת עם הכלי ללקט בו המן. אם כן משבו איש תחתיו שמעינן דאסור ומלאכה הוא. והיא בכלל לא תעשה כל מלאכה. ואין לומר דאף דאסור. מכל מקום לא שמעינן דמלאכה הוא. ליתא דאם כן השתא נמי דכתיב אל יצא מנלן דמלאכה הוא.

אימא דהוא לאו בעלמא כמו תחומין לר' עקיבא. הבערה לר' יוסי. אלא ודאי כיון דמויכלא העם מהביא שמעינן דהוצאה מלאכה. אלא דצריכי תרי קראי להוצאה דעני ולהוצאה דבעל הבית. וכיון דכתיב אל יוציא ותרווייהו אסירי שוב לא מחלקינן לומר דחד הוצאה מלאכה וחד הוצאה איסור לבד. ואם כן מאי מקשה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא. הא משבו איש תחתיו שמעינן דמלאכה הוא. ובכלל לא תעשה כל מלאכה הוא. ועל כרחך אזהרת אל יצא לתחומין אתא. אלא ודאי דוקא מאל יצא שמעינן איסור הוצאה דאל יצא היינו הוא וכליו כנ"ל. ועל כן אי אפשר לכתוב איסור הוצאה רק בלאו ודו"ק] וילפינן הוצאה חוץ לתחום מהוצאה מרשות לרשות דשניהם במלה אחת יוציא נכללו מה לענין הוצאה מרשות לרשות כלים בכלל לישנא דקרא. כמו כן לענין תחומין גם כלים נכללו באיסור תחומין: י) ועוד נראה ראי' דהוצאת כלים מדאורייתא כמו הוצאת גופו. מהא דכתבו התוספות עירובין מ"ג בשם רשב"ם דאדם היושב בספינה והגוי מוציאו חוץ לתחום אין איסור כיון דאיהו לא עביד מעשה. ואי אמרת דתחומין היא עבירה שבגופו. מאי שנא מלבישת כלאים שאפילו אחר הלבישו עובר בלאו. וכן טומאת כהן אפילו אחר מטמאהו. אלא ודאי האיסור אינו מפאת גופו. ואפילו הוציא את אחרים חייב והוא הדין המוציא בהמה וכלים. ותו לא מידי: יא) מה שהעיר בענין מחיצות ניכרות מבור מלאה פירות. אין דמיון דשם אין הפרש רק חילוק שבין מים לחים והמחיצה גוש. ובור רק גם כן מלאה אויר. רק שזה אויר וזה גוש. והוא הדין במים חילוק זה. מה שאין כן פירות גוש כמוהו. אבל נראות לא בעינן. ותדע דגם במים אין המחיצות נראות כמבואר בתוספות גבי לשון ים. וכל שכן במים עכורין ושאר משקין:

יב) מה שהקשה על דברי אדוני אבי ז"ל מתוספות חולין (דף ק"מ.) אינו דמיון דהתם מעולם לא עבר, ממנו מצוות הריגה. וגם אפשר בשחיטה במקדש גם כן נתקיים בו מצוות הריגה. ומה שכתב דכיון שהגוי ביטלו חשיב כמו נשפך. ליתא שהרי מדעת ישראל מבטל והישראל מכריחו לבטל: דברי ידידו דו"ש וש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן שח. שוכט"ס לכבוד הרב הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה מנחם מענדיל שליט"א האבד"ק פילטץ: א) על דבר אשר נסתפק בהא דשבת בבקעה והקיפוהו נכרים מחיצה דאינו מהלך חוץ לאלפים דלא הקילו חכמים גבי' להיות בתוך המחיצה כד' אמות הואיל ויש לו אלפים אמה. אם הוציאוהו גוים אחר כך מהאלפים אמה בתוך ההיקף. אם נאמר כיון דמתחלה לא נחשב כד' אמות גם עתה לא יחשב. קשה לי מסברא חשיב כארבע אמות. ולא דמי להא דאמרינן בעלמא שבת הואיל ונאסרה נאסרה. דזה לא אמרינן רק אם נאסר בתחילת שבת. דומה למה שאמרו אין מוקצה לחצי שבת. כיוצא בזה כתב באבן העוזר על ש"ס עירובין (דף מ"ה) עיין שם היטב : ב) ואשר נסתפק עוד אם חזרו והכניסוהו לתוך אלפים אמה אם שוב אסור ללכת חוץ לאלפים. נראה לי שכן הדין. ודומה לזה סוף חגיגה בטומאת עם הארץ שטהור ברגל כשעבר הרגל מטמאין הכלים למפרע ומטבילין אותם. אף שתחילה טהרוהו. שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו כמו שכתב במשנה למלך סוף הלכות טומאת אוכלין עיין שם. ולאחר הרגל כשעבר הטעם טמאוהו למפרע כל שכן בזה שמכאן ולהבא לא יהי' כארבע אמות: ג) וקצת יש לעיין לפי' הב' שברש"י עירובין (דף מ"ד) ביוצא חוץ לתחום ברשות דנותנין לו שם אלפים אמה. אף אם חזר לתחומו ראשון לא איבד תחומו השני ויש לו כל היום ח' אלפים אמה. הנה דאף שנותנין לו תחומו שנ' מחמת הצורך שאיבד תחומו. ועכשיו עבר הטעם שחזר לתחומו. כיון שנתנו נתנו.

הכי נמי בזה כיון שהקילו [להיות תוך המחיצה כד' אמות] הקילו, אך גם שם לא קיימא לן כפי' הב' שברש"י רק כפי' הא': ד) ואשר נסתפק כבודו ביוצא חוץ לתחום מדעת והוצרכו לו שם לצורך חולה אם נותנין לו גם כן אלפים אמה לרוח או לא. דלא דמי להא דמנחות ריש פרק ר' ישמעאל דפסק רמב"ם זיל בתר מעשיו שאני התם דשמע שטבע תינוק. מה שאין כן זה דלא ידע כלל. ואי משום הא לא אריא דהא הרמב"ם, פסק אפילו לא שמע פטור. אך יש טעם לחלק דהתם בעת שעשה המלאכה הציל נפש. וכן בנמצא ראשונה טרפה בעת החילול שבת ששחט עשה מצוה. אבל זה בשעה שיצא לא הציל נפש רק שגרם שאחר כך יציל נפש וגורם בלא כוונה אינו כלום כמו שכתב רמב"ם בדין טעה בשיקול הדעת דבלא נשא ונתן ביד פטור אף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק: ה) ומלבד זה הלא ההיתר כתבו תוספות עירובין (דף מ"ד:) ראש השנה (דף כ"ג:) משום התירו סופן משום תחילתן שאם לא יהי' לו אחר כך תחום אלפים אמה ימנע תחילה ולא ילך. אבל זה שלא ידע תחילה מהמצוה ואף על פי כן הלך לא שייך טעם. זה כלל : ידידו הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם. סימן שט. בדין מקיפין בחבלים או בקנים: א) בטור ושלחן ערוך סימן ת"ס דבמחיצה שאינה של שתי וערב ביחד רק שתי בלא ערב או ערב בלא שתי נותנין ליחיד או לשנים בית סאתים ולשמירה כל צורכן. וכן דין מת אחד בשבת או ניתוסף אחד בשבת. וכן דין המוזכר בפרק כל גגות שלשה קרפיפות וכו' כתבו בטור ושלחן ערוך הכל לענין מחיצה שאינה עשוי' שתי וערב. והוא פרש"י פרק כל גגות. וכן שיטתו בפרק קמא דעירובין בפשט הסוגיא וכמו שהביא הבית יוסף בשמו בלי שום מחלוקת: ב) ולדידי תמוה לי טובא על רבינו הבית יוסף איך השמיט דעת הרמב"ם שכתב דין המוזכר בכל גגות לענין מקום המוקף שלא לשם דירה.

ודין שמירה ויחיד כתבו אף אם הקיפו מחיצה גמורה. אחר כך כתב דמקיפים בקנים ובחבלים ולא חילק כלל בין שמירה ליחיד. בין פחות מבית סאתים ליותר מבית סאתים: ג) וכפי הנראה לפי שדרך הרמב"ם רחוקה בעיניו שהרי הסוגיא דפרק קמא דעירובין נשנית לענין מקיפין בקנים ובחבלים. גם הרי"ף כתב דינו של ר"נ לענין מחיצה שאינה עשוי' שתי וערב על כן השמיטו לגמרי. ואני הקטן קורא על דברי הרמב"ם אלו שהכל תלוי במזל ואפי' ספר תורה שבהיכל. שלפי עניות דעתי דעת הרמב"ם מוכרח בש"ס. ואדרבא כל הסוגיא דפרק קמא דעירובין מוכחת כן. גם הרי"ף רבו פירש הסוגיא כן. גם דעת התוספות מוכחת כן בשלשה מקומות וכן פסק הרשב"א בעבודת הקודש. וזה החלי לבאר דברים אלו: ד) הנה רש"י ז"ל פי' בדיבור המתחיל לא התירו ליחיד ובדיבור המתחיל ליתן להם כל צורכן דהיקף שהקיפו בבקעה חשיב היקף לדירה. והחסרון משום שאינו של שתי וערב. וע"כ פירש מימרא דרב פרק כל גגות שלשה קרפיפות כגון שהקיפו לדירה מחיצה של שתי או של ערב. והוא לשיטתו דמחיצה שהקיפו לצורך לילי שבת הוי מוקף לדירה. על כן אין לנו ראי' להתיר לשמירה קרפף שאינו מוקף לדירה. והוצרך להוציא מלת קרפף ממשמעותו ופירש במחיצה של שתי לבד. אבל באמת הוא דוחק גדול. דבכל מקום קרפף פירשו שאינו מוקף לדירה. ועל כן כתבו הרמב"ם כפשוטו שלשה מקומות שאינם מוקפים לדירה. ואף שבפרק קמא נשנה לענין היקף קנים או חבלים. לא קשה מידי כמו שיבואר: ה) הנה במשנה וגמרא דפרק קמא דעירובין (דף ט"ז:) קשה טובא. במשנה כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ב"ר יהודה. ומה זה. דנראה כאלו התחיל לדון בדבר חדש. והרי בזה פליגי חנא קמא ור' יהודה דר"י סובר רק בשיירא התירו ורבנן התירו גם ליחיד. והי' לו לר' יוסי ב"ר יהודה לומר אף בשיירא אסור: