שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 96

ואין איסור רק משום ששבת בבית, והרי הבית הי' גם כן רשות היחיד כמו חצר גדולה. רק דמבית הקטנה הי' אסור לטלטל לחצר גדולה משום מרשות אחד לרשות אחר. ואיסור זה אזיל לי' כיון שהוא בחצר קטנה ששייך גם לבני גדולה ודו"ק היטב: טו) ואין להקשות מהא דאמרינן (דף צ"א.) בסוף העמוד דכלים שהוציאן לחצר שאינה מעורבת דרך מלבוש אסור להוציא אותם לחצר אחרת. ואף שכבר יצאתה במקצת לרשות המותר עם חצר האחר דכל החצירות רשות אחת הן, לא קשה מידי לעניות דעתי דנראה דאפילו הוציא מבית שמעון לחצר לוי אסור להוציאו לחצר ראובן. כיון דשבת בבית שמעון. ובחצר ראובן עוד לא הי' כלל כנ"ל: טז) ונראה לי הוכחה לדעת הרמב"ם מכותל שבין שתי חצירות שאין רחב ארבע אלו מעלין מכאן ואוכלין ואלו מעלין מכאן ואוכלין. משום דאינו רחב ארבע הוי מקום פטור לשניהם. וקשה לי הא כותלי רשות היחיד חשובים רשות היחיד אף שאין רחבים ארבע משום לאחרים עושים מחיצה וכו'. ואם כן הכא שהוא משותף לשניהם הוא בכלל רשות זה דלאחרים עושה מחיצה ואסור חבירו להעלות. וכן הוא רשות חבירו ואסור זה להעלות. אבל לשיטת הרמב"ם דרשות שותפות לשניהם אין איסור משום מרשותו לרשות חבירו רק משום דמיחלף ברשות הרבים. אם כן כיון שהוא פחות מארבע אי אפשר לעשות רשות אחרת דומה לרשות הרבים ובזה אין שייך לאחרים עושה מחיצה דלאחרים אין עושה רשות הרבים: יז) העולה מהנ"ל לענין הלכה יש לפסוק כדעת הרשב"א והתוספות דכלי בית שהוציאן לחצר שאינו מעורבת אסור לטלטלן בתוכו כי אם ארבע אמות דרבים נינהו נגד רש"י. ועוד דלפי מה שביארנו על כרחך הרי"ף והרמב"ם דסבירא להו לענין קרפף אמרינן הואיל והותרה הותרה בשטתייהו אזלי. ולהרא"ש והטור דקיימי בשיטת רש"י דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא במחיצה שאינה עשוי' שתי וערב.

מכל מקום הכרח לדידהו דסבירא להו בהא כרש"י דמותר לטלטלן בחצר שאינה מעורבת. שוב ראיתי שגם הרא"ש בשבת הביא הדמיון כרמלית לחצר שאינה מעורבת. ומבואר דגם הוא סבירא ליה כהרשב"א. וברור שיש כמותם. ודלא כהרב בשלחן ערוך שפסק דמותר וכבר ביארנו לעיל דאגב שיטפי' כתב כן עיין שם: יח) שוב ראיתי שיש לדחות הראי' שהבאתי מהתוס' והרא"ש בשבת דמדמים כרמלית לחצר שאינה מעורבת. על פי דברי תוספות רי"ד פרק במה מדליקין שתירץ על קו' התוספות איך גזרינן חלב מהותך אטו שאינו מהותך. הא שאינו מהותך לא נאסר אלא משום גזירה שמא יטה והוה לי' גזירה לגזירה. ותי' בתוס' רי"ד דכי אמרינן דלא גזרינן גזירה לגזירה היינו באיסור כרמלית דלא נאסר מחמת עצמו שלא יבא בה לידי איסור רק אטו רשות רשות הרבים תו לא גזרינן בה גזירה אחריתא. אבל חלב שאינו מהותך שנאסרה משום שמא יטה בה שפיר גזרינן עבורה חלב מהותך יעוין שם. ואם כן פשיטא שאין לאסור בכרמלית דלמא שלפא ומחוי ואתי לאתויי ארבע אמות בכרמלית. דהא ארבע אמות בכרמלית לא נאסר מחמת עצמה רק אטו רשות הרבים. רק שיש לגזור שלא תלך בתכשיטין בכרמלית אטו רשות הרבים. והילוך בתכשיטין ברשות הרבים מחמת עצמה נאסר שלא יבא בה לידי איסור העברת ארבע אמות. ועל זה שפיר מייתי ראי' דלא גזרינן גזירה זו מחצר שאינה מעורבת. מדשרי שתלך בהם מבית לחצר שאינה מעורבת ולא גזרינן אטו שתלך בהם לרשות הרבים: יט) עוד יש ללמוד מהנ"ל דחצר שנפרצה לקרפף פחות מסאתים בשבת אסור להוציא כלי הבית לחצר. לדעת הרי"ף וסייעתו. אף דלא הוי כרמלית גמור כיון דמכל מקום תלוי במחיצה.

ודוקא בשני חצירות שנפרצה מחיצה שביניהם דחשיב חצר אחת וכולם דרים בשניהם [וכמו דאמרינן בש"ס דיורי גדולה בקטנה דאין מחיצה לקטנה שימנע רגל גדולה] מה שאין כן בחצר וקרפף שנפרצו זה לזה דמכל מקום אין לקרפף מחיצה לדירה. דמחיצות חצר לקרפף לא עבידי. ושתי רשויות הן. וכיון שאין מחיצה ביניהם בחסרון מחיצה לא אמרינן הואיל והותרה הותרה: כ) אך לשיטת רש"י וסייעתו דהכל תלוי באם הוי כרמלית גמור. ובזה כיון דלא הוי כרמלית גמור כמפורש בתוספות (דף כ"ה:) אמרינן בי' שבת הואיל והותרה הותרה. אך אם נפרץ לקרפף יותר מבית סאתים כיון שדינו כאלו נפרץ לבקעה כמו שכתב רש"י (דף כ"ד:) בדיבור המתחיל לשביל של כרמים והתוספות (דף ז':) דיבור המתחיל בעירבו. ואם כן הוא כרמלית גמור לא אמרינן בי' הואיל והותרה הותרה לכל הפוסקים. ודלא כהאבן העוזר בחי' (דף כ"ה:) וראיותיו שם נסתרים מתוך דבריי כמובן: כא) שוב ראיתי ברא"ש פרק א' סימן כ"ג וזה לשונו דכיון דמעיקרא רשות היחיד והשתא רשות היחיד והוקפה לדירה. משמע שאם נפרצה לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה לא אמרינן הואיל והותרה הותרה וכמו שכתבתי. ואפשר דאפילו פחות מבית סאתים וכמו שכתבתי: סימן שב. ב"ה יום ב' לך ששון לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב המאה"ג חו"ב ירא ד' מרבים כש"ת מו"ה יעקב מרדכי נ"י אבד"ק בולגרייא: א) אשר הוקשה לו שמצא סתירות במקום שצריך דירה אם צריך שיהי' מקום פיתא או לינה. דבעירובין אין אוסר בחצר אלא אם כן הי' לו שם מקום פיתא לרב ומקום לינה לשמואל וכן בתשו' מהרי"ל דאין מניחין עירוב אלא אם כן ראוי למקום פיתא. ואלו לענין מזוזה בית התבן חייב במזוזה. ואפילו למאן דפוטר מכל מקום בנשים מתקשטות חייב לכולי עלמא, וכן בית שבים מתעבר עם העיר והוא להכניס שם כלים שבספינה אף שאינו דר שם:

ב) לדידי אין כאן סתירה כלל דבית לא הוי אלא הראוי לאכילה ושינה. וכן מוכח הא דכל הני דבעינן ארבע אמות על ארבע אמות שיהי' ראוי לדירת קבע. וידוע דברי חכם צבי בתשו' דפחות מד' אמות דלא הוי בית משום שאינו ראוי לשינה. ואף שאין דעת הראשונים כן אלא דפחות מכך גם כן ראוי לשינה ואף על פי כן לא נקרא בית. מכל מקום הא ודאי שכל שאינו ראוי לא הוה בית, ובית התבן דחייב במזוזה משום שהבית ראוי לכל הדברים. ואם לא הי' ראוי רק להתבן פשוט יותר מביעתא בכותחא דלא מקרי בית. אך משום שראוי לדירה שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות רק שאינו דר בו. ומה שאינו חייב במזוזה אלא אם כן דר בו. לאו מבית ילפינן. רק מדקרינן ביאתך ובזה נחלקו דליש אומרים אף שאינו בא בו רק לצורך תבן קרינן בי' דרך ביאתך. ולכולי עלמא בנשים מתקשטות נקרא דרך ביאתך. ועל כן המניח עירוב בבית התבן הרי זה עירוב משום דראוי לדירה. אך בית התבן אינו אוסר משום דדירת בעלים לא שמה דירה לאסור רק שיהי' הבעלים שם. ובזה נחלקו אם מקום פיתא גורם או מקום לינה. ובית שבים גם כן צריך שיהי' בו ארבע על ארבע כמו שכתב הבית יוסף והביאו המגן אברהם. ואם כן ראוי לדירה. רק שאין דרים שם. דאם כן הי' פשוט שמתעבר עמה ולא הי' צריך להשמיענו. אלא שאין דרין בו רק שמפנים שם כלים שבספינה. ודומה לבית התבן דמקרי בית לכל מילי. ובית הכנסת אין מתעבר עמה הואיל ואינו ראוי לדור בו מחמת קדושתו. וזה שהוקשה למהרי"ל איך מניחין בו עירוב. הא אינו ראוי למקום פיתא ולא למקום לינה וגרע מבית התבן. ג) ויש לעיין למאן דאמר בית התבן בית הבקר חייב במזוזה. מ"ש מלענין לחזור עליו מעורכי המלחמה דצריך קרא דאשר בנה לרבות בית התבן. ואפשר משום דכתיב ולא חנכו כו' ואיש אחר יחנכנו הוה אמינא דאינו אלא אם כן עומד לחינוך בית.

דהיינו דירת אדם בפיתא ולינה: דברי הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן שג. דין עירובי תחומין. א) כתב הרשב"א בעבודת הקודש בהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאם עירב אין עירובו עירוב. במה דברים אמורים בנותן עירובו. אבל אם הלך ברגליו וקנה שם שביתה בין השמשות בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות הוי עירוב. והביאוהו הרב המגיד והבית יוסף. והבית יוסף הוסיף מדידי' דאפילו לכתחילה מערב ברגליו לדבר הרשות. ותמהני של האבן העוזר שכתב בשם הרשב"א דאפילו לכתחילה כ'. וזה לא נזכר ברשב"א. ואדרבא משמע להדיא מדכתב רק לענין דיעבד. דלכתחילה אף ברגליו אינו מערב רק לדבר מצוה. ונראה משום דדחיקא לי' מילתא דחשיב כעין פשרה לחלק בין לכתחילה לדיעבד. כיון דעיקר דין אין מערבין אלא לדבר מצוה סבירא ליה לרשב"א דאפילו בדיעבד. על כן סבירא ליה דהרשב"א אפילו לכתחילה מתיר: ב) אך לפי עניות דעתי נראה דהרשב"א למד דין זה דבדיעבד הוי עירוב מסוגיא דבכל מערבין. אלא הא דאמר ר' יהודא עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני הא קמכין מיום טוב לשבת. מי סברת דאזיל ואמר מידי דאמר ושתיק. פרש"י דאמר צריך להיות בעוד יום טוב דאי' אפשר לכוון תחילת לילה ומכין מיום טוב לשבת. אבל בשתיק ותחילת יום שבת קונה עירוב. נמצא שבת מכינה לעצמה גמרא אמר לי' רבר"ח לאביי אי שמיע לי' למר הא דתניא לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה. כיוצא בו לא יטייל כו' כדי שיכנס למרחץ פיד הוה הדר בי'. פרש"י אלמא אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי אסור. וגבי עירוב אי בדיבורא הוה אסור משום הכנה בשתיקותא נמי אסור ג) וקשה לי דמה ענין זה לזה. דשם במדבר שיעשה אחר שבת מלאכה בשדהו. או יכנס במרחץ אין פועל בדיבורו כלום. ומכל מקום אסור משום ודבר דבר משום שמזמין עצמו.

ע"כ הוא הדין במהלך בלא דיבור אסור. אבל במערב במדבר מבעוד יום שיקנה שביתה בערב בדיבור זה ממש קונה שביתה. אבל בשתיק הרי בהליכתו ביום טוב אינו קונה שביתה רק במה ששוהה בסוף התחום בתחילת שבת קונה תחילת היום עירוב. נמצא שביום טוב לא הכין כלום רק גורם ששבת יכין לעצמו. ומה ראי' מהתם ד) ונראה לי דהש"ס הכי נמי מקשה שיאסר משום ודבר דבר כיון שמכין עצמו לקנין שביתה מה שמבעוד יום הי' אסור לקנות שביתת שבת. שהרי אם הי' הדין סוף היום קונה עירוב הי' אסור משום הכנה. והרי מכין לעצמו לדבר האסור בו ביום שאסור משום ודבר דבר. ואף שיש חילוק קצת בין האומר אעשה מלאכה מחר. שאם הי' עושה היום כמו שאומר שיעשה למחר הי' אסור. מה שאין כן הכא שמחר יקנה. שביתה על בו ביום וגם היום הי' מותר על בו ביום. מכל מקום כיון שהיום על מחר הי' אסור לקנות שביתה בדיבור. נמצא שקניית שביתה מחר אסור לו היום והרי מכין עצמו לדבר האסור לו. ועל כן שפיר מייתי ראי' דאפילו בהילוך גרידא אסור משום ודבר דבר והכי נמי יאסר משום ודבר דבר: ה) וראי' עוד לפי' זה דהקושיא משום ודבר דבר ולא משום איסור הכנה. מדמשני התם מוכחא מילתא הכא לא מוכחא מילתא. ולפי מה שכתבתי ניחא דהא אמרינן דאומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. ואמר שם הטעם משום דכתיב ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר עיין שם. ועל כן דוקא כשמוכח הוי כמדבר. אלא אי אמרת דהקושיא משום איסור הכנה בשתיקה מאי משום דלא מוכח. הא ודאי איסור הכנה אפילו בלא מוכחא. שהרי בריש ביצה הכא ביום טוב שחל להיות אחר השבת ומשום דמאתמול גמרה לה. והא בשעה שנגמרה הי' אפשר שישחטנה למחר דבכהאי גוונא לא חשיב הכנה כמו שכתב הר"ן שם. ואי משום שאחר כך כשנולד הוי מוכחא למפרע.

הכי נמי כשהולך אחר כך על עירוב זה הוכיח סופו על תחילתו דלקנות שביתה הי' מתכוין דאם לא כן הי' דינו כבני העירו כשהוא בסוף התחום בין השמשות אלא ודאי כאיסור הכנה אין לחלק כלל בין מוכח לאינו מוכח רק משום דהכא אין כאן איסור הכנה כלל כנ"ל. רק הקושיא הי' משום ודבר דבר. על כן משני שפיר דמשום דלא מוכחא חשיב הרהור ומותר [הוצרכתי לברר זה משום שבריטב"א משמע שהקושיא הי' משום הכנה]: ו) והנה לפי מה שביארנו דקושיות רבר"ח הי' שיאסור משום ודבר דבר. קשה דהא בשבת (דף קנ"א) משנה שלימה מחשיכין על התחום. ומשום דהוי חפצי מצוה. עוד שם פוסקין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דכתיב ממצוא חפצך. חפצי שמים מותרין ועיין ברמב"ם. ואם כן כיון דקיימא לן אין מערבין אלא לדבר מצוה אין כאן איסור משום ודבר דבר. ומזה למד הרשב"א לחלק בין עירב בפת לעירב ברגל דאפי' לדבר הרשות הוי עירוב ועל זה מקשה: ז) אולם לכאורה מוכח מכאן דאפי' לכתחילה מערבין. דאי בדיעבד פשיטא שמותר. אף שבתחילה עבר על ודבר דבר. לא מצינו איסור בדיעבד במחשיך על התחום שיהי' אסור ליכנס למרחץ. והוא הדין הכא הי' מותר לקנות שביתה שם בתחילת שבת, ועל כרחך דקושיות הש"ס הי' אמאי מערב לכתחילה כשהוא לדבר הרשות. ואם כן מוכח דאפילו בתחילה מערב ברגליו לדבר הרשות: ח) אך לאחר העיון זה אינו. דהנה (בדף ל"א.) מוקי פלוגתא דר"י ורבנן במערב בבית הקברות דר"י מתיר משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ורבנן אוסרים דסבירא להו מערבין לדבר הרשות. וצריך להבין הא מה דמתיר ר"י במערב לדבר מצוה אסרי רבנן ואמאי אוסרים. ומה בכך דמערבין לדבר רשות, הא מכל מקום עכשיו לדבר מצוה מערב, ודוחק לומר משום גזירה: ט) והנראה לי בזה.

דהנה המערב לילך לבית המשתה היינו עירוב לדבר מצוה כבריש כיצד משתתפין. ובודאי הוא הנאת הגוף גם כן ואמאי מותר. וצריך לומר כעין שכתבו התוספות באיסור שריפת תרומה טמאה ביום טוב לצורך היסק תחת תבשילו משום דהתורה אסרה כל הנאת רק בשעת מצוות שריפה לא הקפידה התורה שיהנה גם כן, חשיב עיקר הבערה לשם מצוה לא לצורכו. כיון שצורכו לבד הי' אסור בלא המצוה. ודומה לנדרים ונדבות שאין שוחטין ביום טוב כיון שחלק כהנים בא על ידי זריקה והקטרה. אם כן העיקר הזריקה והקטרה. והכי נמי בעירוב. למאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה לא הי' העירוב חל להתיר דבר הרשות. וחלות העירוב רק למצוה. אם כן העיקר המצוה. אבל לרבנן דמערבין לדבר הרשות. אף שמערב לדבר מצוה. הרי יש הנאה גם כן. כלבית המשתה (ואפילו לבית האבל אפשר הוה הנאה מה שמחזיק לו טובה) ואין הדבר הרשות תלוי במצוה. ומזה מוכח דאפי בדיעבד לא הוי עירוב לדבר רשות. דאם לא כן אכתי קשה. דבשעת הנחת העירוב הוי החלות לדבר רשות בלא המצוה ויאסר: י) ועל כן הכא נמי מקשה שפיר הא קעבר משום ודבר דבר וחשיב ממצוא חפצך דהוי הנאה גם כן [ובמחשיך לצורך כלה לא חשיב הנאה דהוא אין לו הנאה רק מצוה. וכן בפוסק על תינוק ללמדו אומנות]. כיון דבדיעבד אפילו לדבר רשות מהני דמערב ברגליו. ואף שמערב לדבר מצוה. מכל מקום יאסר. ואם כן שפיר מוכח דינו של הרשב"א מכאן לענין דיעבד. ולענין לכתחילה נראה דשפיר הוכיח בספר אבן העוזר לאסור. ומכל מקום דינו של הרשב"א להתיר בדיעבד מוכרח בגמרא : סימן דש. א) חוזרנו למה שכתבנו לעיל סימן ש"ג אות ד' דחשיב מזמין עצמו לדבר איסור. כיון שקנין שביתתו למחר אסור לו היום אף שהיום הי' מותר גם כן לקנות שביתה היום. ומזה יצא לנו דאסור לומר ביום טוב אבשל למחר בחול או ביום טוב שני.

כיון שאסור עכשיו לבשל לצורך מחר. וכן אסור לומר בשבת אציע המטות מחר כיון שאין מציעין משבת לחול: ב) והנה בתוספות (דף ל"ח.) בדיבור המתחיל ור' אליעזר דרבנן הקשו לר' אליעזר מעירובי חצירות דאין מערבין מיום טוב לשבת. מוכח דקדושה אחת הוא. ולכאורה תמוה דאיך אפשר לומר דלענין עירובי חצירות קדושה אחת וכיומא אריכתא כיון דביום טוב מותר לטלטל בלא עירוב. וצריך לומר כיון דאסור להוציא מיום טוב לשבת רק דשרי משום הואיל, ונמצא דהטלטול בשבת שכבר עבר יום טוב, ואינו לצורך יום טוב כלל. נאסר גם ביום טוב. ושפיר הוי יומא אריכתא דמתחילת יום טוב חל האיסור לטלטל לשבת לבד. ומוכח דאף שמטלטל בשבת לבו ביום. וביום טוב הי' מותר לבו ביום חשיב שנאסר ביום טוב כיון דלצורך מחר הי' אסור. ואם כן שפיר אסור משום ודבר דבר כיון שנחשב איסור ביום טוב. וזה ברור וכמו שכתבתי ג) ולפי זה למאן דאמר צורכי שבת נעשין ביום טוב אין לאסור לערב חצירות מיום טוב לשבת משום קדושה אחת כיון שלא חל האיסור רק בשבת. והא דכתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל משום הכנה וזה לשונם ועירובי חצירות נמי סבר ההוא דאלו עוברין דמערבין לר' אליעזר כו'. מבואר דלרבנן אסור. היינו משום דרבנן אפשר דאית להו הואיל וצורכי שבת אין נעשין ביום טוב [בלא הואיל] ושפיר אסור משום קדושה אחת ויומא אריכתא: ד) ולפי מה שכתבתי נראה לי דהא דפליגי רבה עם ר"י ור"י בביצה (דף י"ב.) דרבה סובר טעמא דבית הלל משום עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב. ורב יוסף ור' יוחנן סוברים טעמא דבית הלל משום מתוך לשיטתייהו אזלי דהנה קשה לרבה ריש ביצה דמפרש פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בהכנה ואם כן ר' אליעזר דשמותי הוא מתלמידי בית שמאי. ועוד סובר שם להדיא תאכל היא ואמה.

לית לי' הכנה ואם כן מה השיב ר' אליעזר לרבנן על מה דאין מערבין מיום טוב לשבת. ובעיקר הדין הודה להם דאין מערבין, וקשה למה וצריך לומר משום מיקנא שביתה בשבתא לא. ואכתי קשה מעירובי חצירות. דודאי רבנן הביאו ראי' גם מעירובי חצירות. דלדידהו דקדושה אחת אף עירובי חצירות אין מערבין ור' אליעזר הודה. ולמה על כן מפרש רבה טעמא דבית הלל משום דאין עירוב והוצאה ליום טוב. ואפילו לצורך חול מותר ביום טוב בלא הואיל. ולא חל איסור הוצאה לחצר שאינה מעורבת רק בשבת. ולאו יומא אריכתא הוא לענין עירובי חצירות. אבל ר' יוסף ור' יוחנן דפירשו טעמא דבית הלל בביצה שנולדה ביום טוב משום פירות הנושרין או משקין שזבו ולאו באיסור הכנה פליגי. ושפיר יש לומר דר' אליעזר אית לי' הכנה. ומהאי טעמא גם בעירובי חצירות אוסר. ורבנן גם מעירובי חצירות הביאו ראי' דגם לענין עירובי חצירות קדושה אחת. כיון דלא הותר רק משום מתוך ובעי צורך קצת ליום טוב. וכשעושה הוצאה לשבת גם ביום טוב הי' נאסר הוצאה זאת כיון דלא הוי צורך קצת ליום טוב וכנ"ל באריכות: סימן שה. א) דעת התוספות בשמעתין (דף ל"ח.) דיבור המתחיל ור' אליעזר דאיסור מיקנא שביתה בשבתא לאו משום הכנה. והוכיחו זה שהרי בביצה אוסר מטעם זה לערב מיום טוב לחבירו. והא קיימא לן שני ימים טובים של גליות נולד בזה מותר בזה. אולם בביצה שם העלו בסוף דבריהם דאיסור מיקנא שביתה בשבתא משום הכנה. ולענין מה שהקשו התוספות בשמעתין מנולד בזה מותר בזה נראה לי ליישב. דבשלמא התם בהכנה דממילא ממה נפשך מותר. אם היום יום טוב. הרי הי' לו הכנה מיום חול. ואם היום חול סעודת חול לא בעי הכנה. אבל כשמערב מיום טוב לחבירו בהכנה דבידים דודאי אסור מיום טוב לחול, קל וחומר מיום טוב לשבת.