שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 95

על כן בעי מקום ארבע דוקא דהוא רשות כרמלית והקרפף נפרץ במלואה לכרמלית. וכשמסלק העפר לא נחשב עושה מחיצה רק מסלק כרמלית ומחיצה קיימת מאלי'. [וכן משמע בלבוש שכתב דלכך בעינן רוחב ארבע שהוא רשות בפני עצמו יעוין שם]. ואם כן יחשב כמו הוקף ולבסוף פתח כיון דהוה רק מסלק המניעה. ומחיצה ראשונה שהי' קודם שפתח קיימת. ודומה לכיסה בור וחזר וגלהו דחשיב בור הראשון וכנ"ל וצריך עיון גדול: ז) ועוד קשה לי שהרי מתחילה לא ביטל העפר רק לשבת אחד ואחר כך ממילא חזר המחיצה למקומו. כיון שהי' מתחילה דעתו לפנותו. והרי ממילא חזר המחיצה לקדמותה. שגם מתחילה לא בטל המחיצה רק לשבת אחד והוי הוקף ולבסוף פתח. וראיית התרומת הדשן דביטול לשבת אחד מהני מעירובין (דף ע"ט.) דבשבת אפילו ארנקי מבטל אנוש. וכן בסוכה דמהני ביטול לשבעה ושם הוא רק לאותו שבת ואותו סוכות. אבל לגבי אחר כך לא נתבטלה כלל: ח) ובעיקר הדין שחידש התרומת הדשן דכשמסלק הפרצת מלואה חשיב מחיצה. הכי משמע לי מהא דאמרינן בעירובין (דף י"ב) בלשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת. במה דברים אמורים שפרצתו ביותר מעשר. ומקשה הש"ס מימלא הוא דלא ממלאינן הא טלטולי מטלטלינן הא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה וצריך להבין האי לישנא ולא מקשה דנתבטלה מחיצה רביעית וליכא רק שלש מחיצות דהוי כרמלית מדרבנן: ט) והנראה לי בזה דהנה זה הלשון משנה (דף ט"ו:) ובלבד שלא יהי' פרצות יחידות על הבנין. כל פירצה שהוא כעשר אמות מותרת מפני שהוא כפתח. פרש"י ושיהא בעומד רב עליהן. וצריך להבין למה לי' טעמא דכפתח ולא מטעם עומד מרובה.

והנראה לי בזה על פי דברי התוספות עירובין (דף יו"ד ע"ב) בדיבור המתחיל עור האסלא וחלל שלו מצטרפין דכשהטומאה תחת העור כלי שתחת החלל טהור כדתנן וכו' ומכל מקום מצטרף האויר כמו אויר סוכה דמצטרף ואין ישנים תחתיו. הרי דעומד מרובה לא מהני לכנגד החלל. ואם כן קשה איך מותר לטלטל כנגד הפרוץ. וביותר קשה מכלאים איך מותר לזרוע כנגד הפרוץ. על כן אמר המשנה מפני שהוא כפתח. ונהי דמחיצה ממש לא הוי מקום הפרוץ. מכל מקום כפתח הוא דהא חזינן דמצטרף לעומד וחשיב מחיצה קצת והוא כפתח בעצמו: י) ולפי זה ביותר מעשרה דלא הוי פתח אינו מותר משום עומד מרובה. דלכנגד החלל לא מהני כדברי תוספות הנ"ל. וכולו אסור משום דנפרצה במלואה למקום האסור לה. ועל כן מקשה הש"ס רק משום פרצת מלואה למקום האסור לה. ולולי זה הי' מותר לטלטל חוץ מן המים דשם לא נפרצה. ולגבי העומד חשבינן כולו סתום ויש ארבע מחיצות רק משום פירצת מלואה אסור. ומיושב דקרי לי' מלואה. דמקום הפירצה אסור משום חסרון מחיצה רביעית. ושלא כנגד הפירצה אסור משום דאין הפסק כלל לכנגד הפירצה. ושפיר קרי לי' מלואה. ורש"י ז"ל בדיבור המתחיל מלואה נדחק בזה ולפי עניות דעתי כמו שכתבתי: יא) ואם כן מדמהני פורץ בה פירצה יותר מעשר ואחר כך סתמה וכולו מותר. אף דשלא כנגד הפירצה לא הי' אסור רק משום פירצת מלואה. מוכח כדברי התרומת הדשן: יב) ומכל מקום קשה ממה שהקשיתי תחילה דבההוא דתרומת הדשן שרק מסלק העפר ותחילה גם כן לא הי' עפר והוא מחיצה ראשונה מקודם שפתח. ובש"ס ניחא דמה שסילק הפירצת מלואה הוא במחיצה חדשה. מה שאין כן בהא דתרומת הדשן שרק סילק העפר. ומתחילה גם כן לא הי' עפר. ודומה ממש לבור מגולה שכסהו וחזר וגילהו דחשיב בור הראשון וצריך עיון: סימן ש.

א) כתב האבן העוזר בחי' פרק כל גגות דגג שבולט רק מצד אחד לרשות הרבים הי' נחשב רשות היחיד כיון דקיימא לן שלש מחיצות דאורייתא. וכאן יש שלש מחיצות ניכרות דאמרינן בהן גוד אסיק. ובצד הרביעית דלא אמרינן בי' גוד אסיק שהגג בולט ואין המחיצה ניכרת. הא שם נפרצה למקום פטור, ע"כ שפיר הוי רשות היחיד בשלש מחיצות. על כן כתבו התוספות הטעם משום דגג הבולט הוי כרמלית וכל הגג נפרץ במלואה לכרמלית עיין שם: ב) והנה דעת האבן העוזר דהא דבעינן מדרבנן מחיצה רביעית רק שלא יהי' נפרצה במלואה למקום האסור לה. ולשיטתו הוה אתי שפיר לשון הגמרא והא נפרצה למקום האסור לה בפשיטות אבל דעת הרב בשלחן ערוך אינו כן. אלא דאפי' אין הגג בולט רחב ארבע אסור כיון דנפרץ למקום פטור חשיב מצד ההוא כאלו אין כאן מחיצה ואסור. הרי דסבירא ליה דמדרבנן בעי ארבע מחיצות בלאו טעמא דנפרצה למקום אסור. ואדרבא הא דנפרצה למקום פטור מועיל שיתבטל המחיצה רביעית. ובשלשה מחיצות אינו נעשה רשות היחיד מדרבנן ודו"ק. ולפי עניות דעתי נראה להכריע ולחלק בזה בין חצר למבוי: ג) והנה (דף י"א:) מחלוקת בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סוברים הכשר מבוי סתום בלחי וקורה. ובית הלל מתירים בלחי או קורה לבד. ומפרש בגמרא דבית שמאי סוברים ארבע מחיצות בעי מן התורה לדעת המקשן או רק מדרבנן להתרצן ובית הלל סוברים ג' מחיצות די'. ושם ר' אליעזר אומר לחיין. וידוע דר' אליעזר שמותי הוא. היינו מתלמידי בית שמאי. בודאי גם ר' אליעזר בעי ארבע מחיצות. ולחיין חשיב לדידי' מחיצה גמורה [וכן כתב הרא"ש פרק כיצד מעברין דוקא בלחי וקורה כו' אבל בשני פסין כו' יעוין שם] והנה בגמרא מודים חכמים לר' אליעזר בפסי חצר מאן מודים רבי והכי קיימא לן. ואם כן בחצר בעינן ארבע מחיצות.

ומהיכי תיתי לחדש דמחיצה רביעית בעי רק כדי שלא יהי' נפרץ במלואה. ומסתמא כל הד' בעי' לרשות הרבים. דבדיבור אחד נאמרו. אבל במבוי כיון דמפורש בגמרא דלבית הלל דקיימא לן כוותייהו סגי אפילו מדרבנן בג' מחיצות. שפיר יש לומר דהא דצריך לחי וקורה שלא יהי' נפרץ במלואה למקום האסור לה ומשום גזירה דילמא אתי להשתמש שם: ד) ותדע דהא קיימא לן קורה משום היכר וליכא כי אם ג' מחיצות. הרי דבמבוי צריך מחיצה רביעית רק משום פירצת מלואה כנ"ל. אבל בחצר בעינן ארבע מחיצות. ועל כן בגגין העיקר כדעת הרב בשלחן ערוך, ואפילו ארכו יותר על רחבו דקיימא לן בחצר ניתר בלחי וקורה מכל מקום גג נראה לי שאינו ניתר כיון דהוי רשות היחיד רק משום גוד אסיק. וכן כתב האבן העוזר על השלחן ערוך סימן שס"ג סעיף כ"ו והוכיח כן מהש"ס עיין שם ואם כן בעי ארבע מחיצות: ה) ולפי מה שכתבתי נראה לי לפרש מה שחילק הש"ס (דף י"ב) דר' אחלי דאמר שאם הי' פתח המבוי פחות מארבעה אין צריך כלום. בחצר צריך תיקון. פרש"י בחצר מרובע או רחבו יותר מארכו. ולפי מה שכתבתי יובן בטוב טעם דעל כרחך מיירי כשתוך המבוי או חצר רחבים ארבעה. דאם לא כן הוי מקום פטור ומותר לכולי עלמא. רק שהפתח פחות מארבעה וכותלי המבוי מתרווחים והולכים. וכהאי גוונא כתבו התוספות (דף כ"ה) בדיבור המתחיל קרפף. וע"כ מתיר ר' אחלי במבוי כיון דלא בעי רק שלש מחיצות והאיסור רק משום פירצת מלואה. והרי לא נפרץ רק כנגד הפתח שהוא פחות מארבע. והוי מקום פטור. ואף ששאר המבוי נפרץ לכנגד הפתח וכיון שנפרץ למקום פטור נתבטל המחיצה. מכל מקום נשאר לה שלש מחיצות מחיצה שכנגד הפתח. ומחיצה שבצדה. ומה שמתעגל אל הפתח.

[ועוד נעיין בזה אם נחשוב מחיצה שבצדה עם מה שמתעגל לשני מחיצות או חשיב רק מחיצה אחת] ובחצר דבעי ארבע מחיצות כיון שנפרצה מצד אחד ליכא ארבע מחיצות ואסור: ו) ואם נאמר דמה שמתעגל לא חשיב מחיצה בפני עצמה ניחא בפשיטות. דחצר כיון דבעי ד' מחיצות וליכא אלא שלשה אסור. ובמבוי דלא בעי אלא ג' אף פחות מארבע שכנגד הפתח כיון שאין נעשה כרמלית נשאר רשות היחיד כדין תורה ואסור לטלטל מתוכה לכרמלית, דהאי טעמא דמותר לטלטל ממקום שיש לו שלשה מחיצות לכרמלית גמור. משום דאי לא שרית לי' אתי לטלטל במקום ההוא ארבע אמות כדאמר בהש"ס פרק הדר גבי קרפף. אבל היכי דהוה מקום פטור מדרבנן וליכא גזירה. שוב אסור לטלטל מתוכה לכרמלית גמור. ואם כן הוי רשות היחיד גמור אפילו מדרבנן לכל דבריו. ולא שייך שנפרצה במלואה למקום פטור. כן יש ליישב: ז) ולמאן דלית לי' דר' אחלי נראה לי משום (דבדף ט') אמרינן במקום שאין בו ארבע שפתוח לכרמלית מצא מין את מינו וניעור, ואיתא בבכורות (דף כ"ב) בלוקח ציר מעם הארץ דטהרה מעוררת טומאה. כיון דאם יתעורר יטמא הטהור. והכי נמי אם יהי' המקום שאין בו ארבע כרמלית נעשה כל המבוי כרמלית ויהי' בו שיעור ארבע. על כן מתעורר המקום שאין בו ד' לעשות כרמלית ואינו בטל להכא ולהכא ודו"ק: סימן שא. דין עירוב חצירות. א) דעת הרמב"ם ז"ל דהא דאסור להוציא מבית לחצר שאינה מעורבת משום דבית רשות היחיד וחצר רשות שותפות ומיחלף במרשות היחיד לרשות הרבים. וכן משמע דעת התוספות שבת (דף ו'.) סוף דיבור המתחיל ארבע רשויות שכתבו דעל כן לא תני חצר שלא עירבו. משום דרשות היחיד הוא אלא שבדבר אחד עשאוהו ככרמלית יעוין שם.

והתוספות יום טוב תמה על הרמב"ם מחלון שבין שתי חצירות דאסור להוציא מחצר זה לזה דרך חלון בלא עירוב שתי החצירות יחד ונדחק בישובו ודעת רש"י שבת (דף י"ד:) דיבור המתחיל עירובין דתקנת שלמה ובית דינו הי' שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב (ובדף ו'.) דיבור המתחיל לא עירבו אסורין מפני שהבית רשות אחד והחצר רשות לכולן נמצא מוציא מרשות לרשות בלא עירוב ואף על פי ששתיהן רשות היחיד וכו' משמע דהאיסור משום שמוציא מרשות לרשות שיש לאחר גם כן חלק ודלא כרמב"ם. וצריך לבאר טעם מחלוקתם ומאין למד הרמב"ם דבר זה. ופשט כל הפרקים דמס' עירובין כרש"י וכמו שהקשה בתוספות יום טוב: ב) עוד מצינו מחלוקת בין רש"י להרשב"א שרש"י שבת (דף ק"ל:) דיבור המתחיל מותר לטלטל בכולה דאם הוציא מבית לחצר שאינה מעורבת דרך מלבוש פושטן ומטלטלין בכולה. אבל הרשב"א בעבודת הקודש הביאו בספר אבן העוזר דאסור לטלטל בתוכה כי אם ארבע אמות. והרב ז"ל מלאדי בשלחן ערוך שלו דייק מדברי התוספות עירובין (דף צ"א:) דיבור המתחיל וכלים דסבירא להו גם כן דמותר ובמחילת כבוד תורתו הקדושה הרמה והנשאה אגב שיטפי' כתב כן ולא עיין בהתוספות בעירבו בני חצר לעצמם ובמהרש"א עיי"ש שפירושו מוכרח דאם לא כן מהיכי תיתי שיהי' אסור לטלטל מחצר זה לחצר אחר וכל החצירות רשות אחת הן לכולהו תנאי היכי דלא עירבו: ג) ומדברי התוספות שבת (דף ס"ד:) בדיבור המתחיל רבו ענני שהוכיחו שנשים מותרות להתקשט ברשות הרבים דידן שאינה אלא כרמלית. מדשרי בחצר שאינה מעורבת. מוכח דסבירא להו כהרשב"א. דאם לא כן קשה מה ראי' מחצר שאינה מעורבת דליכא למיגזר דשלפי ואתי לאתויי ארבע אמות. שהרי מותרין לטלטל בכולה. אלא ודאי משום דאפי' שבתו התכשיטין בבית מותרין לצאת עמהם בחצר.

ואי שלפי אסורין לטלטל ארבע אמות כשיטת הרשב"א ושפיר מדמים לכרמלית: ד) הרי נתברר שהרשב"א והתוספות חולקים עם רש"י בדין הנ"ל. ואנן לא ידעינן מאי טעמייהו. ומאין למדו הרשב"א והתוספות דין זה. ומצד הסברא נראה דמותר כיון דרשות היחיד הוא מה נפקא מינה אם שבתו בחצר או בבית: ה) כדי ליישב כל זה נקדים מה שביארנו בסוגיא דמקיפין בחבלים. דרש"י והרא"ש והטור מחולקים עם הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והתוספות בפירוש הסוגיא דמקיפין בחבלים, דלרש"י וסייעתו היקף חבלים חשיב מוקף לדירה. אף שהקיפום רק ללילה אחת במדבר. והחסרון רק משום שאינו שתי וערב. ולהרי"ף וסייעתו מחיצה של שתי לבד הוי מחיצה גמורה. רק משום דלא חשיב היקף לדירה. והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין שם וימצא נחת בעזהי"ת: ו) והנה שם בסוגיא מבואר דה' שלשה ומת אחד מהם אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה משום דקיימי מחיצות והנה בשמעתא דפסי ביראות בעירובין (דף כ') יבשו מים בשבת מהו ופשיט לי' דאסור דחשיב ליתנייהו למחיצות. והנה לשיטת רש"י צריך לומר דמחיצה שאינה של שתי וערב חשובי מחיצה טפי מפסין כדמוכח ריש פרק ב' מדחנני' חבלים לבור ולא פסין עיין שם. אך להרי"ף וסייעתו דלא חשיב היקף לדירה ואנן קיימא לן קרפף כרמלית גמור ומותר לטלטל ממנו לכרמלית. ועיין בתוספות (בדף כ"ה:) דיבור המתחיל וכי. ואם כן יחשב ליתנהו למחיצות כיון דכרמלית גמור הוא מדרבנן. וצריך לומר דאף שכרמלית גמור הוא. מכל מקום כיון שאין חסרון במחיצות. דמחיצות הן אלא שמחוסרת דיורין חשיב איתנהו למחיצות מה שאין כן בפסי ביראות דהחסרון במחיצות שפרוץ מרובה על העומד ופרצותיהן בי"ג ושליש: ז) והנה בתוספות (דף י"ז.) הקשו בכותל שבין שתי חצירות שנפל דמתיר שמואל משום הואיל והותרה הותרה. הא ליתנהו למחיצות.

דכל אחת נפרצה במלואה למקום האסור לה. ותירצו משום דמחיצות החיצונות קיימות שעל ידיהן נעשה החצר רשות היחיד. פירוש ולא הוי כרמלית גמור אף שנפרצה מחיצה. וקשה לי דכי היכי דהכא בקרפף חשיב איתנהו למחיצות אף דכמו שהוא עכשיו כרמלית הוא. כיון שאין חסרון במחיצות חשיב איתנהו. כמו כן התם להיפוך אף שאחר שנפרצה המחיצה אין איסור כרמלית גמור רק משום שנפרצו הרשויות זה לזה. מכל מקום כיון שהחסרון במחיצה יחשב ליתנהו למחיצות ודו"ק היטב. [התינח לשיטת רש"י הכל תלוי באם הוא עכשיו כרמלית גמור דבחבלים אף עכשיו לא הוי כרמלית גמור על כן אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה. וכן בכותל שבין שתי חצירות שנפל דאף עכשיו לא הוי כרמלית גמור ואסור לטלטל ממנו לכרמלית או לקרפף כמו שפרש"י (דף צ':) בדיבור המתחיל ושמואל יעוין שם]: ח) ליישב זה נקדים דברי רש"י (דף צ"ג:) בדיבור המתחיל רב אמר אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. וזה לשונו רב לית לי' הואיל והותרה הותרה. וכחד חצר לא משוינן לי' דקיימא לן חצר שלא עירבה דברי הכל מטלטלין כלים ששבתו באוירא. דההיא כולה חדא רשותא היא. אבל הכא שתי רשויות האוסרות זה את זה היו ונמצאת כל אחת נפרצה למקום האסור לה. ביאור דבריו דרש"י הקשה דכיון דנפרצה הכותל שביניהם הוי להו חד חצר. ולא שייך לומר שבני חצר זו דרין עד מקום המחיצה לבד וכן בני חצר האחרת אלא דחשובין כולם דרים ביחד. ואם כן מותר לטלטל הכלים מזו לזו. ואף שהחשש משום מאני דבתים דשכיחי בחצר וכמו שכתב רש"י שם בסוף הדיבור. מכל מקום כיון שכבר הוציאן לחצר בעוד המחיצה קיימת והשתא חד חצר הוא מותר לטלטל בשני החצירות כיון שחצר אחת הוא וכולם דרין בשניהם. ואזיל לטעמי' בשבת (דף ק"ל:) דאם הוציא מבית לחצר שאינה מעורבת דרך מלבוש מותר לטלטלן בכל החצר.

ותירץ רש"י דנהי דאם הי' נפרץ מערב שבת היו חשובין כאילו דרים כולם בשניהם. הכא שנפרצה בשבת ומתחילה שני רשויות היו אף עכשיו שנפרצה חשובי שתי רשויות וכל אחת נפרצה במלואה למקום האסור לה: ט) ומבואר דרש"י חידש סברא זו לפי שיטתו בשבת, אבל לדעת התוספות והרשב"א אין צריך לזה ואמרינן באמת דחשובים עכשיו דרין בכולם יחד ומכל מקום אסור לטלטל כי אם ד' אמות משום חשש מאני דבתים דאותם אסור לטלטל כי אם ד' אמות אף שהוציאן בהיתר: י) ומעתה לא קשה קושיא הנ"ל הא ליתנהו למחיצה. דהא עכשיו אין איסור משום חסרון מחיצה כלל. דהא כמו שהוא עכשיו מותר לטלטל אף מזה לזה. רק משום ששבתו בבתים והם בחצר שאינה מעורבת. ובזה שפיר אמרינן הואיל והותרה הותרה וכן לשון הש"ס דיורין הבאין בשבת עיין שם פרש"י. משמע דעל ידי שנפרצה הכותל חשיב נתוספו דיורין בכל חצר. וכן לשון הרמב"ם ואף על פי שניתוספו הדיורין]: יא) ואין להקשות דעכשיו דאמרינן הואיל והותרה הותרה ממילא אסור לטלטל לחצר האחר הואיל ונאסרה נאסרה. וכן אמר שמואל זה מטלטל עד עיקר המחיצה ושוב חשיב מחיצה ויאסר. לא קשה מידי דכיון דאין איסור רק מצד תחילת שבת ואז הי' מחיצה ודו"ק: יב) מעתה נתברר מחלוקת רש"י בשבת עם התוספות ורשב"א. דמשום דסבירא להו להתוספות ורשב"א בקרפף אמרינן הואיל והותרה הותרה דחשיב איתנהו למחיצה. מוכרחים לסבור דלאחר שנפרצה המחיצה הכל חצר אחת הוא כנ"ל. ואף על פי כן אמר רב אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. מוכח דכלי הבית שהם בחצר שאינה מעורבת אסור לטלטלן כי אם בארבע אמות. ואף שהוציאן בהיתר כמו הכא שהוציאן בעוד המחיצה קיימת. אבל רש"י לשיטתו שפיר יכול לסבור דכלי הבית שהוציאן מותר לטלטלן בכולה, וטעמא דרב דשני רשויות אוסרות זה את זה היו.

וכל אחת נפרצה במלואה למקום האסור לה. ומשום דלאו כרמלית גמור אמרינן בי' הואיל והותרה הותרה כנ"ל באריכות: יג) ועתה נבאר מחלוקת רמב"ם עם רש"י בעיקר תקנת שלמה ותחילה איישב בעז"ה קושיות התוספות יום טוב דודאי מודה הרמב"ם דאסור לטלטל מרשות ראובן לרשות שמעון בלא עירוב. רק מבית לחצר שהוא רשות לכולן יחשב כאלו עדיין אגודו בידו. דהא במקצת עוד הוא ברשות בעל הבית. וכן להיפוך כלים ששבתו בחצר שאסור להכניסן לבית הא תחילה הי' אגודו בידו ומותר להכניסן לגמרי. דהא בכרמלית ואגודו בידו אפילו שבות ליכא. ודעת התוספות וכן פסק באבן העוזר דאפילו בלאו ספר תורה. וכן פשט הסוגיא דעירובין (דף ק"ג.) ואין לחלק דדוקא התם שמקצת החפץ לגמרי בידו מה שאין כן הכא שכולה בשתי רשויות. דקל וחומר הוא מה התם שמקצת החפץ לגמרי בכרמלית הואיל ויש לו שייכות לפנים מותר להכניסו. כל שכן שכולה ברשות שניהם [ועיין בחי' הר"ן בבא מציעא בשמעתא דשליחות יד ברועה שהניח מקלו ותרמילו עלי'] על כן אין איסור במבית לחצר רק דחצר מיחלף ברשות הרבים כנ"ל טעם הרמב"ם: יד) ועתה נבאר ראייתו. דלפי מה שביארנו לשיטת הפוסקים והרמב"ם מכללם דאמרינן בכותל שבין שתי חצירות שנפרצה הואיל והותרה הותרה. משום דעכשיו הכל רשות אחת. וקשה בחצר קטנה שנפרצה לגדולה בשבת דדיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה. והקטנה נפרצה במלואה למקום האסור לה דאסור להוציא מקטנה לגדולה. אף אם הי' כך מערב שבת דגדולה היא רק לבני גדולה והקטנה אף לבני קטנה, ולא שייך שהכל חצר אחת היא. ומכל מקום איתא (שם צ"ג:) דהואיל והותרה הותרה. אך לדעת הרמב"ם דמרשות היחיד לרשות שיש לאחר גם כן חלק אין איסור רק משום דמיחלף במרשות היחיד לרשות הרבים לא קשה מידי. דבשני חצירות דקיימא לן כל החצירות רשות אחת הן.