שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 93

מה שאין כן סדין משיסלקנו לא יניחנו עליו עוד, [כן פירש לי אאמו"ר זצללה"ה] ואם כן חילוק זה עצמו בין מתני' דפ' חלון בחריץ מלא עפר דלא מבטל לי' כלל שעפר יקח ולא יחזור. מה שאין כן הגשר אף שיפתח. מכל מקום עתיד לחזור ולנעול: ו) אך יש להביא דוגמא מהא דקיימא לן דבר שאין מבטל אינו ממעט בחלון בבא בתרא [דף י"ט:] ושם משמע דאפילו עתיד לחזור ולסותמו אינו ממעט. והוא בתוספות (שם כ'.) שהקשה ר"י בהא דפקק את המאור בטפיח כי פקקו מאי הוי. הא לא מבטל לי' ואמאי חוצץ. וליכא למימר דביטלו הטפיח דאם כן הוה לי' בונה השבת עיין שם ובתוספות שבת (דף מ"ד:) דיבור המתחיל ואין] ומאי קו' הא יש לומר שפקקו על מנת להוציאו ולחזור ולהכניסו וכו' שיהא עשוי לפתוח ולסתום וחוזר חלילה, דבכהאי גוונא מותר בשבת. כמו פקק החלון כנ"ל. וממעט בחלון כיון שעשוי לחזור ולנעול אחר הפתיחה. אלא ודאי פשיטא להו להתוס' שאין לחלק בכך. וכשם שאינו ממעט כשאינו מבטל כלל כיון שהחלון עשוי על תמיד והמיעוט אינו על תמיד לא מבטל להחלון. הכי נמי כשפעם פתוח פעם סתום וחוזר חלילה אינו מבטל לחלון כיון שחלון עשוי על תמיד. וזה פעם פתוח פעם סתום. וכך אני אומר בנידון דידן שאין לחלק בין גשר זה בין עפר שבחריץ. כשם שעפר אינו מבטל לחריץ שהיא על תמיד כך גשר זה אינו מבטל לגדודים שהם על תמיד: ז) אך מכל מקום יש לחלק בין גשר זה לטפיח שעשה להוציא ולהכניס. דטפיח זה כשינטל לא נשאר סתימה כלל. וכשיחזור ויסתום פנים חדשות יבואו לכאן. ואינו מועיל כלל על עכשיו. מה שאין כן גשר זה שעשוי על צירים לפתוח ולנעול לאו פנים חדשות מה שעתיד לחזור ולנעול, ושפיר מועיל מה שעתיד לחזור ולסגור שיחשב סתימה קבועה עכשיו לבטל המחיצה.

וראי' לזה מפרק ו' דאהלות ומייתי לה בביצה (דף י') המת בבית ולו פתחים הרבה ופתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורין, איך יחיצו הדלתות הרי עשויין לפתוח ולנעול תמיד וכל דבר שאינו מבטל אינו ממעט. אלא ודאי דלת שעתיד להיות פעם פתוח פעם נעול כשהוא נעול חשיב שפיר סתימה. והכי נמי בנידון דידן בגשר: ח) הגם שלמה שכתבו תוספות דכשסותם כל הנקב אפילו לא מבטל לי' חוצץ אין ראי' משם שהדלת סותם כל הנקב. מכל מקום למה הביאו התוס' בשבת (דף מ"ד:) ראי' מפקקו המאור בטפיח מהוכחה דאי מבטל הוה לי' בונה. בפשיטות הי' להם להביא ממשנה זו דדלת הא לא מבטל על תמיד שלכך עשוי לפתוח ולנעול. אלא ודאי סבירא להו להתוספות דדלת ממעט בחלון ופתח: ט) וביותר יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות טומאת מת הלכה ד' דאפילו סתם החלון בכלי חרס אינו חוצץ אם דעתו לפנותו [וממה שכתב רמב"ם תחילת הפרק אם סתם החלון או מיעטו אין ראי' דהתם באוכלין ותבן קאי. ואף התוספות מודים דאפילו סתם בעי ביטול כמו שכתבו להדיא שבת (דף מ"ד:) דלא כרא"ש ה' טומאה דגבי אוכלין ותבן נמי אם סתם לגמרי לא בעי ביטול]. ואם כן קשה הא דדלת חוצץ. ועל כרחך לחלק דכיון שקבוע בבית והוא להפתח ולסתום בשעת סתימתו חשיב סתימה מעליא. כאלו הי' קבוע על תמיד. הכא נמי בגשר בשעת סתימתו חשיב סתימה מעליא. כאילו הי' על תמיד ומבטל המחיצה: י) מכל מקום יש לומר דלמה דקיימא לן בסתם לגמרי לא בעי ביטול אין ראי' מדלת. ומה שלא הביאו התוספות ראי' מדלת. משום שהיינו יכולין לדחות דשאני דלת הואיל ועתיד לחזור ולנעול. אבל לפי האמת דבסתם לגמרי לא בעי ביטול אין לחדש חומרא בדרבנן בלא ראי' כדתנן במסכת ידים. ובצירוף ווף סברת אוהל יעקב שמדמה לדלת ראוי לנעול יש להקל. בפרט בשעת הדחק כזה שרבים נכשלין.

יא) אך הגשר השני אשר לא יפתח רק בעת מלחמה ודאי אין להקל משום דלא מבטל לי' אינו חוצץ. לא מבעיא לדעת האומרים ביטול לשבת אחד חשיב ביטול. אך גם לדעת האומרים ביטול לעולם בעינן. נראה דכהאי גוונא דספק אם יארע מלחמה ויפתח כלל. חשיב ביטול לעולם. וכהאי גוונא בירושלמי פרק כלל גדול מה קשירה הי' במשכן. שהיו קושרין המיתרים. ולא לשעה היתה. אמר ר"י מכיון שהי' חונין ונוסעים על פי הדיבור כמו שהיא לעולם אמר ר' יוסי מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה עד כאן. אבל אם לא הי' מבטיחן והי' ספק אם יסעו חשיב כמו שהוא לעולם. הכא נמי כיון שספק אם יפתח כלל שמא לא יארע מלחמה חשיב ביטול לעולם. ואם יחשב ראוי לפתח כהאי גוונא שאין בידו רק בציווי המלך לבד גם כן אינו ברור. ע"כ בזה ודאי אין להקל : יב) והטעליגראף אין לחשוב לצורת הפתח הן משום דהוי צורת הפתח מן הצד כמבואר בתוספות ריש עירובין גבי כלונסות המונחות על ווי העמודים דלא נחשב צורת הפתח דהוי צורת הפתח מן הצד. הן משום דמפורש במנחות בפצימי אכסדרה הואיל וחיזוק לתקרה עבידי ולא לשם פתח. כל שכן בזה שלא נעשה לפתח כלל. ועוד חשש לחוש להתבואות שור דקנים של צורת הפתח צריכין לעמוד אצל הכתלים. וכל זה כתוב במחברי זמנינו: יג) ואני אוסיף עוד שגרוע אפילו מצורת הפתח שמן הצד. דצורת הפתח מן הצד חוד הפנימי של המשקוף עם חודים חיצונים של שתי המזוזות דבוקים. ולמאן דלית לי' דר' חסדא עושים מחיצה במקום דבוקם ושם הוא סותם, ועד שם מותר לטלטל אבל חוט ברזל של הדולג רב רחוק מן הקנים. והא פשיטא שלהלן מן החוט אסור לטלטל שהקנים לבד אין סותמים רק בצירוף החוט. והמקום שחוץ מן החוט אין לו מחיצה רק הקנים ואסור לטלטל. וכיון שמקום ההוא נאסר.

שוב נאסר גם העיר משום שנפרץ במלואו למקום זה שאין הפסק בין העיר בין מקום הזה רק החוט לבד. והחוט לבד אינו מחיצה מפסיק. ואם תאמר שמקום הזה אינו רחב ארבע ומקום פטור הוא. ליתא דמפולש לרשות הרבים דלתות בעי וכל ההיתר משום דבזמן הזה אין רשות הרבים והכל כרמלית. ובפתוח לכרמלית אמרינן מצא מין את מינו וחוזר וניעור ומקום שחוץ לקנים מצטרף עם מקום שבין הקנים לחוט לארבעה ואוסר כל העיר: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן רצד. לרב אחד. בדבר שיש ברוח אחד שתי פרצות פחותים מעשר. ומחמת כי בצד א' מן הפרצות הם בתי עכו"ם, על כן יש בכל פירצה רק לחי אחד אשר עומד בבית ישראל: א) הנה במבוי הא די בלחי אחד ואם תמצא לומר דנותנים להם דין חצירות הלא לדעת תוספות עירובין (דף ה':) דיבור המתחיל קל וחומר דפסי חצר אף יותר מד' אמות לא נפיק מתורת פסין. וטעמא דידהו משום דלחי אף דקיימא לן משום מחיצה מכל מקום בעי היכר קצת וכמו שכתבו שם בתוספות דיבור המתחיל ארבע אמות. והטעם משום דאינו מחיצה גמורה. על כן בעי גם כן היכר. אבל פסי חצר מחיצה גמורה הם כדמשמע בשבת (דף ק"ל:) חצר אית לה ארבע מחיצות. מבוי לית לי' ארבע מחיצות. והיינו משום דחצר יש לו שני פסין. ואם כן כיון דלא צריכין היכר כלל בתים נידונים משום פסין. ועוד דמסתמא העומד מרובה על הפרוץ דמהני בחצר. ולדעת אבן העוזר גם במבוי. ע"כ פשוט דסגי בלחי אחד. ואין להחמיר בזה כלל אפילו לא הי' עומד מרובה על הפרוץ: ב) אך יזהר להעמיד הלחי בצד הפנימי של הבתים. ויהי' בין הבתים אסור בטלטול. שאם יעמידו הלחי בצד חיצון של הבתים לא נוכל לצרף הבתים למחיצה. דהא קיימא לן חודו הפנימי סותם. ומהאי טעמא לא נוכל להתיר גם כן משום עומד מרובה דהיינו העומד של הבתים. כיון דקיימא לן חודו הפנימי סותם ולא חודו החיצון :

דברי הדו"ש הק' אברהם: סימן רצה. ב"ה אור ליום ב' מקץ תרנ"ה. שוכ"ט לכבוד הרב החריף השנון וכו' מו"ה נתן נטע נ"י הכהן אבד"ק קאלביעל: א) דבר הצורת הפתח שחוט ברזל משוך עליו כדין תורה. אך גם באמצעו משוך חוט או שתים ורב אחד פקפק הואיל וסתום באמצע אין זה צורת הפתח. ומעלתו אזיל ומייתי חי' מהרי"ל שהתיר כזה. אך תמוה בעיניו ראייתו מהרא"ש. ובאמת ראיית מהרי"ל נכונה אך אבאר לו דברי רשב"א אשר נבוכו בו אחרונים: ב) הנה בעירובין (דף י"ד.) פירס מחצלת על גבי קורה עד שלשה טפחים למעלה מקרקע. קורה אין כאן דהא מכסיא, מחיצה אין כאן דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו. וכתב רא"ש בשם רשב"א דקורה שמשוכה למטה מעשרה טפחים פסולה דכיון שיש שיעור מחיצה נפקא מתורת קורה ומחיצה אין כאן מחיצה שהגדיים בוקעין בו. ואינו מובן דכיון דמשום שיעור מחיצה אתינן למה לי למטה מי'. דמשמע בתוך עשרה לקרקע. דאם לא כן הוה לי' למימר למטה עשרה טפחים מאי מעשרה ואם באמת הפסול משום שהוא תוך י' לארץ ל"ל שיש בה שיעור מעלה עשרה: ג) אך ברורן של דברים שהרשב"א הא למד זה מכיסה הקורה במחצלת. ובה יש שני החסרונות יחד. שיש בגובה המחצלת עשרה מדקאמר מחיצה אין כאן דהוה לי' מחיצה שהגדיים בוקעין ואי ליכא עשרה תיפוק לי' דליכא עשרה דהא אפילו במים דליכא בקיעת גדיים מכל מקום בעינן מחיצה עשרה כדתנן בפרק כיצד משתתפין, ועיין תוספות שבת (דף ק"א.) דיבור המתחיל וזרק. ועל כרחך מדפסל רק משום בקיעת גדיים מיירי דאיכא מחיצה עשרה] ובתוך עשרה כדקאמר שהגביהה מקרקע ג'. ע"כ אין לנו ללמוד משם רק באופן זה. והטעם בזה דמשום שנמשך לתוך עשרה אין לפסול דאמרינן רואין כאילו ניטל מה שבתוך עשרה כמו הוא למעלה מעשרה ועקמימותה בתוך עשרה. ועוד יתבאר. כתר לי זעיר. ומשום שהיא שיעור מחיצה נמי לא.

שהרי פסול בשיעור מחיצה דדומה ללחי שיש בה ארבע אמות שיעור מבוי. וכן מפורש בחי' רשב"א עירובין כתיבת יד. ושם לא פסול רק בעומד מאליו. אבל בעשה בידים לא פסול והכא עשה לקורה בידים דקורה העומדת מאלי' בלאו הכי פסולה כיון דקורה משום היכר. ועל כרחך שעשה בידים ובידים הא לא פסול בלחי שיעור מבוי. אך ביש בה שתי החסרונות יחד שפיר יפסול. שהרי מבואר בתוספות (דף ה'.) דבלחי המושך לארכו של מבוי ארבע אמות פסול אפילו עשה בידים. ודוקא במשוך לרחבו ד' אמות משום דרובה בסתימה לא גרע. אבל המשוך לארכו דאין כאן כבר סתימה פוסל אפילו בידים. ולשון התוספות שם הואיל והוי לאורך המבוי ואינו סותמו פי' שלא ריבה בסתימה. ולשון זה כתבו בדיבור הסמוך ד' אמות נידון משום מבוי. אפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה דהי' לו להועיל יותר אם סתמו והיינו שריבה בסתימה כמובן: ד)וראי' לזה לקמן (דף ט':) ר' אשי אמר כגון שרצפו בלחי פחות פחות במשך ד' אמות לרבן שמעון בן גמליאל דאמר לבוד הוי מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ושם הלחיין בתוך המבוי [ועיין שם קו' הגמרא למהוי כנראה בחוץ פירש"י ותוספות] ואינו מושך עם דופני של מבוי. והלחי סותם רק שלא ריבה בסתימה שאורך הלחיין לאורך המבוי. הרי דכל שלא ריבה בסתימה אף שעשה בידים פסול. והכא שנמשך י' לתוך עשרה מקרקע. הא מה שנמשך לתוך עשרה אינו מתיר כלל כדלעיל (דף ג':) אף למטה חללה עשרה. רק שתאמר רואין כאילו אינו. ואם כן אין כאן רבוי במה שנמשך לתוך עשרה כיון שאתה רואה אותה כאלו אינו. ושוב אין מה שלמעלה מעשרה מתיר כיון שנמשך שיעור מחיצה. ולענין זה ודאי לא תאמר כאלו אינו שלא יחשב שיעור מחיצה דאם כן לחי ארבע אמות נמי יוכשר, שתראה המשוך כאלו אינו. אלא ודאי לא שייך בפוסל כאלו אינו. ודוקא לענין תוך עשרה דאינו פוסל.

רק מה שבתוך עשרה אינו מתיר רואין כאלו אינו ומה שלמעלה מתיר. מה שאין כן על ידי שנמשך שיעור מחיצה דעל ידי זה גם מה שלמעלה שם מחיצה עליו ואינו מתיר משום קורה: ה) ורא"ש חולק גם בזה וסבירא לי' דלא נפקא מתורת קורה במה שיש שיעור מחיצה כיון דגדיים בוקעין בה. ושוב אינו פסול במה שנמשך לתוך עשרה מקרקע דרואין כאילו אינו. ומזה הוכיח מהרי"ל לענין חוט שמפסיק באמצע צורת הפתח דרואין כאלו אינו: ו) ובאמת גם מרשב"א מוכח בנידון דידן להכשיר. שהרי הרשב"א לא פסל רק משום שיש גם כן שיעור מחיצה עשרה. אך במה שנמשך לתוך עשרה לבד לא נפסל דאמרינן רואין. רק מהרי"ל לא למד מרשב"א דאין ברא"ש בשם רשב"א רק דקדוק מ' דמי' [וספר עבודת הקודש לרשב"א לא ראה מהרי"ל כנודע] אך מרא"ש מוכח שפיר מדלא אמר טעם פסול בכסוי מחצלת רק משום דקורה מכסיא ולא משום שנמשך למטה עד סמוך שלשה לקרקע. ולפנינו בעבודת הקודש לרשב"א מפורש להדיא היתה קורה עצמה משולשת עשרה טפחים אם גבוה מהארץ עשרה טפחים כו'. הנה מבואר דוקא ביש שני החסרונות יחד אבל בשביל שמוגבה מארץ רק שלשה לא מפסיל, ואם כן נלמד גם מרשב"א להכשיר. ז) ורבותינו האחרונים הב"ח והטורי זהב והמגן אברהם נבוכו בדברי הרשב"א. הב"ח מחק המ'. המגן אברהם סק"כ כתב גם כן דקפידא רק משום מחיצה ופי' למטה מעשרה ממקום שמתחלת. ואינו מובן למה לי יותר, הטורי זהב כתב דאין צריך למחוק רק שאם הי' למעלה מעשרה לא הי' שם מחיצה עלי'. והאבן העוזר סימן שס"ב סבירא לי' גם כן דלמעלה מעשרה אין שם מחיצה עלי'. אך גם לפי זה יקשה דאם כן למה יפסול אם נמשכת למטה תוך עשרה כיון שאין מה שבתוך י' עשרה: ח) ועיקר דברי אבן העוזר לעניות דעתי אינם הלכה. דלר' מאיר דלמד שיעור מחיצה מארון תשעה וכפורת טפח.

פרש"י די' הוא רשות תחתון יש לומר דמחיצה צריך שיפסוק כל רשות תחתון. ולמעלה מעשרה אינו מועיל כלום. אך למה דקיימא לן כר' יהודה אמת כלים באמת בת חמשה. מחיצה הילכתא גמירי לה. אין נפקא מינה בין המחיצה למעלה מעשרה בין למטה מי' וראי' לזה מהעושה מחיצה על גבי מחיצה (בדף כ"ה.) דאמר רב חסדא בשבת הועיל. ואי מחיצה שלמעלה מעשרה לא מהני מה הועיל. ומרב ששת דפליג אין ראי' להיפוך דטעמא דידי' משום שלא חידש מחיצה לדירה. שמתחילה הי' שם מחיצות. ועל כן בהרחיק ד' ועשה מחיצה הועיל, פי' הרא"ש משום דבעשיות החדשה מתבטלת הישנה יעוין שם. והכא כיון שלא נתבטל מה שלמטה לא מהניא העליונה. מכל מקום לדברי הכל גם מה שלמעלה מי' שם מחיצה עליו. והנכון בדעת הרשב"א הוא מ"ש: ט) ובאבן העוזר האריך לחלוק על הבית יוסף והב"ח במה שהכשירו קורה שנמשכת לתוך י' מקרקע. וכתב שנעלם מהם תלמוד ערוך וכן ברשב"א. והנה הוכחתי מרשב"א דכשר. ודוקא בשיעור מחיצה גם כן פסול) : י) נשוב לדברי מהרי"ל שהוכיח דצורת הפתח שנסתם באמצע כשר מקורה שמקצתה תוך עשרה. ולכאורה יש לפקפק דבפרק קמא דסוכה (דף י"ח) פליגי רב אחא ורבינא חד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע. מאי טעמא דמאן דאמר יש לבוד באמצע דתניא ב' קורות שאין נוגעות זו בזו פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת. ואידך שאני קורות דרבנן. ואם כן לא נוכל להביא ראי' מקורה לשאר דברים. ואף דקיימא לן יש לבוד באמצע מכל מקום אין הכרח דקיימא לן כוותי' גם כן במה דסבירא ליה דילפינן מקורה. אך בחולין (דף צ"ג:) בכל התורה כולה ר"א לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא. אם כן גם בהא דס"ל לרבינא דילפינן מקורה קיימא לן כוותי':

יא) ועוד ראי' מפרק ג' דסוכה (דף כ"ב:) מקשה מקורה דאמרינן חבוט אף על גב דלית בי' טפח לסוכה ומתוך זה הגיה ברייתא דקורה. הנה דילפינן מקורה לסוכה דאורייתא: יב) ומה שהוקשה למעלתו מכיפה שאין בחללה עשרה ברוחב ארבע לא הוי פתח למזוזה ולא אמרינן חוקקין להשלים. אינו דומה. שמזוזה חובתה תלוי' בפתח ולא אמרינן חוקקין לשוויא פתח מה שאינו עתה. ולא אמרינן רואין רק שלא יקלקל האחרת בזה אמרינן רואין ואינו מקלקל הטוב [ואף ר' מאיר לא אמר רק משום דיש במקצת עשרה. וכן יש במקצת ארבעה חוקקין להשלים] אבל לא לשוי' פתח מחדש. ודוקא בשבת אין ההיתר תלוי בפתח רק שלא יהי' פירצה. וע"כ מה איכפת לן במה שנסתם באמצע במקצת: יג) וראי' לזה מהא דפליגי תנאי במבוי שאין ברוחב פתחו ד' אם צריך לחי וקורה. מכל מקום אף למאן דבעי תיקון מכל מקום סגי בלחי וקורה כדמשמע שם. וכן כתב הרע"ב להדיא. והא היתר לחי משום דהחלל נדון משום פתח כיון שאינו פרוץ במלואה. [ועיין תוספות (דף ז':) גבי נראה מבחוץ חד אמר נדון משום לחי ופתח] וכן קורה לרב דיליף מפתחו של היכל. והא פחות מארבע לאו פתח הוא ע"כ דמה שמגרע חללה משיעור אינו מגרע לענין שבת. ומזה ראי' לצורת הפתח דאף שחללה פחות מעשרה כשר כל שיש מראש המשקוף עד הארץ עשרה. ולפי מה שכתבתי יוכשר [אף בלא רואין דהא אין חלל עשר ואם יגביה חלל לא יהי' משקוף ואף על פי כן כשר] ושאני קורה דפסול כהאי גוונא, דשאני קורה דצריך קורה על גבי מבוי. על כן צריך שיהי' על גבי כותלי מבוי שגבוהים עשרה. וכמו מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו אם לא נשתייר פס ארבע אינו מתיר משום דלא חשיב קורה על גבי מבוי רחבה ארבעה כמו שכתב במגן אברהם סימן שס"ה סק"ג יעוין שם. וכן כתב רשב"א כת"י למסכת עירובין.

הכא נמי לא חשיב קורה על גבי מבוי גבוה עשרה [והיינו דקאמר בגמרא אף למטה חללה עשרה. שאם אין המבוי חללה עשרה אין הקורה מתיר מהאי טעמא. אבל אם הקורה מונחת על גבי כותלי מבוי שגבוהים עשרה אף שנמשכת למטה לבין כותלי מבוי תוך עשרה לית לן בה כנ"ל] אבל צורת הפתח לא איכפת לן במה שאין חללו עשרה: יד) וראיתי בתשו' נפש חי' הביא דברי רמב"ם צורת הפתח לחי מכאן ולחי מכאן וקנה על גביהם. אפילו אין הקנה שעל גביהם נוגע. ומשמע לי' דמיירי בנוגע גם כן דצריך שיהי' גובהם עשרה ואין הקנה שעל גביהם מצטרף לי'. ולדידי אף בנוגע לא פסיקא שהקנה יצטרף. דהנה יש לעיין בצורת הפתח שלנו שהמשקוף הוא קו לבד. ואי אפשר שיהי' מונח במכוון כנגד חודן הפנימיים של הקנים רק על אמצע הקנים. ולמה דקיימא לן בפתח חודין הפנימים סותמים [על כן תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו] ולחוץ לחודין פנימים אסור לטלטל. וכיון שאין הפסק בין העיר לבין הלחיין לפנים מן הקו כי אם הלחיין לבד הוה נפרצה במלואה למקום האסור לה שאין הפסק מחיצה בנתיים דהלחיין לבד בלא הקו אינם מחיצה, והא פשיטא שאין היתר לטלטל חוץ מחודין פנימים של לחיין משום שהוא לפנים מן הקו, שהקו לבד אינו מתיר. וכיון שאסור שם שוב יאסור כל העיר משום פירצת מלואה כנ"ל ואיך מצינו ידינו ורגלינו: טו) וצריך לומר דהא דאין הקנים העומדין לבד מתירין משום דכשאין קנה על גביהם נקרא פתחי שמאי כדאיתא עירובין (דף י"א.) אבל כשיש קנה על גביהם שוב הקנים העומדין לבד מתירין כיון דעל גבי הקנה שעל גביהם נקראים פתח. וזה אם הקנים גובהם עשרה. אבל אם אין בהם י' בלא המשקוף. בציר מעשרה לאו כלום ויאסור משום פירצת מלואה כנ"ל. על כן אמר הרמב"ם שיהי' הקנים בעצמם גובהם עשרה. ולא דקדק בהאי משהו הקנה שעל גביהם.