שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 92

גם החכם צבי סימן נ"ה הקשה על סברא זו מגמרא פרק עושין פסין (דף כ"ה,) הרחיק מן הכותל פחות משלשה לא הועיל ופרש"י והוי כמחיצה על גבי מחיצה משום דאמרינן לבוד הרי דאמרינן לבוד להחמיר. י) ונראה לי לתרץ דברי התוספות דהתוס' ברור מללו דהלכה למשה מסיני שהי' בלבוד או בגוד הוא שהלבוד או הגוד עושה מחיצה. וראי' לזה מהא דמהני במחיצה קנים פחות משלשה משום דאמרינן לבוד. ואמאי לא נימא לבוד איפכא שיהי' האויר חשיב כלבוד ויהי' הכל אויר. וזה בכח הלבוד לעשות ישנו אינו כמו שכתב הר"ן ריש סוכה גבי חקק שאמרינן לבוד והוי המקום שלא נחקק כאילו הוא חקוק. ואף שיש שם קרקע. מכל מקום אמרינן לבוד ועושה מהקרקע אינו עיין שם. וכמו כן נימא הכא דהלבוד יעשה מהקנה אויר. אך פירושן של דברים דעיקר הלבוד הוא לעשות מחיצה. ולא שנאמר לבוד להאויר לבטל מחיצה. וכיון שנעשה מחיצה שוב יש בו כל דיני מחיצה בין להקל בין להחמיר. אך בדבר שתחילת אמירתו לבוד או גוד יהי' להחמיר על זה קאמרי התוספות דלא אמרי' לבוד ולפי זה יבא הכל על נכון. דהתוספות קאמרי לענין בכך פסול שאין בו ארבע רק שאויר פחות משלשה מפסיק ביניהם. אין האויר משלימו לארבעה. דלא אמרי' לבוד להחמיר. והיינו משום דבתחילת אמירת לבוד אתה צריך לומר שיחשב הלבוד סכך פסול לפסול הסוכה מה שאין כן בהא דרצפו בלחיין דאמרינן דהלחיין נעשו מחיצה אחת. וממילא צריך לחי אחר להתירו. וכמו כן גבי הרחיק מן הכותל פחות משלשה. שעל ידי לבוד נעשה המחיצה חדשה עם הישנה מחיצה אחת והוי מחיצה על גבי מחיצה. שבכל אלו אין בתחילת אמירת לבוד להחמיר רק שנעשה מחיצה מדין לבוד וממילא יש בו חומרא. מה שאין כן גבי סכך פסול כנ"ל. ודברי תוספות ברורים:

יא) עתה נבא לנידון דידן דקשה דנאמר גוד אסיק ויהי' מחיצות החצר מפסיקות אף למעלה. ועל פי הנ"ל יתורץ בהקדם דברי הגמרא עירובין (דף צ'.) התם לא הוה יותר מבית סאתים הכא הוי יותר מבית סאתים. ובתוספות שם דיבור המתחיל הכא ולא אמרינן גוד אסיק לר' מאיר בגגין הרבה אלא במחיצות החיצוניות כיון דכולן רשות אחת הן עיין שם היטב. מבואר דברשות אחת לא אמרינן גוד אסיק דענין גוד הוא להפסיק בין רשויות ולא לחלק רשויות ברשות אחת כגון שלא יהי' יותר מבית סאתים. ועל פי זה ניחא דהנה כאן שלא אמרנו גוד אסיק הי' הצורת הפתח עושה הרשות הרבים לרשות היחיד והוה הרחוב והחצר הכל רשות אחד וברשות אחד לא אמרינן גוד [אך לכאורה יקשה על זה דמוכח בגמרא שם דכל שהרשויות של שנים אמרינן גוד אך עתה שעושין עירובי חצירות אם יש לזה דין חצר הוה שפיר רשות אחד] אך מה תאמר שנאמר גוד ולא יהי' הצורת הפתח מתיר ויהי' שני רשויות הא בזה אי אתה יכול לומר גוד רק שנאמר בתחילה להחמיר דהיינו שיבטל מחיצת הצורת הפתח ואחר כך יהי' שני רשויות וזה הוא לבוד להחמיר שכתבו התוספות דלא אמרינן כמו שבארנו דבריהם דכל שתחילת אמירתו להחמיר לא אמרינן, וכאן הוא תחילת אמירתו להחמיר לבטל הצורת הפתח. ואין לומר דתחילת אמירתו יהי' לעשות מחיצה וממילא יבטל הצורת הפתח. זה אינו דכל שלא נתבטל הצורת הפתח הוה רשות אחת ולא אמרינן גוד: ועל דבר הספק שהחוט של הטעליגראף בולט מן הקנה ותחת החוט עומד קנה בשיפוע רק שרחוק הרבה מהחוט: יב) הנה יש להתיר בזה מטעם גוד אסיק. דהנה בתשו' מים עמוקים סימן כ"ה כתב בהא דעירובין (דף י"א:) דר' נחמן סבירא לי' דצורת הפתח אין צריך ליגע והילכתא כוותי' הוא מטעם גוד אסיק, וכמו כן בנידון דידן נימא גוד אסיק ממקום השיפוע המכוון נגד החוט עד החוט.

אך דברי הרא"מ קשים לי מהא דמייתי שם הגמרא ראי' מכיפה ושוין שאם יש ברגלי' עשרה שהיא חייבת ופרש"י דהא יש בה עשרה גובה ברוחב ארבעה. ואפילו כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר. אלמא אין צריך ליגע דהא הכשירא דפתח ברגלים הוא והעיגול מפסיק בין תקרה עליונה למזוזות עד כאן לשונו הרי דס"ל לרש"י דגבי כיפה התקרה העליונה הוא המשקוף. ומכל מקום אי אין צריך ליגע הכא נמי כשר אף שהבנין מפסיק בין הרגלים להמשקוף ואין שייך לומר גוד אסיק. וכן הרי"ף סבירא לי' כרש"י בזה עיין שם. הרי דהטעם באין צריך ליגע לאו מטעם גוד אסיק הוא: יג) אך גוף הסברא ניתן להאמר ויש להביא ראי' לזה מדברי רמב"ם דסבירא לי' בהא דכיפה דדוקא שהמזוזות יהי' שוות. אף שהמשקוף הוא עגול זה כשר לצורת הפתח. אבל אם עגול המזוזות עם המשקוף ביחד זה לא מהני לצורת הפתח. וסברת הרמב"ם ע"כ הוא משום דהכל עגול ביחד ואין כאן מזוזות ולא משקוף דמהיכא תתחיל לומר עד כאן מזוזות ולמעלה משקוף. וכמו כן כתב הטורי זהב בהלכות מזוזה ודוגמא לזה גבי שיפוע אהלים דלסוכה לא הוה אוהל ולטומאה הוה אוהל. ועל כרחך הטעם כיון דבסוכה בעינן מחיצות וסכך. ובשיפוע אין כאן מחיצות ואין כאן סכך כי הכל אחד. מה שאין כן בטומאה כיון דצריך אוהל מפסיק וגם זה מקרי אוהל, וכמו כן בצורת הפתח כיון דבעינן מזוזות עם משקוף. ואי כולו עגול אין כאן מזוזות ומשקוף כנ"ל, על כרחך נשמע מדברי הרמב"ם דס"ל גבי כיפה שאין המשקוף תקרה עליונה רק העיגול הוא המשקוף וגם זה מהני. דאי נימא דהתקרה העליונה הוא המשקוף מה לי אם המחיצות עגולות כיון שהמשקוף שוה. ושפיר יש לומר שכל העיגול הוא מחיצות ותקרה העליונה הוא המשקוף. אלא על כרחך דס"ל דהעיגול הוא המשקוף. ולפי זה אין ראי' כלל מהא דכיפה לענין אם צריך ליגע.

שהרי כאן המזוזות נוגעות בהמשקוף שהיא העיגול. אך על כרחך לומר שהוא לא הי' גורס כגירסת הגמרא דידן. א"ל אי משכחת לא תימא להו כו' ואין מהא דכיפה ראי' כלל לאין צריך ליגע. ומובא גירסא זו בריטב"א עיין שם. אך לפי גי' זו פסקינן הלכה כר"ש דצריכין ליגע דהא הלכה כרב ששת באיסורי לגבי ר"נ. ומכיפה אין ראי'. וקשה על הרמב"ם ז"ל כיון דסבירא לי' דאין ראי' מכיפה למה פסק כר' נחמן דאין צריך ליגע: יד) אך יש לתרץ דברי הרמב"ם על פי סברא הנ"ל דמחלוקת ר' נחמן ור' ששת אם צריך ליגע או אין צריך שנוי' במחלוקת בפרק כל גגות (דף פ"ט:) שמואל ור"י דשמואל סבירא לי' דאמרי' גוד אסיק אפילו לשוי' פיתחא ור"י סבירא לי' דלא אמרי' גוד אסיק לשוי' פיתחא כמו שביארו התוספות שם ולפי הסברא הנ"ל דמאן דסבירא לי' אין צריך ליגע הוא מטעם גוד אסיק. וממילא לפי זה ר"נ סבירא לי' כשמואל דאמרינן גוד אסיק אפילו לשוי' פיתחא, ולפי זה ס"ל צריך ליגע. וממילא הרמב"ם שפסק שם כשמואל דאמרינן גוד אפילו לשוי' פיתחא לכן פסק כר' נחמן דאין צריך ליגע. וזה סעד גדול לסברא זו דאמרינן בזה גוד אסיק: טו) ולכאורה יש לפקפק בנידון דידן כיון שהקנה עומד בשיפוע מנא לן דאמרינן גם גבי שיפוע גוד אסיק ביושר עד החוט. אך מבואר כן ברש"י שבת (דף ק'.) גבי תל המתלקט עשרה מתוך ארבע דהזורק לתוכו חייב ופרש"י שהוא מדרון והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה עשרה מתוך ארבע אמות הרי הוא כאלו זקוף כולו והוי רשות היחיד במקום גובהו עד כאן לשונו. הנה דאמרי' גוד אסיק מחיצות השיפוע להעלותם למעלה ביושר דאם לא כן אין כאן מחיצות כלל במקום השיפוע כמובן: טז) אך זאת צריך למודעי שבאמצע השיפוע במקום שמכוון נגד החוט שם יעמדו קנה תחת השיפוע בארץ כדי שלא יהי' מחיצה שהגדיים בוקעים בה.

שמה שבולט להלן מן כנגד החוט אינו כלום: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן רצב. ב"ה ג' ויצא בונה ירושלים לפ"ק. שלום להרב אבד"ק סאסנאוויטץ: א) בדבר העיר אשר ההיתר לטלטל בעיר על פי נהר הסובב העיר ושפת הנהר מתלקט עשרה מתוך ארבע. ועתה מסתפק מעלתו מה יהי' ביום הקרח הנורא [כן עולה בזכרוני השאלה ומכתבו נאבד ממני] שהטורי זהב בתשו' לק"ק שטיינארץ אסר להם והאבן העוזר חולק על הטורי זהב והתיר והמגן אברהם אוסר. ובחי' כתבתי להשיג על אבן העוזר. א] מה שכתב שהרי דעת ראבי"ה שביטול לעולם בעי והכא אינו ביטול לעולם שבימות החמה יפשר. לפי עניות דעתי אינו. מאחר שנדבק היטב עד שצריך מרא ותצינא לסותרו ודאי לא בעי ביטול לעולם. דמכל מקום השתא סתימה גמורה. וראי' לזה הא דאמר פרק חלון ע"ט. דאפילו ארנקי מבטל אינש משום איסור שבת והרי אחר שבת יפסוק האיסור ועל כרחך דביטול מחמת איסור עדיף דהוי כמחבר בטיט דמהאי טעמא אסור לבטל כלי מהיכנו לא בעי ביטול לעולם וכל שכן בנידון דידן דהוי מחובר ממש: וכן לפי מה שכתב הריטב"א בסוכה לשיטתו דסבירא לי' גם כן ביטול לעולם בעי. וקשה לו מההוא דארנקי ובן שמונה שממעט בחלון בשבת. ותי' דבכל מקום ביטול לעולם בעי כיון שדעתי' לסותרו חיישינן שמא ימלך לסותרו עכשיו על כן בעי ביטול שיתייאש ממנו לגמרי. מה שאין כן בביטול מחמת איסור על כרחך לא יטלנו. ואם כן בכפור בימות הגשמים שבודאי ישאר קרוש כל ימות הקור הוי ביטול: ב] מ"ש ראי' מכפור שאינו ממעט בחלון כל שכן דלא הוה מחיצה מקל וחומר דבעלי חיים לר' מאיר דלא הוה מחיצה וממעט בחלון.

ועוד קל וחומר ממלח דאינו מחיצה ואף על פי כן ממעט בחלון והנה ממלח אין שום ראי' דלהדיא כתב הר"ש דמחיצה של מלח אינה קיימת מה שאין כן בחלון אין סופו לסתור אולם כל הק"ו פריכא שהרי דבר שאינו מבטל לי' כגון אוכלים וכלים אינם ממעטים בחלון. ואף על פי כן חשובים מחיצה כמו שהביא הוא בעצמו ממתבן. גם אין ללמוד כמו שכפור אין ממעט בחלון שאינו מבטל מתורת חלון. כמו כן אינו מבטל מתורת מחיצה. דגם זה אינו דמיון. שהרי במיעוט חלון ביטול לעולם בעי כמו שכתבו הרא"ש והטור והשלחן ערוך. ואלו לבטל מחיצה כתבו הרא"ש והר"ן דביטול לאותה שבת סגי. אלמא דחמיר דין מיעוט חלון מביטול מחיצה: ג] מה שכתב שהרי מנהגינו דתברא גזיזא ברדא בשבת. ואם הי' בטלים המחיצות. אם כן הוי כחופר בור בשבת. הלא המגן אברהם כתב בסימן ש"כ סקט"ו דבנהר או באר אסור: ד] שכתב יהי' איך שיהי' מה שנהגו לשבור הקרח בשבת אם כן הוי דבר הניטל בשבת שאינו מבטל להמחיצה כבר נתבאר שאסור ואין מנהג בזה. עד כאן בחידושיי. מכל מקום לדעת האומרים בשבת נמי ביטול לעולם בעי שפיר יש ללמוד מכפור שאינו ממעט בחלון דהוא הדין שאינו מבטל מחיצה. וכיון לדידהו מותר לטלטל ראוי לחפש היתר גם לדיעה אחרת דסגי בביטול לאותה שבת: ב) ונראה דהנה בתוספות סוכה (דף י"ג:) דירקות המחוברין לא מביאין ולא חוצצין ואפילו בשעה שאין מתנענעין עיין שם. והנה דין חציצה דהיינו מיעוט חלון כדין מחיצה. שאם אינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' אינה מחיצה. הכא נמי אם אינה עומדת ברוח מצוי' אינה ממעט בחלון. והנה גבי מחיצה שאין יכול לעמוד ברוח מצוי' מפורש בגמרא בספינה שאם יכולה לעמוד ברוח מצוי' דיבשה אף שאין יכול לעמוד ברוח מצוי' דים הוי מחיצה. ואף דספינה היא בים. ושם הרוח שאין יכול לעמוד בה מצוי'.

שמע מינה דאינו תלוי בסופו לסתור רק בחוזק המחיצה. שאם יכולה לעמוד ברוח מצוי' דיבשה יש לה חוזק בעצמה. ואף שעכשיו היא בים לית לן בה. וכמו כן להיפוך במחיצה חלושה שאין יכולה לעמוד ברוח מצוי' דיבשה. אף שעכשיו עומדת בתוך בית או חצר שאין הרוח מזיזה. לא הוי מחיצה. כמו שכתב המגן אברהם סימן תר"ל סקט"ז. הוא הדין לענין אהל וחציצה בפני טומאה כיוצא בזה. ונראה שזה טעם השלג והכפור שאין מביאין ולא חוצצין משום שהם מים בעצמם שאין להם חוזק בעצמם וחום המצוי שיבא עליהם ימסם לא חשיבו אהל וחציצה, ועל כן אפילו בימות החורף שעכשיו אין חום. מכל מקום החציצה קלושה בעצמה. ודומה למחיצה שאין יכולה לעמוד ברוח מצוי' שעומדת בבית שאין רוח. מכל מקום לא הוי מחיצה. והכא נמי לא חשיב אהל וחציצה. והוא הדין שאין מבטלין מחיצה כיון שלמדנו מהא דאהלות דמחיצה שאינה עומדת בחום דומה לאינה עומדת ברוח. ואם כן אף עכשיו אין חום אינה מחיצה. וכל שכן שאינה מבטל מחיצה מקל וחומר דמתבן: ג) אך ראיתי בחתם סופר חלק אורח חיים סימן פ"ט בשם שב יעקב שהוקשה לו לפי דברי הרב המגיד בטעם זרק לבור מליאה פירות פטור דפי' הרב המגיד משום דאין המחיצות ניכרות. והם דברי רשב"א שבת. ובהיות הקרח הא אין המחיצות ניכרות. ותי' הש"י לא נתחוור. והוא ז"ל כתב דהא לגבי דרבנן אין פירות מבטלין כדברי תוספות שם. ועוד פי' הסוגיא דלא כהרב המגיד יעוין שם. ולפי דברים אלו דחשיב אינו ניכר אני תמה דהא מה שהנהר חשיב מחיצה להעיר שגבוה מקרקעות הנהר ומתלקט עשרה מתוך ארבע הוא מתורת גוד אסיק מחיצתא. והוא הלכה רווחת פרק כל גגות (פ"ט.) לרב דקיימא לן כוותי' לגבי שמואל במחיצות שאין ניכרות לא אמרי' גוד אסיק. וכן הוא בשלחן ערוך סימן שמ"ה סט"ז.

ולא תקשה חריץ שבין שתי חצירות מלא מתבן מערבין שנים כיון שקרקעות החצר גבוה מקרקע החריץ אין זה רק משום גוד אסיק. והא אין המחיצות ניכרות. לא קשה מידי שהרי בחריץ שני החצירות אסורין להשתמש. שיד שני החצירות שולטות שם. ושוב אין שום חצר דרה בחריץ ושניהם מותרין אלא דאי אפשר להתיר דאם כן יאסרו זה על זה ומהאי טעמא לזה תשמישו בנחת ולזה בקשה נותנין לזה שתשמישו בנחת. ושוב אין אותה שתשמישה בקשה אוסרת כיון שאסורה להשתמש] ואין צריכים החצירות למחיצות החריץ רק להפסיק בין חצר אחרת ממש. ולענין זה אין צריך גוד אסיק שכל חצר עומד בפני' מחיצת החריץ ממש שלא תוכל לאסור על חברתה. ואף דחצר עצמה אין לה מחיצה דגוד אסיק הא לא אמרינן במחיצות שאין ניכרות. מכל מקום לא תוכל לאסור על חצר האחרת. דומה לחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה וגדולה יש לה גפופים שאין קטנה אוסרת על הגדולה. הכא נמי כיון שמחיצות החריץ עומדים בפני הגדולה לא תוכל לאסור על החריץ כל שכן על חצר שמעבר שני לחריץ. ועיין עירובין (דף ה') ברש"י דיבור המתחיל ומר סבר קורה משום מחיצה. צריך מיעוט ד' דמחיצה עשוי' לפחות מארבע לאו מחיצה. ומכל מקום במיעוט ד' סגי וכל המבוי ניתר כיון שבסוף המבוי יש מחיצה, הכא נמי כיון שבחריץ היא סוף החצר יש מחיצות גם החצר ניתר. אבל בעיר שגבוה מהנהר שההיתר משום גוד אסיק הא לא אמרינן גוד אסיק במחיצה שאינה ניכרת: ד) מכל מקום יש לומר כיון שהכפור נימס בפני השמש ואז יהי' מחיצה ניכרת חשיב גם מעכשיו ניכרת. ובכיוצא בזה יש לפסוק לפי ענין שעת הדחק. ואם רואין שאם יחמירו להם יהי' מרבות עם יפרוצו באיסור הוצאה יש להתיר. וכן נהגו בעיר גדולה לאלקים ווארשא להתיר על סמך מחיצות הווייכסעל: נאום הדו"ש הק' אברהם. סימן רצג. ב"ה יום ו' עש"ק ד' כסליו תרס"ב.

שלום לכבוד הרב הגדול חו"ב המפורסם כו' מו"ה... מו"צ דק"ק אנטווערפין: א) דבר העיר אשר הנהר מחיצה שלה מצד אחד והוא מחיצה טובה כי יש שם גדודים גבוהים. ואף בימי הקור נשאר מחיצה הם הגדודים. אך שיש שם גשר רחב ובין העיר לגשר אין שום מחיצה. אולם ספינות עוברים תחת הנהר ובעת שעוברים פותחין הגשר כדי שיוכלו לעבור והגשר נפתח כמה פעמים ביום. וכבודו נשען על ספר אוהל יעקב הובא בשערי תשובה סימן שס"ג דכהאי גוונא חשיב כמו דלתות ראויות לנעול. הכא נמי הואיל וראוי לפתוח הגשר ואז יהי' המחיצה להדיא. הנה ספר אהל יעקב אין אתי. ומצד הסברא אינו דמיון. דעיקר טעם בדלתות משום שעשוים לכך לנועלם ואין בהם צורך אחר. על כן הם טפלים אל החצר ושייכים אליו. ואף שאין נעולים בפועל ממש סגי בראוים לנעול. וראב"ן כתב בסימן שמ"ט דכמאן דנעילי דמיא. מכל מקום עיקר ההיתר משום ששייכים לחצר וקיימי מחיצות. אבל מחיצות הנהר שמתחלקת על ידי הגשר ועתה אין שום מחיצה. והגדודי כל זמן שאין נועלים אותם על ידי גוד אסיק מה שייכות יש להם אל העיר, ויהי' ההיתר משום ראוי לבד לא שמענו: ב) ויש להביא ראי' מתוספתא פרק ז' דעירובין מודים חכמים לר"י שזה פותח דלת קרפיפי ונועל רשות הרבים וזה פותח דלת קרפיפי ונועל רשות הרבים ומערבין ונושאין ונותנין באמצע עיין שם. ולמה לי פתיחת הדלתות הא ראוי לפתיחה. ואפילו למאן דהצריך ברשות הרבים נעילה. מכל מקום בדלת אחד סגי שיהי' ג' מחיצות דאורייתא נסתלק רשות הרבים. ושוב סגי בראוי לנעול גם הרביעית. כמבואר בתוספתא עירובין דף ו') לפר"י. ולדעת אבן העוזר גם לרש"י סגי בדלת אחד נועלת. ול"ל פתיחת שני הדלתות. אך הוא הדבר. משום דעשיית הדלתות לצורך הקרפיפות ולא לנעול רשות הרבים:

ג) מיהו ראי' גמורה אין מתוספתא דאיכא לאוקמי בדלתות שאין בהם צירין. כעין הדלת שבמוקצה עירובין (דף ק"א.) דאין להם ציר. [עיין שם בגמרא] ופרש"י דמשום שאין משתמשין שם אין עושין בה דלת כראוי. וכל שכן קרפף דהיינו היקף גדול להכניס שם עצים לאוצר כמו שפרש"י ריש פרק עושין פסין דתשמישתן עוד פחות ממוקצה. כמבואר במשנה שם. אין עושין צירין לדלתות. ועל כן אסור לפתוח. כדמסיים שכל מחיצה הנעשית בין שוגג בין מזיד. מורה שיש כאן איסור בפתיחות. ואף דתני פותח הגיה הגר"א ז"ל פתח. וכיון שנחשב בנין מחדש אין להתיר משום ראוי. דפנים חדשות באו לכאן. ולא מחוסר קריבה לבד רק מחוסר בנין. אך יש לפרש התוספתא ביש צירין. אך מפני שאין עשויין לסתום רשות הרבים ונחשב בנין חדש לגבי רשות הרבים. ע"כ אסור לפתוח לנעול רשות הרבים, באופן שמתוספתא אין ראי' גמורה. מכל מקום הסברא שזה אינו דומה לדלת ראוי' לנעול: ד) אך יש מקום להתיר מהא דעירובין (דף ע"ח:) חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבע מערבין שנים ולא אחד. אפילו מלא עפר משום דלא מבטל לי' אין חוצץ שבטל המחיצה. והכא נמי כיון שהגשר עשוי לפתוח כמה פעמים ביום. ולא מבטל לי' אפילו לשבת אחת. אינו מבטל המחיצה דגדודי הנהר: ה) אך יש לחלק דהתם לא מבטל ועתיד ליטלם מתוך החריץ. מה שאין כן גשר זה אף שעתיד לפתוח שוב עתיד לנעול. ואי אזלת בתר סופו לפתוח נזיל בתר סופו לנעול. וע"כ יש לומר שורת הדין בזה כל זמן שנעול דינו נעול וכל זמן שפתוח דינו פתוח. וחילוק זה מבואר בסוכה (דף כ"ז: כ"ח.) שמחלק בין סדין לפקק החלון דסדין לא מבטל לי' פקק מבטל לי'. ובודאי אין הפי' מבטל לי' לגמרי שלא לפותחו עוד. דאם כן חייב חטאת גם לרבנן. ועוד דדומיא דקשור ותלוי שעשוי לפתוח ולנעול. רק זה נקרא ביטול שינעול ויפתח.