שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 91

והלחיים דקים מן הכתלים והקנים של צורת הפתח ועודף עובי הקנים של צורת הפתח הלאה מעובי הלחיין לצד פנים יותר מטפח בכל קנה וקנה. זה תורף השאלה לפי מה שציירתי הענין בדעתי: א) תשובה לכאורה יש לפקפק יען הקנים אינם נראים בתוך המבוי. רק שניכר מבחוץ מה שבולט מן הקנים לצד פנים להלאה מעובי הלחיין שהעמידו להאריך המבוי עם צורת הפתח. ולא מצינו בגמ' שנראה מבחוץ יהי' מועיל לצורת הפתח. בפרט למה שכתב הרא"ש פרק קמא דסוכה דנראה מבחוץ אינו מועיל לטפח דסוכה. ואינו מועיל אלא לשבת במבוי שיש לה שלשה מחיצות. ואין צריך הלחי אלא להיכר. מה שאין כן בצורת הפתח דרק משום מחיצה: ב) ועוד יש חשש ביותר יען דעת הרבה ראשונים שגם בזמן הזה יש רשות הרבים ואנו סומכין על הפוסקים המקילין. יען אפילו ברשות הרבים גמור אם יש צורת הפתח משני צדדים מהני מן התורה דלא אתי רבים ומבטלי מחיצתא וכן כתב הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן שס"ד סעיף ד'] ובדרבנן סומכין על המקילין. מה שאין כן בצורת הפתח הזה דלא מהני מדאורייתא לפי דברי הרא"ש הנ"ל ולא נשאר אלא צורת הפתח שמעבר השני. ואפשר דבכהאי גוונא אתי רבים ומבטלי מחיצתא. דלא מצינו בגמרא אלא בשם ב' מחיצות לא אתי רבים ומבטלי. מה שאין כן בשם ג' מחיצות ועיין באבן העוזר בחי' למסכת עירובין (דף ו') כתב דבשם שלשה מחיצות גמורות ודאי לכולי עלמא לא מהני עיין שם. ועוד דרמב"ם וטור פסקו ד' מחיצות דאורייתא. וכיון דנראה מבחוץ מדאורייתא לא הוי מחיצה. ואין כאן ארבע מחיצות לשויי רשות היחיד ושוב הוי רשות הרבים גמורה כיון דרבים בוקעין: ג) אך יש לומר דכנגד הלחיין הלא ניכרים הקנים מבפנים ונראה מפנים והוה לכנגד הלחיין מחיצה מעליא. וממילא הוה מחיצה לכל המבוי.

וכהא דאיתא בעירובין (דף ד':) הי' גבוה מעשרים ובא למעטן כמה ממעט. כמה ממעט כמה דצריך לי'. אלא רחבו בכמה. ר' יוסף אמר טפח. אביי אמר ארבעה. ובדף ה' דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מר סבר קורה משום היכר וסגי בטפח שיש היכר למשתמשים תחת הקורה. ומר סבר קורה משום מחיצה. ופרש"י דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרי' יורד וסותם. וכיון דלא הוי מיעוט ארבע הוה מחיצה העשוי' לפחות מד' וקיימא לן בכל דוכתא מחיצה העשוי' לפחות מד' לאו מחיצה הוא. דאין רשות היחיד לפחות מארבע טפחים כו' עד כאן לשונו. הרי דמכל מקום במיעוט ד' משתרי כל המבוי. ואף דלגבי שאר המבוי לאו מחיצה הוא. כיון דהוי מחיצה לאותם ד' ושם מחיצה עלי' ממילא חשיב שכל המבוי יש לה מחיצה. והכא נמי בצורת הפתח הזה כיון דהוי מחיצה לכנגד הלחיין שהעמידו הוי מחיצה לכל המבוי: ד) אך יש לשדות נרגא בהוכחה זו לפי מה שכתב באבן העוזר בחי' ריש כל גגות והתוספת שבת סימן שע"ד בגג הבולט לרשות הרבים מצד אחד ואין בבליטה ההוא ארבע הוא רשות היחיד. דאף שבצד שבולט לא אמרינן גוד אסיק במחיצה שאינה ניכרת. מכל מקום הא נעשה רשות היחיד בשלשה מחיצות שאין הגג בולט משלשה צדדין. ושלשה מחיצות דאורייתא ומחיצה הד' צריך רק שלא יהי' נפרצה במלואה למקום האסור לה. וכיון שאין בבליטה ד' הרי נפרצה למקום פטור עד כאן דבריו. ועל כן במבוי סתום שיש לה שלשה מחיצות. וקורה צריך רק שלא יהי' נפרצה במלואה למקום האסור לה. וכיון שמיעוטו ד' ואותם ד' טפחים הסמוכין לרשות הרבים הותרו. ממילא שאר המבוי מותר בשלשה מחיצות. ששאר המבוי מופלג מרשות הרבים ד'. ואינו נפרצה לרשות הרבים רק לאותם ד' טפחים שהותרו בקורה. והרי המבוי נפרץ למקום המותר לה.

ולדעת הרמב"ם דפסק ארבע מחיצות דאורייתא צריך לומר דמכל מקום סוגיא זו אזלא למאן דאמר שלשה מחיצות דאורייתא. ואם כן בנידון דידן להרמב"ם דד' מחיצות דאורייתא יאסור. ואפילו להפוסקים ג' מחיצות דאורייתא יש לחוש דבשלשה מחיצות אתי רבים ומבטלי מחיצתא כדברי אבן העוזר הנ"ל [דמסתמא הוא מפולש גם בצד האחר ומתקן שם בצורת הפתח]: ה) אך יש להתיר מהא (דבדף ז':) מבוי שנפרצה במלואה לחצר ונפרצה חצר כנגדו זה כנגד זה אסור משום דמחזי כמפולש. כן פרש"י בדיבור המתחיל ומבוי אסור. (ובדף ח'.) בדיבור המתחיל ובשעירבו עיין שם. אבל אינו אוסר משום פירצת מלאה שגיפופי החצר אינם נראים במבוי והוה מפולש ממש. ועוד דאין כאן רק שתי מחיצות ולא מהני נראה בחוץ. הכא נמי אף על גב שקנים של צורת הפתח אינם נראים במבוי מותר. ואפילו הרי"ף והרמב"ם שכתבו דהוי מבוי מפולש. מכל מקום לא אסרו אלא משום פילוש. אבל לא משום שאין למבוי אלא שתי מחיצות שמן הצדדים דמצד השני אין לה רק לחי ומצד הפירצה אינו נראה במבוי כלום ולא חשיב מחיצה. דנראה בחוץ לא חשיב מחיצה. ולא מהני רק בלחי להיכר אבל לא במחיצה שלישית. אלא ודאי מחיצות החצר מועילים גם למבוי שכלה לה, ומה שמבואר בגמרא דפליגי בנראה מבחוץ היינו שלא יאסור החצר על המבוי וצריך המחיצה לחלק החצר והמבוי לשנים. בזה אי אפשר שמחיצות החצר יועילו למבוי וצריך לבא מחמת נראה מבחוץ. אבל לעשות רשות היחיד שפיר תועיל מחיצות החצר למבוי שהכל רשות היחיד אחד. אף שאינו נראה בתוך המבוי: ו) אך יש לדחות דצריך לטעם פילוש אם לא נפרצה החצר כנגדו כנגד כל פירצות המבוי רק כנגד מיעוטה. וניכר מקצת מחיצות החצר במבוי. ועדיין רוב הפירצה מחיצה כנגדה ועומד מרובה על הפרוץ הא חשיב מחיצה גמורה ומטעם פילוש אסור.

דמפולש לא משתרי בעומד מרובה אלא בצורת הפתח. כמבואר בתוספות עירובין (דף צ"ד.) סוף דיבור המתחיל מ"ש יעוין שם ובמהרש"א שם. וכן מוכח (דף ה'.) גבי מבוי שנפרש מצידו כלפי ראשו אם יש שם פס ארבע מתיר פירצה עד עשר דכתב בספר האשכול דהיינו דוקא שאין פרוץ מרובה על העומד שבצד זה. ואף על פי כן מוקי לה הגמרא (דף ו') דאיכא גדודי. ואם לא כן אוסר משום מפולש: ז) אך עדיין יש הוכחה לפי פי' ר"ח שהביאו התוס' דר"י אפילו זה כנגד זה. ומדקאמר סתמא משמע אפילו זה כנגד זה לגמרי. ורב לא פליג אלא מטעם פילוש. אבל בהא לא פליג אר' יהודה. במה דמוכח מר' יהודה דמחיצות החצר מועילות למבוי. הגם שלכאורה יש לדחות דשאני התם דאפילו יאסר המבוי החצר מותר בגפופין. וכיון שפירצת המבוי לרשות הרבים המפסיק בין המבוי לרשות הרבים לא הוי מפולש. וחשיב סתום במקום שנפרצה לרשות היחיד. אבל הכא אם תמצא לומר שהמבוי אסור גם כנגד הלחיין. יאסר משום פירצת מלואה למבוי. יש לומר כיון דפירצת מלואה למקום האסור לה אינו אלא מדרבנן. ומדאורייתא רשות היחיד הוא, והרי המבוי נפרץ לרשות היחיד ומותר כנ"ל. הנה יצאנו מחשש איסור תורה ובדרבנן סומכין על האומרים שאין רשות הרבים בזמן הזה וגם שלשה מחיצות דאורייתא: ח) ולכאורה יש לדחות דלא יצאנו מחשש איסור תורה. דכנגד הלחיין שנפרץ במלואה למבוי האסור בטלה המחיצה שמעבר המבוי. ונמצא שגם בין הלחיין אין לה רק שלשה מחיצות, דלא מהני בזה כנ"ל. אך הא ליתא דלשיטת אבן העוזר והתוס' שבת דאין צריך מחיצה רביעית רק כדי שלא יהי' נפרץ במלואה למקום האסור לה. אבל בגג שלמעלה מעשרה אין צריך לה רק שלשה מחיצות דאורייתא. אי אפשר לומר דטעם איסור פירצת מלואה למקום האסור לה משום דמבטל המחיצה שמן העבר ההוא. דאכתי אית לה שלשה מחיצות.

אלא צריך לומר דזה איסור בפני עצמו. דאף שיש לה מחיצות כראוי מכל מקום אם נפרץ במלואה למקום האסור לה אסור. ועל כן כתב באבן העוזר סימן שנ"ג דאף בחורי רשות היחיד דאין צריך שום מחיצה אוסר פירצת מלואה למקום האסור לה. ואם כן אין לנו שום ראי' שפירצת מלואה מבטל המחיצה שמעבר ההוא: ט) ולדעת הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן שמ"ה סעיף כ"ג בתוך שני חצאי לבינה דנפרץ למקום האסור לה, ואפילו למקום פטור מקלקל המחיצה שמעבר ההוא עיין שם היטב. על כרחך צריך לומר דלא כאבן העוזר הנ"ל דאין צריך מחיצה ארבע רק כדי שלא יהי' נפרצה במלואה למקום האסור לה. אלא אדרבא הא דאוסר נפרצה במלואה למקום האסור לה. הוא משום דנתבטל מחיצה שמעבר ההוא. ומדרבנן צריך מחיצה רביעית (לחי או קורה ובחצר שני פסין] ואם כן נידון דידן ממה נפשך מותר. דלשיטת הרב מלאדי יש ראי' מהא דהי' גבוה מעשרים ובא למעטו. ולשיטת האבן העוזר יש ראי' ממבוי שנפרץ לחצר: דברי הדו"ש הק' אברהם סימן רצ. לרב אחד. שאלה. אי מותר להעמיד הקנה של צורת הפתח בתוך גן זרוע מחמת שהגן מוקף גדר. ובספר מקור חיים מערער על זה דהנה כתב שם בתיקון עירובין וז"ל עוד ראיתי שתוחבין הקנים של צורת הפתח בתוך הבית עד לארץ או בתוך המוקף מארבע רוחותיו בפנים. והא ודאי לאו כלום הוא כי הלחי בעי' שתעמוד בחוץ בשביל היכר. דמה שעומד בתוך דבר המוקף לאו כלום הוא. דדבר המוקף כמאן דמליא דמי עד כאן לשונו: א) תשובה. הנה אף לפום ריהטא דלישנא אחת דבר המקור חיים. אבל האמת יורה דרכו דשתים זו שמענו מדברי המקור חיים. ומשני טעמים פוסל המקור חיים. טעם הראשון הוא משום דלא הוי היכר. וטעם השני משום דדבר המוקף כמאן דמליא דמי. כן נראה לי: ב) והנה לטעם ראשון נראה ברור ופשוט דאם הקנה גבוה מן הגדר עשרה טפחים דמהני.

דהרי ניכרין עשרה טפחים העליונים. רק אם הי' עשרה טפחים העליונים באויר הי' מחיצה שהגדיים בוקעין בה. אבל כגון הכא שיש מחיצה תחתיו מחיצה העליונה לבד מתרת. וראי' לזה דהא איכא למאן דאמר בפרק עושין פסין (דף כ"ה) דהעושה מחיצה על גבי מחיצת הקרפף דמהני והועיל לשוויי מוקף לדירה. ואף דאנן קיימא לן כמאן דאמר דלא הועיל היינו משום דבלאו הכי היתה מוקפת מחיצות ולא חידש בה מחיצות. אבל בזה מודה דהמחיצה עליונה מתרת ודו"ק: ג) אולם לפי טעם השני יש לעיין. דהנה בהא דהרחיק ממחיצת הקרפף ארבע ועשה מחיצה דמהני כתב הרא"ש הטעם משום דבעשיית מחיצה חדשה סותר הישנה. וכן הוא בשלחן ערוך אורח חיים סימן שנ"ט סעיף ע' דמבטל הישנה. והכא נמי אם הגדר שעומד מבחוץ רחוק ארבע מהקנה שעומד מבפנים להגדר. הגדר מבטל להקנה של צורת הפתח ודו"ק. והיינו כשהגדר גבוה עשרה מבטל להקנה. אף אם גבוה הרבה מהגדר. כמו במחיצת הקרפף. דאין צריך שיהי' המחיצה פנימית בגובה כל החיצונה רק אם גבוה עשרה מהני כמו שכתב הפרי מגדים באשל שם סק"י: ד) אך נראה דאין ראי' משם. דהנה שם בגמרא בהא דעשה מחיצה על גבי מחיצה דלא מהני. קאמר דמודה דאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל מאי טעמא הואיל והדר על גבי מחיצות העליונות הוא דר. והיינו משום דמחיצות התל אינם בפנים. והוא הדין בהרחיק מן המחיצה ארבע ועשה מחיצה דאין מחיצה החיצונה נראית בפנים ועל כן מהני מחיצה פנימית לשויי מוקף לדירה. ואף שאין מחיצה הפנימית מכסה כל החיצונה רואין כאילו עלתה עד למעלה. דרשות היחיד עולה עד לרקיע ואמרינן גוד אסיק מחיצתא, מה שאין כן הכא מתיר הצורת הפתח אף שאינו נראה במבוי כמו שכתב הרא"ש בפרק קמא דשבת בבית שאין תוכו עשרה וקרוי' משלימו לי'.

דאם חקק בה ארבעה על ארבעה מותר לטלטל בכולו, וכתב הרא"ש דאף דבפנים אין מחיצה עשרה במקום אחד. מכל מקום מחיצות חיצונות שגבוהות עשרה מתירות אותו. וכיוצא בזה כתב הריטב"א והמהרש"א בפרק כל גגות בהא דעמוד גבוה עשר הוי רשות היחיד לענין שבת אף בלא גוד אסיק משום דמחיצות שומרות אותו מבחוץ יעוין שם: ה) אולם יש להביא ראי' מהא דפרק כל גגות בחצר גדולה שנפרצה לקטנה דאם השוה את גיפופי' גדולה נמי אסורה משום סילוק מחיצות עיין שם (דף צ"ב:). הרי דמחיצה פנימית מבטלת להגיפופי והכא נמי הגדר מבטל להקנה כנ"ל אף שהקנה גבוה הרבה מהגדר. דעל זה שוב יש להביא ראי' מדברי הפרי מגדים הנ"ל דאף שהמחיצה הפנימית נמוכה מהחיצונה מבטלת להחיצונה כנ"ל. אבל מכל מקום נראה דלא דמי להא דהרב פרי מגדים דהתם אמרינן גוד אסיק מחיצה לבטל מחיצות החיצונות ולשוי' רשות היחיד. מה שאין כן הכא לא אמרינן גוד אסיק להחמיר ולשוי' כרמלית ודו"ק: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן רצא. ב"ה יום ב' לך תרנח"ל. שלום לכבוד הרב החריף ובקי מו"ה שלום ארי' נ"י האבד"ק בזין: על דבר הספק שבזוית אחד מהטעליגראף עמוד אחד עומד בתוך חצר. שהמקור חיים בתיקון עירובין כתב דאם הצורת הפתח עומד במקום המוקף מחיצות לא מהני משני טעמים. חדא דצורת הפתח בעי היכר וכאן אין היכר כלל. ועוד משום דביתא כמאן דמליא דמיא: א) והנה מה דפשיטא לי' דצורת הפתח בעי היכר לדידי לא נראה כן. דלא מצינו ענין היכר רק היכא שיש מחיצות המתירות מדאורייתא רק מדרבנן בעי היכר דהיינו בשלשה מחיצות. מה שאין כן בצורת הפתח שמועיל בכל הד' מחיצות משום שהפתח הוא כמחיצה ויש כאן ד' מחיצות. למה לי להיכר. וחילא דידי מהא דכשר צורת הפתח אף דגבוה יותר מעשרים אף דכל דבעי היכר לא מתכשר למעלה מעשרים.

דקורה שהוא למעלה מעשרים פסולה, דכל שהוא למעלה מעשרים אף היכר קצת לא הוי כדמוכח מרש"י עירובין (דף ד':) דיבור המתחיל מאן דאמר טפח. דאף דקורה משום מחיצה. מכל מקום פסולה למעלה מעשרים משום דבעי היכר. וקשה האיך ארכבי' אתרי רכשי. קאמר קורה משום מחיצה וקאמר דבעי היכר. אך דס"ל דאף דקורה משום מחיצה, בעי היכר קצת דלא עדיף מלחי, דאף דקיימא לן לחי משום מחיצה. מכל מקום בעי היכר קצת כמבואר בגמרא. וכן דעת התוספות סוכה (דף כ"ב:) דיבור המתחיל אבל דאף מאן דסבירא לי' קורה משום מחיצה בעי היכר קצת. מוכח מזה דלמעלה מעשרים לא הוי היכר כלל. הרי דבצורת הפתח לא בעי היכר כלל: ב) גם מ"ש משום דביתא כמאן דמליא דמיא. חוץ מה שסוברים הרבה ראשונים דזה דוקא בבית מקורה כמו שהעיר גם כבודו. גם סברתו אינו מובן דמה מזיק לן כמאן דמליא לענין שלא יצטרף לצורת הפתח. גם הרבה אחרונים חלקו עליו: ג) אך לדידי נראה מטעם אחר לפסול משום דכיון שיש מחיצה המפסקת בין עמוד זה לזה. אין אתה יכול להצטרף עמוד זה לכאן דהא המחיצה מפסקת ביניהם. והוא כמו דאיתא בפרק כל גגות צ"ב: לענין חצר קטנה שנפרצה לגדולה דהיכא דאיכא גפופי גדולה מותרת וקטנה אסורה ובמכנסת כותלי קטנה לגדולה אף הגדולה אסורה כיון שיש מחיצות ביניהם אין יכולים לסתום. וכמו כן הכא כיון שיש מחיצה מפסקת בין זה לזה אין מצטרפין לצורת הפתח. ולפי זה יש להכשיר באם יש בהעמוד עשרה למעלה ממחצית החצר דלזה אין המחיצה מפסקת. וכל שהוא עשרה הוי עמוד לצורת הפתח ויוכשר: ד) אך האבן העוזר סימן שס"ב סבירא לי' דבמחיצה לא משגחי' במה שהיא למעלה מעשרה רק במה שהיא תוך עשרה. לענין אם במה שהוא למעלה מעשרה עומד מרובה על הפרוץ כיון שבתוך עשרה אין עומד מרובה לא נתבטל הפרוץ עיין שם.

ואם כן הכא נמי לענין צורת הפתח כיון שבתוך עשרה המחיצה מפסקת ביניהם לא משגחי' במה שהיא למעלה מעשרה גבוה ממחיצת החצר: ה) אך נראה מגמרא עירובין (דף כ"ה) דלא כוותי' דאיתא שם לענין קרפף שלא הוקף לדירה והעושה מחיצה על גבי מחיצה אר"ח בשבת הועיל וכו' ר' ששת אמר לענין שבת נמי לא הועיל. מבואר מסוגיא שם דמחיצה על גבי מחיצה אף שהמחיצה התחתונה שבתוך עשרה אינה מכשרת. מכל מקום יכולה מחיצה העליונה להכשיר. ואף מאן דסבירא לי' התם דלא הועיל. הוא משום דזה לא מקרי היקף לדירה כיון שלא חידש דבר בהיקף דהרי כבר הי' מחיצה. מה שאין כן לענין תורת מחיצה ודאי הוה עליו שם מחיצה אף שאינו מתיר רק במה שלמעלה מעשרה: ו) ונראה לומר דדבר זה אם מחשבי' מה שלמעלה מעשרה למחיצה במחלוקת שנוי' בדברי ר"י ור"מ בעירובין (דף צ':) ובסוכה (דף ד') דר' מאיר סבירא לי' דאף אמת כלים הוא בת ששה נפקא ל' מחיצות מארון תשעה וכפורת טפח וסבירא ליה דדוקא תוך עשרה מקרי מחיצה כמו שמבואר בדברי רש"י עירובין שם סוף דיבור המתחיל ארון וז"ל אלמא עשרה הוי מחיצה דלמעלה מעשרה לא חשיב לי' רשות תחתיו אלא רשות אחריתא עד כאן. אבל למעלה מעשרה כיון דרשות אחריתא הוא לא חשיב מחיצה מה שאין כן לר"י דסבירא לי' מחיצות הוא הלכה למשה מסיני שפיר יש לומר דגם למעלה מעשרה יש לו דין מחיצה. אך הרמב"ם פרק ב' מהלכות בית הבחירה פסק כר"י דאמת כלים אמה בת חמשה. ואני הבאתי ראי' לדבריו מהא דסוכה (דף ט"ז.) החוטט בגדיש אמר רב הונא לא שנו אלא שאין שם חלל טפח במשך שבעה אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה הרי זה סוכה. וברש"י אף שמגביה החלל לשיעור גובה עשרה אין זה עשייתו. שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי עיין שם.

ואי כר' מאיר דסבירא לי' אמת כלים באמת בת ששה ונפקא לי' מחיצת עשרה מארון הוי פסול סכך דמארון למדנו שהוא פסול סכך מדכתיב סככים עיין שם. אף שגם שהיא פסול מחיצת למדנו כמבואר ברש"י עירובין הנ"ל. מכל מקום פסול סכך ודאי הוא ושפיר שייך לומר תולמ"ה. אלא על כרחך דרב הונא סבירא לי' כר"י דנפקא הלכה למשה מסיני ואין נפקא מינה להסכך בין גובה עשרה לאין גבוה עשרה. רק הוא פסול מחיצות. ולכן פסק הרמב"ם כוותי' : ז) נחזור לענינינו כיון דקיימא לן כר"י שפיר גם מחיצה למעלה מעשרה חשיב מחיצה כנ"ל. והאבן העוזר הי' סבירא לי' דפסקינן כר' מאיר, [וכן באמת פסק הרמב"ם בפי' המשניות אך בהלכה חזר בו] ולכך פסק דמה שלמעלה מעשרה לא חשיב מחיצה. והוא הי' מתרץ לעצמו סוגיא דעירובין דהעושה מחיצה על גבי מחיצה הנ"ל משום דהתם איירי לענין היקף לדירה דהוה רק מדרבנן. והלכה כמאן דמיקל בעירוב ולכך קאמר הגמרא אליבא דר"י דמחיצה על גבי מחיצה מהני. אבל מאחר שהרמב"ם פסק כר"י גם לענין דאורייתא. נאמר שמחיצה למעלה מעשרה מהני ושפיר בנידון דידן אם העמוד גבוה למעלה ממחיצת החצר עשרה טפחים יש להכשיר: ח) אך יש לומר דנאמר במחיצות של החצר גוד אסיק ויהי' גם למעלה המחיצות מפסיקות. אך יש לתרץ על פי דברי התוספות סוכה (דף י"ז.) דיבור המתחיל אילו דלא אמרינן לבוד להחמיר. ואם כן גם גוד אסיק גם כן לא נאמר להחמיר דתרווייהו הלכה למשה מסיני נינהו: ט) אך לכאורה קשה על דברי התוספות מהא דעירובין (דף ט':) רב אשי אמר כגון שרצפו בלחיין פחות פחות מארבעה במשך ד' אמות לרבן שמעון בן גמליאל דאמרינן לבוד כו' עיין שם. הרי דאמרינן גם לבוד להחמיר דיהי' צריך לחי אחר להתירו.