שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 9

ב) הדבר ברור שאין משגיחין לענין הכשר האות באותיות שבצדו. ומהר"י לאנדא לא אמר רק לענין אתוון זוטרין ואתוון רברבין. דלכאורה במה יקרא אותיות אלה רברבין הלא יש עוד גדולים מהם. ובמה יקראו אלה זוטרין הלא יש קטנים מהם. ומותר לכתוב ספר תורה בין בכתב גדול מאוד בין בכתב קטן מאוד. ועיין רמב"ם (פ"ט מהלכות ספר תורה הלכה ה' והלכה ו'). רק מה שבמסורה זה האות מהרברבין היינו נגד אותיות שבספר זה. וכן זוטרין לפי אותיות שבספר זה. ואם גדול מהם יקרא רברבין. ואם קטן מהם יקרא זוטרין וזה פשוט. ובזה חידש מהר"י לאנדא שאם עמוד כולו אותיות גדולות משאר המגילה לא נקרא אתוון רברבין דאותו עמוד כולו כתב גדול. וכאלו כל הספר הי' נכתב באותיות גדולות יותר מכפי הרגיל דלא איכפת לן כלל ומותר לכתוב ספר תורה בין בכתב גדול מאוד בין בכתב קטן מאוד כנ"ל: ג) וכ"ז לענין אתוון רברבין ואתוון זוטרין. אבל הכשר האות ודאי תלוי בעצמו לבד. ורגל הזיי"ן ארוך כפלים מעובי גגו פחות מעט. שנקרא עובי קולמוס. ורגל הנו"ן פשוטה פי שלשה מעובי גגו. עיין בב"י (סימן ל"ו) ובד"מ שם. ובזה אין לשאול כי בודאי באותיות גדולים גם הקו מזיי"ן גדול. ובאתוון זומרין גם קו הנו"ן קטן. דמכל מקום כל אות נמדד לפי גגו. ואם גגו עב גם הקו גדול יותר. ועל כן אף שבאתוון רברבין קו הזיי"ן ארוך. מכל מקום ניכר לכל שזיי"ן הוא מאחר שהגל גדול ועב. ולפי ערך גגו יחשב הקו קטן כמו שצריך להיות בזיי"ן וכו' ולהיפוך בזוטרין שאף שהנו"ן פשוטה קצר הגג גם כן קטן ודק. ולפי ערך הגג ניכר שהוא נו"ן פשוטה. ועל כן אין צריך לשער לפי אותיות שבצדו והכשר האות ופסולו תלוי בעצמו: ד) אך מכל מקום יש לעיין כיון שמכל מקום אפשר התיבה נקראת פז. אף שהאות נידון בפני עצמו ובפני עצמו היא נקראת נו"ן.

מכל מקום אפשר התיבה אינה נקראת פן. ולא עדיף מתיבה אחת שנראית כשתים דפסול דאין התיבה נקראת כהלכתא. אך לזה יש תיקון שיאריך הקו עד שיהי' נראה נו"ן פשוטה. דאין לחוש משום שלא כסדרן. כיון שהאות גם מתחילה הי' נו"ן. רק לענין הכשר תיבה. לא איכפת לן בשלא כסדרן. למה הדבר דומה להא דמבואר בב"י (סימן ל"ב) והובא בט"ז (שם ס"ק כ"א) בכתב לאבותיך מלא וא"ו שיש תיקון למחוק הוי"ו ולהמשיך הב' מלפני' עד שיהי' נראה כתיבה אחת. ולא אמרינן דבשעה שמחק הוי"ו נתבטלה התיבה וכשמשך חשיב תיבה חדשה דפנים חדשות באו לכאן והוי כתיבת התיבה של לאבותיך אחר שארית הפרשה שלאחריו והיא שלא כסדרן. אלא דשלא כסדרן לא איכפת לן רק באותיות. וכן חק תוכות לא מיפסל בתיבה. ואם כתב שתי תיבות נראית כאחת וגרר צידי אותיות שבין התיבות עד שנראית כשתים כשר וזה פשוט. מכל מקום אף אם אין באפשרי להמשיך הנו"ן. נראה לי דיש להכשיר מאחר שקריאת התיבה פז הוא מחמת טעות דמוכח באות עצמו שאם יביט בנו"ן פשוטה בפני עצמו יראה שהוא נו"ן. לא חשיב אין התיבה נקראת כהלכתא כנ"ל: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן יב ב"ה אור ליום ד' שמות עת"ר לפ"ק. שלום לכבוד בן בני הרב הגדול החסיד וכו' מו"ה דוד נ"י: א) הנה שאלתך בפרשה שבתפילין שבצד"י נמצא כתב יבש עד שממלא כל החלל. ותינוקים קצתם קורין כתיקונו וקצתם שלא כתיקונו. וענין ההכרה משום שהכתב אינו כל כך שחור כמו הדיו של האותיות. ועיניך ראו דברי הנוב"י בגט כהאי גוונא שמכשיר על ידי ההיכר בין שחור ביותר או דיהה. וכתב שהוא דין המבואר אהע"ז (סימן קכ"ה סעיף ח') בנפל טיפה תוך אות שאם אין צורת האות ניכרת פסול. ויש מחמירין אפילו צורת האות ניכרת.

ושם הב"ש והח"מ מכשירים בדיעבד, וכתב הנוב"י דצורת האות ניכרת היינו מחמת שאינו שחור כל כך בתוך החלל עכת"ד: ב) ואיני יודע מנין לו זה הפי'. ופשטא דמלתא שאין ממלא כל החלל. ובס' ג"פ בשם הרד"ך דצורת אות ניכרת שאינה נוגעת בצידי האות. והוא חולק עליו דאפילו נוגעת בצידי האות אם ניכרת כשר. והנה הרד"ך הא מפרש להדיא באינו ממלא. והג"פ לא חולק עליו רק דאפילו נוגעת כשר. אבל לא חולק לומר שאפילו ממלא כל החלל כשר. שלא כתב אפילו נוגע בכל צידי האות. ולפי זה בדין הנ"ל שממלא כל החלל רק שדיהה אין לנו ראי' מזה להכשיר. ג) ומצד הסברא נראה לי שאם אף במקום שדיהה אין מראה הקלף נראה מחמת שהדיו הדיהה מכסה עליו חשיב אין גויל מקיף. שצריך להיות מראה הגויל. ואף לגרור הדבק לא מהני כיון שהוא בכל תוכו ודומה לאלו נדבקו שני אותיות מראש לסוף דלא מהני גרירה. ועוד דבסת"ם צריך ההיכר בין דיו לקלף לא בין דיו לדיו כנ"ל. אך זה בסת"ם דהלכה למשה מסיני שיהי' גויל דוקא. אבל בגט שהכתב יכול להיות כל דבר. גם המקום שכותב עליו יכול להיות כל דבר. הוא הדין בשחור הרבה על גבי שחור מעט שפיר דמי. ואם התינוק קורא אותה כתקנה כשר: ד) האומנם כי יש לעיין גם בגט לדעת ספר התרומה שפוסל בגט אותיות הנוגעין. משום דהשני אותיות חשובין כאות אחת. ולא יועיל בזה קריאת התינוק שקוראים שתי אותיות. הכא נמי כיון דאות מקצתה שחור הרבה ומקצתה דיהה מצטרפין והכל אות אחת [וכ"כ הנוב"י בעצמו שם] הכא נמי כיון שהחלל ממלא הרי הכל גולם אחד של דיו ואין חלל כלל. מיהו גם בנוגעין כתב הב"ש להכשיר במקום עיגון. ועל כן גם בזה במקום עיגון כשר: ה) ונידון דידן גם לנוב"י פסול כיון שלא נתברר הכשרו על ידי תינוק שמקצת תינוקות אין קורין כתיקנו.

אך בתינוק קורא כהלכתו לדעת הנוב"י כשר גם בסת"ם. שהרי ראייתו מדמכשירין בניכר האות בדיעבד. ובספר תורה מכשירין יותר אפילו לכתחילה ובש"ע (סימן ל"ב) נפל טיפת דיו בתוך האות ואינו ניכר צורת האות פסול. משמע בניכר כשר. ורמ"א לא הגיה עליו כמו שהגיה באבן העזר. משמע בתפילין מתירין יותר. כדי שלא להצריך גניזה לדבר שבקדושה וחשיב דיעבד. ואם כן הנוב"י שלמד דינו מהא דפרידתם ניכרת גם בסת"ם כשר. אך אין דקדוקו נראה בעיני: דברי אביך זקינך הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן יג תשובה לפרצאווי. א) כתב הפרמ"ג (סימן ל"ב סק"ה) באשל אברהם. דמי שכותב בימין ורוב מלאכתו בשמאל או להיפוך לא יכתוב תפילין. דלענין הנחה יש דיעות דר"י מפריז וטור וסמ"ק סוברים דאזלינן בתר כתיבה דבה קושר ובשני' מניח. ובעה"ת סובר דאזלינן בתר יד כהה. ואם כן יש לספק שמא הלכה כבעל התרומה ומניח ביד שכותב בה שהיא היד כהה וקושר בשניי'. ונדרוש וקשרתם וכתבתם דביד שקושר בה דוקא כותב סת"ם. ואם כן לא מצי למיכתב ביד שדרכו לכתוב תמיד מחמת ספק הנ"ל. ואף דהסוברים דאזלינן בתר יד כהה לא דרשו דביד שכותב קושר. היינו משום דקרא דיד כהה מפיק מדרשא זו עיין שם: ב) ולא נראה לי דאף שדרש זה מצינו בהגהמי"י (פ"ב מהלכות תפילין וט"ז יו"ד סימן רע"ז). זה לפי הדרש דהנחת תפילין בשמאל נצמח מדקשירה בימין. דדרשינן וקשרתם וכתבתם מה כתיבה דרכו בימין. על כן נוכל לדרוש מה קשירה כו'. דהא אי לאו שאמרה תורה לקשור בימין הי' אפשר לקשור בשמאל ולהניח בימין. ואף על פי כן אמרה תורה לקשור בימין. הוא הדין כתיבה דוקא בימין. אבל הפרמ"ג דאזיל להפוסקים דאזלינן בתר יד כהה. ממילא אי אפשר לקשור אלא בימין. ואין למדין אפשר משאי אפשר.

ואפילו לר' פפא נדה (דף ל"ז:) בהיקש דנין אפשר משאי אפשר דעל כרחך הקישן הכתוב. הא כתבו התוס' שם דזה דוקא בשאין צריך ההיקש לדבר אחר. והכא צריך לכל שאינו בקשירה כגון אשה ועבד כו' אינם בכתיבה: ג) ועוד יש לדון בעיקר סברת הפרמ"ג דאף להסוברים דאזלינן בתר יד כהה ומניח תפילין ביד שכותב וקושר בשני' ולא דריש מה כתיבה בימין. משום דדרשא דיד כהה מפיק מהיקשא. ולא אמרינן דלא יניח כלל. ביד שעושה בה מלאכתו לא. שאינה כהה. ביד שכותב לא. שבה צריך לקשור. ולהניח ביד שקושר בה אי אפשר. אלא דזה אינו דעל כרחך צריך להניח תפילין אם כן להיפוך כשנדרוש מה קשירה ביד שעושה רוב מלאכתו. אף כתיבה בה יכתוב. והא אי אפשר. דכיון שאינו כותב בה אם יכתוב בה יחשב כלאחר יד לענין שבת. וכיון דפטור לענין שבת לא הוה כתב לגבי סת"ם. וכמ"ש בספר התרומה דאי אפשר שיכתוב תפילין בשבת ויפטור. אלא דכלאחר יד לא חשיב כתב לגבי סת"ם. וכ"כ תוס' מו"ק (דף י"ט) דתפילין אי אפשר בשינוי דצריך כתיבה תמה. ואם כן באיזה מהם יכתוב: ד) אך סברת הפרמ"ג בשלמא תפילין חובת הגוף להניח כל אחד ואחד. אבל כתיבה אטו כל אחד מחויב לכתוב. ובאמת איש שכותב בזה ועושה מלאכתו בשני' לא יכתוב סת"ם. אך למה שפסק רמ"א יו"ד (סימן רע"ו) דבקניית ספר תורה אינו יוצא מצוות ועתה כתבו לכם וצריך לכתוב בעצמו או על ידי שלוחו. ואם לא יוכל לכתוב בעצמו לא יוכל לעשות שליח וכמ"ש בתוס' ישנים עירובין (דף י"ג.) דמי שידיו קטועות אינו יכול לעשות שליח על הכתיבה. ועל כרחך שיכול לכתוב . ביד שכותב בה תמיד: ה) מלבד כל זה חשש הפרמ"ג רחוק שהרי בשולט בשתי ידיו שבודאי צריך לקשור בימין של כל אדם. מכל מקום אם כתב בשמאל כשר.

כמו שכתב המג"א (סק"ד) ממילא בכותב בזו ועושה מלאכתו בשני' דספק שמא מניח ביד שעושה מלאכתו. והרמ"א פסק כן. מסברא שאף לכתחילה אין לחוש: ו) וכ"ז לפי הגהמי"י שלפנינו בשם ספר התרומה מה קשירה כו' אך ניכר שט"ס. שהרי כתב כדאמרינן פרק הקומץ רבה מה קשירה כו' ובפ' הקומץ רבה מפורש מה כתיבה כו' וכן בספר התרומה שלפנינו וכן העתיק הב"י דברי ספר התרומה. ותמהני על הגאון ר' עקיבא איגר שהביא דברי הב"י להיפוך. וגם בעיקר דינו של בספר התרומה (סימן רי"א) להיפוך וז"ל ואע"ג שכותב ביד תשת כח אין בכך כלום. והכי קאמר מה כתיבה בימין בסתם בני אדם. אף קשירה כן לא באדם זה עד כאן לשונו. על כן אין לחוש לדברי פרמ"ג אלו כלל וכלל: הנלפע"ד כתבתי הק' אברהם סימן יד. ב"ה יום ג' תצוה תרס"ג לפ"ק. שלום וכ"ט לכבוד בן אחי המופלג החריף הבקי מו"ה יצחק מנחם נ"י בשעדליץ. א) דבר אשר מקרוב באו לשנות בתפילין של יד שעד עתה המנהג פשוט להיות היו"ד מונחת אצל התיתורא. ועתה באו לשנות לחתוך באופן שיהי' מונח על התיתורא סמוך אל הבית ממש. ומצאת להם טעם. היות שמצאת ברב בש"ע שלו שהתיתורא אינה נקראת תפילין רק תיתורא של תפילין. ועל כן לא סגי ברבוע התיתורא לבד רק צריך לרבע גם גוף הבית. לפי זה יש לומר דגם כן לא סגי דהיו"ד של קשר תהא אצל התיתורא רק אצל הבית ממש. הנה דברי הרב אלו לא מצאתי להם מקור. ובציונים שציין עיינתי בכל המקומות ולא מצאתי זה. ואדרבא כיון שבגמרא לא נמצא רק רבוע של תפילין הלכה למשה מסיני. ומכל מקום צריך לרבע גם התיתורא. שגם זה בכלל הלכה למשה מסיני. וכן משמע בסה"ת להדיא. וגם הרב בעצמו כתב כן להדיא. משמע שגם התיתורא נקרא תפילין.

וכן משמע מהא שגם התיתורא צריכה להיות מונחת מעיקר השער ולמעלה כמ"ש בספר ברכי יוסף והרב בש"ע (סימן כ"ז) ועיין בשע"ת שם: ב) אך גם לפי דברי הרב שהתיתורא לא נקרא תפילין. והרי יש ליזהר שלא יזוז יו"ד של קשר מהתפלה כמפורש בש"ע (סימן כ"ז סעיף ב'). מכל מקום כיון שמונח אצל התיתורא שהוא מין אחד עם הבית מין במינו אינו חוצץ. ואמנם כי המעיין ברמב"ן בכורות פ"ג יראה דעתו דמין במינו נהי דאינו חוצץ: הדין כאויר מפסיק. והיכי דבעינן נגיעה ממש אינו מועיל מין במינו. בתוס' בכורות (דף ט') אין דעתם כן. ובנידון דידן שגוף הסברא דתיתורא אינה נקראת תפילין אין לו יסוד. בפרט שעיקר הדין שלא תזוז אינו רק זהירות כנ"ל לשון הש"ע. פשוט שיש לסמוך על התוס': ב) אך אם יניח היו"ד על התיתורא ולא יגע היו"ד בבשר יוכל להיות חשש מעיקר הדין שהרי תפילין של יד פוסל בה חציצה בין התפילין לבשר. ומסתמא גם היו"ד צריך להיות על בשרו. התיתורא חוצצת בין היו"ד לבשר. ואף דהוה מין במינו דת גבעת פינחס בתשו' (סימן מ"ו) דהיכי דשניהם צריכין ליגע לא שייך מין במינו עיין שם היטב. והכא נמי היו"ד וגם התיתורא צריכין ליגע. ואף שכתבתי בגליון שדעת התוס' לא משמע כן. מכל מקום בודאי לכתחילה צריכין לחוש לדעת גבעת פינחס דרב גוברי', על כן דעתי שלא לשנות המנהג. מכל מקום לא אחליט הדבר יען כתבת שבאשל אברהם כתב ראי' לזה עפ"י הקבלה ובעירנו לא נמצא הספר ואמתין עד יגיע לי מאתך העתק דברי אשל אברהם כהוייתן. והי' בזה שלום דודך דו"ש והצלחתך הק' אברהם. י) ואחרי אשר קיבל ממנו ההעתק מס' הנ"ל כתב לו בזה הלשון הנני עומד בדעתי שלא לשנות מאשר הי' המנהג מעולם. וידוע דברי מהרש"ל כל המשנה ידו על התחתונה וידינו על העליונה: סימן טו שאלה.

המהדרין ליקח לסת"ם עורות מכשרות דוקא וגם ליקח משליל שלא נעבדה בו עבירה. אם יקחו משליל שנטרפה אמו: א) תשובה. תחילה נבאר אם אין בו חשש מעיקר הדין. והנה עור השליל אף דחשיב כבשר כבמשנה פ' העור והרוטב. מכל מקום חשיב גם כן עור. וראי' מעור העוף. ועיין בתוס' שבת (דק"ז.) בד"ה אמר שמואל. שו"ר שביאר כן בסה"ת (סי' ר"ז): ב) איברא דהא במסכת סופרים ובשבת (דף ק"ח) כותבין על גבי עור בהמה טהורה וכו'. ודבר ברור דשליל לא מיקרי בהמה כדאיתא בתמורה. ומייתי לה בחולין (דף ס"ט) דאין ממירין בעוברין דכתיב בהמה בבהמה ועובר לא חשיב בהמה. ושם (דף ע"ה) בהושיט ידו למעי בהמה והוציא חלב מבן ט' חי פליגי ר"י ור"ל. ולכולי עלמא בבן ח' פטור. והקשו הראשונים מגיד הנשה דבבן ח' שלא נשחט אסור. ותירצו דדוקא בחלב דכתיב חלב שור וכשב ועז. ושליל לא מיקרי שור כו'. אבל גיד הנשה דכתיב סתם גיד הנשה אסור אף שליל בכלל יעיין שם. ואם כן יש לעיין אם הא דתניא כותבין על עור בהמה וחי' כו' כך הי' הלכה למשה מסיני. ואם כן אסור לכתוב על עור השליל. או דברייתא לישנא בעלמא נקטי: ג) והנה ת"ל מצאתי מקור הדין בירושלמי פרק קמא דמגילה. הלכה למשה מסיני שיהי' סת"ם נכתבין על גבי עורות. ואם כן נשנה ההלכה סתם כמו דכתיב גיד הנשה סתם. ואף עור השליל כשר: ד) ועתה נבאר אם הפילה נפל. אם כשר לכתוב על גבי העור. ולכאורה יש מקום לפסול על פי מה שראיתי בספר פ"ת בשם תשו' יד אלי' אפשר דאסור לכתוב על גבי בהמה שנטרפה מן הבטן משום דלא היתה לה שעת הכושר. וכ"ש הנפל הזה. ואומר אני שעל גבי עור טריפה מן הבטן פשוט שמותר. מאחר שמפורש בראשונים הטעם דמותר לכתוב על גבי עור של נבילה וטרפה משום מין המותר בפיך. וכן מצאתי בירושלמי פרק קמא דמגילה.

[וספר יד אלי' אין אתי לעיין בו] אולם בנפל יש מקום לפסול עפ"י המשנה חולין (דף ע"ג:) בן ח' חי אין שחיטה מטהרתו שאין "במינו" שחיטה. ואם כן אינו 'מין' המותר: ה) אולם יש לחלק ולומר דשפיר חשיב מין המותר שהרי שליל כיוצא בו שנמצא במעי שחיטה מותר באכילה. ודוקא לענין היתר שחיטת עצמו חשיב ליתי' במינו שחיטה. אבל היתר אכילתו מה לי אם הוא על ידי שחיטת עצמו או על ידי שחיטת אמו. [ועוד יש לחלק דוקא שליל בחיי' עם בהמה גמורה חשיב שני מינים. דאין חיותם שוים. אבל במותם. בני בקתא חדא נינהו]. ובזה נדחה נמי דינו של בעל יד אלי' דשפיר חשיב הי' לו שעת הכושר על ידי שחיטת אמו. והא דחשיב במשנה שם לא הי' לה שעת הכושר. היינו לשחיטת עצמה. אבל הי' לה שעת הכושר לאכילה על ידי שחיטת אמו ו) אולם בעור השליל של נבילה יש מקום לפסול מטעם אחר. דהנה יש לעיין מנא לן דהאי מן המותר בפיך. מין המותר בפיך. ולהכשיר נבילות. אימא מותר ממש. ובודאי התשובה שהשיב ר' יהושע הגרסי להבייסוחי הי' דחוי בקנה כמובן. ונראה משום דבעור בהמה לית בה איסור והיתר דאינו בר אכילה. על כן דרשינן לי' למין המותר. אבל בעור השליל דמטמא משום נבילה. ועל כרחך דראוי לאכילה. [דנבילה שאינו ראוי לגר אינו מטמא בסרוחה מעיקרא לכולי עלמא] וכיון דבעצמו אסורה באכילה. יש לומר דלא מהני מה שמינו מותר ודוקא בעור בעלמא דבעצמו לאו בר איסור הוא. רק שבהמה טמאה פסול עורה משום מין האסור כמו סיב ועיקרא דדיקלא מין אילן. ואם כן בעור נבילה דמינו מותר אין מקום לפסול. אבל כשאסור בעצמו שפיר יש לומר דפסלינן. כמו שאין מביאין נסכים מן הטבל דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ולא מהני מה שמינו מותר ז) ונראה דדבר זה תלוי בדין אם מותר לכרוך הפרשיות בקלף בהמה טמאה.

דכתב הב"י (סימן ל"ב) בשם סמ"ג וא"ח והגמי"י דיש מקפידין לכורכו בקלף כשר. ואינו מוצא להם טעם דהא ברייתא טולין במטלית תניא. ובמטלית לא שייך כשר ופסול. ואם כן כל קלף חזי שפיר לכרוך. ואם כן הכא נמי כיון דכל עור חזי דלא שייך בו איסור והיתר בגופו. אף כשלוקח עור השליל שאוכל הוא ואסור הוא. לית לן בה: ח) ובסברא זו ישבתי דברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות ציצית) שחילק בין תכלת האמורה בציצית לשאר תכלת. דסתם תכלת הוא צבע כעין הרקיע. ותכלת של ציצית הוא מחלזון דוקא. וכן (בפ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה י"ג) בבגדי כהונה לא הזכיר כלל שהתכלת יהי' מחלזון רק שיהי' צבע כעין השמים. ובודאי מצד הסברא כשם שתכלת של ציצית פסול קלא אילן כמו כן בתכלת של בגדי כהונה ומפורש אמרו בפ' כלל גדול שכן ציידי חלזון קושרין ומתירין. הרי שהיו עושין התכלת למשכן מחלזון. ולמה לא מצריך הרמב"ם שיהי' מחלזון דוקא ט) ונראה לי דסבירא לי' לרמב"ם שהחלזון דג טמא הי'. וקשה לי' איך הותר למלאכת ולבגדי כהונה. הא לא הוכשר למלאכת שמים אלא של טהורה. מזה הכריח דלא בעינן של חלזון דוקא*). וכשר אפילו בשאר צבעים דלא שייך בהו איסור והיתר ושוב כשר אף בחלזון כסברת הב"י הנ"ל. אבל בציצית אף דבעי' חלזון דוקא. הא ציצית הויין רק תשמישי מצוה. וכשר של טמאה. ודוקא בשופר נסתפק הר"ן משום דלזכרון קאתי [ודלא כמג"א (סימן תקפ"ו סק"ג) דמשמע לכאורה מדבריו דבכל המצוות בעינן טהורה דוקא. וליתא] י) אולם אחר כך כתב הב"י על דברי הסמ"ג הנ"ל דאפשר דאף דבמטלית כשר, מכל מקום אם בעי לכורכו בקלף בעינן ממותר בפיך. ובש"ע העתיק דברי הסמ"ג דיש מקפידין ומ"מ מבואר שעיקר דעת הב"י להתיר. והוא הדין בנידון דידן: