שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 10

יא) ויש להביא ראי' מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' תפילין הלכה י') אבל כותבין תפילין על גבי עור בהמה וחי' ועוף הטהורים, ואפילו על נבילות וטריפות שלהן, וכן לשון הש"ע בי"ד. ומדכתבו היתר נבילות אפי' אעוף, ועור העוף ראוי לאכילה. שמע מינה דאפילו הוא אסור בעצמו לית לן בה. גם יש לומר דהא מבואר בהעור והרוטב דלאחר עיבוד טהורין [ואפשר דכן הדין גם בעור העוף. וזה טעם הרמב"ם והש"ע] אלא שאין ברור שגם לענין איסור הדין כן. דאין למדין איסור מטומאה להקל כבש"ס ביצה (דף ז'.) ועיין בתוס' מנחות (דף ס"ט.) ד"ה דבלע ובתוס' בכורות (דף ד':) ד"ה דג טהור. יהי' איך שיהי' מכל מקום יש ראי' ברורה מעור העוף דכשר. יב) הנה בארנו היטב דכשר עור השליל נפל וכן עור יתיר רגל וכן הנמצא במעי שחיטה טריפה: יג) ועתה נבאר אם יש מצוה מן המובחר ליקח משליל כשירה מליקח מטריפה. ונראה לי דאין שום נפקא מינה. והנה הדבר ברור דמדין הש"ס לא מצינו שום חילוק אפילו לכתחילה. ונראה לי עוד ראי' משבת (דף ע"ה.) שוחט משום מאי חייב. ופרש"י אי מעורות אלים מאדמים בחניקה נמי סגי. ואי אמרת דכל היכי דבעינן מן המותר בפיך ופסול של טמאה. לכתחילה בעינן מותר ממש מן הכשירה. אם כן בודאי הי' צריכין לשחוט דוקא במלאכת המשכן כיון דבעינן מותר בפיך, אלא ודאי דאין הבדל בינותם: יד) אך במנחם עזרי' (סימן ל"ז) כתב בשם ס' הקנה כי השליל משובח מכולם שאין ברי' יוצאה לאויר העולם שאינה מקבלת דין שהעולם הזה נברא בדין והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם. וכתב עלה במנחם עזרי' דאין ספק דשליל של שחיטה מעלי טפי מפני ששחיטת אמו מטהרתו. ואין לה דין לגבי עובר אבל נבילה בין שהמיתה אדם או שמתה מאלי'. משמע שהוא דין קשה גם לשליל.

ושל בהמה שחוטה עדיף משל נבילה עד כאן ואם כן בבהמה טריפה נמי יש לומר דטריפתה הוא דין רק לגבי דידה. אבל לא לגבי עובר. דהא קיימא לן וולד טריפה מותרת מאחר שיש לה חיות בפני עצמו. ומה שנשארה אסורה באכילה. היינו משום דשחיטת אמה שהי' טריפה לא התירתה. מכל מקום השחיטה בעצמו אינו דין. והטריפות לא הגיע תחילה לעובר. ומטעם שהשליל טריפה אין שום חשש כמו שהוכחנו מש"ס הנ"ל כנ"ל: הנלפע"ד כתבתי הק' אברהם. סימן טז בדין הזמנה מילתא: א) בסנהדרין (דף מ"ז:) אמר שמואל קרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה על קבר בני העם. מקיש קבר בני העם לעכו"ם. מה עכו"ם במחובר לא מיתסרא כו' הכא נמי במחובר לא מיתסרא עד כאן. וקשה לי דהא בע"ז גופה אמרינן דאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה. ונראה לי לפי מה שכתב הריטב"א שם דוקא בחפר לשם ע"ז. והתינח בע"ז דלגוף ע"ז הזמנה מילתא ע"כ מהני הא דחפר לשם ע"ז. אבל במת דהזמנה לאו מלתא עד שיקבור. וכיון דחפירה לבד לא מהני להחשיב קבר. הו"ל כאילו לא חפר לשם מת. דבכהאי גוונא דלא חפר לשם ע"ז נמי לא נאסר: ב) אך קשה דבמסכת מנחות (דף מ"ב:) אמרינן דשמואל דאמר בעי טוי' לשמה סבירא לי' כרשב"ג. ובסוף שמעתין אמרינן דטעמא דרשב"ג משום דהזמנה מלתא. והכא מרי' דשמעתא שמואל ואפשר דקברי' דרב הי' נחפר הרוב מחיים. והא דפריך לשמואל מהחוצב קבר לאביו היינו משום שעדיין לא קברו והריטב"א כתב בע"ז דהא דחפר בורות כו' אסרה. היינו כשהשתחוה לה אחר כך דוקא עיין שם: ג) מיהו לפי זה הוה מצי למימר דאסור משום כבוד אביו כיון שאם הי' נקבר בו אביו הי' אסור מדינא. ועיין בתוס' דה"מ איתיבי'. אך יש לומר דהכא כסוגיית הש"ס סוכה (דף ט':) דטעמא דשמואל משום דכתיב גדילים תעשה לך.

ואין צריך לטעם הזמנה מילתא כדבעינן למימר לקמן סימן יז א) סנהדרין (דמ"ז:) איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא עד כאן. ובשיטה מקובצת סוף פ"ג דברכות הקשה בהא דבעי ר' פפא יש זימון לבית הכסא או אין זימון. דהא קיימא לן הזמנה לאו מילתא. ותירץ דזה דוקא כשנמלך לדבר אחר. אבל כל זמן שלא נמלך אסור וקשה דאם כן מה הקשה הש"ס מכפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס. אף דליכא אלא הזמנה לבד נמי מהני. הא עדיין לא חזרה, ולכ"ע מהני וצ"ל על פי מה שכתבו התוס' שבת (דף נ"ח.) בהא דכפה. דכיון שנאסר בהנאה בנתינתו לספר חשיב שינוי מעשה. וכשיכול להמלך ולחזור להתירו לא חשיב שינוי כיון דחוזר לברייתו בחזרה ומוכח דאפילו אחר חזרה נמי מהני. דאם לא כן אפילו קודם חזרה לא נאסר דהוי שינוי החוזר,: ב) והא דמוקי הש"ס כתנאי בעיבוד לשמה דלאביי דאמר הזמנה מילתא בעי עיבוד לשמה ולרבא דאמר לאו מילתא לא בעי לשמה. משום דאפילו יחשב בעיבוד לשמה. לאו מידי הוא. וקשה לסברת השיטה מקובצת הנ"ל כשאינו חוזר וחופה בו התפילין באמת שפיר הועיל הזמנתו. וצריך לומר דהנה בנדרים פרק קמא מפורש דאי יש זימון לבית הכסא מהני אף בדיבור לבד עיין שם באיבעיא דיש יד לבית הכסא. וקשה דבשמעתין מוכח דבדיבור לבד לא מהני. כמו שהוכיחו התוס' בשמעתין בד"ה נתנו לספר, וכן בחי' הר"ן. וצריך לומר דכי לא מהני דיבור לבד. היינו לענין שלא יוכל לחזור מהזמנתו לא מהני דיבור לבד. דאתי דיבור ומבטל דיבור. אבל כל זמן שלא חזר מהני דיבור. ועל כן בזימון לבית הכסא דמיירי בשלא חזר כדברי השטמ"ק הנ"ל. מהני דיבור לבד. ואם כן ניחא דלא בעי עיבוד לשמה.

דהא דבעי עיבוד לשמה למאן דאמר הזמנה מילתא כתב בחי' הר"ן בשם רש"י כדי שיקדש העור קודם שחופה בו התפילין. והתינח למאן דאמר הזמנה מילתא דמתקדש לענין שלא יוכל לחזור. לזה צריך עיבוד לשמה דוקא. דביחדו לבד לתפילין לא יתקדש לגמרי שעדיין יוכל לימלך. אבל למאן דאמר הזמנה לאו מילתא דלא מהני עיבוד לשמה אלא כל זמן שלא נמלך. ולזה סגי היחד לתפילין לבד ולא בעי עיבוד לשמה: ג) ובעיקר הדין אם דיבור חשיב הזמנה. משמע ברש"י בשמעתין בד"ה ע"ז בהזמנה לא מיתסרא. דחשיב הזמנה. וכן דעת השאלתות פ' קרח ופ' חקת. וכן מפורש ברש"י ע"ז (דף מ"ו.) בע"ז של ישראל דאסור מיד בדיבור שקראה ע"ז נאסרת. וכן פשט הסוגיא שם דבלא מעשה כלל נאסרה: סימן יח א) סנהדרין (דף מ"ח:) תנאי היא [אי הזמנה מילתא אי לאו מילתא] דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אף על פי שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן ופירש"י דלאביי דאמר הזמנה מילתא בעי עיבוד לשמה. ולרבא דאמר הזמנה לאו מילתא לא איכפת לן בה. ובתוס' דה"מ אעפ"י תמהו דקיימא לן כרבא דהזמנה לאו מילתא. וקיימא לן דבעי עיבוד לשמן בגיטין (דף נ"ד:) בההוא דאמר גוילין שבהו לא עבדתים לשמן. עוד הקשו המפרשים על הרי"ף שהביא בהלכות קטנות פלוגתא דרבנן ורשב"ג ולא פסק כלום משמע דסבירא לי' דהלכתא כת"ק. דלא בעי עיבוד לשמה ופסק דבעי טוי' לשם ציצית. ובמנחות (דף מ"ב.) אמרינן דפלוגתא דרב ושמואל בטוי' לשמה תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעיבוד לשמה. והוא מזכה שטרא לבי תרי. ועוד הביא הא דגוילין לא עבדתים לשמן. ואיך הביא כל הדברים הסותרים: ב) ובתוס' פירשו התנאי היא להיפוך.

דתנא קמא דלא בעי עיבוד לשמה סבירא לי' דסגי בהזמנה קלה לשמה בחיתוך העור ובתיקונים קטנים. ורשב"ג סבירא לי' הזמנה לאו מילתא היא וצריך עיבוד לשמה דוקא. ואף דבהאורג בגד למת סבירא לי' לרבא גם כן הזמנה לאו מילתא היא. אף דאיכא מעשה רבה כמו עיבוד. תי' בעל המאור ז"ל פ"ק דסוכה דשאני התם דהויין רק משמשים. אבל רצועות תפילין עושה מצוה בהם עצמם מהני בהו עיבוד לשמה. והר"ן בחי' הקשה על פירושו. דאי משום דהוא עצמו קדוש מהני בהו עיבוד לשמה כדמהני בעגלה ערופה. אם כן בהזמנה קלה סגי כמו בירידתה לנחל איתן עיין שם. ובודאי כן הוא דבעגלה ערופה מהני הזמנה קלה. שהרי אביי דסבירא לי' הזמנה מילתא יליף מעגלה ערופה וסגי בהזמנה קלה. ואם כן אם נימא דרצועות חשיב גוף קדושה. ולכולי עלמא ילפינן מעגלה ערופה. אם כן תסגי בהזמנה קלה כמו במשמשים לאביי: ג) והנראה לי בדעת התוס' ובעה"מ על פי מה שכתבו התוס' בע"ז (דף מ"ז:) במשנה דאבן שחצבה בתחילה לבימוס הרי זו אסורה. דמיירי שהבימוס נעשה להיות הוא עצמה ע"ז. דאי רק להניח עליו ע"ז. הלא משמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו והכא משמע שעדיין לא עבד בה. דאי עבד בה למה לי חצובה מתחילה לכך. הלא גבי תפילין אמרינן צר בי' ואזמני' [כצ"ל וט"ס תיבת ולא אזמני' דאי לא אזמני' מפורש בגמרא דמותר בתפילין] אסור. וביאור דבריהם עפ"י דברי התוס' דכאן דעיבוד עדיף מהזמנה שהוא עשיית כל העור. ומדנקט אבן שחצבה מתחילה לכך. מבואר דהזמנה בעלמא לא סגי. ואי עבד בה הי' מועיל כמו צר בי' אזמני' ואף שלא נעשה הכיס מתחילה לתפילין: ד) והנה לפי פירושם שהאבן הוא גוף ע"ז ובעי חצובה מתחילה לכך ולא סגי בהזמנה. מוכח דאף דע"ז של עכו"ם אסורה מיד. מכל מקום אינו נאסר אלא בעשי' ולא בהזמנה קלה.

ואף דבע"ז (דף מ"ו.) באיבעיא דחזקי' זקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה מהו ומיבעי' לי' זקיפה אי הוה מעשה. ומקשה הש"ס ולמאן אי למאן דאמר ע"ז של ישראל אסורה מיד הא אסורה [אי למאן דאמר עד שתיעבד הא לא פלחה] ופרש"י אפי' לא הוה מעשה. הרי קראה ע"ז. ולמאן דאמר ע"ז של ישראל אסורה מיד הא נמי אסורה מיד. ומדר' ישמעאל בע"ז של ישראל נשמע לר' עקיבא [דקיימא לן כוותי'] בע"ז של נכרי דבדיבור לבד נאסרה. ועל כל פנים במעשה כל דהו אפי' כזקיפות ביצה. כן הי' נראה לכאורה. אבל מה נעשה והתוס' כתבו להדיא (שם מ"ז:) בד"ה אבן שחצבה מתחילה דבזקיפה לבד לא נאסרה ודוקא חצובה ועל כרחינו לחלק דוקא לר' ישמעאל דנפקא לי' איסור ע"ז של ישראל מיד [נ"ב.] מדכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' משעת עשי' הוי תועבה. אין חילוק בין מעשה רבה למעשה זוטא. אבל רע"ק דנפקא לי' שם איסור ע"ז של נכרי מיד מדכתיב פסילי אלוהיהם תשרפון באש משעה שפסלו כו'. על כרחך דבעינן דומיא דפסולה שהוא מעשה חשוב: ה) ולפ"ז שלשה חלוקים יש בדבר. עגלה ערופה לר' ינאי. בירידתה לנחל איתן דהוא הזמנה קלה סגי. משמשי ע"ז אפילו בעשי' גמורה אין נאסרין עד שיעבדו. ע"ז עצמה בעשי' גמורה נאסרת ולא בהזמנה. והנה בתוס' בתחילת הסוגיא מפורש דרבא סבירא לי' גם בעגלה ערופה עריפתה אוסרתה ולא בירידתה לנחל איתן. והכי סבירא לי' לרבא להדיא בכריתות (דף כ"ד:). מעתה ניחא. דלאביי דיליף גם משמשים מעגלה ערופה דירידתה לנחל איתן אוסרתה. על כן סגי בכל מילי בהזמנה קלה. ולרבא דגם בעגלה ערופה עריפתה אוסרתה ולית לן למילף איסור בהזמנה רק מע"ז על כרחך במשמשים אף בעשי' גמורה אין נאסרין כמו בע"ז. ובגוף קדושה ילפינן מע"ז דנאסר בעשי'. אך לא בהזמנה קלה. דע"ז עצמה ג"כ לא נאסרת בהזמנה קלה. כנ"ל.

על כן לרשב"ג בגוף הקדושה לא סגי בהזמנה קלה לשמה רק בעי עיבוד לשמה. ובהכי סגי דילפינן מע"ז עצמה דהוא עשי' גמורה. ולתנא קמא דסבירא לי' הזמנה מלתא כמו עגלה ערופה. וסבירא לי' ירידתה לנחל איתן אוסרתה. מהני בהזמנה קלה ולא בעי עיבוד לשמה: ו) והנמוק"י בהלכות קטנות כתב כשיטת התוס'. ובסנהדרין בשמעתין כתב דבגוף הקדושה מהני עיבוד לשמה לאוסרה. וברצועות תפילין הזמנה לאו מילתא עיין שם. ובמג"א (סימן מ"ב סק"ו) הקשה דברי הנמוק"י אהדדי. והגר"א ז"ל כתב דסבירא לי' כתירוץ הבעה"מ ז"ל אלא דבעה"מ ס"ל גם רצועות חשיב גוף. והנמוק"י סבירא לי' דוקא קלף תפילין ועור הבתים חשובים גוף. והנודע בשערים כתב שדבריו נכונים. ובסוף דברינו יתבאר בעז"ה השגה על דבריו: ז) והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות האריך בגבורות ובעמקות כדרכו. ומכל מקום בעיקר תירוצו ליישב דברי הרי"ף לא נתבררו לי דבריו ואני דן לפני הרמב"ן בקרקע. תורה הוא וללמוד אני צריך. והנה הרמב"ן תי' דרב ודאי אף עשי' לשמה לא בעי מדמכשיר ציצית בנכרי. והא נכרי אדעתא דנפשי' עביד. ועל כורחין קושיות הש"ס פרק קמא דסוכה. משמואל הי'. ועל כן סמכו הגאונים לפסוק כשמואל. ושם בסוכה מסיק טעמא דשמואל משום דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך ממילא בתפילין דלא כתוב קרא לא בעינן לשמה. וסוגיא דמנחות היא כמו דסלקא אדעתין בסוכה דטעמא דשמואל לאו משום דכתיב גדילים. והא דגוילין לא עיבדתים לשמן. משום דבספר תורה כתוב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. ודרשינן לכם לשם חובתכם. כדדרשינן בציצית לך לשם חובך. ואף דקיימא לן הזמנה לאו מילתא. מכל מקום בעינן עיבוד לשמה. דאביי הוא הסובר דתלי הא בהא. דטעם עיבוד לשמה כדי לקדש העור. וזה רק משום דהזמנה מילתא. ורבא סובר דטעם לשמה לאו משום הכי. ותדע דבעינן בציצית טוי' לשמה.

ושם לא שייך לקדש החוטי ציצית. דתשמישי מצוה נזרקין ולית בהו משום קדושה עד כאן תוכן דבריו: ח) ועתה אציע מה שיש לספק בדבריו מה שכתב דרב ודאי לא בעי עשי' לשמה מדמכשיר בנכרי. ולדידי משום הא לא אריא. דתליית ציצית סתמא לשמן עומדים. ותדע שהרמב"ם מכשיר אם תלאם ישראל בלא כוונה. והיכא דסתמא כשר גוי נמי כשר. כמ"ש התוס' פרק ב' דע"ז גבי מילה למאן דפוסל בכותי משום דמלין לשם הר גרזים ובעי מילה לשמה. ומכל מקום כשר בגוי אף דגוי אדעתא דנפשי' עביד. אלא משום דסתמא כשר. דסתמא לשמן עומדים. בגוי נמי כשר: כ"ז. ד"ה וכי ט) ומה שכתב עוד דכיון דבעינן בציצית קרא דגדילים תעשה לך לשם חובך. ממילא בתפילין דליכא קרא לא בעינן לשמה. לאו ראי'. דציצית מצוה. על כן מסברא לא בעינן לשמה. ובסוכה דליכא קרא לא בעינן לשמה משום דמצוה. אבל תפילין דקדושה. מסברא בעינן לשמה כמו כל קדשים. וכן השיב עליו הריטב"א בסוכה: י) ומה שכתב עוד דסוגיא דמנחות קאי למה דלא ידע טעמא דגדילים תעשה לך לשם חובך. הקשה עליו הר"ן בגיטין. דאם כן קשה עליו מסוכה ישנה דמכשרי בית הלל. ולדידי קשה עוד דמהיכי תיתי נאמר דלא ידע הש"ס כו'. הלא נוכל לומר דשפיר ידע מקרא דתלוי' לשם ציצית בעינן ובתפילין נמי בעינן כתיבה לשמה. מיהו אם הזמנה כמעשה. תלוי' בפלוגתא דרב ושמואל. אם צריך טוי' לשמה. דרב סובר בקרא כתיב עשי'. מיהו הזמנה לאו עשי'. וכן תלוי' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעיבוד דהזמנה אם דומה לכתיבה. ובודאי לסברת הרמב"ן דרב לא בעי לשמה בציצית כלל. ועל כורחין דלית לי' לרב דרשא דלך לשם חובך. ומכל מקום תלי הש"ס בפלוגתא דרב כרבנן בעיבוד. ולמאן דסבירא לי' בעיבוד בעי לשמה. הוא הדין בציצית בעי לשמה בלא דרשא דגדילים. ממילא לשמואל דסבירא לי' כרשב"ג בעי לשמה בלא דרשא דגדילים.

ועל כן לית לי' לש"ס מנחות קושיא דסוכה ישנה. אך למה שכתבנו דלעולם אית לי' לרב עשי' לשמה בעי. על כרחך בודאי גם הש"ס מנחות ידע דרשא דלך לשם חובך. כדי שלא יקשה מסוכה ישנה. וזה בין לרב בין לשמואל ופליגי אם טוי' דהיינו הזמנה כמעשה. ותלי לה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דעיבוד. דלכולי עלמא היינו כתיבה בעינן לשמה משום דקדשים. ופליגי בעיבוד דהזמנה אם הוה כמעשה: יא) ומה שכתב עוד דבספר תורה בעי לשמה מדכתיב כתבו לכם לשם חובתכם והוא דרשא שלא הוזכרה בש"ס. ותמוה דודאי צריך קרא דלכם. דצריך שיהי' ספר תורה שלו. ובקרא דכתבו לחוד לא סגי. דהוה אמרינן דאם כותב ספר תורה לאחר מקיים המצוה. ואם לא כתב. רק קנה לו ספר תורה לא קיים המצוה. ועל כן כתיב כתבו לכם. לומר שהמצוה שיכתוב ספר תורה לעצמו. והוא הדין אם קנה לו ספר תורה מקיים המצוה דהמצוה שיהי' לו ספר תורה. והלימוד שלמד הרמב"ן דבעינן שיכתוב ספר תורה לשם חובתו לא מצינו בשום מקום. רק שיכוון הסופר לשם קדושת ספר תורה. לא לשם מצוות כתבו לכם. ולדברי הרמב"ן אם יכתוב ספר תורה לאשה שאיננה מצווה במצוות כתבו לכם [או שיכתוב לאחד שכבר כתב לו ספר תורה אחת] יהי' פסול בספר תורה אתמהה. ועוד דאף אם נאמר דקרא דכתבו לכם לשם חובתכם. מכל מקום מנין לנו דבעינן עיבוד לשמה. בשלמא בציצית דכתיב תעשה לך למאן דאמר הזמנה מילתא גם טוי' חשיב עשי'. אבל במה דמפורש כתיבה. מהיכי תיתי שנלמוד מזה לעיבוד. והרי כתיבת סת"ם דלכולי עלמא פסולה בנכרי מקרא דוקשרתם וכתבתם. מכל מקום עיבוד בנכרי כשר. אף הפוסלים. הוא רק משום דאדעתא דנפשי' עביד הרי שלא נלמד עיבוד מכתיבה. מיהו קושיא זו קשה בלאו הכי על הפוסקים טוי' כשרה בנכרי. הלא תליית ציצית דפסולה בגוי למדנו מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית.

נאמר גם טוי' בכלל עשי' כי היכי דחשיב בכלל עשי' לענין לשמה. ומצאתי להפרי מגדים (סימן י"ד סק"א) במשבצות זהב דגדילים תעשה לך דכתיב אצל לא תלבש שעטנז גם טוי' ושזירה בכלל דמשעטנז ילפינן דבעינן בציצית טוי' ושזירה אבל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אין העשי' רק התלוי' בבגד עיין שם. וניחא הא דנכרי כשר לטוי' ושזירה דמבני ישראל ועשו להם נפקא אבל להרמב"ן קשה מעיבוד בנכרי כשר. וכן מטוי' בנכרי דלשיטת הרמב"ן דילפינן עיבוד מכתיבה לענין לשמה. למה לא נילף עיבוד מכתיבה. וכן טוי' מתלייה לענין שיפסול בנכרי. ואולי סבירא לי' להרמב"ן ז"ל באמת דפסולים בגוי. ואם כן כל הראשונים והאחרונים חולקים על פירושו: יב) ומה שכתב עוד דרבא לאו משום שצריך לקדש את העור. ותדע דבעי טוי' לשמה אף דתשמישי מצוה נזרקין. אי משום הא לא אריא דתשמישי מצוה אין נזרקין אלא לאחר זמן מצוותן. אבל בשעת מצוותן נוהגים בהם קדושה. וזה נלמד מסוכה דחל שם שמים עליהם. הוא הדין בכל המצוות דכן הקשו התוס' שבת (דף כ"ב). בהא דקאמר אבוהון דכולהו דם הא דלא קאמר אבוהון דכולהו סוכה משום דיש בהם ביטול מצוה במה שמטלטלין. ואם כן האוכל אתרוג בחג או נטל חוטי ציצית לצרכו יעבור באיסור תורה. ונלמוד מבנין אב מעצי סוכה כיון דאיכא ביטול ע מצוה במה שנוטלן לצרכו. וכן כתב רש"י בהדס בחג דילפינן מעצי סוכה. ואם כן שפיר שייך טוי' לשמה כדי שיחול שם שמים עליהם. ובלא ראי' מהיכי תיתי לדחות דברי אביי דפירש טעמא דעיבוד לשמה משום לקדש העור: יג) והריטב"א פ"ק דסוכה ופ"ד דגיטין והר"ן בחי' שם תירצו דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בתרתי. בטלאי של תפילין. היינו בתים דאית בהו שי"ן. וברצועות.