שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 85

דאי צורת הפתח למעלה מעשרים פסול, ע"כ צורת הפתח נמי הכירא בעי דקיימא לן למעלה מעשרים משום היכר והכותלים פסולים לצורת הפתח. על כן כתב הב"ח בשיש קנים על גביהם]: י) ולא אכחד שאם לא הי' רק הראי' מדכשר למעלה מעשרים. הי' מקום לומר דעיקר צורת הפתח הקנים שמכאן ומכאן וקנה שעל גביהם הוא רק כדי שלא יהי' פתחי שימאי דלית להו תקרה. ופתחי שימאי פי' המרדכי דפיתחא כהאי לא עבדי אינשי. וכשיש קנה למעלה והוא כדרך פתחים שוב הקנים שמכאן ומכאן לבד מתירין. ועיין במחצית השקל סס"י שס"ב, ויש לי בזה ראיות וקצר הגליון מלכותבם: יא) אך יש להביא ראי' מהא דכתב הרשב"א בעבודת הקודש דקורה רחבה ארבעה ראוי' לקבל מעזיבה מהניא אפילו ביותר מעשרים דפי תקרה יורד וסותם. והא מחיצה דפי תקרה גריעא מצורת הפתח. דהא פי תקרה לא מהני רק ביש לו שתי מחיצות סמוכות זו לזו כמין גאם. אבל במפולש לא מהני פי תקרה. ואלו צורת הפתח מהני במפולש ואפילו פיאה מתרת. ועוד דפי תקרה לא מהניא ביותר מעשר וצורת הפתח מהני ביותר מעשר. וכיון דפי תקרה מהני בלא היכר כלל. כל שכן צורת הפתח. וכל שכן דלתות ראויות לנעול: יב) אך באמת הדבר פשוט לדעתי דצורת הפתח משום מחיצה לבד וענין משום היכר לא שייך בצורת הפתח. למה דקיימא לן דפיאה מתרת בשבת. דבלחי וקורה שאינם מתירים אלא במחיצה רביעית דיש שלש מחיצות דסגי מדאורייתא. וחכמים הצריכו רביעית דלא ליתי לאיחלופי ברשות הרבים. יש לומר דמשום היכר. דלא ליתא לאחלופי. ושוב סגי בשלש מחיצות. ואנן קיימא לן בלחי דמשום מחיצה. ואף על פי כן הואיל ואינו מחיצה גמורה דהא במחיצה שצריך מדאורייתא לא סגי בלחי [מדרבנן]. גם במחיצה רביעית לא התירוהו חכמים אלא משום דאיכא היכר קצת ולא מיחלף ברשות הרבים.

וכל מחיצה רביעית הא צריך רק דלא ליתי לאיחלופי ברשות הרבים. אבל צורת הפתח דמהני בכל ארבע מחיצות. דפיאה מתרת בשבת. מה שייך להתיר בזה משום היכר: יג) ודינו של המקור חיים אמת דקנים שעומדים בתוך רשות היחיד אינם מועילים דרשות היחיד כמאן דמליא דמי וסילוק מחיצות הוא. ולשונו מגומגם ולא רישא אית לי' סיפא רק דינו אמת, וחלילה להעמיד שום יסוד על לשון מגומגם שבאיזה אחרון. מה גם שהדבר פשוט בעצמותו ואין צריך לפנים וראיית מקור חיים טובה. וספר ישועות יעקב לא שמיע לי ואלו הוה שמיע לי אפשר לא הוה סבירא לי. ולא נמצא בגבולי כלל: יד) באופן שאין מקום להחמיר. רק שנאמר דאפילו מחיצה גמורה בעי מדרבנן שיהי' ניכר מהא דלשון ים שנכנס לחצר. דכיון שהמים מכסים הגדודי אסור לטלטלו. ומכל מקום הוא איסור דרבנן דקיל [ואמרינן בי' הואיל והותרה הותרה] ואין להחמיר אלא אם דומה ממש להתם. והבא להחמיר בדרבנן עליו להביא ראי' כדתנן במסכת ידים [וכיוצא בזה כתב הרב מלאדי בתשו' לענין קנה של צורת הפתח רחוק מכותל]: טו) ויש לחלק דהתם אין רואין כלל הגדודי, והכא מכל מקום נראין הדלתות ולא ימלט מהיות איזה היכר על ידי הצירים, ועוד שהתוספות כתבו גבי לחי הבולט יותר מד' אמות שאם הועמד לשם לחי יש לו קול ואיכא הכירא. וכל שכן העמדת דלתות ארוכים כל כך ודאי יהי' בקולי קולות ואיכא הכירא. ואין לנו להחמיר בלא ראי'. בפרט בשעת דחק גדול כזה. ומודינא במקום שאפשר לעשות היכר שיעשו: טז) במה שנסתפק ר' עקיבא איגר ז"ל בלחי שנפלה בשבת ואיכא לחי אחרת שלא סמכו עלי' מאתמול אם נאמר הואיל והותרה הותרה. וכתב כ"ג דלא שייך בזה הואיל כו' דמחיצה שיש עכשיו לא התירה תחילת שבת והמחיצה שהתירה תחילת שבת אזדא לה. חשיב ליתנייהו למחיצות.

לא משמע כן בתוס' י"ז) בשתי חצירות וכותל ביניהם ונפלה בשבת דאמרינן הואיל והותרה כו' אף דנפל הכותל וליתנייהו למחיצה. כיון דמחיצות החיצונות שעל ידיהן נעשה החצר רשות היחיד איתנהו. ואף דבתחילת שבת לא התירו מחיצות החיצונות דעדיין הי' החצרות אוסרות זו על זו. דכל אחת היתה נפרצה למקום האסור לה ואין מטלטלין אלא בד' אמות רק הכותל שביניהם התירה וכותל זו אזדא לה. ויותר מזה דתחילת שבת לא הועילו מחיצות חיצונות שבחצר זו לחצר זו אפילו בלא הדיורין ליעשות רשות היחיד שהרי הכותל הי' מפסיק וכמו שכתב הרא"ש בקרפף שהרחיק ד' טפחים ועשה מחיצה. דביותר מעשרה שעשה מחיצה סגי דבמחיצה חדשה מבטל הישנה. והכא נמי הכותל הי' מבטל מחיצה הראשונה. ולא הי' היכר רק מחמת הכותל ואזל לי' שנפל. ואף על פי כן הואיל ועכשיו יש מחיצות ליעשות רשות היחיד אמרינן הואיל וכו': יז) ובעיקר ספיקו של ר' עקיבא איגר ז"ל הנה כתבתי בתשובתי הקודמת שברשב"א מבואר דלא אמרינן בכהאי גוונא הואיל והותרה. מכל מקום יש להביא קצת ראי' לומר בכהאי גוונא הואיל כו' מהא דעירובין (דף ג') דאמר מבוי דרבנן בעי חיזוק ופסול מקצת קורה למעלה מעשרים. ובתוספות (דף ע"ז) מבואר דבכרמלית גמור לא עשו חיזוק אך אם נאמר דהיכי דמחיצה קיימת וחסר רק ההיכר לאו כרמלית גמור יש לומר דסבירא להו קורה משום מחיצה עשרים אמה משום היכר. וקורה למעלה מכ' לאו כרמלית גמור ובעי חיזוק. וכיון דלאו כרמלית גמור אמרינן הואיל כמו בחסרו דיורין בשבת או נפל כותל שבין שתי חצירות: יח) מה שרצה ללמוד מהמגן אברהם שכתב דהיכי דקרוב לודאי שהעכו"ם ישברוהו לא אמרינן הואיל. דהוא הדין דלא חשיב ראוי לנעול כיון שהעכו"ם יפתחוהו. מה זה דמיון, התם בעינן שיתקיים כל השבת וכיון שהעכו"ם ישברוהו לא יתקיים כל השבת.

אבל בשעת נעילה על כל פנים יהי' רשות היחיד שהעכו"ם ישברוהו אחר כך. מכל מקום כל זמן שלא שברוהו הוי רשות היחיד דמחיצה הוי אף על גב דלא ביטלו כדאיתא בעירובין (דף ע"ח:) ועושה אדם חבירו דופן לסוכה כדי שיאכל וישתה. ואף שאחר כך הולך לו מכל מקום כל זמן שהוא שם הוה מחיצה. והכא נמי כל זמן שלא פתחוהו או שברוהו הוה מחיצה. וממילא אפילו לא נעלו הוי מחיצה כיון דראוי, ועוד הלא ראוי אצל הממשלה יר"ה וכמבואר במרדכי פרק הדר הובא בר"מ סימן שס"ד דבזמן הזה דליכא רשות הרבים סגי בראוי לנעול, אף בעיר של נכרים יעוין שם במרדכי. ועל כרחך דמה שראוי אצל הגוים סגי. ראי' זו הביא כבוד גיסי הרה"ג נ"י מביאלא: יט) חזרנו למה שכתבנו דצורת הפתח מדמועיל בכל ארבע דפנות ע"כ דהוא משום מחיצה לבד ולא משום היכר כלל. וראי' זו יש להביא גם מדמהני צורת הפתח במבוי מפולש אף דאין כאן שלש מחיצות בלא הצורת הפתח. ולא מועיל טעמא דלא ליתי לאחלופי ברשות הרבים. ובהכי ניחא לפרש דברי הר' יונתן ריש עירובין שכתב דר' יהודה דמכשיר למעלה מעשרים לטעמי' דאמר בפרק כל גגות מערבין למבוי המפולש אלמא סבר קורה משום מחיצה. ואין נפקא מינה בין למטה בין למעלה מעשרים [והוא כסלקא דטחין דגמרא (דף י"ב:) דמוכיח מהא דמי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים דר' יהודה אומר עושה קורה מכאן וכו' דקורה משום מחיצה. ובאמת למה דמסיק טעמא דר' יהודה משום דשני מחיצות דאורייתא אין ראי' כלל דר"י סובר קורה משום מחיצה] עד כאן לשונו וקשה לי דנהי דמשום מחיצה. מכל מקום היכר קצת מיהא בעי כמו שכתבו בתוספות סוכה (דף כ"ב:) ולמעלה מעשרים אפילו היכר קצת לא הוה. וכך הם דברי רש"י (ד':) ותדע דכמה אמוראים שסוברים קורה משום מחיצה ותקשה להו מתני' דלמעלה מעשרים פסולה. ועל כרחין כנ"ל.

אך לפי מה שכתבתי ניחא דע"כ קאי הר' יונתן אליבא דמאן דאמר דגם לר' יהודה שלש מחיצות דאורייתא וכיון שכן אי אפשר להתיר במבוי מפולש משום היכר כלל דמה מועיל דלא אתי לאחלופי. מכל מקום אין כאן שלש מחיצות. שמכתם יעשה רשות היחיד. ועל כרחך דהוי מחיצה גמורה ומותר בלא היכר ואף למעלה מעשרים כשרה. [מיהו למסקנא י"ב: לר"י שתי מחיצות דאורייתא בלאו הכי דבריו תמוהים דמאין הרגלים דאינו משום היכר לגמרי וכן הוא שם בגמרא דלמסקנא דסבר ר' יהודה שתי מחיצות דאורייתא יכול לסבור קורה משום היכר]: כ) ואין להקשות דהא הרמב"ם פוסק ארבע מחיצות ואף על פי כן מהני הכשר קורה. לא קשה מידי דלהרמב"ם הטעם משום דמכל מקום מהני שלש מחיצות מן התורה שלא יהי' רשות הרבים רק כרמלית. ואיסור כרמלית דלא ליתי לאחלופי ברשות הרבים: כא) ומכל מקום היתר זה אינו רק במבוי כמו שיבואר. דהנה לכאורה שיטת הרמב"ם תמוה מהא (דבדף י"א:) דלכל היותר לבית הלל דמכשרי בלחי או קורה לא בעי רק שלש מחיצות. ולבית שמאי דארבע מחיצות דאורייתא בעי לחי וקורה. ובחידושו בארתי דעל כרחך לר' אליעזר דאמר לחיין סבירא ליה ארבע מחיצות דאורייתא דהא בשבת (דף ק"ל:) אמר דחצר יש לו ארבע מחיצות. והיינו משום דבעי שני פסין, הרי הלחיין מחיצה מעליא כמו לחי וקורה לבית שמאי. ובירושלמי דאמר ר' אליעזר בלחיין בלא קורה ר"א כבית הלל. ובגמרא דידן המסקנא לחיין בלא קורה שהרי אמר בגמרא דידן מודים חכמים לר"א בפסי חצר והיינו דבעי שני פסין. והרי בחצר אין צריך קורה שמע מינה ר"א לחיין לבד קאמר ואתי כבית הלל. והנה לר' אליעזר אף ב"ה ס"ל ארבע מחיצות דאורייתא כמו לבית שמאי. [דקיימא לן כדעת המקשן דלא כתרצן דלכל מר הוסיפו מחיצה יתירה.

שהרי קיימא לן לרבנן אליבא דבית הלל שלש מחיצות דאורייתא ולא שתי מחיצות וזה כדעת המקשן]. והנה רבנן ורבי פליגי בפסי חצר דלרבנן גם בפסי חצר פליגי, ולרבי מודים בפסי חצר ונראה דרבי סובר גם חכמים דפליגי על ר' אליעזר מודים דבית הלל סבירא להו ארבע מחיצות דאורייתא רק במבוי הקילו בפס א' כיון דמכל מקום מן התורה אינו רשות הרבים כשיש לו שלש מחיצות. ומהאי טעמא התירו בקורה שהיא היכר לבד. אבל בחצר שלא התירו בקורה היכר דלא ליתי לאחלופי ברשות הרבים רק בעינן מחיצה דוקא. וכיון דארבע מחיצות דאורייתא בעי מחיצה מעליא שתי פסין. וכיון דקיימא לן כרבי ממילא ארבע מחיצות דאורייתא. וסוגיא (דף י"א) כרבנן. והנה מבואר לדעת הרמב"ם דדוקא במבוי התירו בטעמא דעל כל פנים אינו רשות הרבים מן התורה כשיש לו שלש מחיצות. אבל בחצר לא התירו רק משום שהיא רשות היחיד. ומדמהני צורת הפתח בחצר מוכח דמשום מחיצה לבד התירו צורת הפתח בחצר. והוא הדין במבוי אפילו לאבן העוזר דעומד מרובה מהני במבוי ואף על פי כן במחיצה ארבע דמותר בלחי צריך קל וחומר דיליף בקל וחומר מחצר כמו לענין עומד מרובה על הפרוץ. דהא צורת הפתח מהני גם כן בכל ארבע מחיצות דפיאה מתרת בשבת] כמו עומד מרובה על הפרוץ. וכל שכן ביותר מעשר או מפולש דלא משתרי בלחי אין צריך קל וחומר כלל כמבואר באבן העוזר (דף ה':) וקל להבין. וכיון דמשתרי ביותר מעשר או מפולש בלא היכר כל שכן פחות מעשר ואינו מפולש. ודוקא לענין עומד מרובה דלא מהני ביותר מעשר או במפולש רק בעשר ולא מפולש ואז מותר בלחי צריך קל וחומר דאף במקום דלא הוי לחי מותר. אבל צורת הפתח דמהני ביותר מעשר ומפולש בלא היכר כל שכן פחות מעשר ואינו מפולש ואין צריך קל וחומר מחצר:

כב) ועוד דאפילו לרמב"ם הנ"ל יש ראי' מדפיאה מותרת בכלאים, אף דלא שייך טעמא דהיכר ולא מיחלף ברשות הרבים. ואם תאמר מה ראי' כלאים לשבת הלא כמה דברים התירו לכלאים ולא לשבת כדאיתא בגמרא (דף י"א.) הא לא תברא לנידון דידן דלא אפשר לעשות היכר. שמה שהחמירו בשבת טפי מכלאים הוא רק במקום שאפשר. ותדע דבתוספתא פרק ד' דכלאים ר' יוסי ב"ר יהודה אומר כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה ובכלאים אין חילוק בין פחות מבית סאתים ליותר מבית סאתים. אלא להבדיל בין הכרמים הסמוכים זה לזה ובמחיצה אחת סגי. וכל שכן לשבת דלא מהני אפילו מבית סאתים. ובסוף פרק קמא דעירובין דר' שמעון ב"א דאמר כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינו מחיצה הוא להתיר יותר מבית סאתים דוקא אבל פחות מב' סאתים מותר. ועל כרחך משום דבדרך אי אפשר לעשות מחיצות טובות הקילו עיין שם בסוף הסוגיא יחיד בישוב איכא בינייהו. ובאמת בישוב אפילו פחות מבית סאתים אסור לרשב"א מקל וחומר דכלאים. וזה שיטת הרי"ף שם דפסק הילכתא כרבנן בתראי דיחיד בישוב שרי. וע"כ בפחות מבית סאתים. דאי ביותר מבית סאתים אפילו במדבר פסק שם דאסור. והנה נתבאר דבשבת במקום דלא אפשר קיל מכלאים במקום שאפשר. וכיון דכלאים שרי בלא היכר דהתם לא שייך טעמא דהיכר. כל שכן שבת במקום דלא אפשר דמותר בלא היכר: כג) אך יש לעיין מהא דשבת (דף ק'.) בור מליאה פירות הזורק לתוכה פטור. מליאה מים הזורק תוכה חייב מאי טעמא פירות מבטלי מחיצות מים לא מבטלי מחיצתא. וכתב הרשב"א וזה לשונו ואם תאמר פירות דמאמש למה מבטלין מחיצתא והא דעתו לפנותו. ותי' בשם רב האי דהכא בשבטלן שם. ואף על גב דאין אדם עשוי לבטל פירות שבבור. לגבי שבת הוי מיעוט. ובתוספות פירשו בפירות של טבל שאינו יכול לסלקם משם כל אותה שבת ובטלין הם ליומן שם.

ויש מפרשים דאף על גב דלא ביטלן כלל. משום דפירות מבטלין מחיצתא דמחיצות ניכרות בעינן בעומק וברוחב בשעת זריקה והא ליכא. אבל מים לא מבטלי היכר המחיצות עד כאן לשונו. ומבואר מדבריו דאף דעתיד ליטלו משם מכל מקום זה עצמו אינו ניכר בשעת זריקה דאולי אינם עמוקים עשרה או אולי מבטלם שם. והוא הדין דיש לומר כן בדלתות דאף דראויות לנעול וכמאן דנעולות דמיין. מכל מקום כיון שעכשיו אינו ניכר זאת בשעת טלטול לא מהני. ויש לחלק דהתם לאו שאין נראין לאדם דמים נמי אם הי' עכורין אין נראין המחיצות אך הכוונה דהמחיצות בעצמותם יהי' בהם היכר שהמחיצות יבשים והמים לחים. וכן כתב הרב המגיד דכל דברים הלחים כמים ואף משקין שאין המחיצות נראין בתוכן: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן ערב: עוד להרב הגאון הנ"ל. ב"ה א' בלק תרמו"ל. א דבר מה שהקשה כבוד גאונו על רש"י (פ"ט) שכתב דאי לאו דמחוברין הם אין דריסה מזה על זה. והקשה כ"ג דמשכחת שאין בין הגגין ד' דנוח לפסוע מזה על זה ונדרסת. ומכל מקום ניכרין המחיצות. והתירוץ שכתבתי דנוח לפסוע לאו היינו נדרסת לא הונח לכ"ג, אכתוב לו תירוץ אחר שהרי במשנה עירובין ע"ח חריץ שבין חצירות פחות מארבע מערבין אחד ולא שתים וקשה נימא גוד אסיק מחיצתא. ואי משום דלמטה במקום שהם אינם מחיצות. קשה מעמוד גבוה עשרה ורחב ארבע דאמרינן גוד אסיק לפרש"י בכמה מקומות. וצריך לומר דשאני עמוד דפני עמוד מחיצה אחת היא וחזי לאיצטרופי מה שאין כן חריץ פחות מארבע דמחיצה לפחות מחלל ארבע לאו מחיצה כלל. ואם כן יש לומר דכשאין בין הגגין ארבע חשיב מחיצה שאינו ניכר. שהרי אינו רואה חלל. ארבע וכמו שהוא רואה אותה לאו מחיצה היא לומר בה גוד אסיק:

ב) אשר יישב דבריו הראשונים הנה הדברים דחוקים ואנכי הרואה שרום מעלתו בעצמו הרגיש בחולשת דבריו ויצא לידון בדבר החדש דאף בלא בקיעת רבים. צורת הפתח או דלתות ראוים לנעול כשאינם ניכרות לאו מחיצה נינהו. ודומה זה להא דבמחיצות שאין ניכרות לא אמרינן גוד אסיק. והיינו דאף דמחיצה שאינה ניכרת מחיצה היא. היינו במקום שמונע רגל רבים על כל פנים. אבל צורת הפתח שאינו מונע מלעבור שמכל מקום ניכר שאינו פירצה וכשאינו ניכר לאו כלום והיינו טעמא דרב בגג בין הגגין דכיון שאין מניעה מלעבור מגג לגג. רק מכל מקום יחשב מחיצה על ידי גוד אסיק. וכשאינו ניכר לאו כלום הוא ובהם האריך מאוד ג) ותמהני שהרי בגג גדול סמוך לקטן (דף צ"ב.) מה חצר דמנכרא מחיצתא אף גג דמינכר מחיצה. פרש"י מחיצות ניכרות בעינן שלא יהי' גג בולט חוצה להן דאי לא מינכר גדול נמי אסור דאין שום מחיצה וכל שאין לו מחיצות אינו רשות היחיד עד כאן לשונו. ואף דמחיצות גבוהות מרשות הרבים ומונעים בני רשות הרבים מלעבור. מכל מקום כיון דלא מינכר לא אמרינן גוד אסיק ולא הוה רשות היחיד. וכן (דף צ'.) בגג יחידי לרבנן דרב אמר מותר לטלטל בכולו ומקשה דרב אדרב. ופרש"י דבני רשות הרבים שמלפניהם ומלאחריהם יאסרו ואף שגבוה מרשות הרבים. והתרצן לא משני אלא משום דהוא מינכר מחיצתא. ומכל מקום אם לא הי' מינכר הי' אסור. וכן כתבו התוספות דמקשן הי' סבירא ליה דמיירי דלא מינכר: ד) והנה במה שכתבו התוספות דגג שיש בליטה לפניו. הבליטה אוסר את הגג שנפרץ לכרמלית. הקשה מהרש"א תיפוק לי' שהגג בעצמותו כרמלית. ותי' דמכל מקום כיון שאין הגדיים בוקעין תחתיו רשות היחיד הוא. וכל האחרונים דחו פי'. בתוספות שבת סס"י שע"ד כתב שאין טעם לדבריו והוא פי' בדברי התוספות שמשלשה צדדין המחיצות ניכרות.

והוי רשות היחיד בשלשה מחיצות ואין אסור רק משום שנפרצה במלואה למקום האסור לה. ואם הבליטה ברוח רביעית מקום פטור ולא נפרצה למקום אסור שוב רשות היחיד דמה שנפרצה לאויר רשות הרבים לא איכפת לן כיון שהגג גבוה וכנגד הגג מקום פטור. וכבר קדמו בפי' הזה בעל אבן העוזר בחי' על הש"ס וכתב גם כן שדברי מהרש"א דחוקים. והרב מלאדי ז"ל בסי' שמ"ה כתב גם כן פי' אחר בדברי התוספות בסימן שמ"ה דמכל מקום הי' הגג רשות היחיד משום דרשות היחיד שתחתיו בבית הי' עולה עד לרקיע. הנה שכל האחרונים דחו פי' מהרש"א. והדין עמהם שהרי ברש"י (דף צ'.) בקו' דרב אדרב פי' להדיא לבני רשות היחיד שמסביבותיהם יאסרו על הגג ולא הבליטה. וגם ברש"י (דף צ"ב) שכתב שאין כאן שום מחיצה. ומוכח דלא כמהרש"א ה) והנה דאף שמחיצה הוא ומפסיק רגל הרבים לא אמרינן גוד אסיק במחיצות שאין ניכרות. והא ודאי במקום שאין צריך לגוד אסיק מהני מחיצות שאין ניכרות. וראי' מלשון ים שמכסה הגדודי אף על פי כן חשיב איתנהו למחיצות. וכן מבית שאין תוכו עשרה וגגו משלימו לי' דאם חקק בו ארבע על ארבע מותר לטלטל בכולו. וכתב הרא"ש דאף דחקק שרחוק מן המחיצות אינו מצטרף אל המחיצה. מחיצה החיצונות שגבוהים עשרה מתירות ואף שאין ניכרות בפנים שאין ידוע עובי קרוייו. ומה שנראה בחוץ אינו מועיל רק בלחי כמו שכתב הרא"ש סוף פרק קמא דסוכה גבי פצימין. ועל כרחך טעמא דרב בגג בין הגגין רק דלא אמרינן גוד אסיק: ו) אך אף לפי' המהרש"א מוכח דהטעם רק משום דלא אמרינן גוד אסיק באין ניכרות. והנה תמוה דברי המהרש"א משום פרש"י הנ"ל. אך הופיע רוח הקודש בבית מדרשו של מהרש"א דמוכח ברשב"א שבת כוותי'.