שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 82

מה שאין כן הכא שקצת צורת הפתח יש בנהר הוא המשקוף על כן גם המזוזות יצטרפו להתיר. דליתא. שהרי הראב"ד פרק ט"ו מה"ש כתב באמת המים שאין עמוק עשרה אף אם רחב יותר מעשר אמות מותר משום הכותל שעל גביו וקשה הלא הכותל הוא מחיצה תלוי' ואינה מתרת כיון שנעשה שלא בשביל המים ויותר קשה דכיון דאין עמוק עשרה והוא ראוי להילוך בהמות והוה מחיצה שהגדיים בוקעין. וצריך לומר כיון שיש גפופין מכאן ומכאן מהני הכותל להתיר איסור יותר מעשר [ויש לומר משום דדומה לצורת הפתח דכותל במקום משקוף] ומכל מקום כשעמוק עשרה לא מהני. הרי דאף שמקצת מחיצה על גבי הנהר היא הכותל. מכל מקום לא מהני בעומק עשרה. אך אם אין עמוק עשרה מהני הצורת הפתח אף ביותר מעשר. ואפילו לדעת הרמב"ם שם באמת המים יותר מעשר אסור באין טפח משוקע במים אפילו אינו עמוק עשרה. דכיון דאין עמוק עשרה הרי צורת הפתח מחיצה גמורה היא ובמחיצה גמורה לטלטל לא בעי' טפח משוקע במים כנ"ל. ובתשו' נפש חי' שגג בכל זה עיין שם. סוף דבר לדינא דנהר ועיר מותרין: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן רסד. ב"ה. החוה"ש וכ"ט לכבוד גיסי הרב הגדול חריף ובקי. משנתו זך ונקי. שלשלת היוחסין מו"ה יצחק הכהן נ"י בק"ק ביאלא: א) יקרת מכתבו הגיעני. בדין צורת הפתח שהקנה שעל גביו אינו בשוה רק שני קנים באלכסון מוטות זה על גביו כזה וכבודו כתב דמהא דכיפה עירובין (דף י"א:) לפרש"י מוכח דהמשקוף עגול לא חשיב משקוף. ולא חשבינן רק תקרה העליונה שהיא בשוה. והוא הדין נידון דידן דלא חשיב משקוף. ב) ולדעתי אין מרש"י ראי'. דהנה קיימא לן שפועי אהלים לאו כאהלים דמי ואם הגביה מן הקרקע טפח או הרחיק הגג טפח הוי אהל ולענין אהלות מתניתין שפועי אהלים כאהלים. וטעם הדבר דדוקא גבי סוכה דבעי' מחיצות גם כן.

וכשהוא משופע איזה תחשב אהל ואיזה מחיצה. וכן לענין שבת דאין איסור באהל בלא מחיצות. אבל לענין טומאה דאהל בלא מחיצות גם כן מביא את הטומאה. גם שפועי אהלים כאהלים: ג) ועל כן בכיפה שהכל עיגול אחד ואף לפרש"י שכתב שיש ברגלי' עשרה קודם שיתחיל להתעגל. פירושו הוא קודם שיתמעט מארבעה. אבל לעולם הכל עיגול מלמטה למעלה. ובעי' מזוזות ומשקוף הי מינייהו מזוזה והי משקוף. ועל כרחך ההיתר משום תקרה העליונה שהיא בשוה. והיינו כמו שכתב הר"ן בסוכה גבי החוטט בגדיש לעשות לו סוכה. דכשיש חלל טפח ברוחב שבעה כשר. וכתב הר"ן דאפילו חטט בעומרים שלמטה לא חשיב תעשה ולא מן העשוי הסכך העליון. דכל לבהדי סוכה סככה הוא. ואפילו קודם חטיטה הוי עומרים העליונים קרויין סכך. הכי נמי הכל קרי' משקוף שוב מצאתי סברא זו בטורי זהב יורה דעה סימן רפ"ז סק"ג שאין מחלקין העגול לשנים למזוזה ולמשקוף יעוין שם: ד) וכל זה שאין הקנים עומדים בשוה. אכן בנידון דידן שעומדים הקנים בשוה. דומה להגביה מן הקרקע טפח דחשיב השיפוע אוהל. הכא נמי חשיב השיפוע משקוף. וכמו העושה סוכתו כמין צריף. שהוא ממש כמשקוף דנידון דידן. ואף על פי כן כשהגבי' טפח הוי אהל וכשר הכי נמי משקוף: ה) אך לדעת הרמב"ם דמפרש הא דכיפה בשהמחיצות קודם שמתחילין להתעגל כולם גבוהים עשרה. ופי' כיפה שהמשקוף הוא כיפה אבל המזוזות ביושר. אם כן אם יפרש כפרש"י הי' מזה ראי' לנידון דידן. אך באמת אי אפשר לפרש לדעתו דחשיב המשקוף התקרה העליונה. דאם כן אזדא תירוץ הטורי זהב על קושית הכסף משנה שהקשה. דאטו גובה מזוזות משוי לי' משקוף. ותירץ הטורי זהב דכשאין המזוזות גבוהים עשרה קודם שמתחיל להתעגל אי אפשר לחלק העיגול לשנים. ואי אמרת דחשיב רק תקרה העליונה למשקוף אזדא לי' תירוצו.

שהרי בין כך ובין כך אנו חושבין רק התקרה למשקוף: ) ו) ונראה לומר שהרמב"ם מפרש טעמא דמאן דאמר צריך ליגע. דהמשקוף צריך להיות ביושר עם ראש המזוזה. ועל כרחך הוא הדין כיפה הואיל ואינו ביושר רק ראשי המשקוף שנוגעין במזוזות. וכל המשקוף מתגבה והולך יפסול. אלא ודאי אפילו אין המשקוף ביושר הוי פתח. ואם כן אין צריך ליגע. או יאמר דהרמב"ם סובר כפי' היש מפרשים שהביאו הרשב"א והריטב"א דלא פשיט מידי מכיפה. וכן דעת הפרי מגדים. איברא דקשה למה פסק כר' נחמן דאין צריך ליגע. כיון דליכא סייעתא שוב הלכה כר' ששת לגבי ר' נחמן. ובאמת היש מפרשים אלו פסקו כר' ששת דצריך ליגע: ז) ונראה לי דהנה קשה טובא לר' ששת דצריך ליגע. ואם המשקוף למעלה מהקנים לא מהני. הלא הקנים גבוהים עשרה והווין מחיצות. ונימא גוד אסיק מחיצתא כאילו נגעו במשקוף. ואין לומר משום דאין הקנים רחבים ארבעה. דליתא דהא דבעינן בשבת מחיצות ארבעה. הוא משום דמחיצות לפחות מארבעה לא מהני. דפחות מארבעה אינו נעשה רשות היחיד. אבל המחיצה גופה אפילו כל שהוא רוחב הוי מחיצה כל שגבוה עשרה. תדע דלחי משום מחיצה: ח) ואין לומר דגוד אסיק לא אמרינן אלא דמחיצות שהם למטה לבד נחשבים למעלה לבד לא שנחשבת למעלה ולמטה. דליתא דהמעיין ברשב"א פרק הזורק יראה דהא דרשות היחיד עולה עד לרקיע הוא משום גוד אסיק. ועל כן בעמוד דלא הוי מחיצות ניכרות לא אמרינן גוד אסיק. רק מכל מקום הוי רשות היחיד משום דיש לו מחיצות למטה. וכמו שכתב המהרש"א ריש פרק כל גגות לא הוי רשות היחיד עד לרקיע. מכל מקום מוכח דטעם רשות היחיד עד לרקיע מטעם גוד אסיק. וכן משמע מתוספות דף יוד סוף ע"ב שכתבו דאויר שלמעלה מעשרה חושבו כסתום יעוין שם. ועל כרחך משום גוד אסיק. הרי דמשום גוד אסיק חשיב שנתגדלו המחיצות:

ט) וכן מוכח בבעל העיטור. סוכה. שער שלישי שכתב בדין מחיצות דהכשר סוכה שק דפנות מגיעות לסכך משום גוד אסיק. הרי דרועא המחיצות מהארץ עד הסכך. דאי אפשר דמגביהין אותו עד סמוך לסכך לבד. דאם כן הוה מחיצה תלויה י) ואין להקשות מדברי הר"ן ריש סוכה שכתב דבאין דפנות מגיעות לסכך לא אמרינן דופן עקומה. ואם נאמר דגוד אסיק שוב נאמר דופן עקומה ובאמת הפני יהושע חולק שם מהאי טעמא על הר"ן ואם כן נדייק מהר"ן דלא אמרינן גוד אסיק להיות למטה ולמעלה. דליתא דטעם הר"ן כמו שכתב הר"ן למאן דאמר אין לבוד באמצע. אפילו סכך סמוך לדופן מד' אמות לא אמרינן דופן עקומה ויהי' לבוד מן הצד. דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד כי הדדי. הכא נמי לא אמרינן גוד אסיק ודופן עקומה כי הדדי, זה טעם הר"ן. ולעולם מודה דאמרינן גוד אסיק כאילו נתגדלו המחיצות. והם למטה ולמעלה כדברי כל הפוסקים הנ"ל. ואם כן קשה מאי טעמא דרב ששת שאם המשקוף למעלה מהקנים פסול נימא גוד אסיק (ואין לומר דבאמת היינו טעמא דר' נחמן דפליג על מילתא דר' ששת. דליתא דהא כיפה ליכא גוד אסיק ואף על פי כן לפרש"י ורי"ף ורא"ש כשר משום דאין צריך ליגע]: יא) על כן נראה דהנה בפרק כל גגות (דף פ"ט:) אמר לי' ר"י לאביי אנא הכי אמרי לכו. לא שנו אלא שיש מחיצה על [גג] זה ומחיצה על [גג] זה דגדול משתרי בגפופי. וקטן נפרץ במילואו. אבל אין מחיצה לא על זה ולא על זה שניהם אסורין. ופרש"י דקטן נמי אסר אגדול. דהואיל דלא הוי גפופי אלא על ידי גוד אסיק לא הוי גיפופי לשוי' פיתחא לגבי' דפיתחא דמינכר בעי'. וכהאי גוונא לא עבדי אינשי עד כאן. והכי נמי אי אפשר ליעשות פתח על ידי גידול הקנים שעל ידי גוד אסיק: יב) ואין לחלק לפי פרש"י הנ"ל וכהאי גוונא לא עבדי אינשי.

ובפיתחא בקרן זווית לא עבדי אינשי כתבו התוספות דבעשה בקנים ומשקוף מהני. והכא נמי כיון דאיכא מזוזות ומשקוף מהני. אף דכהאי גוונא לא עבדי אינשי. כדמהני בקרן זוית אף דלא עבדי אינשי. ליתא. דוקא בקרן זוית. דאין ריעותא בצורת הפתח גופה. ומהני צורת הפתח טוב אף אם עשאה בקרן זוית דלא עבדי אינשי. מה שאין כן הכא דמשום דלא עבדי אינשי. לא הוי צורת הפתח כלל. וע"כ לדידן דקיימא לן בפרק כל גגות דלא כר' יוסף כדאיתא שם (דף צ"ב.) לרב קתני גג דומיא דחצר אף גג דמינכרא מחיצתא ואם לאו לא אמרי' גוד אסיק. ומכל מקום מוכח דמהני גוד אסיק לשויי פיתחא דאי איכא מחיצה למעלה מה נפקא מינה אי מינכר אי לא: דברי גיסו הדוש"ת הק' אברהם. סימן רסה. ב"ה אור ליום ג' י"ב אדר תרמ"ז לפ"ק, להרה"ג הנ"ל. במכתב כבודו לא עיינתי עד כעת שבא מכתב מכבודו שצריך תיכף לתשובתי אך מחמת הנחיצה אין פנאי להשיב על דברי פלפולו. אך אכתוב לו דעתי בקצרה: א) גם דעתי מסכמת דחשיב ראוי לנעול כיון שאין חסרון בגופו. אך מחמת שהרבה פוסקים דגם בזמן הזה איכא רשות הרבים. ודעת הרי"ף והרא"ש לפסוק כסוגיא דפרק קמא (דף ו') דבעי נעולות דוקא והתוספות שם (דף ו':) דיבור המתחיל והאמר הקשו היכי פריך מר' יוחנן דאמר ירושלים אלמלא דלתותי' נעולות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים דהוא אמר אליבא דר' יהודה דאמר אתי רבים ומבטלי מחיצתא ופליגי עלי' רבנן. ותירצו דהגמרא מדמי שתי מחיצות לרבנן כשם ד' מחיצות לר' מבואר דלדידן בשתי מחיצות בדלתות שאין נעולות יש חיוב מן התורה. וכן כתבו תירוץ זה בעה"מ ורמב"ן בפרק ב' ובדאורייתא חוששין להפוסקים דגם בזמן הזה יש רשות הרבים: ב) האומנם כי התירוץ לכאורה אינו מובן. דלר' יהודה דאתי רבים ומבטלי מחיצתא.

הוא הדין דמבטלי לדלתות שאין ננעלות מה שאין כן לרבנן. ויש ליישב בשני אופנים. או דדלתות כל זמן שפתוחות הא אין כאן שום מחיצה. רק משום דראויות לנעול. ואז לא יהי' רבים בוקעים. נמצא דכיון דחשבי להו כמאן דנעולי חשבו להו נמי כמו שאין רבים בוקעים. או יש לומר דפשיטא להש"ס דביותר מעשר לאו פתח הוא אפילו מדאורייתא ואפילו פחות מי"ג ושליש. והא דשרי גבי פסי ביראות. היינו דכיון דיש אמה מצד זה ואמה מצד זה חשיב האמצעי גם כן כסתום וכמו שכתב הרשב"א כת"י [כעת כבר נדפס בעז"ה] (דף י"ט:) גבי זו תורת מחיצה עלי' ופרצותי' בעשר. ועל כרחך ההיתר של שתי מחיצות עם דלתות ראויות לנעול משום דכמאן דנעולי ואז לא יהי' רבים בוקעים וכנ"ל. ועל כן כתבו התוספות (דף כ"ב.) ויש לומר הואיל והי' לירושלים צורת הפתח דהוי כמחיצה לא הי' לרבים דבוקעים לבטל המחיצה לרבנן. ולא כתבו הואיל והי' לירושלים דלתות. אלא משום דבדלת שאינה ננעלת אף לר' יהודה לא שייך כלל רבים מבטלי. ועל כרחין טעמא דר' יהודה דאוסר. משום דברשות הרבים ממש שהוא עכשיו רשות הרבים מן התורה לא מהני לשוויי רשות היחיד במה שהיא ראוי' לנעול. ולא אתי מה שהוא ראוי לנעול ולהיות רשות היחיד לבטל מה שהוא עכשיו רשות הרבים. ודוקא במה שבלא הדלתות הוא כרמלית. דלא הוי שום רשות מדאורייתא הוא דמהני מה שראוי לשויי רשות היחיד. ועל סברא זו לא פליגי רבנן כלל זה שיטת התוספות וסייעתו. ואם כן דוקא בצורת הפתח מכשירין דלדידן דקיימא לן כרבנן אין רבים מבטלין מן התורה וכמו שכתבו (דף כ"ב.) הואיל והי' לירושלים צורת הפתח לא הי' לרבים דבקעו לבטל המחיצה: ג) והנה בשם הרמב"ם כתבו הפוסקים דמהני דלתות שאין נעולות. ולפי עניות דעתי אינו כן.

ומכל מקום אני מודה דלדידי' אפילו אין הדלתות נעולות הוי רשות היחיד מן התורה. [ואם כן שוב נוכל לסמוך בדרבנן על הסוברים דלדידן אין רשות הרבים] דהנה הרמב"ם פרק י"ד מהלכות שבת הלכה א' וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ד' על ד' או יתר על כן אפילו יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותי' נעולות בלילה. ומבואות שיש להן כתלים ולחי ברוח רביעית וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה כולן רשות היחיד גמורה הן. ובפרק י"ז הלכה יוד שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם עושה דלתות מכאן ומכאן ואינו צריך לנעול. ובפרק א' מהלכות עירובין הלכה א' כתב דמדינה שדלתותי' נעולות בלילה הוי רשות היחיד דין תורה. ושם כתב הרב המגיד דמשום שאינו במקומו לא בדין המחיצות שכבר ביאר פרק י"ז מהלכות שבת דאין צריך לנעול. וקשה שהרי גם במקומו פרק י"ד מהלכות שבת כתב נעולות: ד) אך נראה דהרמב"ם תירץ קושיית התוספות בפרק קמא (דף ו':) דיבור המתחיל והאמר דמה מקשה הש"ס מר' יוחנן דסבירא לי' כר' יהודה לדידן דקיימא לן כרבנן. וניחא לי' לרמב"ם על פי הש"ס בפרק תולין (דף קל"ח.) מי איכא מידי, דמר מחייב חטאת ולמר שרי לכתחילה. ולכאורה קשה הא ר' יהודה אמר אם הי' דרך רבים מפסקתן יסלקנה לצדדין ומחייב חטאת אם לא סלקה לצדדין כדאמר ר' יוחנן בירושלים חייבין כו'. ורבנן אומרים אין צריך ומתירין לכתחילה וצריך לומר בעולי רגלים הקילו כיון דמותר מן התורה ולר' יוחנן דמחייב חטאת לא מהני כלל טעמא דעולי רגלים. ועל כן מקשה הש"ס שפיר דכיון דלר' יוחנן חייב חטאת איך מתיר חנניא לכתחילה ועל כן בפרק י"ד שיהי' רשות היחיד גם מדרבנן כתב נעולות: ה) ותדע דכתב שם גם כן מוקפת לדירה. והיינו שיהי' רשות היחיד מדרבנן.

ובעירובין שכתב נעולות וסיים זה דין תורה. הא כתב הרב המגיד דמשום שאינו במקומו לא דקדק בדין המחיצות. ובפרק י"ז שכתב שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם אין צריך לנעול הדלתות בלילה אפילו מדרבנן. הוא לפי מה שכתב רש"י (דף כ'.) דרך הרבים מפסקתן שאין שם דרך אלא זה עיין שם. מבואר דסבירא לי' דאין רבים מבטלין בשיש להם דרך אחר. וע"כ שני כותלים ברשות הרבים היינו באמצע רשות הרבים ויש לרבים דרך גם כן בצידי החיצון של הכתלים מזה ומזה. בכהאי גוונא לא אתי רבים ומבטלי והדין כמו דהוה סבירא לי' לש"ס אליבא דחנניא אי לאו דמקשה מדר' יוחנן: ו) ואם תאמר למה כתב דלתות מכאן ומכאן. ולחנניא סגי בדלת מצד אחד ובצד השני לחי וקורה. לא קשה מידי דרמב"ם לשיטתי' ד' מחיצות דאורייתא. וכיון דמחיצה קלה לא מהני ברשות הרבים רק מחיצות דלתות. ואם לא יהי' דלת רק מצד אחד לא יהי' רשות היחיד כיון דליכא ד' מחיצות ויהי' רשות הרבים. דהא דבג' מחיצות הוי כרמלית. היינו משום דאין רבים עוברים. אבל הכא שאין הדלת ננעלת ורבים עוברים יהי' רשות הרבים. וזה טעמא דבית שמאי גם כן דבעי דלתות מכאן ומכאן. דלשיטתייהו (י"א:) ד' מחיצות דאורייתא: ז) והא דפסק הרמב"ם ד' מחיצות דאורייתא ביארתי בחי' דהוא משום דקיימא לן כרבי בחצר בעי שני פסין ושני פסין מחיצה מעליא. כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה חצר יש לה ד' מחיצות ומשום דד' מחיצות דאורייתא בעינן שני פסין מחיצה מעליא ובמבוי שרינן משום דמן התורה לאו רשות הרבים הוא כל פנים בג' מחיצות ושרינן בקורה דהוכר דלא ליתי למשרי רשות הרבים. ובחצר דלא שרינן אלא במה שמן התורה רשות היחיד על כן בעי שני פסין. כיון דד מחיצות דאורייתא בעינן מחיצה מעליא.

ואליבא דחנניא הוה סבירא לי' להש"ס דסבירא ליה כרבנן דרבי חצר ניתרת בפס אחד. ובחי' הארכתי לברר הדבר מירושלמי וכאן אין מקום להאריך, ועיין בגמרא (דף י"א:) ובירושלמי שם אליבא דר' אליעזר ובאבן העוזר פרק כל גגות שהביא סוגיא (דבדף י"א) ויתבררו לו הדברים אם ירצה: ח) והנה לפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם בשני כותלים לכאורה אין ראי' ברשות הרבים עצמה דמן התורה להוי רשות היחיד בלא דלתות נעולות. כיון דבשני כותלים לא שייך כלל אתי רבים ומבטלן. אך באמת אינו כן כיון דקיימא לן כרבנן דלא אתי רבים ומבטלי. ואין לומר כמו שכתבתי בשיטת התוס' דטעמא דר' יוחנן לאו משום ביטול רבים אלא משום דעכשיו רשות הרבים לא משוינן לה רשות היחיד במה שהיא ראוי' לנעול. דאם כן בשני כותלים נמי. דאין חילוק בין שני כתלים אלא משום דלא שייך ביטול רבים דיש להם דרך אחר וכמו שכתבתי. מה שאין כן ברשות הרבים עצמה דכל דרך הרבים שם ושייך אתי רבים ומבטלים. והרי קיימא לן לא אתי רבים ומבטלן. ועל כרחין כמו שכתבתי דהא דבעי בפרק י"ד דלתות נעולות כדי שיהי' רשות היחיד גם מדרבנן: ט) והנה אף שיש לנו שני ספיקות להתיר מן התורה שמא בזמן הזה אין רשות הרבים. ושמא כרמב"ם. דבראויות לנעול שוב אינו רשות הרבים דאורייתא. ובדרבנן סמכינן אחד ספיקא שמא אין רשות הרבים בזמן הזה ומועיל דלתות ראויות לנעול לכולי עלמא וכהא דר' אושעיא פרק קמא דפסחים מערים אדם על בהמתו. ומשום דשמא עביד הכי סמכינן אחזקת חבר משום ספק ספיקא ובדרבנן סמכינן אחזקת חבר לבד. וכן מבואר בפוסקים. ומכל מקום לכאורה קשה לסמוך על הרמב"ם דיחידאה הוא ואין הספיקות שקולין: י) אך התקנה שהמציא כבודו לעשות מחיצה אמה מכאן ואמה מכאן ויהי' שם ד' מחיצות. הנה זה הי' תקנה טובה.

אך מה יעשה אם יהי' בין האמות יותר מי"ג ושליש. דשוב לכאורה אין הפסין מועילין: יא) אך הנה (בדף כ"ב.) בהא דכאן הודיעך כוחן של מחיצות כאן וס"ל והא"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי' נעולות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים ובתוספות ואם תאמר שאני ירושלים שהי' רחבה ט"ז אמה ובפסין ליכא אלא י"ג אמה ושליש וכו'. ולפי פירוש אחר שפרשתי (דף ו') גבי יותר על כן ניחא עד כאן לשונם. ושם ו' דיבור המתחיל וכי תימא כתבו בפירוש האחר דמן התורה אין לחלק בין י"ג ושליש לט"ז אמה וסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא והנה משמע מהתוספות (דף כ"ב הנ"ל) דמן התורה שרינן גבי פסי ביראות גם ט"ז. אך אי אפשר לפרש כך בדבריהם. שהרי בפרק קמא גבי יתר על כן כתבו התוספות וזה לשונם ואף על גב דלר' יהודה לחי וקורה מהני מדרבנן לי"ג ולרוחב ט"ז לא מהני מודה הוא דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לט"ז וסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא. עד כאן, ואם הפירוש דט"ז כמו י"ג איך מוכרח משום זה דסבר ר' יהודה שתי מחיצות דאורייתא. אשר על כן מוכרח לפרש להיפוך כי היכי דט"ז לאו פתח הוא. כן י"ג לאו פתח הוא [ואף דמהני גבי פסי ביראות היינו משום דיש בשני הצדדים אמה סתום חשבינן גם באמצע כסתום] והא דשרינן לחי וקורה בי"ג משום דשני מחיצות דאורייתא. ואם כן לא נבין תירוץ התוספות (בדף כ"ב.) דמה בכך דבי"ג לאו פתח מכל מקום הא חזינן בפסי ביראות מתירין בי"ג. ואם תאמר דכיון דמתירין בי"ג אף דלאו פתחא הוא הדין דמותר מן התורה בט"ז. אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרכו בפרק קמא לומר דסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא. אימא דבט"ז נמי פיתחא הוא. אלא ודאי פשיטא לתוספות דבט"ז אסור מן התורה. על כן כתבו דממילא גם בי"ג אסור מן התורה.