שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 80

אבל לפי סברתי דכיון דשבת הותרה אצל מילה חשיב מתעסק בהיתר. אם כן דומה לנתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר דלאו מלאכת מחשבת הוא כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. דלא קשה מידי ושיבוש הוא. דודאי לרבא הא דלא חשיב מלאכת מחשבת. משום דלא נתכוין למלאכה. אבל בתינוקות דאף מילה בשבת מלאכה הוא. הא ודאי מלאכת מחשבת הוא לרבא. רק מטעם בה פרט למתעסק בהיתר יש להקשות כיון דמילה בשבת היתר הוא. אבל אי אפשר לדמותו לנתכוין לתלוש זה ונמצא מחובר אחר לענין לפוטרו משום מלאכת מחשבת. ואין קושיא רק לשמואל דסבירא לי' אפילו נתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר לא חשיב מלאכת מחשבת. הואיל ולא נעשה מחשבתו. ואין להאריך בזה עוד: סימן רנו. א) הרמב"ם לא הביא הדין דנתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים אפילו אבד מלקט מלבו פטור. ואין לומר משום דליישב אליבא דשמואל איתמר ואיהו פסק דלא כשמואל ונתכוין ללקט תאנים אלו וליקט אחרים חייב. שהרי הביא הדין דנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים. ונהפך הדבר ולקח ענבים ואחר כך תאנים פטור. והוא תירוץ הגמרא דלקדם איכא בינייהו אף דליישב אליבא דשמואל איתמר. ולא הי' לו להביא רק הנושא דלכבות ולהדליק דאיתמר בברייתא. ולא הנושא דתאנים וענבים דליישב לשמואל איתמר: ב) על כן נראה דסוגיין דהא דפטר ר' יהושע נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים מטעם בה פרט למתעסק וחשיבי תאנים וענבים כשני גופי מלאכות. ר' יהושע לטעמי' דסבירא לי' תמחויין מחלקין. היינו צלי ושלוק ומבושל מחלקין לחטאות. הכי נמי תאנים וענבים. אבל לדידן לא מיפטר בזה רק משום דלאו מלאכת מחשבת הוא דלא נעשה מחשבתו דצריך לתאנים וליקט ענבים. אבל באבד מלקט מלבו וליקט מה שצריך באמת חייב לדידן בתאנים וענבים כמו בתאנים אחרים. ודחה הרמב"ם דין אבד מלקט מלבו מהלכתא.

וצריך לומר לפי זה דסוגיא אזיל כמאן דאמר תמחויין מחלקין לר' יהושע בין לקולא בין לחומרא: סימן רנז. להרב הגאון זצללה"ה אבד"ק קוטנא. א) יקרת אמרותיו הגיעני הנה מה שתמה עלי על אשר ישבתי קושייתו על המאירי. לא ידעתי מקום תימה. כי אנכי כתבתי שמהירושלמי אין שום ראי'. דשם רק משום דמחוסר קריבה. ובהוצאה לכולי עלמא חשיב מחוסר. כיון דכל ענין המלאכה רק שמקרב החפץ למקום שצריך. ותמהני שלא השיב על הראי' שהבאתי מירושלמי בהוציא חצי גרוגרת והכניסו דמדמהו לאכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו. ואי הוצאה והכנסה אין מצטרפין איך יתחייב. ובודאי לעיקר דינו של המאירי אין ראי' מכאן. כיון דשתי אבות וחלוקים לחטאות. אבל מכל מקום אין ראי' להיפוך. כמו שחילק הש"ס לענין תמחויין מחלקין. וסובר המאירי כיון דחד בקתא דמלאכה הן מצטרפין. והבאתי ראי' מהר"ן דסבירא לי' דחד גוונא מלאכה. דאם לא כן לא הי' מלמד ממין על שאינו מינו. על כן כתבתי שדבריו נוטים לדברי המאירי: ב) אשר יישב דברי הרשב"א בפרק הזורק דדוקא כשמונח למטה ועוד מוגבה למעלה. לא ידעתי שום סברא בזה. ובשלמא כשהכלי קטן יש לומר דרואין כאילו הונח למטה. אבל כשגדול נאמר דכשמונח כולו למטה רק משהו למעלה יפטור וכשרובו למעלה יתחייב אתמהא. גם לשון הרשב"א אבל כשאין גופו של כלי גבוה כל כך כו'. הרי דרק בגובה הכלי תליא: ג) מה שפירש דברי התוספות עירובין (דף ל"ג.) דהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב דילפינן ממשא בני קהת שהיו נושאים הארון. שבמקום עמידתם הי' רשות היחיד. יפה אמר. ומה שהשיג ע"ז דהא גדיים בוקעין תחתיו ולא קיימא לן כר"י בר"י. תמהני איש אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס יתעלם ממנו דברי התוספות במקומו דיבור המתחיל דהדר זקיף.

דכשיש גובה עשרה באותו זקופה הוי רשות היחיד אפילו לרבנן. ומביאים ראי' מעגלות דעל גבי רשות היחיד ותחתיהם רשות הרבים. וכיון דעל גבי רשות היחיד הוי כזורק כוורת וכפאה על פי' דכיון דלבוד ולמעלה רשות היחיד אף דלמטה בין המחיצות לא הוי רשות היחיד. כיון דלשיטת התוס' רחבה ששה עם עובי המחיצות דעובי המחיצות מצטרפין. נמצא דבין המחיצות למטה לא הוי רשות היחיד. כמו בית שאין תוכו יוד וקירויו משלימים לי'. מיהו יש לדחות דהתם משום דאגדו במקום פטור. אלא דמבואר להדיא בדבריהם ד"ה כפאה על פי' ז"ל וכיון דעל גבי רשות היחיד פטור הזורק. וכן בפרק הזורק בדבילה והוא כממעט מארבע אמות כיון דע"ג הדבילה מקום פטור עיין שם: ד) ומה שהקשה עוד דאם כן לא הוי דרך רשות הרבים. דבכל מקום שהוא הולך רשות היחיד הוא. תמהני הא מבואר בתוספות בכוורת דהוי כזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, וכן כתב הרי"ף ז"ל. הרי דלא הוי רשות היחיד כל זמן שלא נח. ובתוספות שם אפילו לר' עקיבא דאמר קלוטה וכו' כיון דכל מקום שמונחת הוי רשות היחיד הרי דתלי באם הדין דכמונח הוי רשות היחיד ואי לא לא. והכא נמי כיון דמהלך לאו כעומד לא הוה רשות היחיד: ה) ואף שחזקנו תרוציו עדיין יש לדחות לשיטת הרשב"א והריטב"א דהטעם משום דמקום הנחתו למטה מעשרה לא חיישינן על שהחפץ למעלה מעשרה, הכי נמי יש לומר דלא חיישינן על שלמעלה רשות היחיד. וזה נוכל לומר אפילו לריבר"י לחד תירוץ בתוספות שבת (דף ק"א) דיבור המתחיל וזרק דלמטה לא חשיב רשות היחיד. ומכל מקום אין זה מוכרח ועוד דודאי יש חילוק בין למעלה מעשרה שתחתיו מקום חיוב וכמו שחילקו התוספות (דף ו'.) תדע דמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך למעלה מעשרה חייב.

ואי חשבינן למעלה מעשרה כרשות היחיד לא עביד מידי ועוד דודאי יש חילוק גדול בין מקום פטור דלא הוי רשות כלל בין רשות היחיד דהוא רשות ההיפוך: ו) ובזה יש ליישב הא דהוצרכו התוספות דוקא להיות העירוב רחוק חוץ לארבע אמות. בודאי כמשא בני קהת לא הי' מלאכה משום מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לחוד. דהא רק למעלה הי' רשות היחיד. רק משום ממה נפשך. דלמטה הוא מעביר ארבע אמות. ואי בתר למעלה הוא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. וכיון דלא הי' מלאכה רק בהעביר ארבע אמות לא נוכל לחייב ממשא בני קהת רק בהעביר ד' אמות. ולדעת התוספות שבת דלא מחלקים בכך. יש לומר דסבירא להו דמכל מקום היכי דהעביר ברשות היחיד ממש לא בעי העברת ד' אמות. ועל כל פנים נוכל לפשוט לפי פי' הנ"ל ספיקא דידהו בהעביר ד' אמות ונח החפץ חצי ברשות היחיד וחצי ברשות הרבים דחייב כמו היכא דמחייבינן ממה נפשך. וכדבריי דהוצאה והכנסה מצטרפין: ז) אבקש להודיעני איך מפורש דשני מלאכות אין מצטרפין. הגם שבש"ס בבא קמא משמע כן. מכל מקום יש לומר דבשכח שהוא שבת דבכהאי גוונא אינם חלוקים לחטאות מצטרפין. והנה ראיתי בפרי מגדים בסוף הפחיחה להלכות שבת שנסתפק בקוצר בבין השמשות של ערב שבת וטחן בשל מוצאי שבת אי נדמהו לחלב ונותר לפניו ואינו יודע איזהו. או אינו דומה דשם חילול אחת הוא ומסיק דחייב עיין שם. ונוראות נפלאתי דמפורש בפי' רש"י בכריתות (דף י"ט.) בדיבור המתחיל על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות כגון ספק קצר ספק טחן. ואפשר שהוא ז"ל מיירי בשגגת שבת וסבירא ליה דבכהאי גוונא שם אחד הוא כנ"ל. ואף על פי כן הי' לו לפרש. ודין הנ"ל על ידי צירוף בשני מלאכות בשגגת שבת צריך עיון. ואפילו בשגגת מלאכות נמי איני זוכר שיהי' מפורש בש"ס דאינם מצטרפין.

ויש לומר בין לקולא בין לחומרא. או יש לומר. כעין ש"ס סוכה דלא שוו שיעורייהו להדדי לא מצטרפין. ואם בדבר אחד שוו שיעורייהו אפילו במידי דלא שוו מצטרפין. כן יש לומר בזה הואיל בשגגת שבת חד הוא. מיהו אפשר לדמותו לאיבעיא דר' ירמי' שבת (דף ע"א.) ויש לחלק: ח) שוב מצאתי מפורש בש"ס כריתות (דף ט"ז:) כתב אות אחת בשבת זו ואחת בשבת זו דאי שבתות כגופים דמיין פטור בשגגת מלאכות. ורש"י פירש שבתות כגופים כשני גופי עבירה כמו זרע וקצר. הרי להדיא דשני מיני מלאכות בשגגת מלאכות לא מצטרפי. ובשגגת שבת נשמע גם כן מהתם. דאיתא שם בדין הנ"ל שאם הי' בשגגת שבת לר"ג דאמר אין ידיעה לחצי שיעור חייב. ומשום דבשגגת שבת לא מחייב על כל שבת ושבת. רק משום דימים שבנתים הויין ידיעה לחלק. והרי אין ידיעה לחצי שיעור. והנה רש"י פירש שם בעמוד א' דבשגגת שבת נמי שבתות כגופין דמיין אלא משום דאפי' זרע וקצר בשגגת שבת אין חייב אלא אחת. והנה להדיא דשני מיני מלאכות בשגגת שבת מצטרפין: ידידו הדוש"ת באה"ר ובלונ"ח הק' אברהם. סימן רנח. ב"ה יום ג' תולדות תרנ"ה. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון כו' מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק קונצק. ד) אשר הקשה כת"ר לבן עזאי דסבירא לי' מהלך כעומד דמי. יהי' דינו כעמד לכתף. שהרי כוונתו לילך הלאה, ועל ידי זה רצה כת"ר לידון בדבר החדש דכי אמרינן לכתף לא הוי הנחה. היינו שבתחילה לא הי' דעתו לעמוד לכתף. לדידי אין צורך לזה: ב) ותחילה נחקור אם המהלך בשעה שמעמיד רגל אחד עוקר השני. או שאחר כך כך עוקר השני.

וספק זה נפשוט מריטב"א עירובין (דף צ"א.) דיבור המתחיל הא מני בן עזאי הוא שכתב דלבן עזאי העומד על האסקופה שבין רשות היחיד לרשות הרבים מקום פטור ועקר חפץ ברשות הרבים והניחו ברשות היחיד ולא נח באסקופה פטור קל וחומר ממהלך דהוי כעומד. כל שכן זה שעמד במקום אחד והעביר החפץ בידו. ומזה מוכח דעקירת רגלו אחד עם הנחת רגלו השני נעשה בבת אחת. דאי אמרת שאינו עוקר השני רק אחר כך. אם כן בשעה שמעמיד רגל הראשון שני רגליו עומדין. ואז לא נייד גופו כלל. ואם כן מה ראי' ממהלך ומעביר בידו דלא נח ידו במקום אחד כלל. אלא ודאי לעולם אינו עומד רק על רגל אחד וגופו נייד תמיד. ואף על פי כן לבן עזאי הו' הנחה ברגל אחד כמו לענין עמידה בקדשים דמהני ברגל אחד. והשתא שפיר מדייק הריטב"א [ועיין לעיל במלאכת הוצאה סימן ר"מ אות למ"ד שדעת המהרש"א אינו כן ובארתי שם אות ל"ב באריכות]: ג) והנה בתוספות עירובין (דף צ"ח.) דלר' חלקי' דאמר תוך שלשה דברי הכל חייב. אינו אלא בתחילת זריקתו תוך שלשה. אבל אם בא מלמעלה משלשה לתוך שלשה לאו כמונח דמי וצריך הנחה על גבי מקום משהו. ביאור דבריהם כעין חילוק הש"ם בין לאחותי לי' טומאה או לאפוקי מיני'. וכהנה רבות בש"ס. הכא נמי אם מתחילה לא הי' כמונח לא נעשה כמונח מחמת שבא לתוך שלשה. והכי נמי נאמר לענין לכתף. דהיינו דוקא בתחילה לא הי' מונח לא נעשה הנחה בעמידתו לכתף. מה שאין כן לבן עזאי כדברי ריטב"א ועל כן אין לחייבו משום דלכתף [ולפי זה יש לדחות ולומר דעקירת רגל השני לאחר שהעמיד הראשון. ומכל מקום מוכח דאף בשעה שעומד על רגל אחד וגופו נייד הוי כעומד. דאם לא כן יקשה מלכתף]: ד) ולפי מה שכתבתי יש לפרש הירושלמי דמייתי התוספות דמשכחת מעביר ארבע אמות בקופץ. ולכאורה נצטרך לדחוק ולפרש שקפץ ארבע אמות בבת אחת.

אך לפי מה שכתבתי כיון שעקר שתי רגליו אז לא הוי כמו נח. שוב כשעמד הוי כעמד לכתף דלא הוי הנחה: ה) ולפי מה שכתבתי יש לומר דקלוטה לר' עקיבא וכן תוך שלשה לר' חלקי' הנחתו דומה לכתף שכל כוונתו שתלך הלאה משם. אם לא שאמר כל מקום שתרצה תנוח. אך משום שתחילה הי' גם כן כמונח דמי הוי הנחה כנ"ל. ויש לפלפל בזה הרבה בסוגיא דקלוטה ובספיקו של ריב"א. אך אין רצוני לעכב המכתב: דברי ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן רנט: ב"ה. כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם אוצר בלום כל רז לא אניס לי' כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. דבר מה שרוצה להדפיס ספרו יהא רעוא שיתקבלו דבריו בעולם: ראיתי בסימן א' מה שכתב לחלק בקטן בין איסורים דהנאה כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב יש חלות איסור על הקטן אלא שאין מענישין אותו בין איסורין דמתעסק פטור בהו. וקטן כל מעשיו כמתעסק. תמיהני דהא קטן יש לו מעשה וחוקק אגוז למוד בה עפר מקבל טומאה. דחשיב מחשבתו שמוכחת היטב מתוך מעשיו. דפשיטא שחוקק לשם בית קיבול ומקבל טומאה. ועיין תוספות חולין (דף י"ב:) וכן המבעיר בשבת וכיוצא שמוכח היטב כוונתו להבעיר וכיוצא. מחשבתו מחשבה. ואם שאינו מחשבתו לעבירה. כל שוגג אין מחשבתו לעבירה. ואין צריך באיסורין רק כוונת המעשה: ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם בהרב מו"ה זאב נחום ז"ל. שנית להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל. סימן רס. ב"ה יום א' וישב תרס"ג לפ"ק, א) מה שרצה לתרץ עצמו דלענין זרות חשיב מתעסק דחשיב כאילו לא ידע שהוא זר. מי לא ידע מזה. ובודאי לענין זרות חשיב בקטן מתעסק ואני לא השגתיו על זרות. רק על איסור שבת שחל תחילה כיון שיש לו מעשה הוי מלאכת מחשבת ונתכוין למלאכה. למשל המדליק נר. זה מעשה גמורה. או חותך אצבעו של בעל חי זה מעשה גמורה:

ב) האומנם כי במלאכה דקאי הש"ס ביבמות כגון שחיטה והקטרה משום הבערה. יש לומר דשחיטה לא נתכוין להמית הבעל חי רק לחתיכת בשר בעלמא ולא נתכוין להוציא דם. וכן הקטרה לצלות הבשר מתכוין ולא להבערה. ואם נתכוין למלאכה. שוב הוי מחשבה לבד ואין לקטן מחשבה: ג) אך אף על פי כן יש לדון הרבה בדבר. כי לכאורה עיקר סברתו דמשום שמעשה קטן כמתעסק חשיב חל האיסור כשהגדיל. יש לומר להיפוך כי כמו שעושה המעשה משיגדיל במתכוין גם תחילה נאסר. רק שיש לדמותו למתוך שלשה ללאחר שלשה לחיובי אינהו כיון שאינה ראוי' לביאה תחילה. חשיב חל האיסור כשנעשית בת שלשה אף שמעשה ביאה של עכשיו גם תחילה נאסר רק שלא היתה בת ביאה. מכל מקום חשבינן חלות האיסור בשעה שנעשית ראוי' לביאה. הכא נמי כיון דתחילה לאו בר כוונה חשבינן חלות האיסור בשעה שנעשה בר כוונה. אך התינח כשלא משכחת בי' תחילה מחשבת. אך כיון שיש לו מעשה וחל עליו תחילה איסור מלאכת מחשבת. ממילא כשעושה עתה מלאכת מחשבת שפיר נחשב החלות מתחילה, דמכל מקום גם תחילה נאסרה לו: ד) ועל כן גם לפירש"י שפירש יש לו מעשה מעשה עם דיבור. מכל מקום כיון דמשכחת לה גבי' מלאכת מחשבת כשיעשה מלאכה עם דיבור דאז יהי' מלאכת מחשבת. שוב כשעושה עתה מלאכת מחשבת. חשיב שחל מתחילה. ולא דמי לתוך שלשה דלא משכחת גבה ביאה תחילה ולא חל עלי' איסור ביאה כלל: ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן רסא. עוד להרב הגאון הנ"ל בענין מתעסק. א) מה שתמה כת"ר במתניתין דבכורות (דף מ"ה:) דשוטה אינו מחלל עבודה. הא עבודה צריכה כוונה. והוא אין לו דעת ומעשיו כמתעסק. ואף לשחיטת קדשים שאינה עבודה ודאי דפסול שוטה כקטן. קל וחומר דהאיך יהי' עבודתו כשרה:

ב) לא קשה מידי שכבר ביאר הרמב"ן במלחמות פרק ראוהו בית דין דאין קדשים צריכין כוונה דסתם לשמן קאי, ומאי דמקשה הש"ס למאן דאמר לצאת לא בעי כוונה לעבור בעי כוונה. התם דכיון שאין צריך עוד לזרוק דם הבכור. שוב אינו עומד לשמו. ואף דאם הי' צריך לצאת הי' יוצא בלא כוונה. מכל מקום עכשיו שאין צריך שכבר יצא. לא יעבור בלא כוונה כמו במצוות דסבירא לן השתא לצאת לא בעי כוונה לעבור בעי כוונה ולפי האמת שגם לצאת בעי כוונה לא קשה מקדשים. דכיון שאם הי' צריך לצאת לא הי' צריך כוונה. ממילא עובר בבל תוסיף בלא כוונה. זה ביאור דברי הרמב"ן שם. מכל מקום לא נוכל למילף מיני' קבלת הדם. דמה לשחיטה שכן חייבין עלי' בחוץ ומקדש את הדם: ג) ותדע דבחולין (דף כ"ד.) איש מזרעך לדורתם מכאן אמר ר' אלעזר קטן פסול לעבודה. ואי מתעסק בעבודה תיפוק לי' דמתעסק הוא. ומדלא פסל לי' רק מדכתיב איש מוכח דחרש ושוטה כשרין. דהא קטן אימעט מיבום מדכתיב איש כי ינאף פרט לאשת קטן. וחרש ושוטה מייבמים. על כרחין דהני איש נינהו: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן רסב. הלכות עירובין ב"ה ג' לסדר זאת חקת התורה. "תור גאולה" לפ"ק סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף כו' מו"ה מרדכי מארקיל נ"י אבד"ק רייוויטץ: א) בדבר בית הכנסת לבית המדרש העומדים מכוונים זה מול זה וכבודו עשה תיקון לטלטל מבית הכנסת לבית המדרש שעשה שני מחיצות מזה ומזה והניח פרוץ פחות מעשרה אמות. והמחיצות כל אחת עומד מרובה על הפרוץ. ושכנגדו חולק עליו. ויען שכבודו שאל פעמים לבאר לו הדברים בביאור רחב נעתרתי לבקשתו: ב) והנה דעת האחרונים הטורי זהב והמגן אברהם סימן שס"ה דבחצר אין מפולש אוסר ואפילו בקעי רבים. והאבן העוזר חולק וראיותיו ברורות מתוספות ורשב"א.

ואף שבספר בית מאיר כתב עליו וזה לשונו ומה שהביא תו ראי' מדהחליטו התוספות דחצר מפולש צריך צורת הפתח ואילו דין מבוי משונה מחצר מנין להם. בזה דבריו יותר תמוהים וכי סלקא אדעתא דחצר מפולש משני צדדין ואין לכל המקום יותר משני מחיצות יהא מוכשר לטלטל על ידי שני פסין או פס ארבע שהוא פרוץ מרובה על העומד הא לא קיימא לן כר' יהודה דשני מחיצות דאורייתא ופשיטא דצריך צורת הפתח ברוח שלישי וכו' עיין שם: ג) במחילת כבוד תורתו דברי אבן העוזר ברורים ודבריו תמוהים דהוא כתב דמה שהתוספות הצריכו צורת הפתח בחצר ברוח ג' היינו שאם המחיצה ג' פרוץ מרובה לא מהני ובעי צורת הפתח. אבל אם הי' עומד מרובה מודים התוספות דלא בעי צורת הפתח. ולא עיין היטב בתוס' (דף צ"ד) [שהביא אבן העוזר] ובמהרש"א שם בהא דמאי שנא מרוח אחת דאמרינן פתחא היא משני צדדין נמי פתחא הוא. והקשו התוספות דכשנפרצה משני צדדים ולא נשתייר בכל מחיצה רק פס ד' ופרוץ מרובה אין כאן שלשה מחיצות. ויש לומר וכו' ועוד אומר ר"י דסתם חצר אין לה רק שלש מחיצות וברביעית שני פסין. ומיירי שנפרצו שתי מחיצות מאותו ג' ופי' מהרש"א דאי נפרץ בפרוץ מרובה גם ברוח אחת אין כאן שלש מחיצות. ועל כרחך בעומד מרובה גם בשני רוחות לשתרי עיין שם. ועל זה הקשו התוס' ואף על גב דהשתא כשנפרצה הוי מפולש ואמרינן בפרק קמא דבעי לכל הפחות צורת הפתח וכו' עיין שם. הרי דאפי' בעומד מרובה צריך צורת הפתח: ד) גם מה שהביא האבן העוזר ראי' מתוס' (דף י"א) צדקו דבריו, דשם בתוספות דלשמואל בעי דלתות. ואי מפולש אינו אוסר בחצר רק דבעי שלש מחיצות גמורות.