שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 79

ובמסקנת הסוגיא האידנא דקיימא לן כר' שמעון שרי. וקשה כיון דדבר שאין מתכוין הוא אף לר' יהודה פטור בשבת דלא הוי מלאכת מחשבת. וכבר תמהו התוספות שם. ותירצו דר' אליעזר סבירא לי' דהוי פסיק רישי'. והא דמסיק הש"ס דהאידנא שרי משום דבר שאין מתכוין. היינו משום דסבירא לן כרבנן דפליגי על ר' אליעזר וסבירא להו דלא הוי פסיק רישי'. ופטרי משום דהוי דבר שאין מתכוין. ולא הוי מלאכת מחשבת. ועל זה מסיק הש"ס לדידן דסבירא לן כר' שמעון לגמרי שרי אך סברתם דטעמא דרבנן משום דלא הוי מלאכת מחשבת אינו עולה להפוסקים דמכבד לא הוי דבר שאין מתכוין ואף לדידן אסור. ואף על פי כן פטרי רבנן. ועל כרחך לאו משום דבר שאין מתכוין הוא. ואם כן אם טעמא דר' אליעזר דמחייב משום דפסיק רישי' הוא. מנא לי' להש"ס לחלוק על ר' אליעזר בזה. כיון דאין הוכחה מדרבנן שחלקו עליו בזה. אלא ודאי מוכח דר' אליעזר לא בעי מלאכת מחשבת: ז) ובהא ניחא הא דמוקי הש"ס פטורא דבה פרט למתעסק בשבת. ולא מוקי בשאר חיובי חטאות [דלאו חלבים ועריות] ולא נצטרך לומר דר"א לא בעי מלאכת מחשבת. אלא משום דבלאו הכי מוכח מר' אליעזר דהמרבץ דלית לי' מלאכת מחשבת. והתוספות שהקשו לר' אליעזר דלא הוי מלאכת מחשבת. על כורחין סבירא להו דר' אליעזר נמי בעי מלאכת מחשבת. וקושיית רש"י לא קשה לדידהו דסבירא להו תרי גווני מתעסק הוי וקל להבין: ח) ולשיטת רש"י הא דסוף פרק בית שמאי זבחים (דף מ"ז.) דאמר ר' אליעזר דסבירא לי' זה מחשב וזה עובד אמרינן אפשר דלית לי' דרשב"א לגבי שבת דנתחייב זה במחשבתו של זה. שאני התם דמלאכת מחשבת אסרה תורה עיין שם. צריך לומר. דר' אליעזר דהתם לאו היינו ר' אליעזר בר פלוגתא דר' יהושע. דאיהו הא לית לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה.

רק ר' אליעזר תלמידו של ר' עקיבא כהא דזבחים (דף ק"י:) ר' אליעזר אומר המנסך מי החג חייב ובגמרא ר' אליעזר בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה. וגירסת רש"י בדפוס דיהרנפורט ר' אליעזר ביוד: ט) ולשיטת רש"י דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת יש לעיין מהא דפרק המצניע הנוטל צפרניו זו בזו ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין. ובגמרא לא שנו אלא לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור. ומבואר דר' אליעזר פוטר מלאכה כלאחר יד. וכן בשלהי עירובין (דף ק"ג.) חתיכת יבלתו ביד לר' אליעזר שבות. הנה דר' אליעזר פוטר כלאחר יד, ולפי דברי החלקת מחוקק והב"ש ופר"ח באבן העזר סימן קכ"ד דטעם פטור כלאחר יד בשבת משום דלא הוי מלאכת מחשבת. אם כן דלית לי' לר' אליעזר מלאכת מחשבת מאי טעמא פטור כלאחר יד. וצריך לומר לשיטת רש"י דלא כהאחרונים הנ"ל: י) וכן משמע קצת מדסובר רש"י בבא קמא (דף ל"ה.) דמה דפטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת. מכל מקום פטור ממון משום קם לי' בדרבה מיני'. ובכתובות (דף ל"א.) מבואר במגרר כלים קטנים בשבת כיון דלאו אורחי' לא אמרינן בי' קם לי' בדרבה מיני'. משמע דפטור דכלאחר יד לאו משום מלאכת מחשבת. ויש לדחות זה: יא) חוזרני למה שכתבתי ראיות דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת מתינוקות וממרבץ, ויש לעיין בזה מהא דמשני הגמרא שאבד מלקט מלבו ר' אליעזר סבר הרי נעשה כוונתו. ולמה לי' טעם זה הא על כורחין לית לי' לר' אליעזר מלאכת מחשבת מחמת הראיות הנ"ל. ובלא ראיות הנ"ל לא קשה בפשיטות לרש"י שכתב דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת. דיש לומר זה למאי דסלקא אדעתין. דלא סליק אדעתי' דיש מתעסק שיהי' מלאכת מחשבת. אם כן מדמוקי ר' אליעזר קרא דבה פרט למתעסק. מוכח דלית לי' מלאכת מחשבת. דאי אית לי'. יקשה קושיית רש"י למה לי קרא. הא בלאו הכי פטור משום מלאכת מחשבת.

אך לתירץ שאבד מלקט מלבו ומיפטר מקרא דבה פרט למתעסק אף דחשיב מלאכת מחשבת משום שנעשה כוונתו. ועל כן מחייב בתאנים ותאנים כהאי גוונא אם כן שפיר יש לומר דבאמת גם לר' אליעזר בעי מלאכת מחשבת: יב) ומה שהקשיתי לעיל אות ז' דמנא לי' להש"ס דמוקי קרא לר' אליעזר בשבת ולומר דלית לו מלאכת מחשבת הי' לו לומר בשאר איסורין. יש לומר דמדמתחייב בנתכוין ללקט תאנים ולקט ענבים על כורחין לא בעי מלאכת מחשבת. דפשיטא להש"ס דכהאי גוונא לאו מלאכת מחשבת דלא נעשה מחשבתו אך למה דמוקי באבד מלקט מלבו. שפיר יש לומר דר' אליעזר בעי מלאכת מחשבת ורק מתינוקת ומרבץ כבר הוכחנו דלית לי' לר' אליעזר, מלאכת מחשבת: סימן רנג. א) שם (דף כ':) להקדים איכא בינייהו. פרש"י דתנא קמא חייש למוקדם ומאוחר ומכל מקום חדא מחייב. דנהי דאקדומי לא מקדים. אחורי נמי לא מאחרי. ור' אליעזר ב"ר צדוק לא חייש למוקדם ומאוחר הלכך חייב שתים. ולפי זה צריך לומר דלתנא קמא חייב על מה שנתכוין להקדים. ועל כן אמר נהי דלא נשלם חפצו לגמרי שלא הקדים. מכל מקום לא מאחר. וחשיב נעשה מחשבתו במה שלא איחר [למשל אם נתכוין להדליק ולכבות חייב על ההדלקה] דאם לא כן הוה לי' למימר נהי דאחורי לא מאחר אקדומי נמי לא מקדים: ב) אבל רבינו גרשום פירש. דלתנא קמא חייב על מה שנתכוין לאחר. ולר' אליעזר ב"ר צדוק חייב גם על מה שנתכוין להקדים משום דנהי דאקדומי לא מקדים אחורי נמי לא מאחר עיין שם: ג) ונראה לי הטעם משום דקיימא לן כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ואם קידש רחל ולאה אחיות חשבינן לגבי רחל כאילו נתקדשה אחר לאה. וכן לאה כאילו נתקדשה אחר רחל. והכא נמי חשבינן לכל מעשה כאילו נעשית אחר האחרת,. ועל כן חייב על מה שנתכוין לאחר. ולתנא קמא לא חשיב שינוי גם במה שנתכוין להקדים:

ד) והנה ביומא (דף נ"ז.) גבי נתערבו לו דמים בדמים. נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר. וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. ומקשה והא קיהיב למעלה דשעיר מקמי מטה דפר. ורחמנא אמר כלה דם הפר ואחר כך דם השעיר יעוין שם. אבל בהא דסגי בבת אחת ואינו עושה כסדר דם פר ואחר כך דם שעיר לא קשיא לי'. והיינו. דלגבי דם שעיר לא חשיב שינוי במה שלא איחר. כנ"ל בשיטת רבינו גרשום. ולגבי דם פר נמי לא הי' יכול להקשות. דיש לומר דאתי כר' אליעזר בר צדוק דלא חשיב שינוי גם במוקדם אם עשאו בבת אחת: ה) ויש לומר עוד דבמצוות התורה אפילו הקדים המאוחר ממש אין פסול במוקדם שאיחר. רק במאוחר שעשאו קודם זמנו. כהא דריש פרק התכלת מצוה להקדים לבן לתכלת. ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה. ופריך מה חיסר מצוה אילימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת [לרבי עיכובי מעכבי אהדדי]. ובתוספות. תימה דאיפכא הוה לי' למימר דמצוות לבן עביד. אבל מצוות תכלת הנעשית שלא כהלכה חיסר עיין שם. הנה דאין פסול במוקדם שאיחר ולגבי המאוחר אין שינוי אם עשאו בבת אחת כנ"ל: ו) אך בתוספות ברכות (דף ל"ד.) סוף דיבור המתחיל אמצעות אין להם סדר [דהיינו שאם טעה באחת חוזר למקום שטעה. לא כמו בג' ראשונות שחוזר לראש התפלה. וכן בג' אחרונות שחוזר לעבודה] ותענית ציבור ששליח ציבור קובע ברכה לעצמו ואומר ענינו בין גואל לרופא. אם שכח ונזכר קודם סיום התפלה אין מחזירין אותו. כיון שהי' צריך לחזור ולומר על הסדר כפי' רשב"ם הנ"ל. אם כן הוה לי' ברכה לבטלה עיין שם היטב. ולדברי תוספות מנחות דאין פסול במוקדם שאיחר. רק במאוחר שהקדים. ואם כן בתענית ציבור דע"כ אין פסול בברכת רופא כו' שדינם להיות מאוחרין לברכת ענינו הקדומים. דלא גרע מאילו לא אמר ברכת ענינו כלל. דאין מחזירין אותו.

ואין ברכת ענינו מעכב על שאר ברכות. ועל כרחך סבירא להו להתוספות דיהי' פסול בברכת ענינו במה שאיחרה לברכת רופא. ומה שכתבו התוספות במס' מנחות דמצוות לבן עביד. היינו דחיסר מצוות תכלת ותכלת כמאן דליתא. וכאילו עשה לבן לבדו. ואין פסול במה שנעשה מאוחר לתכלת הקודמו. כיון דתכלת כמאן דליתא. על כן מחוורתא דהא דיומא (דף נ"ז) משום דיש לומר דאתי כר' אליעזר בר צדוק וכפי' רבינו גרשום ז"ל הנ"ל: סימן רנד. א) דעת רש"י שם דלא מקרי מתעסק אלא אם כן נתכוין לדבר אחר המותר. כגון נתכוין לתלוש זה וחתך מחובר אחר. ולענין מה שהקשו התוספות דאי בנתכוין לדבר אחר. אפילו נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור דלא הוי מלאכת מחשבת. כבר תירץ רש"י דאביי ורבא פליגי אדשמואל. וסבירא להו נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר חייב. ולשמואל לא קשיא קרא דמתעסק למה לי תיפוק לי' משום מלאכת מחשבת. יש לומר דנפקא מינה לשאר איסורין דלאו שבת [ודלאו חלבים ועריות] או אפילו בשבת נפקא מינה בחובל ומבעיר. ועוד דקרא דבה אינו מיותר לר' יהושע דצריך ללמד שיהי' לו ידיעה במה חטא. ולר' אליעזר הא לית לי' מלאכת מחשבת [וכבר כתבתי בסימן רנ"ב אות ד' ואות ו' סיוע לרש"י במה דסבירא ליה דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת]: ב) ונראה לי סייעתא לרש"י ממה שמבואר בכמה מקומות דאפילו בחובל ומבעיר למאן דאמר מקלקל חייב חייב בהם. ובתוספות הקשו דהא טעם מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא משום מלאכת מחשבת כדאיתא פרק קמא דחגיגה. ובחובל ומבעיר הא אמרינן בכריתות (דף י"ט:) הואיל מקלקל חייב מתעסק נמי חייב דלא בעי מלאכת מחשבת. אך לשיטת רש"י הנ"ל יש לומר דהנך סוגיי כאביי ורבא דפליגי אדשמואל. ולדידי' אין צריך לסברא הנח לתינוקות הואיל מקלקל חייב כו' ואמרינן במקלקל דגלי גלי.

מתעסק דלא גלי לא גלי. והוא הדין במלאכה שאינה צריכה לגופה לא גלי שיתחייב חובל ומבעיר: ג) והרמב"ם פרק א' מהלכות שבת הלכה ח' כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עלי'. לפי שלא נעשה מחשבתו. הרי זה קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור. כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור. נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר. כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום. וכתב הרב המגיד זה מחלוקת אביי ורבא ופסיק כרבא. ויש שפירשו נתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה. ועיקר הפירוש הוא נתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר ואפילו הכי פטור. ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל עד כאן לשונו: ד) ומשמעות דבריו שגם רמב"ם יכול לסבור ונמצא מחובר. ודבריו נפלאו ממני. חדא שמפורש כתב ועשה דבר אחר. ועוד דאי נמצא מחובר אין הפטור משום מלאכת מחשבת. רק מקרא דבה פרט למתעסק. ותחילת הלכה זו מורה. דכל הלכה זו משום שלא נעשה מחשבתו. וכן כתב להדיא פרק ז' מהלכות שגגות הלכה י"א המתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. אף על פי שנתכוין לחתיכה. הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת עד כאן לשונו. ועל כרחין בחתך דבר אחר דוקא. דאם נמצא מחובר הוא. הא נעשה מחשבתו ומלאכת מחשבת הוא. וכן מבואר בתוספות. ועוד דבהלכה טי"ת דחה לשמואל מהלכה. ועל כורחין סבירא לי' כפירש"י דאביי ורבא פליגי אדשמואל. ואי אביי ורבא בנמצא מחובר. אין ראי' מהם שיחלקו אדשמואל. על כן ברור דרמב"ם סובר כפירש"י דבחתך מחותך אחר מיירי. וכן נתכוין לזרוק לכרמלית ועבר האבן לרשות הרבים לא נח במקום שחושב: ה) שהקשו התוספות על רש"י דאי בעלה בידו דבר אחר אפילו נתכוין למלאכה פטור.

כמו נתכוין לזרוק ד' וזרק שמונה נראה לי ליישב, דשאני התם דמשעבר ד' לא רצה עוד שתלך הלאה והלכתו הלאה בלא מחשבה כלל. מה שאין כן נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך זה. בשעה שחתך זה עדיין מחשבתו קיימת לחתוך האחר וחשיב נעשה מחשבתו דמה נפקא מינה בין מחובר זה לזה. לא כן נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה. כבר נעשה מחשבתו בזריקת ד' הראשונים. וזריקת ד' האחרונים בלא מחשבה כלל. ואף שעדיין לא נחה. והרי ההנחה לסוף ד' במחשבה מכל מקום איכא הפסק בין העברת ד' אמות ראשונים בין ההנחה ההעברת ארבע אמות האחרונים. ואין מצטרפין לחיוב. כיון שיש ארבע אמות בין מקום שכלתה ההעברה בין מקום הנחה. ודומה להוציא חצי שיעור לרשות היחיד זה וחצי שיעור לרשות היחיד זה. שאם יש רשות הרבים ביניהם לא מצטרפין. הכא נמי ארבע אמות חיוב חטאת הוא: ו) ואינו דומה למה שכתב הרשב"א (דף צ"ח) בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע דשתי רשות הרבים מצטרפין לארבע אמות אפילו לר' יוסי משום דבזריקה אחת הוא. דשאני התם דהחיוב על הזריקה כמו שכתב באבן העוזר במעביר מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב על העברה. ועל כרחך זריקה אחת. אבל בנידון דידן כיון שעל ד' אמות אחרונים פטור על כורחין שהם בלא מחשבה כנ"ל. אם כן שני זריקות הם ולא מצטרפי: ז) ובמה שכתבתי נראה לי ליישב דעת הרמב"ם שפסק נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב. ובגמרא דידן פרק הזורק (דף צ"ז.) אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב הי' רבי יהודה שתים [בזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים] אחת משום הוצאה ואחת משום העברה. אמר לי' רבינא לרב אשי אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. ומשני באומר כל מקום שתרצה תנוח.

ובתר הכי אמרינן פשיטא נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה מאי. ולאו היינו דאמר לי' רבינא לרב אשי וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח. ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כמה דלא כתיב שם לא מכתיב לי' שמעון. הכא כמה דלא זריק ארבע לא מיזדרקי לי' תמני [בתמי'] עד כאן. ופרש"י דהדר בי' מפשיטותא ואפילו נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור. ומשום דאין צריך להנחה בסוף ארבע לזריקת שמונה. וקשה על הרמב"ם דפסק חייב: ח) אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דכיון דקיימא לן דלא כשמואל הואיל ונתכוין מלאכת מחשבת חייב. והא דאמר רבינא לרב אשי. היינו משום דהתם מרא דשמעתא שמואל. ולשמואל הא אית לי' נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור. הכי נמי בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע. ודחי להא דאמר דפשיטא דחייב. ובזה אמר דלאו פשיטות הוא כיון דלשמואל פטור. מכל מקום להלכה קיימא לן כאביי ורבא דחייב ודו"ק היטב: סימן רנה. א) יש להבין לפי שיטת רש"י הנ"ל דלא מקרי מתעסק אלא אם כן נתכוין לדבר מותר זה ועלה בידו דבר איסור "אחר" דוקא. אם כן איך יתכן מתעסק בעריות. ומה שפירש"י אשתו ואחותה במטה נתכוין לאשתו ונשמטה אשתו ובאה אחותה במקומה. אינו מיושב כל כך. דסוף סוף בשעת ביאה הרי נתכוין לאותה אשה שבא עלי' אלא שסבור שזו אשתו. ולפי האמת היתה אחותה ושוגגת היא לשיטת רש"י הנ"ל. דלא מקרי מתעסק אלא אם עלה בידו דבר אחר: ב) ואפשר לומר כיון דחיוב שוגג שאם הי' חוקר היטב טרם המעשה. הי' נודע לו שאסור. וזה קודם המעשה הרי נתכוין לאשתו ומתעסק הי' אז ואין לחייב על קודם. ובשעת מעשה מה הי' לו לעשות, כן צריך לומר לדעת רש"י: ג) אבל הרמב"ם פירש מתעסק דעריות שלא נתכוין לבעילה.

וכן פירש הערוך ערך עסק שלא נתכוין לביאה אלא להטיח בכותל ובא על הערוה. ולפי זה אשתו ואחותה במטה סבור לבוא על אשתו ובאה אחותה במקומה. יש לומר לא חשיב מתעסק. הואיל בשעת ביאה נתכוין לגוף זה. שלפי האמת היא אחותה. ודומה לסבור אשתו ונמצאת אחותה: ד) והנה בהא דמקשה לשמואל דסבירא לי' בשבת נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לא חשיב מלאכת מחשבת ומקשי הש"ס מהי' לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ומל של ערב שבת בשבת. ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. ואפילו ר' יהושע לא פטר אלא משום דקסבר טעה בדבר מצוה. ומשני הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. דפטור מקלקל משום דלא חשיב מלאכת מחשבת. כדאיתא פרק קמא דחגיגה וכיון דמקלקל חייב שמע מינה לא בעי מלאכת מחשבת. מתעסק נמי חייב. וקשה מכל מקום כיון דנתכוין לשל שבת דהוא מלאכת היתר ומפטר מקרא דבה פרט למתעסק דמפטר בכל איסורין. מה יתרץ זה בהא דמקלקל חייב: ה) וכבר הקשה כן במגיני שלמה. וניחא לי' כיון דבעצם מלאכת איסור. אלא שהותרה משום מילה. ודוחק. דהתינח אם שבת היתה דחוי' אצל מילה. אבל בסנהדרין (דף נ"ט:) ביום השמיני ימול למשרי שבת אתיא. מבואר דשבת הותרה אצל מילה ואם כן מתעסק בהיתר הוא: ו) אך לשיטת הרמב"ם וערוך הנ"ל יש לומר כיון דבשעת מילה הרי נתכוין לתינוק זה שמערב שבת. אם כן מתעסק באיסור הוא. אך לשמואל דפוטר משום מלאכת מחשבת מקשה שפיר. והוא על פי המבואר בשמעתתא שם דמקשה לשמואל דר' יהודה לא פטר אלא בנתכוין לתאנים וליקט ענבים. אבל ליקט תאנים אחרים אפילו ר' יהושע מחייב. ומשני באבד מלקט מלבו. חשב ללקט ענבים וסבר תאנים בעינא והלכה ידו על הענבים דר' יהודה פוטר משום מתעסק מקרא דבה. דבשעת מעשה חשב על תאנים, אבל בחושב ללקט תאנים אלו.

וסבור תאנים אחרים בעינא והלכה ידו על תאנים הראשונים חייב. כיון דבתאנים ותאנים לא מיפטר רק משום מלאכת מחשבת שלא נעשה רצונו. וכיון שבאמת רצה בתאנים מלאכת מחשבת הוא. הנה דלענין מלאכת מחשבת לא אזלינן בתר מחשבתו בשעת עשי'. רק בתר מה שרצונו באמת. ועל כן הכא נמי בתינוקות כיון שבאמת לא רצה למול תינוק זה שמערב שבת זמנו אף שבשעת מעשה מחמת טעות חישב למולו לאו מלאכת מחשבת הוא. כי היכי דבנעשה מחשבתו הראשונה אף שלא נעשה מחשבתו של טעות שבשעת מעשהו חשיב מלאכת מחשבת. הכי נמי להיפוך. אף שנעשה מחשבתו של טעות של עכשיו. הואיל ולא נעשה רצונו של אמת שמתחילה. לאו מלאכת מחשבת הוא: ז) אבל לענין מתעסק אין להקשות כלל. כיון דבזה אזלינן בתר מחשבת טעות של עכשיו. שהרי בנתכוין לתאנים וליקט ענבים. אף שמתחילה רצה בענבים רק עכשיו אבד מלקט מלבו וסבור תאנים בעינא פטור. דלענין מתעסק אזלינן בתר עכשיו. ובתינוקות שבשעת מילה רצה למול תינוק זה לאו מתעסק הוא לשיטת הרמב"ם וערוך דבעריות נתכוין לאשתו ובא על אחותה לאו מתעסק מקרי: ח) ואפילו לדעת רש"י גם כן ניחא דשאני עריות. שבאה אחותה במקומה. מה שאין כן במילה דומה לסבור אשתו ונמצאת אחותה. ושאני התם. שברגע נשמטה אשתו ובאה אחותה במקומה. כוונתו בעת קירב אל המעשה לביאת אשתו. שבאמת היתה שם אשתו תחילה. מה שאין כן בתינוקות לא הי' סמוך למילה תינוק של שבת במקום תינוק של ערב שבת: ט) ואין להקשות לפי זה דחשב למול של שבת חשיב מתעסק בהיתר על מה שכתבתי סימן רנ"ד באות ב' דלרבא דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב אין צריך לתירוץ הש"ס הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. התינח אם נאמר דהא דתינוקות הואיל בעצם איסור רק מחמת מילה חשיב מתעסק באיסור.