שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 78

והרי גם כוונת הישראל בשעת הסקה עיקרו לחמם בית החורף. אך לטעמא דידי משום שאין כוונת השפחה להתחמם רק להעמיד התבשיל. שפיר נצרף כוונת הישראל שיתחמם: ט) מיהו דעת כמה אחרונים דבשבת לא שייך כלל שליחות. משום שאין העבירה מפאת המעשה הנעשה רק מפאת העושה. שהרי מותר לכתחילה לעשות מערב שבת שיעשה בשבת. ועוד הקצות החושן מותיב אנפשי' מהא דפרק קמא דבבא מציעא דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, ואף שהמשלח נתכוין לזכות. ומתרץ לה שלא עשהו שליח על הגבהה רק על הנתינה. ולדידי קשה על זה. שהרי האומר לעדים תנו גט לאשתי יכתבו ויתנו. וכדתנן גיטין (דף ס"ו:) ואף שלא אמר כתבו. רק משום דאי אפשר לנתינה בלא כתיבה כמאן דאמר כתבו דמי. הכא נמי כיון דאי אפשר לנתינה בלא הגבהה כמאן דאמר הגבה דמי: י) מיהו יש ליישב קושיית הקצות החושן מתנה לי באופן אחר. והוא על פי מה שכתב הרא"ש בהא דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אפילו עשאו שליח לא מהני שאינו יכול לעשות שליח לחוב לאחרים ומגביה מציאה לחבירו דקנה. הוא משום דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. ועל כן כשאין המגביה מתכוין לזכות לחבירו לא שייך מגו כו' זכי נמי לחברי'. כיון שאין מתכוין לזכות לחברי'. וכוונת המשלח לא מהני לזכות דבדידי' ליכא מגו. ואינו יכול לעשות שליח לחוב לאחר וכל שכן לדעת רבינו תם סוף פרק משילין במגו דזכי לנפשי'. דנחשב כאילו זכי מגביה לעצמו והקנה לחבירו. וזה לא שייך כשאין מגביה מתכוין לזכות כלל. ועמדו דברי קצות החושן דכוונת משלח מועיל למעשה השליח: יא) מכל מקום יש ראי' להיפוך. מהא דקיימא לן זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ולא מהני מחשבת בעלים בשחיטה. דהשוחט שליח בעלים. והכא נמי לא מהני מחשבת הישראל למעשה הגוי. אף אם אמירה לגוי שבות משום דלחומרא יש שליחות.

ועמדו דברי תרומת הדשן ורמ"א אף לפרש"י ביצה. דאף שעיקר כוונתו לדבר אחר הואיל שכוונתו גם לזה מתכוין קרי לי'. ומכל מקום בתרומת הדשן מפורש הטעם משום דעיקר כוונתה לחמם הבית החורף. וקשה עליו מרש"י ביצה הנ"ל: יב) ונראה ליישב. דהנה בתוספות פסחים (דף כ"ה:) זה לשונם וכל הני דמייתי [מעילה וכלאים ופסול פרה עיין שם] לא הוי פסיק רישי' עיין שם. והנה מעילה ופסול פרה מייתי לה הש"ס לענין לא אפשר ומכוין. וצריך עיון מה נפקא מינה אם הוא פסיק רישי'. הא טעמא דפסיק רישי' הוא משום דחשיב כמתכוין [כמו שכתבו בתוספות בכמה מקומות דמהאי טעמא דפסיק רישי' חשיב כמתכוין לר' שמעון. הוא הדין דחייב גבי שבת. אף דבשבת פטור גם לר' יהודה מן התורה משום דלא הוי מלאכת מחשבת. מכל מקום היכי דהוי פסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת]. ואם כן בהתירא דלא אפשר וקמכוין. מה איכפת לן מה דחשיב כמתכוין הא אפילו מתכוין ממש מותר: יג) אך יובן על פי הנ"ל דהיתר לא אפשר ומכוין דוקא בשעיקר כוונתו לשם דבר אחר. ועל כן בפסיק רישי' כיון דאי אפשר לדבר אחר בלא זה. חשיב עיקר כוונתו גם לזה ואסור. וגרע מלא אפשר ומכוין שעיקר כוונתו לדבר אחר. ומוכח מתוס' דפסיק רישי' חשיב יותר מתכוין מעיקר כוונתו לדבר אחר ומתכוין גם לזה. ואם כן כיון שהמרדכי כתב באמירה לגוי לא איכפת לן בפסיק רישי'. כל שכן דלא איכפת לן במתכוין גם לזה היכי שעיקר כוונתו לדבר אחר: יד) חוזרני לדברי הנ"ל. דהיתר דבר שאין מתכוין נלמד מפטור מתעסק. אך יצדק רק לשיטת רש"י דמתעסק היינו מתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה. או אפילו לתוספות שבת והראשונים שם שמפרשים נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר, שסוף סוף לא נתכוין למלאכה כנ"ל. אך בתוס' כריתות (דף י"ט:) בדיבור המתחיל דהא מבואר דכל שטעה וסבור שהוא דבר אחר.

ואם הי' כפי שהוא סבור הי' מותר באמת זה מתעסק. אף שנתכוין למעשה זה. כגון שסבור שומן הוא ואכלו. לשיטת התוס' זה מתעסק [רק שמתעסק בחלבים חייב] אף שנתכוין למעשה אכילה אין טעם פטור מתעסק משום דבר שאין מתכוין. וצריך לומר לשיטתם דהא דלא אפשר ולא מכוין שרי לר' יהודה גמרא גמיר לה: סימן רנא. א) דע דמה שכתבתי לעיל סימן ר"נ אות ג' בשם הרמב"ן במסכת עבודה זרה דבמידי דאכילה אין היתר דבר שאין מתכוין וראי' לזה מתעסק בחלבים. היינו סבור רוק הוא ובלעו דאינו מתכוין לאכילה. והיינו דבר שאין מתכוין. לכאורה קשה על זה. כיון שלפי האמת חלב. וכשבלעו אי אפשר שלא הי' אכילה ופסיק רישי' הוא. אך הרמב"ן לטעמי' במלחמות פרק כירה בדין מיחם שפינהו בסוף הדיבור וזה לשונו צירוף מיחם לאו פסיק רישי' הוא כו' שמא כבר נצטרף קודם שנעשה כלי. ועכשיו אין צירוף זה תיקון לו. ולא אמרינן שמא לא נצטרף. ושוב עכשיו פסיק רישי' הוא. אלא ודאי לא חשיב פסיק רישי' אלא אם כן יודע שפסיק רישי' הוא. דמשום זה חשיב כמתכוין לכך. וכן כתב הטורי זהב סימן שט"ז סק"ג דספק פסיק רישי' מותר יעוין שם: ב) אך ראיתי להרב ז"ל מלאדי בקונטרס אחרון סימן רע"ז סק"א כתב דיעות בזה. [ואמנם מה שכתב שדעת רש"י ספק פסיק רישי' אסור. לפי עניות דעתי משמע להיפוך ברש"י כריתות (דף כ':) בדיבור המתחיל רב אשי. שלא הי' יודע שסוף תחתונות להבעיר הוה לי' דבר שאין מתכוין. ואף שלפי האמת סוף תחתונות להבעיר ופסיק רישי' הוא. כיון שלא הי' יודע מזה לא חשיב פסיק רישי'. וכן משמע ברש"י ריש פרק הישן בסואר של קורות דר' יהודה אומר דאינו אוהל משום שאין עשוי בידי אדם. פירש"י שאינו מתכוין לעשות אוהל. והיינו דאף דר' יהודה אוסר דבר שאין מתכוין וחשיב מעשה דידי' אף בלא כוונה.

שאני הכא שלא ידע כלל שיעשה אוהל טפח. מה שאין כן גרירה ידע שאפשר שיעשה חריץ. או משום דהא מילתא ילפינן ממשכן כדאיתא התם. ודומה לשבת דאפילו ר' יהודה פוטר דבר שאין מתכוין משום דגמרינן ממשכן דבעינן מלאכת מחשבת. וזה כוונת רש"י שבת (דף קכ"א:) בדיבור המתחיל דילמא דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן אף דמפורש גבי מילה בצרעת דלר' יהודה אסור מן התורה וכן גבי זילוף נסכים על גבי אישים. אך כוונתו דבשבת מדרבנן משום מלאכת מחשבת. ומכל מקום אם היינו אומרים דאף שאינו יודע שהוא פסיק רישי' חשיב פסיק רישי' הי' מלאכת מחשבת גם כן כמו שכתבו התוספות יומא (דף ל"ד). אלא ודאי ספק פסיק רישי' לא הוה פסיק רישי' מיהו זה יש לדחות שאם לא עלה בדעתו כלל שיעשה אוהל טפח. הא ודאי כהאי גוונא בשבת ובמשכן לא חשיב מלאכת מחשבת. וכמו סוף פרק ב' דבבא קמא בהי' אבן מונחת לו בחיקו ולא ידע ועמד ונפלה. לענין שבת פטור. מלאכת מחשבת אסרה תורה. אך ראי' ראשונה מכריתות נכונה]: ג) ואם ספק פסיק רישי' חשיב פסיק רישי' אף שלא ידע בודאי שכן הוא כיון שלפי האמת הי' ודאי שכן הוא [ולא דמי לגורר. שבאמת אין ברור אצלו שיעשה חריץ] אם כן אין ראי' כלל דבאכילה לא אמרינן דבר שאין מתכוין מותר דסבור רוק הוא ובלעו לפי האמת שחלב הוא. הא פסיק רישי' הוא: ד) והנה יש להעיר מהא דפסחים (דף ל"ג.) בתירוצא דרב נחמן בר יצחק שאם הושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו בשמן קודש שמעל והא דבר שאין מתכוין הוא. ואם ידע שיש בכלי שמן קודש הא לאו מתעסק הוא. ועל כורחין שלא ידע ודבר שאין מתכוין ולהפוסקים שכתב הרב ז"ל מלאדי דספק פסיק רישי' הוי פסיק רישי' אף שהוא לא ידע שיהי' כן בבירור. כיון דלפי האמת פסיק רישי' הוא. הכי נמי לפי האמת שיש שמן בכלי פסיק רישי' הוא.

אך לרמב"ן הנ"ל דכל שלא ידע לאו פסיק רישי' הוא קשה: ה) ואפשר לומר משום דסיכה כשתי' בתרומה לחייב עלי' חומש כאלו שתה והקדש ילפינן חטא חטא מתרומה וחשיב הסך כשותה. ובשתי' הא דבר שאין מתכוין חייב לרמב"ן הנ"ל. ובשאר איסורין בסך כגון הסך בשמן המשחה פטור מתעסק. ואינו מיחוור. דסך בשמן המשחה לאו משום דהוי כשתי'. שהרי לא מצינו חיוב חטאת בשותה שמן המשחה. ואם כן לא שייך לחייב בי' מתעסק משום דהוי כשתי'. ואם כן הא דחייב מתעסק בשמן קודש אשם. והסך בשמן המשחה פטור מחטאת לאו משום חומרא באשם דשמן קודש מחטאת דשמן המשחה: ו) אשר על כן נראה לפירש"י שם דבמעילה לא כתיב בה לפטור מתעסק והיינו דלא ילפינן מחטאת דחייבי כריתות דאשם הא חמור מחטאת. דחטאת בת דנקא ואשם בכסף שני שקלים, ועיין תוס' שלהי שבועות. ואין למדין חמיר מקל להקל עליו. וכיון דחייב בי' מתעסק גם דבר שאין מתכוין אסור. דהיתר דבר שאין מתכוין ממתעסק ילפינן לה כנ"ל [ולפי זה דהיתר לא אפשר ומכוין לאביי לאו ממתעסק ילפינן לה. דהא אביי מייתי ראי' מצלו של היכל ומעליות קדשי קדשים ובמעילה הא חייב מתעסק. והוא כמו שכתבתי לעיל סימן ר"נ אות י"ד לשיטת תוספות בכריתות דהיתר דבר שאין מתכוין לאו משום מתעסק. על כורחין היתר לא אפשר ולא מכוין לאביי גמרא גמיר לה. ומינה יליף אביי לא אפשר ומכוין]: ז) ולהרמב"ם שכתב דבמעילה אינו חייב עד שמתכוין ליהנות. צריך לומר דכיון דלפי האמת הוי פסיק רישי' אסור וכדעת הפוסקים שהביא הרב מלאדי. ועיין בשלחן ערוך הרב מלאדי בקונטרס אחרון סימן רע"ז סק"א דרמב"ם סבירא לי' ספק פסיק רישי' אסור. וכן צריך לומר לשיטת התוס' כריתות דלדידהו היתר דבר שאין מתכוין לאו ממתעסק ילפינן.

על כורחין לומר הא דנתכוין להושיט ידו לכלי וסך בשמן קודש מעל משום דחשיב פסיק רישי': ח) והנה לפי שיטת רמב"ן נראה לי לפרש סוגיית הגמרא סנהדרין (דף פ"ד:) רב ורבה לא שבקי לבנייהו למשקל להו סילוא ולמפתח להו כוותא דילמא חבילו והוה לי' שגגת איסור. אי הכי אחר נמי אחר שיגגת לאו. ברי' שגגת חנק. והדתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ דילמא חביל והוה לה שגגת סקילה התם מקלקל הוא. הניחא למאן דאמר מקלקל בחבורה פטור. אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. מאן שמעת לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב ר' שמעון האמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי'. עד כאן. והנה מבואר דדבר שאינו מתכוין באיסור חנק אסור: ט) ובתוספות שם. הא דקיימא לן הלכה כר' שמעון בגרירה משום דהוי (כלאחר יד וליכא אלא שבות. ועוד דאינו מתכוין בשבת אפי' לר' יהודה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת. [ולפי זה הא דמקשה בשמעתין ממחט ליטול את הקוץ היינו משום דלמאן דאמר מקלקל בחבורה חייב לא בעי בחבורה מלאכת מחשבת כדאיתא בכריתות] ובסוף דבריהם מהא דשרי שמואל ליתן מים אפילו שיעור לצרף משום דהוי דבר שאין מתכוין. וכיון דסבירא לי' לשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה הוה לי' שגגת סקילה. לא זכיתי להבין תמיהתם. דמכל מקום פטור משום דלא הוי הצירוף מלאכת מחשבת. כיון דאינו מתכוין. ובשמעתין למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב אם איתא דחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה הוי שגגת סקילה. דלא בעי בחובל לדידי' מלאכת מחשבת כנ"ל, אבל בצירוף הא כתבו התוספות לעיל מינה דפטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת]: י) והנה לכאורה משמע מכאן דדבר שאין מתכוין לא ילפינן ממתעסק.

דמתעסק הא פטור בשבת אף היכי דהוה מלאכת מחשבת כגון נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר דחשיב מלאכת מחשבת הואיל ונעשה מחשבתו כמבואר בתוספות פרק כלל גדול. הנה דמתעסק פטור אף באיסור סקילה: יא) אך לאחר העיון נראה דאדרבא מכאן ראי' דדבר שאין מתכוין ממתעסק ילפינן לה. דאי מסברא מותר מה נפקא מינה בין איסור לאו בין איסור סקילה וחנק. ואם נאמר דבאיסור מיתה חיישינן לר' יהודה. גם זה תימה דבריש האשה בתרא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ופרש"י דבספק לאו חוששין כמו באיסור כרת עיין שם. והוא הדין דאין לחלק באיסור סקילה: יב) אך להנ"ל דדבר שאין מתכוין ממתעסק ילפינן לה. אף דמתעסק גם בשבת דאיסור סקילה פטור לא קשה. דהנה יש איסורי כרת בלא מיתה. והם רוב כריתות שבתורה. מיתת בית דין בלא כרת כגון מכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו ורוצח. ויש שחייב עליהם כרת וסקילה. כגון שבת. ויש בשבת עצמה חיוב כרת בלא מיתת בית דין הא דאיסי בן יהודה שבת (דף ו':) עיין שם בתוספות. וחטאת אינו חייב אלא בדבר שיש בו כרת. אבל מה שחייב עליו מיתה ולא כרת. כגון מכה ומקלל אין בו חטאת. כדאיתא בתורת כהנים פרשת ויקרא. מעתה מתעסק שפטרה תורה מחטאת. יש לומר שרק איסור כרת שבה אזדא לה במתעסק. ובהא דאיסי בן יהודה דאין בו רק איסור כרת. במתעסק לא יהי' בו איסור כלום. אבל בשאר מלאכות דיש בו סקילה גם כן. נשאר האיסור מיתה. דאין למדין חמיר מקל להקל וסקילה חמיר מכרת, וכמו שאין למדין לפטור מתעסק מאשם מעילות כנ"ל. אך דמשום זה אינו חייב חטאת. דבאיסור סקילה בלא כרת אין חטאת. וכיון דדבר שאין מתכוין ממתעסק ילפינן לה. ממילא באיסור מיתה אין היתר בדבר שאינו מתכוין:

יג) ובמה שכתבתי ניחא ליישב סוגיא דמנחות (דף ל"ח.) במר בר רב אשי דאפסיק לי' קרנא דחיטי בשבתא דריגלא באורחא ואמר לי' למשדיא. ולמה הא מתעסק הוא לשיטת התוס' כריתות דסבור שומן ונמצא חלב חשיב מתעסק. ואם תאמר מכל מקום איסור דרבנן איכא. הא משמע התם דאיסור תורה יש. דאמר לי' מר ברי' דרב אשי מה דעתך למשדיא והא גדול כבוד הבריות. ומקשה עלה הא זה רק בלאו דלא חסור עיין שם. ואם איתא דבלא ידע ליכא איסור תורה. שפיר הקשה לו דלמה אמר לו. אלא ודאי דאיכא איסור תורה. וקשה לשיטת תוס' כריתות. ואין לומר דנהי דפטרה תורה מקרבן. מכל מקום איסור תורה יש [וכן ראיתי בתשו' ר' עקיבא איגר ז"ל לתרץ הא דקיימא לן בשלחן ערוך המוציא כלאים בבגד אחר בשוק אפילו הי' רבו שלמדו חכמה מחוייב לומר לו עי"ש והא לא קשיא. דזה הוא לשון הרמב"ם והרמב"ם הא כתב בפרק ז' מהלכות שגגות הלכה י"א נתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר פטור. משום דלא הוי מלאכת מחשבת. והיינו בחתך מחובר אחר. דבנמצא מחובר הא חשיב מלאכת מחשבת כמבואר בתוספות. ולדידי לא קשה מה שהקשו התוספות על רש"י דאפילו נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור. דרמב"ם באמת מחייב בזה כמבואר בדבריו פרק א' מהלכות שבת הלכה ו'. והראב"ד השיגו מדשמואל בגמרא. והרמב"ם סובר כפרש"י דאביי ורבא פליגי אדשמואל. ומהא נמי מוכח דסובר כפירש"י וחתך מחובר אחר. דאי בנמצא מחובר. אין סתירה מאביי ורבא לדשמואל ולמה דחה לשמואל. הנה שרמב"ם מפרש בחתך אחר. אבל חתך מחובר זה לאו מתעסק הוא. אך אפילו לתוספות שבת ורמב"ן ור"ן שם דמפרשים בנמצא מחובר. אינו דמיון לנמצא כלאים. דבנתכוין לחתוך תלוש לא נתכוין לעקור דבר מגידולו. ודומה לסבור רוק ובלעו דלא נתכוין לאכילה. הכא נמי לא נתכוין לעקור דבר מגידולו. אבל זה נתכוין ללבישה.

ובכהאי גוונא יש לומר דלא חשיב מתעסק. רק בנתכוין ללבוש בגד כשר זה, ולבש בגד כלאים אחר. רק לשיטת תוספות כריתות [ולדעתי הוא דעת יחידית] חשיב מתעסק] ליתא דמאי שנא מזה עוקר וזה מניח. או זה יכול וזה יכול דאמעיט מקראי דגבי חטאת נפש תחטא בעשותה. ואף על פי כן אסור רק מדרבנן כמו שכתב רמב"ם ורש"י ג': דיבור המתחיל מבעי'. אך לפי מה שכתבתי טעם דמתעסק לא יועיל לאיסור סקילה שבו אתי שפיר. מיהו הא דמנחות בלאו הכי יש ליישב דקושיית הש"ס למה לא שדי' מר בר רב אשי תיכף בשוק: סימן רנב. דין מתעסק. א) בש"ס כריתות (דף י"ט.) במשנה חלב ונותר לפניו ואינו יודע איזה מהן אכל כו'. שבת ויום הכיפורים ועשה מלאכה ואינו יודע באיזו מהן עשה. ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ובגמרא הרי הוא אומר אשר חטא בה עד שיוודע לו במה חטא. ור' אליעזר האי בה מאי עביד לי' מיבעי' לי' פרט למתעסק. והקשה רש"י הא קרא למה לי תיפוק לי' דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ותירץ רש"י דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה: ב) והתוספות פרק כלל גדול ובסנהדרין (דף ס"ב:) כתבו דתרי גוונא מתעסק. נתכוין לזה ועשה דבר אחר אפילו נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור משום מלאכת מחשבת. אבל חתך אותו דבר עצמו שנתכוין לו אלא שסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר הרי נעשה מחשבתו. ולא מיפטר אלא מקרא דבה פרט למתעסק. ולפי שיטתם לא קשה קושיית רש"י כלל. ורש"י לפי שיטתו שם בפרק כלל גדול דמחלוקת אביי ורבא בנתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר אחר הוקשה לו הנ"ל. ותירץ דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת: ג) ולענין מה שהקשו התוספות פרק כלל גדול דמאי איריא נתכוין לתלוש אפי' לחתוך מחובר וחתך מחובר אחר פטור. כדמוכח מקושיית הש"ס מתינוקות לשמואל.

כתב רש"י בשמעתין דרבא פליג אדשמואל וסבירא לי' בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר חייב: ד) והנה הא דפירש"י דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת. יש להביא ראי' לדבריו מהא דמקשה לקמן לשמואל מתינוקות מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע ומשני הנח לתינוקות הואיל מקלקל חייב מתיסק נמי חייב. והנה ריש פרק שמונה שרצים. דשמונה שרצים הצדן חייב. ושאר שרצים הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. ופירשו התוספות דשמונה שרצים סתמן נצודין לצורך עורן. אבל שאר שרצים סתמן לאו לצורך. ואינו חייב אלא במתכוין לצורך. ואי לא פטור, דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ושם בגמרא הצד פרעוש ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר ומדאמר ר' אליעזר מחייב ולא פירש דהיינו דוקא לצורך דסתם פרעוש ודאי לאו לצורך קיימא [לא מבעיא להמפרשים שחורה. אך אפילו לרמב"ן הא בכלל שאר שקצים הוא] מוכח דר' אליעזר סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ולמאי שפירשו הראשונים פרק האורג בשמעתא דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. דמאן דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב סבירא לי' מקלקל בחבורה פטור. תקשי לר' אליעזר הא דתינוקות אלא ודאי לר' אליעזר לא קשה כלל. דהא לית לי' כלל הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה. רק לר' יהושע מקשה הש"ס. ואליבי' שפיר משני. דאיהו אפשר סבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ומקלקל בחבורה חייב: ה) והא דהוצרך הש"ס לפרש לר' יהושע הא דצד פרעוש פטור משום דסבירא לי' אין במינו ניצוד פטור. ולא משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. יש לומר משום דפוטר לגמרי ואפילו לצורך. מדלא חלק בין לצורך ושלא לצורך. כמו שמחלקת המשנה בשאר שקצים. אבל לר' אליעזר לא קשיא דאיהו לית לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה: ו) עוד יש להביא ראי'. מהא דמחייב ר' אליעזר פרק המצניע המרבץ.