שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 77

ד) ויש להביא ראי' מהא דכריתות (דף י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב ולפי מה שכתבו התוספות (דף צ"ד.) וכן בספר יראים בהא דלא יצא הזב בכיסו ואם הוציא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהכי נמי סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא. והכי נמי באכילה. וכי היכי דבזב כיון שאין הליכתו לצורך הכיס רק שצריך לילך הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. הכי נמי באוכל אם הוצאתו לרשות הרבים לצורך המאכל שהי' יכול לאכול במקומו כמו שיכול לאכול דרך הילוכו. ור' מאיר הא סבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב' ועל כרחין לומר כיון דמכל מקום הי' צריך לעקור החפץ ממקומו כדי לאוכלו. וגם צריך להנחה שהרי כתבו התוספות דבליעת המאכל היא הנחתו. והרי צריך לבלוע המאכל. וכשהלך לרשות הרבים שוב צריך לבלוע ברשות הרבים. אף דגוף הוצאה הוא ההילוך לרשות הרבים אינו לצורך המאכל חייב. ומוכח דאין החיוב רק על עקירה והנחה ולא על עצם הוצאה [וכן משמע קצת מהא דהמעביר מתחילת ד' לסוף אעפ"י שהעבירו דרך עליו חייב למעלה מעשרה חייב. מיהו ראי' זו יש לדחות דענין העברה ד' אמות ברשות היחיד דכל ד' אמות כאילו הוא רשות אחר. ומה שהוא פועל עד שיבא ברחוק ד' אמות היא המלאכה, אף אם הוציאו דרך למעלה מעשרה]: ה) איברא דקשה לפי זה בהא דכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות שבת הלכה ז' במי שהחשיך בדרך ואין עמו נכרי מניחו על החמור כשהיא מהלכת ובשעה שתרצה לעמוד הוא נוטלו ממנה כדי שלא תעשה הבהמה עקירה והנחה. וכן כתב הראב"ן (דף ס"ח.) דנוטלו ממנה כשהיא מהלכת יעוין שם. וקשה דאם כן האדם עושה העקירה בשעה שמניחו עלי' והנחה בשעה שנוטלו ממנה.

ואם אין החיוב על ההעברה רק על העקירה והנחה, הא איכא חיוב חטאת גבי': ו) אך לא קשה מידי לפי מה שבארתי במקום אחר שדעת הרמב"ם וראב"ן באגוז בכלי וכלי צף על גבי מים. דלא בעינן הנחה על גבי מקום נייח. ואם כן כשמניח על גבי בהמה כשהיא מהלכת הוי הנחה לדידי' ולבהמה לא הוי עקירה עקירת גופה מעל גבי קרקע. דעל גבי קרקע לא הי' הנחה מעולם: ז) ובגמרא שלנו מניחו עלי' כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלו ממנה ולא בשתרצה לעמוד. וכן בשלחן ערוך כלשון הגמרא והשמיט לשון הרמב"ם בשתרצה לעמוד, והיינו משום שדעת רוב הפוסקים דלא חשיב הנחה אלא אם כן נח במקום נייח. ומכל מקום תימה שבבית יוסף לא נזכר כלל מדברי רמב"ם והנה יש קצת ראי' מדהשמיט השלחן ערוך דעת הרמב"ם מכלל דהחיוב רק על עקירה והנחה ודו"ק: ח) ולפי זה יש ליישב דברי הגמרא כתובות (דף ל"א) דמקשה על ר' אבין דאמר הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו חייב שעקירה צורך הנחה, ואיכא תרי לישני. לחד לישנא משום דאי אפשר בלא עקירה. ולחד לישנא משום דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר. ומקשה הגמרא על ר' אבין מדתניא הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור (סקילה] וכתבו בתוספות דפריך ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה ואף על גב דאפשר בגרירה. כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת. דמכל מקום על שעת עקירה בא החיוב, אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר לא פריך מידי. והיינו משום דאמר שם מאי בינייהו בין הני לישני. איכא בינייהו המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו. ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר יעוין שם היטב: ט) ולפי מה שכתבתי דבמעביר אין החיוב על עצם העברה רק על עקירה והנחה. יש לומר דהכא דהחיוב ממון על שעת עקירה לעולם עקירה צורך הנחה.

דעל שעת עקירה אתה באת לחייבו מיתה וממון. רק בקרע שיראין בהליכתו דשעת עקירת שיראין אינה שעת עקירה והנחה. הוא דחייב במצי מיהדר, ודוקא בלא מצי מיהדר דחיוב קריעת שיראין גם כן על שעת זריקה דהיינו עקירה דאחר כך אנוס הוא. וכן פירש"י וסופו לקרוע לו שיראין. אבל בהגונב כיס לעולם החיוב על שעת הגבהה דהיינו עקירה. וכיון שלמדנו ר' אבין דאפילו לא נגמר חיוב מיתה בשעה שנתחייב ממון קם לי' בדרבה מיני' הכי נמי נימא קם לי' בדרבה מיני': י) ועל כן משמע לי מדברי התוספות שכתבו דללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך דסבירא להו להתוס' דחיוב הוא על כל ההעברה. והוא הדין בהוצאה עד שתצא לרשות הרבים. אלא דמהא דיש אוכל אכילה אחת לשיטת התוספות וספר יראים משמע להיפוך. ודין זה צריך תלמוד. ועיין עוד מה שכתבתי בזה בחי' ריש פרק המצניע בבעיא דזרק כזית תרומה לבית טמא מהו: סימן רמו: דין מלאכה שאינה צריכה לגופה. א) מכלתין (דף צ"ג) וכן כזית מן המת ומן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר. וטעמא דתנא קמא משום דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והוצאה חשיבה הוא שמציל עצמו מן הטומאה וכתב בתוספות יום טוב דלכאורה לפי זה אף המוציא משמשי ע"ז חייב. וכן משמע דהא האי תנא דר' שמעון הוא ניהו ר' יהודה דמשנה ו' פרק ט' דהא בר פלוגתא דר' שמעון במלאכה שאינה צריכה (לגופה ר' יהודה הוא. ומכל מקום פסקו הרמב"ם בחיבורו ובפירושו והרע"ב דאין הלכה כר' שמעון, ולעיל משנה ו' פרק ט' פסקו דאין הלכה כר' יהודה. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע דאין שום צורך לאדם במשמשי ע"ז. אבל הכא יש צורך בכולו דנבילה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו. ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו. מידי דהוה אמקק ספרים דלעיל. ולפיכך פסקו בהך דהכא כר' יהודה.

אבל קשה דהוה לי' להלך אחר שיעור שרגיל להצניע. ולא אחר שיעור טומאתן. ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שיעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל פרק ט' משנה ז' ובמת נמי אפשר על פחות מכזית אינו מצווה לקוברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית. ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא. עד כאן לשון תוספות יום טוב: ב) וכל דברים אלו תמוהים בעיני. ולדידי הדבר ברור דהמוציא משמשי ע"ז כשיעור טומאה דהיינו כזית חייב כמו במת ונבילה ושרץ. ומה שכתבו הרמב"ם והרע"ב לעיל דאין הלכה כר' יהודה. היינו משום דר' יהודה אומר המוציא משמשי ע"ז כל שהו. אף דאין בו שיעור לטומאה. משום דאחשבה קרא לאיסורא דכתיב לא ידבק בידך מאומה. על זה כתבו דאין הלכה. אבל במוציא כזית אין הכי נמי דחייב. ואף שאינו כשר להצניע מחמת עצמו כשר להצניע מחמת טומאתו להציל. תדע לך דאם לא כן המוציא נבילה ושרץ פחות מכדי שיעור לכלב ושונרא הוה לי' אין מצניעין כמוהו. ואף על פי כן חשיב מצניעין כמוהו מחמת טומאתן. הכי נמי בזה: ג) ומה שדימה התוספות יום טוב מדבר שיש בו שיעור לזה ולא לזה וחזי לזה ולזה אזלינן לחומרא אינו דמיון כלל. דהכא הא אמרת דמשום טומאה בלבד לא תחייבנו דאינו כשר להצניע. רק משום דחזי לכלב. ואם כן שוב תיבעי שיעור לכלב, אלא ודאי דבהמוציא להציל מטומאה לעולם חייב אף דלא חזי למידי: ד) וראי' לזה הא דשלהי עירובין (דף צ"ט.) דאמר רב יוסף השחין ורק חייב חטאת, ואף דרוק לא חזי למידי. ומי רגלים נמי אף דתנן במכלתין (דף פ"ט מי רגלים כדי לכבס. הא תני עלה בגמרא מי רגלים בן מ' יום. ועוד הא השתין בארץ במקום שכלה לגמרי ואין ראוי' לכלום. אך משום שהחיוב הוא משום שמנקה עצמו מהם כמו שכתב הרי"ף שם דהוא כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.

לא משגחינן במה דלא חזי להצניע: ו) וראיתי במשנה למלך סוף הלכות אבל הוכיח דמת גוי מותר בהנאה. מהא דכתב הרב המגיד ומכאן שדם הנדה ועצי אשרה בשום שיעור אין חייבין עליהן. ונראה דכוונתו לומר דאף שיש בהם שיעור טומאה. אפילו הכי פטור עליהם משום שאין בהם שיעור להצניע. וקשה על פסק הרמב"ם בכזית מן המת. בשלמא נבילה ושרץ חזי לכלבו ושונרו אלא מת הא לא מהני כלל דאיסורי הנאה נינהו. על כן נראה דרמב"ם מיירי במת גוי עד כאן דבריו: ז) ולדירי הני מילי ליתנייהו. אלא דבמציל מטומאה לגמרי חייב אפילו לא חזי למידי כנ"ל. ומה שהוכיח מהרב המגיד שכתב שדם נדה ועצי אשרה בשום שיעור אין חייבין עליהן. ופירשו המשנה למלך דהיינו אף שיש בהם שיעור טומאה. אי אפשר שיהי' כן כוונת הרמב"ם. דדם נדה לא בעי שיעור ומטמא בכל שהו. רמב"ם פרק א' מהלכות הלכה ח']. ועצי אשרה לא מהני להו שיעור. שהרי אשרה הוא אילן הנעבד. וטומאה ע"ז אינה לאברים. ואם חתך אבר מעבודה זרה שוב אינו מטמא. כל שכן שאם חתך מאילן הנעבד עצים שאין בהם טומאה, אלא אין זה כוונת הרב המגיד. ומה שפטור על דם נדה. היינו באין כוונת הוצאתו להציל מטומאה כגון שנשאר דם נדה בבית. או שבלאו הכי טמא וכדומה. ותירוץ המשנה למלך במת גוי מבואר הדוחק. ובירושלמי מפורש במת ישראל מתניתין. והדבר ברור לדעתי דבמוציא להציל מטומאה או משאר דברים חייב לר' יהודה אפילו לא חזי למידי. ולא הוצרכתי לכל אריכות הנ"ל לולי שהגדולים הנ"ל כתבו להיפוך: סימן רמז. א) במכלתין (דף צ"ד) אמר ר' יוחנן אף במוציא את המת לקוברו. קשה דהא קבורה מצוה. ואף דר' שמעון אין חושב למצוה תיקון במילה והבערת בת כהן ועיין לקמן במכלתין (דף ק"ו). צריך לומר משום דהויין קלקול בעצמותם.

אבל המוציא לולב לרשות הרבים כדי לצאת בו ודאי חייב אף לר"ש. ולא לשתמיט חד תנא בשום מקום שיקחו לולב בשבת בזמן הזה ונימא ר' שמעון הוא. ועל כרחך דוקא במקלקל בעצמותו לא חשיב תיקון מצוה תיקון. ואם כן במת דליכא קלקול כלל. יחשב צריך לגופה משום מצוה (ולפי טעם הזוהר הקדוש חלק ג' דף פ"ח: יעוין שם. גם המצוה בזה אינו תיקון מגופה. אך לפי טעם הש"ס סנהדרין (דף מ"ו:) משום כפרה או משום בזיוני קשה]: ב) ונראה לי לפי מה שכתב התרומת הדשן הובא ברמ"א סימן רנ"ג סעיף ה' לענין דבר שאינו מתכוין. דאזלינן בתר עיקר הכוונה. ואף שמחשב גם כן לדבר אחר. הואיל שאין עיקר כוונתו לכך חשיב דבר שאין מתכוין. הכא נמי עיקר כוונתו לפנות את המת מעליו כדכתיב ואקברה את מתי מלפני. אך אף להטורי זהב החולק ובארנו בדין דבר שאין מתכוין שכן עיקר. היינו דוקא בענין דבר שאין שמתכוין לשני דברים. אין הדבר אחד בטל לגבי דבר אחר לומר שכיון שעיקר מחשבתו לדבר האחר יפטור שהרי אותו דבר בפני עצמו הוא. אבל בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה. שדבר אחד הוא. ויש בו שני צרכים. ועיקר הצורך אינו לגופה. אף שיש בו גם כן צורך לגופה. הואיל ואותו צורך אין עיקר אצלו. מתבטל לגבי הצורך שאינו לגופו. וחשבינן המעשה להצורך שאינו בגופו: סימן רמח. א) שם בתוספות דיבור המתחיל והא. דכזית ממת גדול חייב דאהני מעשיו דכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית ונמצא שעתה בהוצאה זו גורם טהרה. ונראה לי דבזה אף לר' ששת דפוטר בכחצי זית מכזית ומחצה הכא חייב. כיון דכזית בעלמא שיעור שלם אף דעכשיו חשיב חצי שיעור לר' ששת. דומה לכותב שם משמעון. דאף דלפי מה שצריך עכשיו שמעון הוה לי' שם חצי שיעור. כיון דבעלמא שיעורא הוא חייב הכי נמי בזה:

ב) ודוקא כחצי זית אף דבעלמא בכחצי זית מזית חשיב שיעור. מכל מקום לא הוה שיעור בעצם. ואות אחת נמי לפעמים הוי שיעור שלם בהשלים בה את הספר. מכל מקום בעצמותו לא שיעור הוא. הכי נמי בזה, וראי' לזה בהתחיל למול בשבת ולא גמר חייב אף שעדיין לא תיקן כלום ותיקשי לרב ששת דקיימא לן כוותי'. אלא ודאי משום שאילו נשאר עליו מקצת זה שמל לבד הי' נחשב ערל חייב עליו. הכי נמי בזה: סימן רמט. א) שם (דף צ"ד.) בתוספות דיבור המתחיל ר"ש, במפיס מורסא להוציא ליחה ואינו עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אף על פי שנעשה פתח גמור. שהרי ראוי להכניס ולהוציא אם הי' צריך. מכל מקום לא דמי לפתחים שבמשכן שהי' עומדים להכניס ולהוציא עד כאן לשונם. ביאור דבריהם שגופה של מלאכה מה שראוי להכניס ולהוציא. והוא אין צריך לזה רק להוציא הליחה לפי שעה: ב) וקשה לי (דבדף ק"ג.) בהא דזה הכלל כל שמלאכתו מתקיימת בשבת חייב בגמרא לאתויי מאי לאתויי חק קפיזא בקבא פרש"י ואף על פי שעתיד להוסיף. יש מקיימין כן. פירוש והוי גמר מלאכה עיין שם. ואף שדעתו להוסיף ואינו עומד להיות הקפיזא גמר ואין צריך למה שראוי להתקיים כך נמי יחשב אינה צריכה לגופה: ג) אולם פרש"י זה אינו רק לפי שיטתו דעושה כלי חיובו משום מכה בפטיש ולא משום בונה. דחשיב כהאי גוונא בנין בכלים. ולהתוספות דמפרשי עושה כלי חייב משום בונה. על כרחין לפרש הא דמלאכתו מתקיימת לא כפרש"י שאינו עתיד להוסיף.

אלא כפי' הרב המגיד פרק ט' מהלכות שבת הלכה י"ג כפשטו שיהי' דבר המתקיים לאפוקי הצובע נחושת או ברזל בששר שאתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום ובחק קפיזא בקבא כפירוש הערוך ערך חק ג' שעשה חקיקה סימן לידע האיך דוכתא דקפיזא, והכי נמי אם עשה סימן זה בדבר שאינו משקים לאו מלאכה, הוא ודווקא חק דחקיקה הוא דבר המתקיים וכן כיוצא בדבר המתקיים חייב. ולא קשה מידי להתוספות. ולרש"י שפירש יש מקיימין כן הא פירש סוף פרק האורג להוציא ליחה ואינו חושש חם יסתם מיד. ומה שיהי' פתוח אחר כך לזה אין צריך. נמצא שאין צריך אל מעשה המלאכה. ואינו דומה לחק קפיזא. שצריך לקפיזא כדי להוסיף עליו אחר כך: סימן רנ. דין דבר שאינו מתכוין: א) פסחים (דף כ"ה:) לישנא בתרא לא אפשר ולא מכוין אפילו לר' יהודה שרי. כי פליגי דלא אפשר ומכוין. ואליבא דר' שמעון דאזיל בתר כוונה כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי אליבא דר' יהודה דאזיל בתר אפשר לאסור באינו מתכוין. אביי סובר הוא הדין בלא אפשר מותר אפילו במתכוין כו' עיין שם: ב) קשה לי בשלמא אם היינו מוצאין דר' יהודה מתיר בלא אפשר ולא מתכוין. היינו יכולין לומר. על כורחך אין הטעם משום דלא מתכוין. דהא ר' יהודה לא אזיל בתר כוונה רק משום דלא אפשר. והוא הדין במתכוין שרי. אבל באמת לא מצינו היתר לר' יהודה [והא קמן דלישנא קמא סבירא לי' לר"י אפילו לא אפשר ולא מכוין אסור] רק שנאמר שלא נפלוג מחלוקתם. ולא פליג ר' יהודה על ר' שמעון רק באפשר. אבל בלא אפשר מודה דאינו מתכוין שרי. אך היכי דמתכוין מהיכי תיתי להתיר לר' יהודה בלא אפשר: ג) ונראה ליישב לפי מה שכתב הרמב"ן בחי' לע"ז בסוגיא דריחא מילתא גבי בת תיהא. אף דמתכוין רק לבדוק היין אם הוא טוב לשתי' ואין מתכוין ליהנות.

מכל מקום למאן דאמר ריחא מילתא אסור הריח כטעמא. ובאכילה אסור אינו מתכוין דמתעסק בחלבים כו' חייב שכן נהנה עיין שם. והנה מפורש דמתעסק היינו דבר שאינו מתכוין: ד) ובודאי קסבר רוק הוא ובלעו שאינו מתכוין לאכילה. היינו דבר שאינו מתכוין. אך אף נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. אפילו לפירוש התוספות נמצא שהוא מחובר. חשיב דבר שאין מתכוין שלא נתכוין לעקור דבר מגדולו. וכן קסבר רשות היחיד ונמצא רשות הרבים לא נתכוין להוצאה מרשות לרשות. ובכלל שלא נתכוין למלאכה. ועל כרחך בזה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון. ר' שמעון סובר דפטור מתעסק משום דבר שאין מתכוין. כלומר שלא רצה כלל במלאכה שלא עלה על דעתו שיהי' זה מלאכה ועל כן אפילו גורר ואינו מתכוין לחריץ. אף שידע שאפשר יעשה חריץ. מכל מקום כיון שאין רצונו במלאכה מותר ור' יהודה סובר שאינו דומה. דבגורר ידע שאפשר יעשה חריץ. והרי מדעתו עושה ספק מלאכה. מה שאין כן מתעסק בטעות הי' שלא ידע שעושה מלאכה. וחשיב בעל כרחו. כמו נדרי שגגות נתמעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס. לישנא בתרא סבירא להו היכי דלא אפשר ולא מכוין שפיר דומה למתעסק. דכיון דלא אפשר הרי בעל כרחו בא לו. ולא רצה כלל בהנאה. גם כן דומה למתעסק דבעל כרחו בא לו וגם לא רצה כלל במלאכה. שהרי לא ידע שזה מלאכה כדי שירצה בה. ולאביי לר' יהודה לא תלוי כלל ברצון. שהרי באפשר אסור אף שאינו מתכוין. ועל כורחין פטורא דמתעסק משום דלא ידע וחשיב בעל כרחו. אם כן בלא אפשר לבד שרי. דאף שמתכוין ליהנות גם כן. מכל מקום בלא זה הי' מוכרח לעשות המעשה: ה) ודע דהא דלא אפשר ומכוין לאביי מותר היינו שעיקר כוונתו למותר. רק שמכוין גם כן ליהנות. וכהאי גוונא מכוין קרי לי'.

וראי' מהא דבונה (דף ל"ו.) בהא דפורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים ובלבד שלא יתכוין לצוד. פרש"י בדיבור המתחיל הכי קאמר בא ללמדך שיש צד איסור במתכוין לצוד ואף דעיקר להצלה מפני הגשמים מכוין עד כאן לשונו הנה דכהאי גוונא מכוין קרי לי'. ועל כן מותר לר' יהודה כיון דעיקר מעשה מוכרח מחמת דבר אחר. אבל אם מתכוין ליהנות כמו לדבר אחר מהיכי] תיתי שנחשוב המעשה לצורך דבר אחר וההנאה בעל כרחו נאמר להיפוך: ו) והנה מדברי רש"י אלו יש סתירה לדברי תרומת הדשן ורמ"א סימן רנ"ג שהתירו שהשפחה הגוי' תעמיד התבשילים קרים על התנור בית החורף. ואחר כך מסיקה את התנור. משום דעיקר כוונת הגוי' השפחה להסיק בית החורף חשיב אינו מתכוין [ופסיק רישי' באמירה לגוי לא איכפת לן] והא ברש"י הנ"ל מפורש דזה חשיב מתכוין: ז) מכל מקום לדינא יש ליישב דברי תרומת הדשן ורמ"א דלכאורה אפילו תעמיד השפחה התבשילין לאחר שהוסק אין צורך אלי' שיתחמם שעלי' אינו מוטל רק להעמיד התבשילין על האש. אבל אם יתבשל אחר כך או לא. לא איכפת לה. אך זה אינו שאם לא יתבשל תצטרך להעמיד שנית ולעשות פעולות שתתחמם. אך עכשיו שאין מתירין רק להעמיד קודם שהוסק בית החורף. ובהסקה יתחמם התבשיל. נמצא שאם לא יתחמם בהעמדה זו. עוד לא תצטרך לעשות דבר. דלעשות מעשה בתבשיל לאחר הסקה הא אסור נמצא שאין צורך אלי' שיתחמם התבשיל. והוי החימום אצלה דבר שאינו מתכוין: ח) אך לפי מה שכתב הרב מלאדי דטעם שבות אמירה לגוי משום דלחומרא יש שליחות לגוי. ולפי מה שהעלה בקצות החושן סימן ער"ה דמצרפין מעשה השליח עם כוונה של המשלח לקנות הכי נמי נצרף מעשה גוי השליח עם כוונת הישראל שמתכוין גם כן לחימום התבשיל. בשלמא לפי טעם התרומת הדשן דאזלינן בתר עיקר הכוונה.