שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 76

מכל מקום לאחר יציאה כיון שחושבין אותו כמונח לגבי עקירה אחרונה נחשבנו כמונח גם כן לחייבו מחמת עקירה ראשונה.. דהא ליתא ושבוש הוא. דבשלמא בזורק לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים. בתחילת ד' אמות חושבין כמונח משום שהחשבנו כמונח לגבי הוצאה. ובתוך ד' אמות שלא החשבנו כמונח לגבי שום דבר לא הוי כמונח אבל הכא הלא גם קודם יציאה לרשות הרבים חשבתו כמונח לגבי חיוב ההוא. ואם כן אכתי איכא תרתי דסתרי. דמאי שנא. שקודם יציאה לרשות הרבים לא יהי' כמונח לגבי עקירה ראשונה ובתחילת יציאה יהי' כמונח ודו"ק] ושוב הוי הנחה גם לפטור ובטלה עקירה ראשונה לגמרי: יט) וכל זה במהלך אבל הגביהו וזרקו אף דבשעת הגבהה הוי כעומד לבן עזאי. מכל מקום לפטור הא לא אמרינן מהלך כעומד וחייב גם מחמת עקירה ראשונה. ובשעה שנח החפץ חלו שני החיובים ביחד. וגם אין לומר מגו דהוי הנחה לגבי להתחייב משום עקירה אחרונה כו' דאדרבה נימא להיפוך דנתחייב רק משום עקירה ראשונה דמגו דלא חשיב כמונח כדי שלא יתבטל עקירה ראשונה לא הוי כמונח להתחייב מחמת עקירה אחרונה. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קם כל חד בדוכתי' וחייב מחמת עקירה ראשונה וחייב מחמת עקירה אחרונה. ודוקא במהלך שתחילה נתחייב מחמת עקירה אחרונה כנ"ל דאז לא הי' מציאות כלל לחייבו מחמת עקירה ראשונה בין הי' כמונח קודם יציאה בין לא הי' כמונח. דאם לא הי' כמונח קודם יציאה גם עכשיו לאחר יציאה לא יחשב כמו נח כיון דתרתי דסתרי לא אמרינן ולא הי' שייך לומר מגו להיפוך ודו"ק היטב: כ) וממילא מיושב תמיהת התוספות הנ"ל לפי מה שביררנו אות י"ב. דגם מעביר תוך ג' לרבא דהוי כמונח. מכל מקום לפטור לא הוי כמונח. וחייב גם מחמת עקירה ראשונה כיון שחל החיוב בשעה שעמד לפוש.

ואז חל החיוב מחמת שני העקירות ביחד ודומה ממש להגביהו וזרקו: כא) ואין להקשות לשיטת הרשב"א בשמעתא דכוורת דתוך ג' כלבוד היינו שדינו כאלו הי' בארץ ולא כאלו הי' מלא מן הקרקע עד מקום החפץ. ואם כן כשהגביה מן הארץ למעלה ליכא עקירה כלל כיון שנחשב כאלו הי' עדיין בארץ. ובשלמא כשהגביהו באלכסון. הרי אינו באותו מקום שהי' בתחילה. אלא שגם עכשיו הוא מונח והוי הנחה אל עקירה ראשונה וניחא תירוץ הנ"ל דלפטורא לא נחשב כמונח כל שאינו נח במקום אחד. אבל אם הגביהו מכנגדו ולמעלה כיון שתוך ג' כאלו הי' בארץ אם כן ליכא עקירה כלל. דהא ליתא דהתינח לר' חלקי'. אבל לדידן דלא קיימא לן כר' חלקי'. תוך ג' כאילו ה' מלא מן הארץ עד החפץ כנ"ל סי' ר"מ אות ז' עיין שם. ואם כן שפיר הוה עקירה. ואף שגם עכשיו הוא כמונח. זה לא מהני לפטור סימן רמב. א) לפי מה שביארנו בסימן רמ"א אות ה' דלפטורא אף בן עזאי מודה דלא אמרינן מהלך כעומד היכי דאין מקום פטור מפסיק, נראה לפרש מתניתין דאמרו לו. יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד כו' ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו חייב אמרו לו אינו מן השם וצריך להבין במאי פליגי ר' מאיר עם חכמים דאמרו לו. ובירושלמי מפרש פלוגתייהו ודברי הירושלמי עמקו ממני לא אוכל להבינם. ואפרש בעזרת השם פלוגתייהו כפי קוצר דעתי: ב) והנה בתוספות מפרשים משום דבליעתו זו הנחתו אף שמהלך. על כן גם חיוב הוצאה בשעת אכילה. והנה לכאורה הדבר פשוט דזה למה דקיימא לן מהלך לאו כעומד וחיוב הוצאה בא בשעת בליעה דהיינו אכילה. אבל לבן עזאי דאמר מהלך כעומד נתחייב משום הוצאה תיכף בבואו לרשות הרבים אף קודם בליעה דהיינו אכילה:

ג) אך יש לומר לפי מה שכתבו התוספות גבי הא דלא יצא הזב בכיסו ואם יצא פטור דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ופירשו משום דהכא נמי סגי אי יתיב בחד דוכתא ואין ההוצאה לצורך הכיס אלא לצורך עצמו. והכא נמי משום המאכל הוי סגי לעמוד במקומו. אלא דמכל מקום צריך לעקירה שעקר החפץ ברשות היחיד במקום שהי' מונח והניח בבית הבליעה. והרי צריך לעקירה והנחה. ולא דמי לזב שהוציא הכיס דשם העקירה הוא עקירת גופו והנחה הנחת גופו ואין העקירה והנחה לצורך הכיס. אבל הכא העקירה וכן הנחה לצורך המאכל. ואף דעצם הוצאה אין צריך לגופה. חיוב שבת רק על העקירה והנחה [ועיין בזה לקמן באריכות] והעקירה והנחה לצורך המאכל. וכיון שצריך לילך שם. שוב צריך להניח המאכל בבית הבליעה שהוא שם. ושפיר חייב על הבליעה. אבל על הילוך אינו מחויב אף למאן דאמר מהלך כעומד דמי דאין צריך לגופה: ד) ואין להקשות כיון דמהלך כעומד דמי והוי הנחה לעקירה ראשונה. ולמה יתחייב אחר כך על הבליעה. לא קשה מידי דלפטורא לא אמרינן מהלך כעומד דמי. ור' מאיר לטעמי' דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול. ואמרו לו היינו ר' יהודה כדאיתא בירושלמי ריש שבת ור' יהודה הא מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכאורה אית לי' לר' יהודה נמי מהלך כעומד דמי. דהא אית לי' לר' יהודה קלוטה כמי שהונחה דמיא כל שכן מהלך. וכן משמע ברמב"ם פרק י"ד הלכה ט"ו שכתב מהלך לאו כעומד דמי ואין צריך לומר שהזורק לאו כמונח עיין שם. ואם כן מאן דסבירא לי' בזורק כמי שהונחה. כל שכן מהלך כעומד. וכן משמע בירושלמי דבין לרב הונא ובין לר' יהודה מהלך עדיף מזורק עיין שם. על כן אמר ר' יהודה אינו מן השם. ור' מאיר לא מיבעיא אי סבירא לי' מהלך לאו כעומד דמי אך אף אי סבירא לי' מהלך כעומד דמי.

כיון דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כנ"ל מירושלמי דכלל גדול פטור על ההילוך ואתי שפיר ר' מאיר לשיטתי' ור' יהודה לשיטתי': ה) מיהו מה שכתבתי דחיוב שבת אינו על שעת הוצאה מרשות לרשות רק על עקירה מרשות זה להניח ברשות זה. הן אמת שכן מוכרח לשיטת התוס' בהא דלא יצא הזב בכיסו ממשנה דאם הי' שבת והוציאו כנ"ל. אך במקום אחר כתבתי באריכות והראיתי פנים לכאן ולכאן. ובסוף העליתי להלכה דהחיוב גם על רגע שבא מרשות לרשות ג"כ והוא הדין במעביר ברגע שבא לסוף ד' אמות גם כן: סימן רמג. א) כבר ביארנו בסימן ר"מ אות ל"ה. בין שני חצאי מרובע דמעביר ד' אמות בתוך ג' לר' חלקי' חייב ולא אמרינן יעשה כמי שהונחה על כל אמה ויפטור והלכתא מתקיימת למעלה מג'. אלא דהלכתא דין ד' אמות כמו דין מרשות היחיד לרשות הרבים כמו שכתב הרמב"ם. וכשם שמוציא לעולם חייב כן המעביר ד' אמות אפילו בתוך ג' חייב. ומוכח דאפילו בתוך ג' לא אמרינן יעשה כמי שהונחה על כל אמה ויפטור והוכחנו כן מתוס' ורשב"א: ב) והנה יש להביא עוד ראי' לזה לפי מה שכתבו התוספות עירובין (דף צ"ח:) לר' יהודה דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה אלא אם כן רוצה שתנוח שם. ולפי מה דסלקא אדעתין דמיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל אם אינו רוצה שתנוח שם לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה יעוין שם. ויש לעיין לרע"ק דמחייב בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע משום דקלוטה כמי שהונחה. אם דוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח הוא דאית לי' קלוטה כו' אבל אם אינו רוצה שתנוח שם לא אמרי' קלוטה וכר' יהודה סבירא לי', או נימא מדאמר סתמא ולא מפליג לעולם אית לי' קלוטה. ודוקא לר' יהודה מוכרח לומר כן מכח ר' יהודה דעירובין:

ג) אך לפי דברי הרשב"א פרק הזורק בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע באינו אומר כל מקום שתרצה תנוח גם משום מוציא פטור דלא אתעבידא מחשבתו. אם כן על כורחין ר' עקיבא דמחייב. באומר כל מקום שתרצה תנוח או שרוצה שינוח ברשות הרבים. ואם כן מהיכי תיתי לעשות מחלוקת בין ר' יהודה לר' עקיבא בחנם: ד) הן אמת דבתוספות עירובין (דף צ"ח) סוף עמוד א' מוכח דסבירא להו להתוס' דר' עקיבא לעולם אית לי' קלוטה. ונראה דסברת התוספות לפי המסקנא דלא מחייב ר' יהודה אלא אחת ופליגי ר"י ורבנן באומר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. אמרינן דלית לי' לר' יהודה קלוטה אלא בכהאי גוונא ואפילו באומר כל מקום שתרצה תנוח לית לי' לר' יהודה קלוטה. וכן מבואר למדקדק בדברי התוספות עירובין שם. ואם כן ר' עקיבא דאין לנו הוכחה דמיירי באמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. ויוכל להיות דאמר כל מקום שתרצה תנוח. ובכהאי גוונא הא לית לי' לר' יהודה קלועה, וכיון שעל כורחין ר' עקיבא לית לי' דר' יהודה שוב אמרינן דר' עקיבא אית לי' לעולם קלוטה אפילו אין רצונו שתנוח שם. כיון דלא מצינו שום תנא מחלק בין אומר כל מקום שתרצה תנוח או אין רצונו שתנוח שם: ה) אך המעיין ברשב"א שבת (דף צ"ז:) יראה דגם לפי המסקנא אית לי' לר' יהודה קלועה באומר כל מקום שתרצה תנוח. וכיון דר' עקיבא על כורחין מיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח על כל פנים כנ"ל. מהיכי תיתי לעשות מחלוקת בין ר' עקיבא לר' יהודה. ובודאי לדעת הרשב"א לית לי' לר' עקיבא קלוטה באינו רוצה שתנוח שם. ואם כן מה הוקשה לרשב"א על ר' עקיבא מזורק ד' אמות ברשות הרבים. הא משכחת לה באין רצונו שינוח בתוך ד' אמות.

וצריך לומר משום דקושטא דמילתא סבירא לי' לרשב"א דכל שחייב משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים חייב נמי בד' אמות ברשות הרבים. ועל כן כי היכי דבהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים חייב אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח. דאף דנחשב כמונח ברשות היחיד. אכתי איכא עקירה משם לרשות הרבים. הוא הדין דבד' אמות ברשות הרבים חייב גם בזה. וכמו בתוך ג' לר' חלקי' כנ"ל. על כן תירץ הרשב"א דהלכתא גמירי: ו) ובזה נראה ליישב דברי הגמרא ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי. ואינו מובן לפרש"י דקלוטה כמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ארבעה כמבואר באריכות אות א'. ומשני הש"ס הא מני ר' עקיבא הוא ולעולם איכא מקום ארבעה. אם כן מה נפקא מינה בין הנחה לעקירה ועיין לעיל סי' ר"מ אות י"א וי"ב ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא וד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ונתבאר סי' רמ"א דגמרינן מוציא ממעביר. אלא דמהלכתא ילפינן לחלק בין חיובא לפטורא. דלפטורא לא אמרינן יעוין שם באורך. ועל זה הקשה הש"ס הא יש לומר דגלי הלכתא דלגבי עקירה לא נימא קלוטה ואין חילוק בין חיובא לפטורא. והא דחייב בזורק ד' אמות ברשות הרבים באין רצונו שתנוח בתוך ד אמות. ואי דהלכתא שיהי' דין ד' אמות ברשות הרבים כדין מרשות היחיד לרשות הרבים ובמרשות היחיד לרשות הרבים חייב אפילו אומר כל מקום שתרצה תנוח דסוף סוף איכא עקירה. ליתא דבאמת גם במרשות היחיד לרשות הרבים אין חיוב באומר כל מקום שתרצה תנוח דכמי שהונחה בנתים ברשות היחיד ובטלה עקירה ראשונה. ומשום עקירה ממקום שהונחה אין לחייבו. דלגבי עקירה הא לא אמרינן קלוטה. ועל כורחך אף שאין טעם לחלק בין הנחה לעקירה. הלא גם כן אין טעם לחלק בין חיובא לפטורא. ואם תחלק בין הנחה לעקירה. לא תצטרך לחלק בין חיובא לפטורא.

ואם כן פריך הש"ס מאי חזית שלא לחלק בין הנחה לעקירה ולחלק בין חיובא לפטורא. דילמא להיפוך דבין חיובא לפטורא אין חילוק. ומוכח מהלכתא דבעקירה לא אמרינן קלוטה כו' ובין במרשות היחיד לרשות הרבים בין בד' אמות ברשות הרבים אין חיוב אלא באין רצונו שתנוח בתוך ד'. והוא עצה עמוקה. ומשני הא מני רבי הוא דמחייב בזיו כל שהוא ולאו משום קלוטה כו' ואזיל קו' הנ"ל. ולבסוף מקשה על תירוץ הא מני אחרים הוא. ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי כפי' התוספות. ז) והשתא ניחא הא דמשני ר' זירא אחרים הוא. הא נדו מדר' עקיבא משום הקושיא ודילמא הנחה לא בעי. וקושיא זו היא גם על התירוץ הא מני אחרים הוא גם כן. ולפי מה שכתבתי ניחא דקושיית הש"ס על תירוץ ר' עקיבא ודילמא הנחה כו' כפירוש הנ"ל ליתא על תירוצא דר' זירא, ועל ר' זירא מקשה הש"ס קושיא (חדשה ודו"ק: סימן רמד. בדין זה עוקר וזה מניח ושנים שעשו מלאכה בבת אחת: א) הנה בריש שבת יליף הש"ס דזה עוקר וזה מניח פטור מקרא דבעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. ויש לעיין דהא קרא דבעשותה] לאו בשבת כתיב אלא בכל חיובי חטאות. [ובשחוטי חוץ דיליף ריש האיש מקדש שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין ולא יליף מבעשותה כתב הריטב"א שם דסלקא אדעתין דנילף מהעלאה דגלי קרא דשנים שאחזו באבר והעלוהו חייבין]. והנה אמרינן בחולין (דף כ"ט:) שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף כשר. ולמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פסול וחייב משום שחוטי חוץ עיין שם. ומשמע דפשוט למאן דאמר אין לשחיטה אלא בסוף שחט מיעוט סימנים בפנים וגמרם בחוץ חייב. ועוד דהוי כאילו שחט כולו בחוץ. דהא תחילת שחיטה בחוץ לא מעלה ולא מוריד. שהרי אם גמר בפנים כשר. ועל כרחין אין חיובו רק על גמר שחיטה.

ואם כן אם תחילת שחיטה בפנים נמי חייב: ב) ומעתה נחזי אנן במלאכת שבת אם ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף או אין למלאכה אלא בסוף. אם תאמר אין למלאכה אלא בסוף, יהי' הדין אם עקר בחול והניח בשבת חייב כמו התחיל בפנים וגמר בחוץ. ומפורש בגמרא (דף ג':) בהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מבעוד יום דאי שדי לי' בשבת לא אתי לידי חיוב חטאת. ופרש"י כדין זה עוקר וזה מניח. ואם תאמר ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף כל שכן דקשה. דגם על התחלת המלאכה בלבד יתחייב. וזה עוקר וזה מניח יתחייבו שניהם. כמו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מתחייב על מיעוט סימנים בחוץ: ג) ויותר תימה כנ"ל דבשבת זה עוקר וזה מניח קיל משנים שעשאו מלאכה בבת אחת. דזה עוקר וזה מניח פטור במשנה בריש שבת בלי מחלוקת. והוא הדין עקר בחול והניח בשבת. ושנים שעשאו בבת אחת פליגי תנאי בהמצניע. ואילו בשחוטי חוץ נהפוך הוא שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין. ועל מקצת שחיטה חייב למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף על מקצתו שבסוף. ולמאן דאמר ישנה מתחילה ועד סוף גם על מקצת שבתחילה. ותמי' זו גם כן ממה נפשך אם אין למלאכה אלא לבסוף תמוה מפטור המניח ואם נאמר ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף יהי' תמוה גם מפטור העוקר ד) והנראה לי בזה דהנה באיבעיא דאילפא דהוציא עיבור את ידו בין סימן לסימן מהו שיצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהר מידי נבילה. ורבא השיב קל וחומר הוא וכו'. ורבא הא סובר אין לשחיטה אלא לבסוף. משמע דבעיא דאילפא אף למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף. ועל כורחין לומר דבהגיע סוף שחיטה שני הסימנים מחירם. וכן מוכח (בדף ל"ו) בהא דאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן למאן דאמר אין לשחיטה אלא בסוף לא מכשיר. ואם דם סימן ראשון יש על הדלעת אחר שחיטת סימן שני מכשיר.

על כורחין דבסוף נחשב כל המעשה שחיטה. ובמקום אחר בארנו הדברים באר היטב. [תמצאנו באבני נזר חלק יו"ד הלכות ס"ח]: ה) ולפי זה על כורחין לומר דלמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. היינו לומר דתחילת שחיטה מקליש קליש איסור אבר מן החי ובסוף שחיטה נגמר ההיתר. ועל כן קרינא בי' יחיד שעשאה ובזבחים (דף ק"י.) אמרינן בקומץ ולבונה שהקריבו אחד מהם בחוץ חייב. משום דקומץ בלבד מקלש קליש חשיב הקטרה בפנים. הכא נמי כיון דתחילת שחיטה מקלש קליש חשיב שחיטה וקרינא בי' יחיד. דהא תיכף ששחט תחילת שחיטה. נעשה העבירה בלי סיוע אחר או גמר שחיטתו בפנים, ולמאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף חייב בשחט מיעוט סימנים בפנים וגמרם בחוץ משום דבשחוטי חוץ אין הדבר תלוי אם השוחט בחוץ או בפנים. שהרי אם עומד בחוץ ושחט בפנים כשר. והוא הדין להיפוך אם עמד בפנים ובהמה בחוץ חייב כרת. וכן מפורש בתוס' סנהדרין (דף מ"ב:) בדיבור המתחיל שכן אדם דהכל תלוי בבהמה הנשחטת יעוין שם. ועל כן אף אם האדם שחט בפנים כיון דלא נחשב שחיטה בבהמה עד שגמר שחיטה. אז נעשה הכל מעשה שחיטה. נמצא שכל המעשה שחיטה נעשה בחוץ. והרי הוא בעצמו עשה כל המעשה. ומה ששחט מקצת סימנים בפנים אינו מועיל כלום. כיון שנעשה שחיטה בחוץ. והרי בשחוטי חוץ בתר בהמה הנשחטת אזלינן כנ"ל: ו) אבל בשבת לא נחשב מלאכה עד שגמרה נחשב הכל מלאכה. כמו זה עוקר וזה מניח. ודאי נחשב גם העקירה מלאכה. שהרי המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור דהעקירה היתה בלא מחשבה ולא קרינא בי' מלאכת מחשבת. הרי דגם העקירה מלאכה. אך זה לאחר הנחה אז נעשה הכל מלאכה כמו למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף כנ"ל ועל כן לא מבעיא שפטור העוקר דבשעת העקירה לא עביד מידי עד שבא אחר וגמר.

וכן פטור המניח דמבלעדי העוקר לא עשה כלום, אך אפילו עקר בערב שבת והניח בשבת שנעשה הכל מלאכה בשבת הלא אם עשה בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת מותר לכתחילה. ואם כן אף שנעשה העקירה מלאכה בשבת, מכל מקום הלא האדם פעל העקירה מערב שבת ופטור: ז) ולפי זה למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף. אם בא אחד ושחט מיעוט סימנים בפנים או בחוץ ובא שני וגמר שניהם פטורים. ואם עקר בשבת והניח בחול. יש לומר דגרע מזה עוקר וזה מניח. ואפילו שבות ליכא. כיון שלא נעשה העקירה מלאכה עד שהניח בחול. ואם כן לא נעשה מלאכה כלל בשבת. וכבר בארנו במקום אחר שכשם שבשבת אין חיוב אלא אם כן תחילתו וסופו בשגגה. כמו כן אין חיוב אלא אם כן תחילתו וסופו בשבת: סימן רמה. א) ראוי לבאר אם החיוב רק על עקירה והנחה או החיוב גם כן עד שעת הוצאה מרשות לרשות. וספק זה איתי' גם כן במעביר ד' אמות ברשות הרבים אם החיוב רק על עקירה והנחה או על העברת הד' אמות גם כן: ב) והנה הא פשיטא לי דלאחר שיצא החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. שוב אין החיוב רק על שעת הנחה, ופשיטותא דידי מהא דריש פרק המצניע הוציא כגרוגרת וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי אצל שבת או אין דיחוי אצל שבת תיקו. ועל כורחין דבשעה שצמקה לא עמד עם החפץ. דאם כן הרי הונחה ועל כרחין שהלך עם החפץ. ואם כן הרי מקצת מלאכה בחצי שיעור. אלא ודאי לאחר שהוציא שוב אין חיוב עד שעת הנחה. והטעם משום דלאחר שהוציאו בכל מקום שהניחו חייב ואין ההילוך עוד עם החפץ פועל במלאכה כלום. על כן אין חיוב עוד לאחר שהוציאו עד שינוח: ג) אך מבעיא לי מי אמרינן דעל כל פנים החיוב עד שעת הוצאה מרשות. או דילמא אין חיוב רק על העקירה והנחה וכן במעביר כנ"ל: