שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 75

אלא ודאי סברת התוס' משום תרתי דסתרי ושפיר הקשו התוספות דלוקמי מתניתין בשבא מלמעלה משלשה לתוך שלשה ולא הוי תרתי דסתרי כלל לר' חלקי' דלא בא למטה מג' עד שעבר ד' אמות. או לפי מה שכתבתי אות כ"ז דספיקו של ריב"א לפי תירוץ הב' בתוס' עירובין. והכא הא התוס' אזלי בתירוץ ראשון שם דרבא פליג אדר' חלקי' כמו שכתבו להדיא בתירוצם. ויש לומר דפריך לרבא. אך לפי פירושו של ר' עקיבא איגר ז"ל קשה. מ) גם מה שהראה מקום על הסברא דוקא מרשות לרשות אמרינן קלוטה כו' כמו שכתב הרשב"א בחי'. איני יודע על איזה רשב"א כוון. אם על היש מי שפירש שהביא הרשב"א בשמעתין (ד'.) הלא הרשב"א סיים ואיכא למימר דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ואם כן הרשב"א עצמו לא סבירא לי' האי חילוק דבאותו רשות. וחיסור דברים יש וצריך לומר כמו שכתב הרשב"א בשם יש מפרשים. ולפנינו יתבאר שיטת הרשב"א בזה: מא) ועוד דעל כורחין אין זה כוונת התוספות. שהרי התוס' כתבו ספק זה גם לבן עזאי. ולבן עזאי על כורחך אמרי' מהלך כעומד דמי גם באותו רשות. כדאיתא באלו נערות. הביאו התוספות באותו דיבור. דלבן עזאי המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן חייב. דאף שמהלך כעומד דמי. וחשיב עקירה אחר כך. הרי דאף באותו רשות כעומד דמי: מב) ונראה לי ראי' דרש"י סבירא לי' דבד' אמות ברשות הרבים לא אמרינן תוך ג' כמונח לר' חלקי' אפילו לאחר ד' אמות משום תרתי דסתרי. מסוגיא דהזורק שם בעמוד ב' בהא דאמר רבא תוך ג' צריך הנחה על גבי משהו. ואמר רבינא למרימר מתני' הוא דאמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו. והפירוש מובן דעל כורחך למטה מג' דלמעלה מג' אפי' הנחה על גבי משהו לא מהני. ועל כורחין למטה מג' ומכל מקום בעי הנחה על גבי משהו. ותמוהין דברי רש"י שם שפירש מדלא אוקמא ר' יוחנן שבא למטה מג'.

שבאמת אף למה דמוקי ר' יוחנן שנח על גבי משהו צריכין לומר דלמטה מג' איירי. וראיית הש"ס ברורה בלי דוחק. ואין צריך לומר מדלא אוקמא כו': אך רש"י הוקשה לו מה ראי' מזורק ברשות הרבים לזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דבד' אמות כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן תוך ג' כמונח. גם לאחר ד' אמות אי אפשר לומר. שיהא כמונח דהוה תרתי דסתרי. על כן פרש"י מדלא אוקמא שבא למטה מג'. שבא דייקא, כלומר שמתחילה הי' למעלה מג' וליכא תרתי דסתרי כיון דתוך ד' אמות הי' למעלה מג'. ומוכרח לחלק בין הא דזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים משום מגו דהוי כמונח לגבי מלאכת הוצאה וכמו שכתבתי במקום אחר כנ"ל: סימן רמא. א) נתברר לעיל אות ל"ט ואות מ"א דהא דד' אמות הילכתא גמירי לה לשיטת התוס' דלא אמרינן קלוטה בתוך ד' אמות אין הפי' משום דמרשות לרשות דוקא אמרינן קלוטה ולא באותו רשות. אלא הא דמסופק ריב"א דגם לאחר ד' אמות לא נימא קלוטה היינו משום תרתי דסתרי. או לפי תירוץ הב' שבתוספות עירובין (דף צ"ח:) עיין לעיל אות כ"ז ואות כ"ח ולעולם אין חילוק בין רשות אחד לשני רשויות: ב) אך לכאורה משמע ברשב"א פרק הזורק להיפוך. ובאמת גם הרשב"א סובר כהתוספות. על כן מוכרח אני להאריך קצת. ובזה יתבאר היטב א ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה דלא נימא קלוטה. ונפקא מינה גדולה גם לדידן כמו שיתבאר לפנינו: ג) בפרק הזורק (דף צ"ז: צ"ח. ) תנו רבנן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע פחות מד' אמות פטור. יותר מד' אמות חייב. וקמשמע לן דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי. ופרש"י דלמאן דאמר קלוטה גם פחות מד' אמות חייב. והרשב"א הקשה על זה דהא לא מיחייב אפילו נח ברשות היחיד ממש אלא אם כן אמר כל מקום שתרצה תנוח.

ומנא לן דהכא באמר כל מקום שתרצה תנוח דנשמע מינה קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. אימא דהוא בסתמא. ואפילו נחה ברשות היחיד ממש לא מחייב דהא לא אתעבידא מחשבתו עיין שם באריכות. ורבינו האי גאון פירשה דמדתניא ד' אמות חייב שמע מינה קלוטה לאו כמי שהונחה. דאי כמי שהונחה ברשות היחיד נמצאו ד' אמות מקוטעות ולא רצופות [וכן הוא בפירוש ר"ת שנדפס מחדש] עד כאן. פי' לפירושו דלמאן דאמר קלוטה כמי שהונחה אפילו זרק ד' אמות פטור. דמשום זורק ד' אמות פטור דהרי זו כמי שהונחה ברשות היחיד כיון דרשות מוחלק הוא. ומשום מוציא ומכניס ליכא לחיובי'דהא לא אתעבידא מחשבתו עד כאן לשון הרשב"א ד) והנה לכאורה משמעות דבריו במה שכתב כיון דרשות מוחלק הוא. שכוונתו לחלק בין כל זורק ד' אמות ברשות הרבים דלא אמרינן קלוטה בתוך ד' אמות לפטור. דשאני התם דרשות אחת והכא מרשות לרשות אך אי אפשר לפרש כן. שהרי (דף ד'.) כתב הרשב"א בדיבור המתחיל אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב. מאי טעמא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיין, וכתב הרשב"א קשיא דאם כן הזורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה. ויש מי שתירץ דלא אמר ר' עקיבא אלא לחייב אבל לפטור לא אמר. ואינו מחוור בעיני דהא בפרק הזורק אמרו כן לענין גיטין נמי. והתם מה חיוב ומה פטור איכא. ויש מי שפירש דלא אמרי אלא בקלוטה ברשות אחרת אבל לא ברשות אחת. ואיכא למימר דזורק ומעביר ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה כדאיתא בפרק הזורק עד כאן לשונו. הנה שאין מסקנת הרשב"א דיש חילוק בין רשות אחת לרשות אחרת. ואין לומר דבלא הלכתא ודאי לא אמרינן כן מסברא. אך מהלכתא ילפינן הכי. דאם כן לבן עזאי נמי דהקשה הרשב"א נמי (דף ו') אם כן מעביר ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה. ותירץ דהלכתא גמירי לה.

נמי נילף דברשות אחת לא נאמר מהלך כעומד והרי מפורש פרק אלו נערות להיפוך: ה) אך ברורן של דברים נלמד ממה שכתב הרשב"א (דף ו') שם בדבן עזאי שתי' דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. וחזר והקשה אם כן נילף מינה בעלמא דמהלך לאו כעומד דמי. יש לומר דילמא שאני התם דמקום חיוב לכולי עלמא כדאמרינן בגמרא. אבל סטיו דמקום פטור הוא לכולי עלמא אין למדין קל וחמור להחמיר עליו עד כאן לשונו והנה בפרק אלו נערות מפורש דלחיוב אמרי' לבן עזאי מהלך כעומד דמי. ולכאורה תיקשי דנילף מהלכתא דמעביר. וצריך לומר דלהקל ודאי לא נלמד מהלכתא דלהחמיר. אך בהא דמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו הוקשה להרשב"א דנילף להחמיר מלהחמיר. ותירץ הרשב"א דדרך מקום פטור קל ואין למדין קל מחמור להחמיר. נמצא דלחיובא לעולם מהלך כעומד דמי ולפטורא כשאין מקום פטור מפסיק ילפינן מהלכתא דלא אמרינן מהלך כעומד דמי וכשמקום פטור מפסיק אמרינן מהלך כעומד דמי. והוא הדין והוא הטעם בקלוטה לר' עקיבא. דהלכתא גמירי לה כנ"ל: ו) ומה שדחה הרשב"א [דף ד'.] סברת האומרים דלחיובא אמרי' קלוטה ולא לפטורא מגיטין היינו משום דהוי סבירא ליה כן מסברא. אבל למסקנת הרשב"א דהלכתא גמירי לה. שפיר ילפינן בשבת בכל מקום שאין מקום פטור מפסיק דלא נימא קלוטה כמי שהונחה לפטור. ובגיטין דליכא חיובא ופטורא לא נוכל ללמוד מזורק ד' אמות ברשות הרבים. כיון דלא ילפינן אלא לפטור. ובגיטין ליכא חיובא ופטורא. וממילא כשמקום פטור מפסיק באמצע ד' אמרינן קלוטה לפטור [דאם לא כן נלמד למוציא גם כשמקום פטור מפסיק והוא הדין במהלך לבן עזאי ואמאי פוטר במוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו]: ז) וזה שכתב הרשב"א בפרק הזורק דברשות היחיד באמצע ד' אמות אף דלאו מקום פטור הוא. הואיל ורשות מוחלק הוא.

פירוש שרשות היחיד מוחלק מרשות הרבים לענין מעביר ד' אמות. דברשות היחיד פטור ומותר. והוה לי' רשות היחיד מקום פטור לענין מעביר. ואמרינן קלוטה כמי שהונחה גם לפטור במעביר ועוד דכי היכי דמקום פטור קיל דמפסיק בין רשות היחיד לרשות הרבים. הכי נמי הרשות היחיד מפסיק בד' אמות: ח) והנה כמו שפירשתי דברי הרשב"א בראי' מבוררת כך הם דברי התוספות כתובות (דף ל"א:) בדיבור המתחיל מהלך כעומד דמי. וזה לשונם ובמעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב הלכתא גמרינן לה כדאמרי' בהזורק ולא ילפינן מינה דהתם מקום חיובא הוא. אבל בן עזאי מיירי במהלך מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא מקום פטור. ופי' במהרש"א שם דאף דבשמעתין מפורש דלחיוב אמרינן גם במקום חיוב מהלך כעומד. אך לפטור לא אמרינן מהלך כעומד אלא אם מקום פטור מפסיק עיין שם. וזה שכתבו התוס' (ד':) דלמאן דאמר קלוטה כו' לא נוכל ללמוד זורק ממושיט דזורק כמי שהונחה למעלה מעשרה מקום פטור. אף דילפינן מזורק ד' אמות ברשות הרבים דלא נימא קלוטה לפטור. מכל מקום היכא שמקום פטור מפסיק לא ילפינן קל מתמור להחמיר כמו מוציא דרך סטיו לבן עזאי: ט) ומה מאוד נפלאו ממני דברי התוספות ישנים שכתבו על דברי תוספות הנ"ל. ואינה הוכחה דלא אמר קלוטה כמי שהונחה אלא להחמיר ולא להקל. דאם לא כן ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה עד כאן לשונם. והוא סותר לדעת תוספות ישנים לקמן בדבן עזאי דלא ילפינן מוציא ממעביר. [וצריך לומר דשני תוספות ישנים הם] אך גם למה דסבירא להו הכא דילפינן מוציא ממעביר קשה דהכא מקום פטור מפסיק ודומה למהלך דרך סטיו לבן עזאי: י) וליישב דעת התוס' ישנים נראה דכי אמרינן דמקום פטור מפסיק קיל. היינו במוציא דאין הסטיא צורך אל המלאכה. ועל כן אפילו לרבנן מקשה הש"ס היכי אשכחן כהאי גוונא דמחייב.

אבל במושיט דעיקר המלאכה במושיט הי' דרך למעלה מי', ובפרט לפי מה שסוברים התוספות עכשיו דאין חיוב מושיט רק למעלה מעשרה. שהרי כתבו התוספות ואתי נמי שפיר דלא קאמר אבל למעלה מעשרה דברי הכל חייב דילפינן זורק ממושיט. והיינו אם למטה מי' פטור מושיט. פשיטא ופשיטא שאין מה שמקום פטור למעלה מעשרה מפסיק גרעון במלאכה כלל. ואין נפקא מינה בין זורק ד' אמות דלא אמרינן קלוטה. הוא הדין נמי בזה. אבל בסטיו אף דהגמרא מסיק דהי' במשכן דרך סטיו גם כן. מכל מקום הוי גרעון קצת במלאכה. אפילו לא הונח במקום פטור. ותדע דבכרמלית סבירא ליה לר' יהודה (דף ק"א:) דבמקום פטור באמצע לא גזרו אף דברשות הרבים כהאי גוונא חייב עיין שם ברש"י: יא) העולה מכל הנ"ל שדעת התוספות והרשב"א דקלוטה לר' עקיבא לחיוב וכן מהלך כעומד לבן עזאי לחיוב אמרינן אפילו ברשות אחת. ולפטור היכי דאין רשות אחרת מפסקת לא אמרינן והיכי דרשות אחרת מפסיק אפילו לפטור אמרינן, וכן נראה דעת רבינו האי גאון והר"ת שפירשו הא דפרק הזורק וקמשמע לן דלא אמרי' קלוטה על יותר מד' אמות חייב. ואי אמרת בשלמא דילפינן זורק מרשות היחיד לרשות הרבים מזורק ד' אמות ברשות הרבים. דלא נימא קלוטה לפטור. ניחא דיוק הש"ס דלא אמרינן קלוטה. דלמאן דאמר קלוטה כו' הי' פטור כיון שרשות אחרת מפסיק. דאין לומר אפילו רשות אחרת מפסיק גמרינן מהלכתא דלא נימא קלוטה לפטור. דאם כן גם בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים נילף דלא נימא קלוטה לפטור אפילו רשות אחרת מפסיק. והוא הדין במהלך לבן עזאי. ולמה פוטר בן עזאי בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו. אלא אי אמרת דלא ילפינן זורק מרשות היחיד לרשות הרבים מזורק ד' אמות ברשות הרבים. אם כן מנא לי' דלא אמרי' קלוטה. אימא דוקא במעביר ד' אמות ברשות הרבים.

משום דהלכתא גמירי לה. אלא ודאי רבינו האי והר"ח והתוספות והרשב"א בחדא שטה קיימי דילפינן זורק מרשות היחיד לרשות הרבים מזורק ד' אמות ברשות הרבים דלא נימא קלוטה לפטור כשאין רשות אחרת מפסיק. ודלא כתוס' ישנים בסוגיא דמהלך כעומד דמי ופני יהושע פרק אלו נערות דלא ילפינן מרשות היחיד לרשות הרבים. מד' אמות ברשות הרבים. יב) ולפי מה שביררנו סי' ר"מ אות כ"ז ול"ט דתוך ג' לר' חלקי' בד' אמות ברשות הרבים כמו למעלה משלשה לר' עקיבא. יצא הדין דגם בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים לא אמרינן קלוטה לפטור אפילו בתוך ג' לר' חלקי' היכי דאין רשות אחרת מפסיק. ואפילו לרוב פוסקים. לבד מהר"ח דלא קיימא לן כר' חלקי' אלא כרבא דבעי הנחה על גבי משהו ונפקא מינה לדידן במעביר בתוך ג'. דאיתא בגמרא (דף פ'.) דבמעביר גם רבא מודה דלא בעי הנחה על גבי משהו. ומכל מקום מעביר ביד תוך ג' ברשות הרבים ד' אמות ודאי חייב ולא אמרינן כמי שהונחה בכל אמה. כי היכי דחייב בזורק לר' חלקי'. ומשום דהלכתא שיהי דין ד' אמות ברשות הרבים כדין מרשות היחיד לרשות הרבים. והאי סברא איתא נמי במעביר תוך ג'. דכיון דחייב במרשות היחיד לרשות הרבים. חייב נמי בד' אמות ברשות הרבים. ממילא ילפינן מעביר מרשות היחיד לרשות הרבים דלא נימא מעביר כמונח לפטור. היכי דאין רשות אחרת מפסיק. כמו במעביר ד' אמות ברשות הרבים תוך ג'. דלא אמרינן כמונח בכל אמה ויפטור הוא הדין מעביר מרשות היחיד לרשות הרבים תוך ג' דלא נימא מעביר כמונח לפטור. אם יהי' פטור על ידי שנאמר שהוא כמונח: יג) ובזה יש ליישב תמיהת התוספות כתובות (דף ל"א.) בדיבור המתחיל נימא בהא דמקשה הש"ס לר' אבין דאמר הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה הוא.

ומקשה הש"ס מדתניא הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואמאי נימא הגבהה צורך הוצאה הוא. ובתוס' תימה לפיר"ת דהגבהה קונה פחות מג' טפחים מאי פריך והא כיון דקנאה קודם התחלת עקירה. דעקירה לא הוי עד שיגביה ג'. דלמטה מג' הוי כלבוד כדאמרינן בהמוציא (דף פ'). העביר חצי גרוגרת דרך עליו חייב. ואם כן דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהותחל עקירה. והיינו דמסקנת הש"ס שם הא מני בן עזאי הוא דאמר מהלך כעומד יעוין שם: יד) ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה קשה לי עוד בסוגיא דמקשה אהאי דהא מני בן עזאי הוא אבל זורק מאי פטור נפלוג וניתני בדידה ופרש"י אבל זורק מאי הגביהו וזרקו. וקשה לפי מה שכתב הריטב"א עירובין (דף צ"ח.) [הובא לעיל סי' ר"מ אות כ"ט] דלבן עזאי המעביר חפץ בידו והוא עומד במקום פטור חשיב כמונח. אם כן גם הגביהו וזרקו לא הותחל העקירה בשעת הגבהה. דכיון שהוא עומד או מהלך שהוא כעומד. אף שידו אינו במקום אחד אלא מנענע בידו חשיב כמונח. והתחלת העקירה אינו רק בשעה שזרקו. וכבר נתחייב בשעת הגבהה, והוא לכאורה תימה גדולה על הריטב"א מסוגיא זו דאלו נערות: טו) על כן נראה דלכאורה קשה בהא דמשני הש"ס הא מני בן עזאי הוא דאמר מהלך כעומד דמי הא לפטורא לא אמרינן מהלך כעומד כנ"ל אות י"א ואות י"ב. ואם כן חייב גם מחמת עקירה ראשונה דהגבהה ונהי דחייב גם כן מחמת עקירה בתרייתא בשעה שיצא מרשות היחיד. מכל מקום כיון שמחמת עקירה ראשונה גם כן חייב איך נוכל לחייבו על אותה שעה ממון טז) אך לפי ספיקו של ריב"א במעביר ד' אמות ברשות הרבים אם חייב לבסוף ד' אמות אפילו לא עמד לפוש או לא דהוי תרתי דסתרי.

או משום שתחילה לא הי' כמונח כנ"ל סי' ר"מ אות כ"ה ובאות מ"ב שם הוכחנו מרש"י דאינו חייב אלא אם כן עמד לפוש ומשום דהוי תרתי דסתרי. ואם כן כיון דמשום עקירה אחרונה בשעה שיצא מרשות היחיד חייב תיכף. לאחר שבא לרשות הרבים משום מהלך כעומד דמי. חשיב עקירה ביציאה מרשות היחיד והנחה בתחילת ביאה לרשות הרבים. ומשום עקירה ראשונה אינו מחויב אלא בשעה שעמד לפוש. דאי אפשר לחייבו משום מהלך כעומד דמי. דאם כן כלתה עקירה ראשונה בהליכתו ברשות היחיד. ועל כרחך אי אפשר לחייבו משום עקירה ראשונה אלא משום שלא נימא מהלך כעומד ברשות היחיד. ואם כן הוי תרתי דסתרי או כיון דתחילה לא הי' כעומד גם אחר כך לא יחשב כעומד כנ"ל אות כ"ז שם] ואם כן אף שעמד לפוש אי אפשר לחייבו משום עקירה ראשונה דכבר נתחייב משום עקירה אחרונה תיכף בבואו לרשות הרבים. ואין חיוב על חיוב כיון שאין כאן רק חיוב אחד דחדא הוצאה הוא: יז) ויותר יש להסביר הדברים על פי מה שנתבאר אות כ"ד בהא דזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים דחייב לר' יהודה שתים אחת משום העברה דכמי שהונחה בתחילת ד' ונעקרה משם. וקשה הא בתוך ד' אמות על כרחך לא אמרינן קלוטה כו' דאם כן הוי כזורק פחות פחות מד' אמות. ואם כן איך נוכל לחייבו משום דכמי שהונחה בתחילת ד' הא הוי תרתי דסתרי. ועל כרחינו לומר כיון שכבר היינו דנין כמונח לגבי מלאכת הוצאה. חשבינן נמי כמונח לגבי מעביר עיין שם שהוכחנו שכן דעת רש"י. ולפי זה מוכרח לומר דהא דלא חשבינן כמונח בתוך ד' אמות לפטור, הוא דוקא אם לא היינו חושבין אותו כמונח לחיוב. ועל כן לא הוי תרתי דסתרי. דאף דחשבינן בתחילת ד' אמות כמונח ובאמצע ד' אמות לא חשבינן כמונח.

היינו משום דבתחילת ד' אמות כבר היינו חושבין אותו כמונח לגבי הוצאה ובתוך ד' אמות לא הוי כמונח לגבי שום דבר. אבל אם היינו אומרין דבתוך ד' אמות אפילו חשבינן אותו כמונח לגבי דבר אחר אף על פי כן לא חשבינן לי' כמונח לפטור. אם כן בתחילת ד' אמות נמי אף דהוי כמונח לגבי דבר אחר. לא יהי' כמונח לגבי מעביר. כיון דאי אפשר לחייבו משום מעביר אלא משום ההלכתא דתוך ד' אמות לא הוה כמונח. והא אמרת דההלכתא ההוא מועיל אפילו חשבת לי' כמונח לגבי דבר אחר, אלא ודאי הא דהלכתא דלפטור לא אמרינן קלוטה. דוקא היכי דאין חושבין כמונח לגבי דבר אחר. והוא הדין במהלך לבן עזאי דחד טעמא הוא: יח) ובנידון דידן הרי בתחילת ביאתו לרשות הרבים הא אי אפשר לחייבו מחמת עקירה ראשונה ומשום מהלך כעומד. דאי אמרת מהלך כעומד הרי כלתה עקירה ראשונה קודם ביאתו לרשות הרבים. וחייב רק מחמת עקירה אחרונה. ואם כן הא חשבת לי' כמונח קודם יציאתו לרשות הרבים כדי שיתחייב מחמת עקירה אחרונה. וכיון שכבר חשבנו כמונח לחייב שוב גם לפטור ליכא הילכתא שלא נימא מהלך כעומד כנ"ל דלא גמרינן הילכתא דלא נימא לפטור מהלך כעומד רק היכי דלא חשבנו כעומד לגבי דבר אחר. והכא כבר נתחייב בתחילת ביאתו לרשות הרבים מחמת שחשבנו כמונח קודם יציאה לרשות הרבים. [ואין לומר כלל דבתחילת יציאה לרשות הרבים יתחייב מחמת עקירה ראשונה. ומשום דבתחילת יציאה לרשות הרבים דנין כמונח לגבי חיוב מחמת עקירה אחרונה. דנין נמי שיהי' כמונח לענין עקירה ראשונה כמו בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים דדנין כמונח בתחילת ד' אמות לחייבו משום מעביר אף דבתוך ד' אמות על כורחין לא חשבינן כמונח. הכא נמי אף דקודם יציאה על כורחין לא חשבת לי' כמונח.