שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 74

כיון שלא רצה שתנוח ברשות היחיד ולא נתכוין לשום הכנסה והוצאה עיין שם. והוא הדין בנידון דידן היכי דלא רצה שתנוח ברשות הרבים אינו חייב גם משום הכנסה. ועל כורחך ר' עקיבא מיירי באמר כל מקום שתרצה תנוח. ואם כן אפשר לומר דהיכי דאינו רוצה שתנוח לית לי' קלוטה. וכר' יהודה סבירא לי'. וממילא גבי עקירה במתניתין לא נאמר קלוטה כיון שקודם שעקר חישב שלא יהי' עוד שם ואזיל לי' הקלוטה כנ"ל: יג) אך לפי זה לא יתיישב פרש"י שכתב מדלא אמר ר' עקיבא מחייב שתים כו' ולהנ"ל בדר' עקיבא גם לגבי עקירה נאמר קלוטה כיון שאמר כל מקום שתרצה תנוח. ויתבאר בעזהשי"ת לפנינו ופי' מחודד לשיטת רש"י בקושיית הש"ס ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי: יד) ונעתיק עצמינו לשיטת התוס' דכמי שהונחה באויר. ומזה מוכח דלא בעי רע"ק מקום ד'. דאי בעי מקום ד' נהי דכמי שהונחה באויר אכתי ליכא מקום ד'. וקשה לי לפי' זה מדברי התוס' (דף ז') גבי לבינה זקופה וטח בפני' חייב אף דאין בפני הלבינה ד' על ד' כיון שרואה פני הקרקע כאילו נח בקרקע, אם כן לר' עקיבא כיון דנחשב כאילו נח באויר וכיון שרואה פני הקרקע כאילו נח בקרקע מקום ד'. מה שאין כן במתניתין שמונח ביד: טו) ועוד קשה לי בדברי התוס' הנ"ל במה שכתבו בהא דמסופק רבה בלמעלה מעשרה פליגי דר' עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן זורק ממושיט, אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב דקלוטה כמי שהונחה דמיא. היינו דבלמטה מעשרה גם רבנן מחייבים. משום קלוטה כו' אבל ר' עקיבא אי אפשר שיסבור קלוטה כו' דאם כן איך יליף זורק ממושיט הא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים למעלה מעשרה באמצע הוה כזורק מרשות היחיד למקום פטור ונח במקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד. עד כאן.

וקשה לי דאם כן איך מסופק רבה דילמא רבנן סוברים קלוטה כו'. אם כן הא דתנן בהזורק המושיט מזו לזו חייב והזורק פטור שכן הי' עבודת הלוים מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין. והיינו לרבנן דלא ילפי זורק ממושיט. ואם רבנן סוברים קלוטה כו' אפילו הי' זורקין הקרשים במשכן פטור בזורק כיון שנח במקום פטור. כמו לבן עזאי דפוטר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו אף דהי' במשכן כדאיתא בסוגיא שם. משום דמהלך כעומד דמי. וכן כתבו התוס' שם בדיבור המתחיל בשלמא. ובדיבור המתחיל מודה בן עזאי בזורק. דלבן עזאי נמי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו הי' במשכן ואף על פי כן פוטר משום דמהלך כעומד והוי הנחה במקום פטור. הכי נמי אם רבנן סבירא להו קלוטה אפילו הי' זריקה במשכן פטור משום דנח במקום פטור: טז) וביותר קשה דהרי צריכין להבין איך מסופק רבה דלמטה מעשרה גם רבנן מחייבים משום קלוטה. כיון דר' עקיבא על כורחין לית לי' קלועה מהיכי תיתי נאמר דרבנן פליגי בזה בלא ראי' וצריך לומר דרבה מסופק שמא מה דרבנן לא ילפי זורק ממושיט הוא משום דסבירא להו קלוטה כו' ואין ללמוד זורק ממושיט דבזורק איכא הנחה במקום פטור. וכל המחלוקת אם ילפינן זורק ממושיט הוא נצמח מפלוגתא זו אם אמרינן קלוטה כו' ולפי זה תגדל הקושיא הא דתנן שכן במשכן מושיטין הקרשים אבל לא זורקין, ללא תועלת חלילה. דאף שלא הי' זורקין נילף זורק ממושיט. ועל כרחך תחלק משום דבזורק איכא הנחה במקום פטור ומהאי טעמא אפילו הי' זורקין פטור: יז) וראיתי להתוספות בבא קמא (דף ע"א.) בהא דמוקי הש"ס מתניתין דגנב ומכר בשבת פטור באומר זרוק גנבותיך לחצרי ותיקני לי גנבותיך ופריך כמאן כר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא דאי רבנן כיון דמטא לאויר חצירו קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח.

והקשו בתוספות לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא נמי קשה דכי מטא לאויר רשות היחיד למעלה מן המחיצות מתחייב בנפשו ומשום גניבה לא מיחייב עד דמטא לאויר מחיצות [ותירצו בתוס' דמיירי בזורק דרך חלון או פתח. ובשיטה מקובצת בשם הרא"ש דמיתה תחילה ואחר כך ממון פטור] וקשה למה דהוה סבירא להו להתוס' וכן סבירא לי' להרא"ש באמת שזרק דרך למעלה מן המחיצות. ועל כרחך הגיע תחילה באויר רשות היחיד דרך מקום פטור. ולרע"ק דאית לי' קלוטה הא נח במקום פטור ופטור לגמרי: יח) ואין לומר דתוספות סבירא להו אליבא דר' עקיבא דלא אמרינן קלוטה היכי דאינו רוצה שתנוח שם וכדסבירא לי' לר' יהודה בעירובין (דף צ"ח:) כמו שכתבו התוספות שם. דהא משמע להדיא בתוס' שם בעמוד א' בדיבור המתחיל והא לא נח שכתבו דהוה מצי לאוקמי כר' עקיבא. דר' עקיבא סבירא לי' קלוטה אפילו אינו רוצה שתנוח שם. יט) על כן נראה דהתוספות בעצמם תברו לגזיזיהו וסבירא להו להתוספות בבא קמא כרש"י ור"ח ורמב"ם ורע"ב דלא אמרינן קלוטה אלא בשנקלט באויר הרשות. דכמי שהונחה בארץ בהרשות עצמו. אבל למעלה מעשרה ברשות הרבים לאו כמי שהונחה: כ) ואין לדחות דהתוס' בבא קמא סבירא להו כתוס' ישנים שחילקו על תוס' שבת הנ"ל דלפטור לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה. כמו במעביר ברשות הרבים דלא אמרינן כמי שהונחה בתוך ד' אמות. חדא לפי מה שאכתוב בעז"ה לקמן סי' רמ"א בביאור דברי תוס' ישנים כאן אין לומר כן. ועוד דאם כן לא יתחייב גם לר' עקיבא עד שתנוח [וקשה גם לר' עקיבא כמו לרבנן] כיון דלפטור לא הוה אמרינן קלוטה גם לחיוב לא נאמר קלוטה כדברי ריב"א שיתבאר לפנינו: כא) על כן נראה יותר דתוס' בבא קמא סבירא להו דלמעלה מעשרה ברשות הרבים לא שייך קלוטה ופי' קלוטה כמי שהונחה בארץ.

וקם דינא דמתגלגל בארץ לא בעי הנחה על גבי משהו: כב) ולפי מה שכתבתי דהעיקר דלמעלה מעשרה אמרינן קלוטה כו'. נראה ליישב תמיהת התוס' דבפרק הזורק אית לי' לר' יהודה קלוטה וכו'. ובעירובין (דף צ"ח:) הי' קורא בספר על הגג ונתגלגל מידו ר' יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא כמלא החוט גוללו אצלו דאפילו נפל כולו מידו ליכא חיוב חטאת דבעי הנחה על גבי משהו. ואמאי הא אית לי' לר' יהודה קלוטה. כל שכן כשבא למטה מג' [ותירצו התוספות דיש חילוק בין רוצה שתנוח שם או לא. ולשיטת רש"י קשה לומר כן. מאחר שהוא מפרש כמי שהונחה בארץ אין סברא דמשום שרוצה שינוח למעלה יחשב כמונח למטה. ועל כרחך דר' יהודה ברוצה או על כל פנים אינו מקפיד שתנוח למטה. ואם כן מאי קאמר בשמעתין הא מני ר' עקיבא הוא. אימא ר' עקיבא נמי לא אמר קלוטה אלא ברוצה או אינו מקפיד שתנוח למטה. דעל כרחך ר' עקיבא מיירי בהכי כנ"ל אות י"ב ומתני' שהוא בידו של בעל הבית. ומסתמא אינו רוצה שתנוח בקרקע. ומהיכי תיתי שנאמר קלוטה]: כג) ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה בתוספות שם הקשו על רבא דאמר תוך ג' בעי הנחה ועל גבי משהו מברייתא דר' חלקי' בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע תוך ג' דברי הכל חייב. ותירצו דהתם איירי שהי' החפץ תוך ג' משיצא מתחת ידו דבמעביר לכולי עלמא תוך ג' לא בעי הנחה על גבי משהו. ביאור הדברים דקלוטה תוך ג' הדבר תלוי אם מתחילה הי' כמונח לא בטיל שם הנחה ממנו. אבל כשתחילה לא הי' כמונח לא חל עליו שם הנחה, כעין שחילקו התוספות פסחים (דף ו'.) גבי ארנונא. וכן בש"ס כריתות (דף כ"א.) גבי נפסל מאכילת אדם ועדיין ראוי לכלב. ועל כן כשבא מלמעלה מג' דתחילה לא הי' כמונח לא חל עליו שם הנחה במה שבא תוך ג'. אך בזורק תוך ג' דתחילה כשהי' בידו תוך ג' בודאי נחשב כמונח.

דמעביר לא בעי הנחה על גבי משהו. לא בטיל מיני' שם הנחה כשיצאה מידו: כד) וממילא ניחא נמי לר' יהודה, דנהי דקלוטה כמי שהונחה אפילו למעלה משלשה. מכל מקום כשבא מלמעלה מעשרה לתוך עשרה. כיון דלמעלה מעשרה לא אמרינן קלוטה. שוב כשבא תוך עשרה לא חל עליו שם הנחה. ושם בעירובין הרי נתגלגל מראש הגג ובא מלמעלה מעשרה לתוך עשרה. וכיון דבתחילה כשהי' למעלה מעשרה לא הוה אמרינן בי' קלוטה. אף כשבא למטה תוך עשרה לא חל עליו הנחה. ודוקא בזרק מרשות היחיד לרשות הרבים. היינו שתיכף ביציאתו מרשות היחיד בא לרשות הרבים למטה מעשרה בזה אמרינן קלוטה. דמעולם לא בטיל שם קלוטה מיני' בין בעודו ברשות היחיד בין כשבא לרשות הרבים. והתוס' שלא תירצו כן. משום דאזלי לשיטתם דגם למעלה מעשרה אמרינן קלוטה. אבל לשיטת רש"י וסייעתו נוכל לתרץ כן ודו"ק: כח) ובתוספות (דף ה':) הקשו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב נימא כמי שהונחה על כל אמה ויפטור. ותירץ בירושלמי דמשכחת לה בקופץ. והש"ס דילן לא חשיב לה פירכא. דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה וכן קלוטה לר' עקיבא. ומספקא לריב"א אם חייב לבן עזאי כשלא עמד לפוש חוץ לד' אמות משום דמהלך כעומד. וכן לר' עקיבא בזורק ד' אמות ברשות הרבים אפילו לא נח חוץ לד' אמות משום דקלוטה כו'. אי דילמא כיון דתוך ד' אמות לא אמרי' מהלך כעומד דמי לבן עזאי וקלוטה וכו' לר' עקיבא חוץ לד' אמות נמי לא אמרינן יעוין שם: כו) וקשה לי מהא דהזורק דזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים ר' יהודה מחייב שתים. אחת משום הוצאה ואחת משום מעביר. משום דקלוטה כמי שהונחה תיכף כשבא לרשות הרבים. ונימא גם כן כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה איך נוכל לחייבו משום מעביר על ידי קלוטה כמי שהונחה.

וכי היכי דבסוף ד' אמות לא אמרינן קלוטה כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן והוי תרתי דסתרי. הכא נמי לא נוכל לומר בתחילה קלוטה כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן והוי תרתי דסתרי. שוב ראיתי להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בספר דרוש וחידוש שהקשה כן ותירץ ולפנינו יתבאר שאין תירוצו מיחוור]: כז) אך לפי מה שכתבתי סברת ריב"א לאו משום תרתי דסתרי. אלא דמספקא לי' כי היכי דלר' חלקי' לא אמרינן קלוטה כו' אלא היכי דבתחילה הי' כמונח. הכי נמי לר' עקיבא. ובמעביר כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה ולא תוכל לחייבו משום מעביר אלא אם כן תאמר דתוך ד' אמות לא הי' כמונח. ושוב לא יחשב אחר כך כמונח כיון דתחילה תוך ד' אמות לא הי' כמונח. ולא חל עליו שם הנחה לאחר ד' אמות. וכמו לר' חלקי' בבא מלמעלה מג' לתוך ג'. כיון דתחילה לא הי' כמונח כנ"ל. הכי נמי במעביר כיון דתחילה לא הי' כמונח תוך ד' אמות ודו"ק. [וזה לא שייך כלל בזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים. דבזה שפיר אמרי' קלוטה בבואו לרשות הרבים דתחילה ברשות היחיד הי' כמונח ופשוט]: כח) אך לכאורה לא נוכל לומר סברא זו לבן עזאי דלית לי' מהלך כעומד דמי אלא היכי דמתחילה הי' כעומד. דהא לבן עזאי הוי כמי שהונחה על כל אמה ואמה. כלומר על כל פסיעה ופסיעה. [דפסיעה של אדם אמה כבריש פרק מי שהוציאוהו] ומשעה שעקר הרגל עד שהעמידו לאו כמונח ואף על פי כן אית לי' לבן עזאי מהלך כעומד דמי. ומה מספקא לריב"א לבן עזאי, [ועל כרחך תאמר דמספקא לי' משום תרתי דסתרי. והוא הדין דבקלוטה לר' עקיבא מספקא לי' משום תרתי דסתרי. דספק אחד הוא. והדרא קושיא לדוכתא]: כט) אך אנהרינהו לעיינין בריטב"א עירובין (דף צ"ח.) בדיבור המתחיל הא מני בן עזאי הוא.

דלבן עזאי העומד על האסקופה שבין רשות היחיד לרשות הרבים מקום פטור ועקר חפץ ברשות הרבים והניחו ברשות היחיד. ולא נח באסקופה לבן עזאי פטור. דקל וחומר ממהלך דהוי כעומד. כל שכן זה שעמד במקום אחד והעביר החפץ בידו. ולכאורה תמוה דמהלך נח רגלו ועמידת רגלו הוי עמידת גופו דכהנחת חפץ במקומו דמי. אבל המעביר ידו ולא נח בידו במקום אחד ליכא הנחה כלל: ל) ובאמת דעת מהרש"א שם בדיבור המתחיל אלא אמר אביי להיפוך, דבזה גם לבן עזאי חייב. ואף למה דמוקי כבן עזאי צריך לשנויא דסתם כתבי קודש עיוני מעיינין בהו. דלא כריטב"א שכתב דהכי קאמרינן אלא הא מני בן עזאי הוא. עיין שם היטב במהרש"א ובריטב"א: לא) ולבאר דעת הריטב"א נראה. דמחלוקת בן עזאי עם חכמים אינו אם עמידת רגל אחת הוי עמידה. דהא ודאי דהוי עמידה. דאפי' לענין עבודה איתא שבר (דף צ"ג:) רגלו אחת על הרצפה ורגלו אחת על האבן רואין כל שאלו ינטל האבן ויכול לעמוד ברגלו אחת על הרצפה כשר. הנה דעמידה ברגלו אחת הוי עמידה. על כן סבירא לי' לבן עזאי מהלך כעומד דמי. כיון דלעולם הוא עומד על רגל אחד ולעולם נחשב הוא עומד במקום עמידת רגלו האחד. ומשעת עמידת רגלו הימנית עד שעת עמידת רגלו השמאלי נחשב עומד במקום עמידת רגלו הימני. וכן משעת עמידת רגלו השמאלי עד שעת עמידת רגלו הימנית נחשב עומד במקום רגלו השמאלי. וברגע עמידת רגלו אחד ועקירת רגלו שני נחשב עקירה ממקום רגלו שעקר והנחה במקום רגלו שהניח. וחכמים סבירא להו כיון דגוף האדם נייד כשהוא מהלך. אף שעמידת רגל אחד הוי עמידה, כיון שגופו נייד לא הוי הנחה. ועל כן ניחא דברי הריטב"א בעומד על האסקופה שבין רשות היחיד לרשות הרבים ועקר חפץ מרשות הרבים והניח ברשות היחיד בשעה שבא ידו עם החפץ במקום עמידת רגלו על האסקופה הוי כנח.

דאף שידו עם החפץ ניידי. מכל מקום הרי רגליו עומדין על האסקופה. ובן עזאי הא סבירא לי' דאף שגופו נייד אזלינן בתר עמידת רגלו על הארץ: לב) ולדעת מהרש"א צריך לומר דחשיב כמונח לבן עזאי הוא בשעת עמידת רגלו אחד. ומשעת עמידת רגלו אחד עד שעת עמידת רגלו שני לא חשיב כמונח. ובאמת בשעת עמידת רגלו אחד גם גופו לא נייד שעדיין לא עקר רגלו שני. רק תיכף אחר עמידת רגלו ראשון, ומה שרואין האדם כשהוא מהלך שהוא נייד תמיד. הוא מחמת שתיכף הוא עוקר רגלו שני נדמה שתמיד הוא נד. ועל כן אין ראי' כלל מזה לאדם העומד במקום אחד וידו עם החפץ נד. שיהי' חשיב כמונח: לג) אך יותר מסתבר כסברת הריטב"א דעקירת רגלו אחד עם הנחת רגלו שני בבת אחת. ואם כן האדם נד תמיד אך כיון שרגלו אחת עומד חשיב גם גופו כמונח. והוא הדין העומד על האסקופה וידו עם החפץ נדים דחשיב כמונח: לד) והנה לפי דברי הריטב"א הנ"ל גם משעת עקירת הרגל עד הנחתו חשיב כמונח במקום רגלו אחד. ושפיר אמרינן דלא אמרינן מהלך כעומד אלא כשמתחילה הי' עומד. אבל במעביר ד' אמות ברשות הרבים כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן מהלך כעומד שוב גם לאחר ד' אמות לא חשיב תחילת הנחה על ידי מהלך כעומד כסברת התוס' הנ"ל בר' חלקי' בר טובי ודו"ק: לה) וראי' למה שכתבתי באות כ"ג וכ"ז שכוונת התוספות בחילוקם בין זרק למטה מג' בין זרק מלמעלה מג' לתוך ג' משום דאזלינן בתר מה שהי' תחילה. מהא דאיתא בפרק הזורק (דף ק') זרק תוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור. זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב. ובגמרא והא לא נח [אמר ר'. יוחנן והוא שנח על גבי משהו] והקשו בתוס' והא ברייתא דר' חלקי' תוך ג' דברי הכל חייב [פי' והכא תוך ג'. דאם לא כן מה תי' ר' יוחנן שנח על גבי משהו.

הא בעי הנחה על גבי מקום ד'] ואין לומר דמרישא דזרק תוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות קאי. אמאי פטור הא לא נח [פירוש זרק ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה דחייב כמו מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כמו שכתב הרמב"ם יע"ש. וכשם שבמוציא חייב בזורק אפילו תוך ג' הוא הדין בד' אמות ברשות הרבים. ומכאן מוכח דלא כראש יוסף שכתב דלר' חלקי' מעביר ד' אמות ברשות הרבים תוך ג' פטור דכמי שהונחה על כל אמה. ומהלכתא אין ראי' דמשכחת הלכתא למעלה מג'. והרי מפורש כאן בתוספות להיפוך דגם לר' חלקי' מעביר תוך ג' חייב והטעם דהלכתא ד' אמות ברשות הרבים כמו מרשות היחיד לרשות הרבים כנ"ל. וכן מפורש כאן ברשב"א דתוך ד' אמות לכולי עלמא לאו כמונח אפילו תוך ג'] דהא מתני' משמע דאחוץ לד' אמות מקשה אמאי חייב. ויש לומר דפריך לרבא דאמר תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו עד כאן לשונו: לו) וקשה דבעירובין (דף צ"ח:) כתבו בההוא דמקשה שם לרבא לימא כתנאי אמרה לשמעתי'. אף על גב דלא בעי לאוקמי מילתא דרבא כתנאי דמתניתין. מכל מקום אשכחן ברייתא דר' חלקי' דפליגא ארבא. אי נמי שאני התם שתחילת זריקתו הי' למטה משלשה. אבל רבא בשתחילת זריקתו למעלה משלשה. וקשה לפי תירוץ הב' דרבא לא פליג אדר' חלקי' מה מקשה והא לא נח. אימא דהכא בשתחילת זריקתו למטה משלשה. דבזה מודה רבא לר' חלקי'. אלא ודאי סברת התוספות בעירובין בתחילת זריקתו למטה משלשה. משום שתחילה הי' כמונח. ובזורק ד' אמות על כרחך תחילה בתוך ד' אמות לא חשבינן לי' כמונח. ודומה לתחילת זריקתו למעלה משלשה: לז) וראיתי בספר דרוש וחידוש שרצה לפשוט ספיקו של ריב"א מהא דהזורק ד' אמות ברשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים כנ"ל אות כ"ו עיין שם.

ושם בהגה"ה כתב בן המחבר שזוכר שבעת לימוד הישיבה הוסיף בה דברים ואמר דדוחק לחלק דהתם כבר היינו דנין קלוטה כהונח לענין דנגמר מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. משום הכי ממילא הוה אחר כך עקירה גם לענין מעביר ד' אמות. אבל אמר דשורש כוונת הספר הוא אם הסברא הא דחייב הזורק ד' אמות ברשות הרבים ולא דיינינן לי' לנח באמצע. היינו דלא אמרינן כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב. דהיינו אחר הד' אמות. וסברא זו נזכרה במהרש"א לקמן (דף ק') בתוספות דיבור המתחיל והא לא. או דעיקר הסברא דמרשות לרשות נעשה דוקא כמי שמונח אבל לא בחד רשותא כמו שכתב הרשב"א בחי'. ואם כן בסוף בעי הנחה ממש. אבל בהאי דר' יהודה דזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ברגע שבא מרשות לרשות הוי כמונח עד כאן לשונו. לח) והנה מה שכתב דדוחק לחלק כן כתבתי אני בחי' ופרשתי בזה דברי רש"י (דף צ"ז:) להצילם מקושיית ר' עקיבא איגר שם. ואז הקשיתי מסברא דנפשאי. האומנם שלפנינו יתבאר שעל רש"י שם בלאו הכי מעיקרא לא קשה. מכל מקום מוכרח לדעת רש"י לומר כן כמו שיתבאר לפנינו: לט) ומה שכתב שהתוספות מסופקים אם הסברא דמרשות לרשות נעשה דוקא כמי שמונח כמו שכתב הרשב"א בחי' עד כאן לשונו. קשיא לי מדברי תוס' הנ"ל אות ל"ה שהקשו על קושיית הש"ס והא לא נח מברייתא דר' חלקי' וכתבו דמרישא דזרק לתוך ד' אמות ניחא קו' הש"ס. והיינו דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ודין תוך ג' לר' חלקי' בד' אמות ברשות הרבים כדין למעלה משלשה לר' עקיבא כנ"ל אות כ"ז ממילא כשם שלר' עקיבא ילפינן מהלכתא לפי דבריו דלא אמרינן קלוטה באותו רשות למעלה משלשה אפילו אחר ד' אמות. כמו כן לר' חלקי' למטה מג'. ואם כן מה הוקשה להם על קושיית הש"ס אסיפא ודו"ק.