שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 73

ו) וכן נראה לי שהמלאכה בשמן המתבער מהא דפסחים (דף ה'.) ר' עקיבא אומר תשביתו מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב. הרי הוא אומר לא תעשה כל מלאכה. ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. והרי בחמץ אין המצוה במה שנעשה גחלת ואש. אלא במה שהחמץ נשרף ומבוער לא במה שנעשה אש. ולשון המכילתא איזהו השבתה שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זה שריפה. ואי אמרת דהמלאכה הוא רק מה שנעשה אש. אם כן הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. דגופה של מלאכה רק הוצאת האש. ולזה אין צריך כלל. דאין לומר שצריך שיעשה אש כדי שישרף בו. דזה אינו דהחמץ נשרף באש שהוכן מאתמול ואין לו צורך לזה מה שהחמץ עצמו נעשה אש: ו) ואפי' למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אכתי קשה. שהרי התוספות הקשו שהרי הנשרפין אפרן מותר מדאורייתא אפילו הגחלת. ואם כן יכול לבשל בגחלתו והוי צורך אוכל נפש. ותי' בתוס' כמו שנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב משום דעיקר המלאכה אינו לצורכו אלא לצורך גבוה שכל זמן שלא נעשה צורך גבוה אסור להדיוט. אם כן עיקר המלאכה לגבוה הכא נמי היתר אפר הנשרפים משום שנעשה מצוותם כמו שכתבו התוס' שלהי תמורה אם כן עיקר המלאכה לצורך מצוה ודו"ק היטב כי זה כוונת התוספות באמת הגם שקיצרו מאוד בדבריהם. ואם המלאכה הוא הוצאת אש אשר זה אינו צורך המצוה כלל. והוצאת האש הוא רק לצורך הדיוט ולמה יאסר. אלא ודאי המלאכה הוא במה שהעצים מתבערים גם כן: ח) ואף שגחלת של מתכת גם כן חייבין עלי' משום מבעיר. הלא כתב הרמב"ם שהוא תולדת מבעיר וכתב הרמב"ם בפי' המשניות פרק ז' דשבת ובהלכות פרק ז' דתולדה הוא שאינו דומה לאב לגמרי רק במקצת דמיין. דאף שאין המתכת מתבער. מכל מקום הוא נעשה אש. והוא דומה קצת למבעיר אבל עיקר מבעיר שהעצים מתבערים:

ט) וכבר הוכחנו במקום אחר לדעת הרמב"ם לא אמרינן מתוך מתולדה לאב דעיקר המלאכה הוא האב לא הותר. הגם שהותרה התולדה לצורך אוכל נפש הרי דהאב במה שהוא אב חייבין עלי' גם כן. לא במה שהוא מלאכה לבד. ועל כן המבעיר גחלת של עץ חייבין עלי' במה שהוא מתבער גם כן: י) ובזה יובן היטב מאמר ר' עקיבא ומצינו להבערה שהוא "אב" מלאכה. ותיבת אב לכאורה מיותר [וכבר דברנו מזה סימן רכ"ו אות ד' שהתולדה גם כן אסורה ביום טוב מדאורייתא כמו שהוכחנו שם יעיין שם] אך לפי מה שכתבתי נכון היטב דרק במה שהוא אב מלאכה האיסור דאלו מלאכה סתם הוא הוצאת האש לבד כמו גחלת של מתכת. וזה אין אסור בנידון דידן כנ"ל באריכות. אך הוא אב מלאכה. וזה דוקא במה שהעצים או החמץ מתבער וזה אסור דצריך לגופו והעיקר לשם מצוה ודו"ק היטב: סימן רלט. מלאכת הוצאה. דין עקירה והנחה על גבי מקום ד' על ד': א) יש לעיין אם עקר חפץ מרשות היחיד והניח במקום פטור במקום שאין בו ד' על ד' ושוב עקר משם והניח ברשות הרבים. אם אמרינן דהנחה במקום שאין בו ד' על ד' כמאן דליתא וחייב. או דילמא דלפטור הוי הנחה. ואם תמצא לומר דחשיבא הנחה לפטור. מיבעיא לי אם עקר חפץ מרשות היחיד מקום ד' על ד' והניח במקום שאין בו ד' על ד' ברשות הרבים ושוב עקר משם והניח ברשות הרבים במקום ד' על ד'. מי אמרינן כיון דהנחה במקום שאין בו ד' על ד' חשיבא הנחה לפטור ולא לחיוב, וכיון דעל הנחה זו אינו חייב ולפטור הוי הנחה ונתבטלה עקירה ראשונה. ועל עקירה שני' אינו חייב דהוי עקירה ממקום שאין בו ד' על ד'. או דילמא כיון דלא היתה הנחה במקום פטור לא נתבטלה עקירה ראשונה: ב) והנה ספק הראשון יש לפשוט מהא (דדף ו') דאדם עומד על האסקופה דאם נטל מבעל הבית ונתן לעני שלשתן פטורין. אף שאין באסקופה ד' על ד'.

הרי דמכל מקום הוי הנחה לפטור להפסיק בין עקירה ראשונה להנחה. ולא מיבעיא לשיטת תוס' רי"ד דמיירי בנח באסקופה עצמה דנפשט האיבעיא משם ואפילו לפרש"י והראב"ד שנח ביד העומד על האסקופה מכל מקום לפי מה שביארתי דלא חשיב הנחה על גבי יד העומד רק הנחה במקום שעומד שם. ומוכח דהנחה במקום שאין בו ד' על ד' הנחה לפטור: ג) עוד ראי' מהא (דדף ח') דר' דימי אר"י מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו דמייתי לה הש"ס אהא דאדם עומד על האסקופה. והרי שם הנחה במקום שאין ד' על ד' עצמו ואף על פי כן פטורין כשמחליפין: ד) ונעתיק עצמינו לספק השני. והנה לכאורה נראה פשוט דנתבטלה עקירה ראשונה דמה נפקא מינה אם היתה הנחה במקום חיוב או במקום פטור. ואפילו במקום חיוב כשהניחה נתבטלה עקירה ראשונה. אלא דכשהניח במקום חיוב במקום ד' ד' ממה נפשך חייב. אם הי' ברשות הרבים הרי חייב על הנחה זו. ואם ברשות היחיד חייב על מה שעקר משם. אבל כשהוא מקום שאין בו ד' על ד' דפטור על עקירה והנחה שבמקום זה. פטור. דעקירה ראשונה הא נתבטלה [אפילו במקום שאין בו ד' על ד']: ה) ולפי זה יש ליישב הא דמוקי הש"ס ד' (ד). מתניתין כר' עקיבא דאמר לא בעי עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד'. וקשה הא אפילו כרבנן נמי אתיא. דרבנן לא פליגי אדר' עקיבא אלא משום דסבירא להו קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. אבל אם הי' כמו שהונחה הי' חייב אף דכמי שהונחה באויר וליכא מקום ד' [כמבואר בתוספות שם דקלוטה למעלה מיוד הוי הנחה במקום פטור. הרי דכמי שהונחה באויר: ו) ועוד מנא לי' לרבה דטעמא דרבנן משום דקלוטה לאו כמי שהונחה. אימא דלעולם כמי שהונחה ופטור משום דלא הוי מקום ד'.

מיהו הא יש ליישב דאם כן האי דפרק הזורק דתניא הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע פחות מד' אמות פטור ד' אמות חייב. וקא משמע לן דלא אמרי' קלוטה כמו שהונחה דמיא. ופירש רב האי גאון הביאו רשב"א וכן פירש ר"ת דהראי' מד' אמות חייב. דאי כמי שהונחה לא מיחייב משום מעביר. ולא משום מוציא ומכניס כיון שלא רצה שתניח ברשות היחיד יעוין שם. ואי רבנן סבירא להו גם כן כמו שהונחה. אם כן הא ברייתא מני. אך קושיא ראשונה קשה: ז) ולפי מה שכתבתי יש ליישב. דפלוגתא אי בעינן מקום ד' על ד' תלוי בפלוגתא דקלוטה כ'. דלר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה מוכח דלא בעי מקום ד' על. ד'. דאם לא כן זורק מרשות היחיד לרשות הרבים דחייב למה, הלא בשעה שבא החפץ לאויר רשות הרבים כמי שהונחה באויר. ועל הנחה זו פטור דליכא הנחה במקום ד'. ומכל מקום נתבטלה עקירה ראשונה אפילו במקום שאין בו ד' על ד' כנ"ל. ופטור אפילו הגיע לארץ. ומוכח דלא בעי הנחה במקום ד'. וכן מוכח דלא בעי עקירה במקום ד' דכשהגיע באויר רשות היחיד כמונחה באויר ואין חייב אלא במה שנעקר מאויר שבסוף רשות היחיד והונחה באויר שבתחילת רשות הרבים וליכא עקירה ולא הנחה במקום ד': ח) וטעמא נמי איכא לפי מה שכתבו התוספות בטעמא דבעינן מקום ד' משום דבמשכן הי' מקום ד'. וכיון דקלוטה כמי שהונחה הא לא הי' מקום ד' בזריקה שמרשות היחיד לרשות הרבים במשכן כנ"ל, וכיון דבזריקה תולדה דמוציא לא בעינן מקום ד'. כל שכן במוציא. שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. זה טעמא דר' עקיבא דלא בעי מקום ד'. ורבנן דלית להו קלוטה כמי שהונחה דמיא ואין לנו ראי' דלא בעינן מקום ד' ולא סברא. כיון דבמשכן הי' מקום ד'.

וישוב זה אינו לפי מה שהעליתי בעז"ה לקמן סימן רמ"א דלפטורא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה היכי דאין רשות אחרת מפסיק בין הרשויות. וישוב זה אינו עולה רק לדעת התוספות בסוגיא דמהלך כעומד והפני יהושע פרק אלו נערות דלא ילפינן מוציא ממעביר: ט) ובזה יש לפרש קושיית הש"ס ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי. לפי מה שכתב המהרש"א פרק הזורק (דף ק'.) בתוספות דיבור המתחיל והא לא נח. דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה אלא כשבא לרשות אחר דאיסורא. אם כן לאו כמי שהונחה באויר רשות היחיד. ואין ראי' דלא בעינן עקירה ממקום ד'. וגם עקירה שבמשכן הי' במקום ד': י) עוד יש לומר לפי מה שכתבו התוספות עירובין (דף צ"ח:) אליבא דרב יהודה דלא אמרינן קלוטה אלא במקום שרוצה שינוח שם. או שעל כל פנים אינו מקפיד אם תנוח שם. ואם כן בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים הא אינו רוצה שתנוח ברשות היחיד ולא הוי כמו שהונחה ברשות היחיד ולא בטלה עקירה ראשונה. ואין ראי' על עקירה רק על הנחה: סימן רמ: מערכת קלוטה כמי שהונחה. א) שיטת התוספות דקלוטה כמי שהונחה באויר. ולמה דבעי הש"ס למימר דמחלוקת ר' עקיבא ורבנן בלמעלה מעשרה ור' עקיבא סובר ילפינן זורק ממושיט. אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב דקלוטה כמי שהונחה כתבו התוספות דזה רק לרבנן דלא ילפי זורק ממושיט. אבל ר' עקיבא על כורחין לית לי' קלוטה כמו שהונחה. דאי כמו שהונחה אי אפשר ללמוד זורק ממושיט. כיון דכמו שהונחה למעלה מעשרה מקום פטור והוי כזורק מרשות היחיד למקום פטור. וחזר ועקר ממקום פטור והניח ברשות היחיד. והא דקאמר אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב. היינו דלרבנן מחויב משום קלוטה כו' ולר' עקיבא משום דיליף זורק ממושיט: כ) אך רש"י פירש בגיטין (דף ע"ט.) קלוטה כמי שהונחה לארץ.

ובעירובין (דף ל"ג:) בענין עירוב על גבי מקום ד' פרש"י דכיון בלמטה מי' כמי שהונחה בארץ דכל למטה מעשרה קלוטה כמי שהונחה עיין שם היטב. מבואר פרש"י קלוטה דכיון שנקלט באוירה של רשות הרבים כאילו נח בארץ רשות הרבים עצמה. אבל אם נקלט למעלה מעשרה דלאו אוירה של ארץ, דלמעלה מעשרה איפלג רשותא. לאו כמי שהונחה. וכן משמע פירש"י בשמעתין במה שכתב ובתוך עשרה דאילו למעלה מעשרה לאו אויר רשות הרבים הוא אלא מקום פטור דאפילו קלוטה ליכא. הרי דלמעלה מי' לא אמרינן כלל קלוטה כמי שהונחה. ולשיטת התוס' גם למעלה איכא קלוטה. אלא דהוי קלוטה במקום פטור ודו"ק: ג) וכן משמע דעת ר"ח בשמעתין שפירש קלוטה כמי שהונחה בקרקע דמיא. וכן משמע דעת הרמב"ם והרע"ב פרק י' דפרה משנה ה' בהעביר את הלגין על פי תנור טמא ר' עקיבא מטמא ופירש הרמב"ם בפירושו דר' עקיבא לטעמי' בשבת קלוטה כמי שהונחה וכאילו הי' הלגין בתוך התנור. וכן כתב הרע"ב שמה. ולשיטת התוספות דכמי שהונחה באויר אכתי הוא למעלה מן התנור. אלא ודאי דעתם כמי שהונחה בארץ: ד) והנה שורש מחלוקת רש"י וסייעתו עם התוס' שלדעת רש"י וסייעתו הפי' דאף שהוא למעלה באויר נחשב כאילו הי' למטה בארץ. ולהתוספות הפירוש דאף שהוא מתנענע כאילו הי' נח במקום אחד. וכן מבואר בתוספות שכתבו דלר' יהודה דאמר קלוטה כו' דווקא במתגלגל בארץ עיין שם. ועל כרחך תפרש כמי שהונחה כאילו נח במקום אחד. דאי אפשר לפרש כאילו הי' בארץ. שהרי באמת הוא בארץ. אלא דאף שמתגלגל כנח במקום אחד. וכן הפירוש קלוטה כו' לר' עקיבא דבלשון אחד אמרו ר' עקיבא ור' יהודה. והא דמוכיח הש"ס מדר' עקיבא דלא בעי מקום ד'. לרש"י הפירוש כיון דנחשב כאילו מונח למטה. אם כן לעולם איכא מקום ד'.

דאף שמונח ביד בעל הבית או יד עני גם כן חשיב קלוטה להחשב כאילו מונח למטה לרש"י כמבואר בדברי רש"י עירובין (דף ל"ג) הנ"ל. שהרי שם במונת על גבי קורה קאי, ואף על פי כן חשיב כאילו מונח למטה בארץ. ולהתוספות הפירוש דר' עקיבא אמר כמי שהונחה באויר ואף שמתנענע חשבינן לי' כנח. ואכתי ליכא מקום ד'. ומוכח דר' עקיבא לא בעי מקום ד': ה) ונראה דתוס' הי' להם הכרח לפי שיטתם לפרש דלא כרש"י לא מיבעיא לפי מה שכתבו התוספות בשמעתין דמה שהוא ביד האדם לא שייך קלוטה. אם כן אי אפשר להם לפרש כמו שהונחה בארץ והוי: מקום ד'. דאם כן אכתי קשה מתניתין דביד בעל הבית או עני. דלא שייך קלוטה. אך אף לפי מה שכתבו התוס' (דף צ"ב) דאף במה שביד בעל הבית שייך קלוטה. אלא דכשפשוטה לרשות אחרת לא שייך קלוטה [וכתבתי לעיל שגם כוונת התוס' בשמעתין כן] אבל באותו רשות שפיר שייך קלוטה. מכל אפשר לפרש דמה שבאויר למעלה כאלו הוא למטה לפי ש סתם (דף פ.) דאפילו מתגלגל בארץ לא הוי כמונח לרבנן. דאם כן מה בכך דנחשב כלמטה הא אפילו מתגלגל למטה לאו כנח, אלא ודאי הפי' דאף שמתנענע כאילו נח במקום אחד. מעתה אין לנו לפרש עוד בדר' עקיבא דנחשב כאילו הוא למטה. דמנין לנו. אבל רש"י לטעמי' (דף ק':) בדיבור המתחיל מתגלגל שהרוח מגלגלו באויר אבל מתגלגל בארץ כמונח דמי גם לרבנן. וכן כתב ר' עקיבא איגר ז"ל בדרשותיו שכן דעת רש"י מתגלגל בארץ הוי כמונח. על כן שפיר ניחא לר' עקיבא דסבירא לי' כאילו הוא בארץ ממילא הוא כנח: ו) ויש לעיין לפרש"י. הא לדידן דלית לן קלוטה כמי שהונחה אפילו תוך ג' צריך הנחה על גבי משהו כרבא (בדף ק') דלא כר' חלקי'. ועל כורחך דנחשב כאלו מונח בארץ. דאם לא כן מאי מועיל על גבי משהו הא בעינן מקום ד'. אלא ודאי דנחשב כאילו הי' בארץ.

ואף על פי כן כיון שמתנענע לא חשיב הנחה אלא אם כן נח על גבי משהו שאינו מתנענע. אם כן לר' עקיבא נמי אף דכאילו הי' למטה בארץ מכל מקום הא מתנענע: ז) אך נראה דלדידן בתוך ג' לא נחשב כאילו הי' בארץ. אלא כאילו הי' מלא מן הארץ עד ג' טפחים למעלה. וראי' לזה שהרי (בדף ק':) בזורק והגיע תוך ג' סמוך לארץ אפילו סופו לנוח שם לאו כמונח דמי. ואינו חייב עד שיגיע לארץ ממש. ואי תוך ג' כאילו הי' בארץ דמי. וכיון שלא ילך משם הלאה הרי כאן הנחה גמורה. אלא ודאי טעמא דסגי תוך ג' בהנחה משהו משום דנחשב מלא מן הארץ עד ג' טפחים למעלה. ומכל מקום הוא מתנענע מלמעלה למטה עד שמגיע לארץ ממש. על כן בעי הנחה משהו אפילו סופו לנוח שם. והשתא לא קשיא לר' עקיבא, דדוקא לדידן בתוך ג' דלאו כמונח בארץ רק מונח על גבי מה שנחשב כמלא. הוא דבעי הנחה על גבי משהו. מה שאין כן לר' עקיבא דחשיב כמונח בארץ. וראי' ברורה לזה יבואר בעז"ה באות שאחר זה: ח) והנה לר' חלקי' בר טובי דסבירא לי' בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע תוך ג' דברי הכל חייב הקשה הרשב"א בשמעתא דכוורת דבלא כפאה על פיה בשבעה ומחצה יפטור דמשהגיע תוך ג' הוא כמונח ואיגודו במקום פטור, ותירץ הרשב"א דלר' חלקי' חשבינן כאילו מונח בארץ כו' לא דחשבינן לאויר מתוך ג' עד הקרקע כמלא והוא מונח במקומו אלא כאילו מונח בארץ, ואם הי' מונח בארץ לא הי' איגודו במקום פטור עיין שם. והנה לרבא כבר ביררנו דלא חשבינן לי' כאילו הי' בארץ, דאי הי' חושבים כאילו הי' בארץ, וטעם דבעי הנחה על גבי משהו משום דהולך הלאה. אם כן בסופו לנוח שם על כל פנים יתחייב. אלא ודאי דחשבינן סתום מן הארץ עד תוך ג'.

והנה הדבר מבורר דיש חילוק בין חושבים כאילו הגיע לארץ [דאז חייב אפילו הולך הלאה] בין חושבין כאילו מלא מקרקע עד תוך ג' [דאז פטור בלא הנחה על גבי משהו] שהרי לר' חלקי' דסבירא לי' כאילו מונח בארץ מחייב מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. ולרבא דסבירא לי' כאילו הקרקע מלא עד ג' טפחים סבירא לי' דבעי הנחה על גבי משהו: ט) ועל כרחין החילוק משום זה. דאם לא כן מנא לי' לרבא לחלוק על ברייתא דר' חנקי' במה דסבירא ל' דחשיב כאילו מונח בארץ. נהי דבעיקר הדין מה דסבירא לי' לר' חלקי' דלא בעי הנחה על גבי משהו יש ברייתא אחרת (דף ק') להיפוך [דאיתא שם זרק חוץ לד' אמות ודחפתו הרוח והכניסתו פטור. אחזתו הרוח משהו אף על פי שחזרה והכניסתו חייב. ועל כורחין תוך ג' איירי מדמהני אחזתו הרוח. הרי דאף תוך ג' בעי הנחה משהו. וכן כתבו התוס' שם דרבא פליג אברייתא דר' חלקי' מכח ברייתא זו] מכל מקום במה דסבירא לי' לברייתא דר' חלקי' דכאילו מונח בארץ כמו שכתב הרשב"א הנ"ל. מנא לי' לרבא לחלוק. אלא ודאי רבא סובר דהא דבעי הנחה משהו משום דלא נחשב כאילו הגיע לארץ. ואם כן במתגלגל בארץ, שוב הדין גם לדידן כמו לר' חלקי' דלא בעי הנחה משהו. והוא הדין קלוטה לר' עקיבא דחשיב כאילו הגיע לארץ. דינו כמתגלגל דחשיב כמונח כשיטת רש"י הנ"ל: י) ולשיטת התוס' דסבירא להו גם מחגלגל בארץ בעי הנחה על גבי משהו. ואם כן אין ראי' מדבעי הנחה על גבי משהו דלא חשבינן לי' כאילו מונח בארץ. ואם הי' ברייתא דר' חלקי' סוברת דכאילו מונח בארץ מנא לי' למיפלג עלה. אלא ודאי סבירא להו להתוס' דגם ברייתא דר' חלקי' אינה סוברת דכאילו מונח בארץ. והא דכוורת דחייב בלא כפאה עלי' פיה כשהוא פחות מעשרה משום דלא קיימא לן כר' חלקי'.

או לפי מה שחילקו התוס' בעירובין (דף צ"ח.) דהיכי שבא מלמעלה מג' ללמטה תוך ג' מודה ברייתא דר' מלקי' דבעי הנחה על גבי משהו ובכוורת בא מלמעלה ללמטה. והרשב"א שכתב בשמעתתא דכוורת דלר' חלקי' כאילו מונח בארץ. על כרחין סבירא לי' במתגלגל בארץ חייב כשיטת רש"י: יא) אך בעיקר פרש"י והר"ת דכמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ד', קשה לי דאם כן מאי מקשה הש"ס (ד':) על תירוץ רבה ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעי. כיון דכמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ד'. מה נפקא מינה בין עקירה להנחה: יב) ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' עירובין (דף צ"ח:) והרשב"א שבת (דף ק':) דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה לר' יהודה אלא ברוצה שתנוח שם. או על כל פנים באומר כל מקום שתרצה תנוח [כן הוא דברי רשב"א ולפנינו יתבאר בעז"ה שיש קצת חילוק בין תוס' לרשב"א בזה]. ואם כן בעקירה כיון שחישב לעקור החפץ משם ואינו רוצה שינוח עוד שם החפץ. שוב לא הוה עוד כמו שהונחה ואינו חייב על העקירה. ועל המחשבה שחישב לעקור. ודאי אינו חייב דלא תעשה מלאכה כתיב. ולא ממשבה. וכעין זה כתב רש"י בגיטין (דף נ"ג.) גבי הכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש דמחשבה גרמא בעלמא. והיינו דמקשה הש"ס ודילמא הנחה כו' פי' דילמא ר' עקיבא אית לי' גם כן קלוטה היכי דרוצה שתנוח שם. או על כל פנים באומר כל מקום שתרצה תנוח. דעל כורחך רע"ק מיירי באינו מקפיד אם תנוח ברשות הרבים. דאם לא כן לא הי' חייב גם על הכנסה לפירוש רב האי גאון הביאו הרשב"א והר"מ בשמעתתא דזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע יותר מד' אמות חייב וקמשמע לן דלא אמרינן קלוטה כי' ופי' רשב"א דאי הוה אמרינן קלוטה כו' הי' פטור לגמרי. משום מעביר ד' אמות לרשות הרבים לא. כיון שרשות היחיד באמצע ונח שם. ומשום הכנסה והוצאה לא.