שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 72

יד) אך הריטב"א יומא (דף ח'.) כתב להדיא דהוא דבר שאין מתכוין ולאו פסיק רישי' ואם כן קשה מאי מקשה הש"ס מדר' יוסי. ודוחק לומר דריטב"א לא אמר שם אלא שאי אפשר דטעמא שלא ירחץ משום המחיקה דהוה דבר שאין מתכוין ואם הי' מותר לרחוץ למה יתכוין למחוק. דזה אינו דאכתי יש עליו חומר לא יסמוך ולא יעמוד כו': סימן רלב. עוד בדין גרם כיבוי: א) במסכת ביצה (דף כ"ב.) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. ובתוספות שם וזה לשונם והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. אין רוצה לומר מפני שממהר כיבוי דלא הוה אלא גרם כיבוי וגרם כיבוי ביום טוב שרי. ובשבת נמי אינו חייב. אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שמסתפק ממנו מכבה קצת ומכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי. כי איכא שמן מועט בנר. ולכך נראה ככיבוי. ומכאן יש להתיר קנדילא של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנו כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על פי שהוא גורם לגרם כיבוי שרי עד כאן לשונם. (נראה דסבירא להו כדעת רבינו יואל דלא שרי גרם כיבוי בשבת אלא במקום פסידא]: ב) והרא"ש כתב עלה ומיהו ההוא דשפופרת על פי הנר דאסור. דילמא אתי לאסתפוקי מינה. היינו על כורחין מפני שממהר כיבויו שאינו מכחיש מאור הנר כלל. שהרי הנר לעולם מלא שמן. כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר. אף אם יסתפק מעט מן השמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן השמן מפני שממהר כיבוי ואף רבנן מודין בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק. אלא עשה דבר חוצה לו. הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שניהם גורמין. והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב. ועוד הרחיב קצת הדיבור עיין שם:

ג) ובהגה"ה כתב אבל אם חתיכה קטנה בנר דולק ונוטל אחת מן חתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה. אין נראה שיהא חייב עד כאן. והגה"ה זו חולקת על הרא"ש. שהרי הרא"ש כתב בהא דשפופרת חייב מפני שממהר כיבוי אף שהוא בפני עצמו. וכן בסוף דברי הגה"ה שכתב דלחתוך נר שעוה אסור ולא חייב. הרי דאף שאחת הוא פטור וסיים מאור זרוע ובאור זרוע מפורש להדיא דמסתפק חייב משום מכבה. לא משום שממהר כיבוי. אלא מפני שמכהה אורו כדברי התוספות. והגה"ה זו חולקת על הרא"ש לגמרי: ד) ובעיקר דברי הרא"ש שפירש בהא דמסתפק מן הנר מפני שממהר כיבוי. קשה לי דהא ודאי אינו חייב אלא בשעה שכבה הנר דחשיב שהוא כבה אותו. והרי אין צריך לכיבוי הנר אלא שצריך לשמן להסתפק ממנו. ואתיא כר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, [וכן כתב באור זרוע חלק ב' ז'] והא בשעה שכבה הנר כבר אכל השמן. ובשעה שנעשית המלאכה אין עוד שום תיקון. ודומה להא דריש המצניע בזורק כגרוגרת לרשות הרבים וקודם הנחה לאקה דפטור וכל שיעורי שבת משום דבפחות מכאן לא הוי תיקון מעליא. שהרי מוציא כזית מן המת וכעדשה מן השרץ חייב הואיל והבית מתוקן בכך. ועל כורחין טעם השיעור משום התיקון. והרי דאף שבשעה שזרק הי' תיקון כיון שלבסוף לא הוי תיקון פטור. הכא נמי בסוף בשעה שכבה הנר כבר נאכל השמן ואזל התיקון ה) ואין לומר דשאני הכא שהוא אכל השמן ונהנה ממנו תחילה חשיב כאילו השמן בעין. שהרי (בדף פ'.) הוציא דיו כשיעור אות אחת וכתבה וחזר והוציא כדי לכתוב אות אחרת פטור. דבעידנא דהוציא השני חסר לשיעורא דראשון. הרי דאף דעשה צרכי הדיו שהוציא תחלה לא מצטרף לחייב אחר כך. הכא נמי כיון שעכשיו אין השמן קיים אף שאכלו יפטור:.

ו) מיהו הכי נמי יש לעיין בהא דאסר הרא"מ בספר יראים למצוץ בפיו משקה מענבים וכן שורה פת בפיו ומוצץ היין ואמר שחושש לו מחטאת. והרי אינו מוצץ בפיו כדי מזיגת הכוס בבת אחת. ועוד דהכא שאינו עומד וראוי למזיגה שנמאס בפיו שיעורו ברביעית כשאר משקין. והרי לא מצץ רביעית בפיו בפעם אחת דמלא לוגמא רוב רביעית וגם הפת אז בפיו ואי אפשר שימצוץ רביעית יין בפעם אחת. ועד שמוצץ זה בלע זה ואיך יצטרפו. ועל כורחין דיין שבמעיו מצטרף דאיכא הנאת מעיו והכא נמי חשיב תיקון משום השמן שבמעיו. ולפי זה אם לא כבה הנר עד שנתעכל השמן פטיר והוא דין מחודש: ז) ואין לדחות לפי דברי הנמוקי יוסף באשו משום חציו דחשיב מתחילה נעשה הכל וחשיב מלאכת הכיבוי בשעה שהסתפק ממנו ואז הי' השמן קיים. [ולא דמי להוציא כגרוגרת וצמקה שלא נעשה התיקון] דהא תנן סוף הזורק דאינו חייב עד שיהא גם סופו שגגה אף בזורק. הרי דלא חשיב המלאכה בתחלה: סימן רלג. א) שבת (דף ל"א:) כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. ובגמרא ר' יוסי כמאן סבירא לי' אי כר' יהודה אפילו כחס על הפתילה נמי ליפטר. אי כר' שמעון אפי' בחגך נמי ליחייב. אמר עולא לעולם כר' יהודה סבירא לי'. וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר לבנות שלא במקומו לא הוי סותר. אמר לי' רבה מכדי כל מלאכות מהיכי ילפינן להו ממשכן ובמשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוי. אמר לי' כיון דכתיב על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. ועיין פרש"י באריכות גדול: ב) וקשה לי מנא לי' לעולא דר' יוסי בעי על מנת לבנות במקומו. אימא דסותר שדעתו לבנות אותם עצים במקום אחר הוי סותר.

אבל בשמעתין שהכיבוי אינו רק באור ובפתילה אבל לא בשמן כלל שעדיין לא דלק והוא רק גורם שלא ידלק. אבל לא כיבוי [ועוד דלא עדיף מגחלת של מתכת דאפי' למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו חייב על כיבויו לפי שאינו נעשה פחם. והכא נמי השמן אינו נעשה פחם] וכן הוא בתוספות ביצה (דף כ"ב.) דקרי למסתפק מן השמן גרם כיבוי. ואי הכיבוי בשמן דחשבינן לי' דולק מעתה. אם כן הוה לי' כיבוי בידים. וכיון שהכיבוי בפתילה והבנין בשמן פטור. אבל סותר על מנת לבנות באותם עצים במקום אחר. הרי הבנין באותם עצים שסתר: ג) ואי הוה אמרינן דשייך כיבוי בשמן דחשבינן לשמן דולק מעתה הי' ניחא מה שהקשינו על הרא"ש ביצה שם. דבשעה שכבה הנר. שוב אין השמן בעולם ואין כאן תיקון. אך אם נאמר דחשיב דולק מעתה. הרי תיכף כשלוקחו מנר הוא מכבה השמן אך אי אפשר לומר כן כנ"ל: ד) ועוד קשה לי לפרש"י וכן הוא דעת הרמב"ם והיראים דהא דבעינן על מנת לבנות הוא משום דאם לא כן הוה לי' מקלקל. אם כן אם דעתו לבנות באותם עצים במקום אחר. שוב מתקן באותם עצים. בשלמא בכיבוי ניתא. דבמה שעושה המלאכה היינו באור ופתילה הוא מקלקל. ודומה לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור משום דמקלקל אצל הגומא שהוא במלאכה אף דמתקן באפרה. הכא נמי כיון דמקלקל באור ופתילה שבהם המלאכה נעשית אף דמתקן אצל השמן פטור. אבל בסותר. הוא מתקן באותם עצים: ה) ונתקשיתי בזה כמה שנים עד שמצאתי את שאהבה נפשי בפירוש ר"ח הנדפס מחדש וזה לשונו לא מיחייב אלא היכי דקמתעבדא מלאכה וסותר על מנת לבנות במקומו כגון פתילה שכבה על מנת להדליק במקום שכבה בראש הפתילה הוי סותר ונגמרה מלאכה לפיכך חייב. אבל מכבה פתילה ליטול השמן או נר.

נמצא סותר בפתילה ובונה בנר או בשמן וכהאי גוונא לא הוי סותר ואין שם מלאכה כלל ולכך פטור עד כאן לשונו: ו) והנראה מפירושו שבאמת לא אמר עולא הדין אלא במכבה שאינו בונה כלל מה שסתר כמבואר בדבריו שהעתקנו. אבל בסותר נהי דפטור על סתירת שם בנין מהקרקע חייב על סתירת בנין העצים. שהרי בונה בעצים. והא דקאמר הש"ס וסותר על מנת לבנות במקומו כו'. הכל קאי על הכיבוי כמבואר בפי' ר"ח הנ"ל: ז) והא דמקשה רבה מכדי כל מלאכות מהיכא ילפינן להו ממשכן ובמשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוה. היינו שהרי הי' סתירה גם בקרקע המשכן ששוב לא הי' קרקע המשכן. ובקרקע סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוה. וכיון שהי' במשכן גם סותר על מנת לבנות שלא במקומו. הרי כל מה שהי' במשכן הוא מלאכה: ח) ואין להקשות מנא לן שהי' מלאכה משום קרקע המשכן. אימא שהי' מלאכה משום הקרשים. דלא קשיא. לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם [שהעתקנו במלאכה זו סימן רכ"ט אות י"א] בעושה עין הצבע חייב משום צובע. ואף על פי כן ילפינן מבישול סמנים שבמשכן מלאכת בישול. אף שבלאו הכי הי' מלאכה משום צובע. הכא נמי אף שבלאו הכי הי' מלאכה משום קרשים. ילפינן מיני' סותר על מנת לבנות שלא במקומו. אך אפילו להראב"ד החולק שם. היינו דבישול סמנים אלו עצמם מלאכה משום צובע. מנא לי' לחייב עוד משום בישול. אבל הכא סתירת קרקע המשכן הא אינו מלאכה רק אם סותר על מנת לבנות שלא במקומו גם כן הוה סותר ודו"ק: ט) עוד למדנו מפירוש ר"ח הנ"ל שמפרש גם כן דהא דבעי על מנת לבנות. היינו משום דאם לא כן הוה לי' מקלקל. שהרי כתב ובונה בנר. ופשיטא שאין שם הבערה בנר שאין הנר בוער אלא דהוי תיקון בנר. מכלל שאם הי' רק תיקון בפתילה הי' חייב: סימן רלד. י) בגמרא ר' יוחנן אמר הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן.

דעת רש"י ותוס' שם דלא נקרא כיבוי צריך לגופה אפילו אם צריך לנר הנכבה וצריך אל ראש הפתילה שהי' דולק אלא אם כן קודם הדלקה לא היתה הפתילה מהובהבת: יא) ודעת התוספות רי"ד (דף קכ"א:) דאם צריך לראש הפתילה שהי' דולק לעולם נקרא צריכה לגופה. והא דמוקי לה בפתילה שצריכה להבהבה דאם לא כן אף שצריך וחס על הפתילה. מכל מקום כיון שלא כל הפתילה היתה דולקתו אלא ראש הפתילה ואף שחס על הפתילה. מכל מקום ראש הפתילה דבר מועט. ומסתמא אינה חשובה בעיניו. ואינו חס עלי' וחשוב אינה צריכה לגופה. שחס רק על שאר הפתילה שלא נעשה בה מלאכת כיבוי כלל. ולא דמי לשוחט אף שאין צריך אל בית השחיטה. דהתם החיות הי' מתפשט אל כל הבהמה. אבל האור אינו נאחז רק בראש הפתילה על כן מוקי לה בפתילה שצריך להבהבה. פירוש שצריך לפתילה מהובהבת. ושאר פתילה הא אינו מהובהב רק הראש לבד. ואם כן חס על ראש הפתילה וחייב והוא פירוש מתוק וטוב: יב) ונראה דמחלוקת רש"י ותוס' עם התוס' רי"ד תלוי בטעם דאין כיבוי בגחלת של מתכת. דלפרש"י דאין כיבוי אלא בעושה פחמין ופתילה שאין צריך להבהבה הא אין צריך לעשיית פחמין. אך לפי' הרא"ם וכן לשיטות הרמב"ם והראב"ד שנתבאר שיטתם סימן רכ"ט כיון שצריך ראש הפתילה ודאי חשיב צריכה לגופה אלא אם כן כשיטות התוס' רי"ד משום שאין צריך לראש הפתילה: סימן רלה. א) בסוף פרק כירה נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. ובגמרא דאפילו לתנא קמא דר' יוסי דמתיר גרם כיבוי. הכא אסור מפני שמקרב את כיבויו ופי' ר"ח דוקא בכלים מלאים מים מותר אבל הכא הוי כמחיצת מים דאסור לכולי עלמא. והרב פורת פי' שמא יתן המים בשעת נפילת הניצוצות: ב) ומשמע לכולהו פירושי דבשבת כהאי גוונא אסור מן התורה. [אף דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

מכל מקום החמירו חכמים בזה כמו בדאורייתא וגוזרין בו גזירות כמו בכיבוי דליקה שהחמירו בה מאוד וכמבואר בתוס'] ועל כן גוזרין בערב שבת. אבל לר' יוסי אף דאסר גרם כיבוי אינו בדין שנגזר בערב שבת: ג) והר"ן הקשה איך נוהגין לתת מים בכלי ועליו שמן ומדליקין. הלא כשיגיע האור אל המים המים מכבין אותו. והאור זרוע כתב שזה טעות דאין איסור אלא ליתן המים אחר שהדליק הנר. אבל הכא שאחר הדלקה אינו עושה כלום אינה מכבה כלל יעוין שם: ד) ולכאורה הסברא דודאי בנתינת מים קודם הדלקה לא חשיב מכבה כלל דאין כאן אש ובהדלקה ודאי לא חשיב מכבה. דבלא הדלקה לא הי' כאן אש כלל. והדלקה הוא מבעיר ולא מכבה: ה) ולפי עניות דעתי יש לומר שאם הי' עושה בשבת כהאי גוונא הי' חייב משום מכבה גם כן כמו מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע דחייב שתים משום הוצאה ומשום הכנסה. ואף דבלאו זריקתו לא הי' ברשות הרבים. מכל מקום חשיב עקירה מרשות הרבים מכחו. הכא נמי אף דבלא מעשיו לא הי' דולק כלל כיון שפעל בהדלקתו שידלק ויכבה במים חשיב הדלקה וכיבוי ביחד. וכשאינו נותן מים אף שכשיכלה השמן יכבה לא חשיב כיבוי מכחו כלל אלא כמבעיר לזמן. ועל אחר זמן לא הודלקה מתחילה שלא הי' בה שמן על אחר כך. מה שאין כן בשכבה אחר כך במים. ואפשר שגם האור זרוע מודה בזה אלא דמכל מקום לא שייך לגזור אטו שבת. אלא שמלשונו לא משמע כן: סימן רלו. א) שבת (דף ק"כ:) תניא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו. ואם כבתה כבתה. לייט עלה רב. אילימא משום דרב סבר כר' יהודה אטו מאן דסבר כר' שמעון מילט לייט לי'. א"ל בהא אפילו ר' שמעון מודה דפסיק רישי' ולא ימות הוא:

ב) ובתוס' דיבור המתחיל פותח ונועל כדרכו וז"ל אף על פי שעל ידי כן מתנדנד הנר ומתרחק הנר מן השלהבת או מתקרב והוי מכבה או מבעיר עד כאן לשונם. משמע מלשונם דאינו ודאי שיכבה ויבעיר אלא דאפשר שיבעיר לבד ואפשר שיכבה לבד וחשיב פסיק רישי' משום דאחד בודאי יהי' או יתקרב ויבעיר או יתרחק ויכבה: ג) וקשה לי דבכריתות (דף כ'.) נתכוין להדליק זה והדליק זה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת. וכל שכן נתכוין להדליק וכיבה. והכא כיון דלכל חד לא הוי פסיק רישי' ולאו מלאכת מחשבת. רק שתצרף שניהם יחד להחשב פסיק רישי'. מכל מקום אם נכבה לא יחשב מלאכת מחשבת. דמחשבת הבערה לא מהני לגבי כיבוי להחשב מלאכת מחשבת והכיבוי בעצמה לא חישב עלי' ולאו פסיק רישי' הוא. וכן להיפוך. אם הובערה לא מהני מחשבת כיבוי לגבי הבערה להחשב מלאכת מחשבת. והבערה בעצמה הא לא חושב עלי' ולאו פסיק רישי' הוא: ד) ועוד דבכריתות (דף כ'.) ושם בגמרא דנתכוין לשם זה ונעשה שם זה פטור משום מתעסק לבד הטעם דמלאכת מחשבת עיין שם היטב בגמרא ומשום דכתיב אשר חטא בה פרט למתעסק ואם נתכוין לשם אחר חשיב לגבי שם זה מתעסק. והכא נמי הבערה וכיבוי שני שמות מלאכות הן: ה) אשר על כן נראה דגם לרב אינו חייב אלא שאסור מדרבנן. אף דלאו מחשבת וגם מתעסק. ודבר שאין מתכוין לא חשיב לגבי איסור כיון דמכל מקום נתכוין לאיסור. וכמו בששים מיני איסורים שנתערבו דפטור עליהם דכל שם בפני עצמו בטל. מכל מקום אסור דממה נפשך איסור הוא. הכי נמי בזה. ולפי זה יש להוכיח מכאן דגם בדרבנן אסור פסיק רישי': ו) שם אמר ר' יהודה פותח אדם דלת כנגד המדורה. לייט עלה אביי. במאי עסקינן אי ברוח מצוי' מאי טעמא דמאן דאסר. פרש"י אין דרך להבעיר ברוח מצוי' ולאו פסיק רישי' הוא. וקשה לי דילמא מאן דאסר כר' יהודה סבירא לי'.

ואף דלפי זה לא הוה לי' למילט כדלעיל. מכל מקום לישנא דמאי טעמא דמאן דאסר קשה: ז) ונראה דהנה בבא קמא (דף ס'.) בטעם דזורה ורוח מסייעתו דחייב אף דבעלמא גרמא הוא בשבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והכא נמי פתיחת הדלת לבד אינו מבעיר בלא רוח המסייעתו אז. ואף דהוא גורם לרוח שיבא. זורה נמי מגביה ברחת כנגד הרוח. ומה לי מקרב התבואה אל הרוח. מה לי מקרב הרוח אל הנר, ועל כן דלולי משום שהרוח ינשב באותו שעה לא יזרה הי' פטור לולי הטעם דמלאכת מחשבת. אלא דהכא נמי פסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת כמו שכתבו התוספות (דף מ"א:). אבל ברוח מצוי' דלאו פסיק רישי' שוב מותר משום גרמא: ח) ומכאן נראה להוכיח דפסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת לחייב הגורם דלא כאבן העוזר גבי העמדת העלוקות: סימן רלז. א) משנה לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת. פרש"י דחיישינן שמא יסתפק ממנו ובירושלמי יש טעם חדש משום שלא הותחל בכל טפה וטפה. והקשה בשירי קרבן דאם כן אם חיברה היוצר מתחילה למה מותר: ב) ולא קשה מידי דבירושלמי פסחים פ"ג הלכה ב' ר' ירמי' בשם ר' זעירא שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף. בתוך הכלי הכלי מצרף. והכא נמי אם הכלי אחד חשיב כל השמן אחד. והא דאמר בפרק א' הלכה ה' דאסור ליתן חטין ברחים של מים משום שלא התחיל בכל חטה וחטה ולא אמרינן דרחים מצרפן לא קשה מידי דרחים מחובר והוי כבית דאינו מצרף. והכלי שקורין קאש שנותנין החטין לתוכו אין ראוי לטלטל עמו החטין ואינו מצרף. ואף שהחטין נוגעין זה בזה צירוף כלי עדיף מנגיעה: ג) ותדע שהרי בקרבן עדה פסחים שם כתב דמה שהכלי מצרף נלמד מצירוף כלי שרת דהכתוב עשאן לכל מה שבכף אחת. וצירוף דהתם עדיף מנגיעה. דאם נטמא מקצת שבתוך הכלי נטמא כולה.

ואלו נגיעה לא נטמא כולה רק מה שנוגע בטומאה. כדאמרינן חולין כ"ד: התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל. ועל כן צירוף כלי בעלמא אף דלענין טומאה לא מהני רק בכלי שרת. מכל מקום למה שמועיל עדיף מנגיעה כנ"ל: סימן רלח. א) כתב הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן תצ"ה בקונטרס אחרון וזה לשונו הנה אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר. אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים, אלא משום ריבוי האש. כדמשמע ברמב"ם גבי חימום ברזל באור עיין שם במגיד משנה. שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'. וכן משמע בגמרא כריתות דמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר חייב. וכן משמע בתוספות סוף פרק האורג דיבור המתחיל בחובל עיין שם שהקשו צריך לאפרה היכי חשיב צריך לגופה וזה פשוט ואין צריך לפנים עד כאן לשונו: ב) ומילתא דפשיטא למרן זצללה"ה מיבעיא לי טובא כי מה שהביא ראי' ממדליק הנר שאין צריך לאפר. לא ידענא מה הוא כי צריך לכליון השמן כדי שיעשה אור: ג) ומה שהביא ראי' מקושיית התוס' בצריך לאפרה הא לא חשיב צריך לגופה. אף אם הבערה כליון העצים. היינו כליון כח העצים הנכנס באש. והאפר הוא הפסולת הנשאר שלא נכנס באש ואין צריך לגופה כי גופה של מלאכה הוא כת עצים הנכנס באש והוא אין צריך אלא לשיריים ולא חשיב צריך לגופה אלא אם כן צריך לאש. דהשתא חשיב צריך לשריפת העצים שמהם נעשה אש: ד) אך מה שהביא מגחלת של מתכת שאין המתכת נשרף והוא קיים כמקדם רק משום שנעשה אש לבד חייב. זה ראי' גדולה. ויבואר אחר כך ישוב לזה: ה) ויש להביא ראי' דעיקר הבערה כילוי הדבר מירושלמי הנ"ל דמפרש טעם דלא יקוב כו' ויתננה על פי הנר. משום שלא הותחל בכל טפה וטפה. ואם המלאכה רק באש. הרי הותחל המלאכה באותו האש. אלא ודאי עיקר המלאכה בשמן המתכלה: