שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 71

מכל מקום הלא הרמב"ם לא מחייב אלא במתכוין לצרף ואפי' בכיבוי שבשעת כיבוי' במים הוא מצרף תיכף. מכל מקום אם לא נתכוין לצרף פטור. והכי נמי בהבערה דבית דין כיון שאינו מתכוין לצרף איך יתחייב משום מבעיר: יג) והנראה לי בזה דהראב"ד סובר כתי' הראשון בש"ס פסחים (דף ע"ה.) דגחלת של מתכת לא נקרא אש. והא דבמחויבי שריפה באש עושין להם פתילה של אבר ונותנין לתוך פיהם. משום דכתיב באש ישרוף לרבות כל שריפות הבאין מאש יעוין שם. והנה ברש"י ביצה כ"ז: ד"ה חלה שנטמאת דהבערת קדשים ביום טוב אפי' מאכיל לבהמתו אסור דאחשבה רחמנא להבערתו דכתיב באש ישרף, והיינו כיון דמקיים במה שמאכיל לבהמתו כאילו שורפו באש. וכל שכן הכא דבשריפה זו דפתילה של אבר כתיב באש ישרף. וחשבי' רחמנא אש חייב. וכן יש לומר לרמב"ם דסבירא לי' כתי' ראשון פסחים שם דלא חשיב אש. ועל כן אין ללמוד חיוב בגחלת של מתכת ממה שהי' במשכן בשל עץ. כיון דעץ אש ומתכות לאו אש. על כן אינו חייב אלא בלצרף דהי' במשכן במתכות גופי' כנ"ל. אבל בהבערה דבית דין דאחשבי' רחמנא לאש. חייב אף בלי צירוף כמו בשל עץ: יד) ובהכי ניחא ליישב קושיית הרשב"א פרק קמא דיבמות דאיך סלקא אדעתא דדחי עשה דמיתת ב"ד ללא תעשה דשבת. הא בעידנא דעקר לאו. כשמתיך הפתילה. לא מקיים עשה עד שנותנו לתוך פיו והעלה בקושיא. ולפי מה שכתבתי לדעת הרמב"ם והראב"ד ניחא. דגם לאו דלא תבערו לא מיעקר עד שנותנו לתוך פיו וחשבה רחמנא אש. אבל מקמי הכי הא גחלת של מתכת לאו אש ופטור לראב"ד ואף לרמב"ם כיון שאינו מתכוין לצרף טו) ואין להקשות נהי דבשעה שמהתך הפתילה אין חייב משום מבעיר. מכל מקום חייב משום מבשל כמו שכתב הרמב"ם סוף פרק ט' דהמתיך את המתכת חייב משום מבשל. וכן הקשה שם ביבמות כדמשני הא מני ר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה.

אימר דאמר ר' יוסי הבערה גרידתא הבערה דב"ד בישול פתילה הוא דאמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים לא קשיא דאפשר כר' שמעון סבירא לי' דלמד מהבערה דב"ד מקלקל בהבערה חייב. ואם כן מטעם בישול אי אפשר לחייבו דשוב הוי מקלקל בבישול דפטור. דכיון דעושה לצורך מיתה דחשיב מקלקל לר' שמעון פטור וכמבואר בתוספות שבת (דף ק"ו) יעוין שם: טז) והא דהקשה הש"ס אימר דאמר ר' יוסי הבערה גרידתא הבערה דב"ד בישול פתילה. היינו דלר' יוסי אי אפשר שיסבור כר' שמעון דהבערה דב"ד מקלקל הוא וכמו שכתבו התוספות. דאם כן מנלן דללאו אימא דאתיא לאסור מקלקל בהבערה. אלא ודאי ס"ל דלאו מקלקל הוא מקשה על כן מקשה דאם כן חייב משום בישול ואתי שפיר: יז) תוכן השיטות בקצרה. לראב"ד אין במתכת משום הבערה וכיבוי כלל. לרמב"ם אם נתכוין בכיבוי לצרף או נתכוין בהבערה כדי לצרפו אחר כך במים חייב ואם לאו פטור. ולרש"י ורא"ם לעולם יש במתכת משום הבערה ולא משום כיבוי. ובטעם החילוק שבין הבערה לכיבוי לרא"ם משום דכיבוי לא הי' במשכן במתכת. אבל הבערה הי' בצורפי זהב וכסף] ולרש"י משום דאין כיבוי אלא במקום שנעשה פחם: יח) ונראה לי ראי' לסברא זו דאין כיבוי אלא שנעשה פחם. ממתניתין דשבת (דף ק"כ.) ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים מפני שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעים ומכבים את הדליקה. ומבואר דר' יוסי אוסר גרם כיבוי וכן הוא בגמרא שם. ומכל מקום להפסיק בכלים ריקנים שלא תעבור הדליקה מותר. ולכאורה מה נפקא מינה בזה.

הלא כשלא תעבור הדליקה תכבה במקומה ואיכא גרם כיבוי ודומה למסתפק משמן שבנר שכתבו התוס' ביצה (דף כ"ב.) בדיבור המתחיל והמסתפק שאם אינו מכהה אורה בשעת מעשה אלא שאחר כך כבה. הוה לי' גרם כיבוי וכן מסתבר. דהא אמרינן בברכות בפרק אלו דברים דף נ"ג. דאם מדליק נר מנר חשיב שיש מנר הראשון בנר שני. ואם כן כשתעבור הדליקה הלאה. חשיב עדיין קיים אור הראשון. וכשפעל שלא תעבור ותשקע האש במקומה הרי מכבה יט) אך לפרש"י הנ"ל דאין כיבוי אלא כשנעשה פחמין. ואף כשתעבור הדליקה ניתק האש ממקום שהי' תחילה ונעשו פחמין. ולא פעל זאת מחיצה שעושה. שבלעדי מחיצה נעשה פחמין ועבר השני שעדיין לא התחיל בו הדליקה. הא לא נעשה פחמין אף לאחר שעשה מחיצה ואתי שפיר: כ) וראי' לזה מדברי הרא"ש ביצה פרק ב' סימן י"ז דממעט שמן שבנר ואפי' ממעט שמן שבביצה שמונח על פי הנר חייב עיין שם, ובסימן י"ח קנבא שמסיר ממדורה עץ שעדיין א התחיל להדליק שרי. ומאי שנא משמן שבשפופרת שגם כן עדיין לא התחיל להדליק. על כורחך כמו שכתבתי משום דעץ שמסיר אינו נעשה יחם ושאר עצים בלאו הכי נעשין פחמין ואינו מקדים כיבויין במה שמסיר העץ: כב) ובשיטה מקובצת ביצה (דף כ"ב.) בהא דקינסא שרי דמותר ליטול ממדורה עצים שלא אחז בהן האור עדיין וכתב בשיטה מקובצת דהוא הדין אם הי' הנר חתיכות קטנות של חלב דמותר ליטול אחת מהן. ולפי מה שכתבתי אין הנידון דומה לראי': סימן רל. א) קיימא לן כרבנן דר' יוסי דגרם כיבוי מותר וכן פסקו כל פוסקי הלכות והרי"ף מכללם. והקשו עליו שלא הביאו לדרב דאמר טלית שאחז בהן האור מצד אחד. נותנין עליו מים בצד שני. ואם כבתה כבתה. ומוקי לה בגמרא כתנא קמא דשרי גרם כיבוי וכיון שהרי"ף פסק כתנא קמא דגרם כיבוי שרי. למה השמיט הא דרב. והרמב"ם באמת פסק להא דרב:

ב) ונראה דהנה צריך להבין מנא לי' לרב דמותר לתת מים להדיא. דתנא קמא לא שרי אלא בכלים דכשמתבקעים מחמת האש אף שהוא נתן הכלים לכאן. וכתבו התוס' ריש פרק הכונס דאין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש בין מקרב האש אצל הדבר. ונמצא דחשיב כמו חציו מה שהכלים מתבקעין. מכל מקום מה שהמים נשפכין ומכבין הדליקה הויין כח כחו, דביקוע הכלים כחו. ומה שהמים נשפכים ומכבים הוי כח כחו. וכתבו התוס' סנהדרין (דף ע"ז.) דכח כחו פטור ממיתה והוא הדין לענין שבת. אבל לזמן המים להדיא כמו הכא שנותן המים בטלית מנא לן דשרי. וכבר דיברו מזה לחלק בין כלים מלאים מים בין מחיצות מים עיין בתוס' סוף פרק כירה: ג) אמנם נראה דרב הי' לו הוכחה דאין ההיתר מחמת שהמים בכלי. דהנה בבא קמא (דף ס') בענין זורה ורוח מסייעתו. אף דלענין ניזקין כהאי גוונא ליבה וליבתו הרוח חשיב גרמא. לענין שבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון דניחא לי' ברוח המסייעתו ונתקיימה מחשבתו חייב עיין שם. ולכאורה קשה למה יהי' מותר גרם כיבוי. הא ניחא לי' בכיבוי. ואף דגרמא הוא יתחייב כמו זורה ורוח מסייעתו דחשיב גם כן גרמא וחייב משום דניחא לי': ד) אך לא קשה מידי דהא ודאי יהי' רוצה שלא תגיע האש לכאן (ואף שבבירור תגיע האש לכאן לא מחייב משום פסיק רישי' דחשיב כמתכוין וחשיב מלאכת מחשבת כמו שכתבו התוספות (דף מ"א:) כיון שרצונו להיפוך לא מחייב משום פסיק רישי' כמו שפירש"י גבי חלזון (דף ע"ה.) בדיבור המתחיל טפי ניחא לי' עיין שם] אלא שרצונו שאם תגיע האש לכאן יתבקעו ל ויכבו ונחשוב מחשבתו זאת כאלו פעל בידים שכשתגיע לכאן יכבה. ואכתי הוה גורם כיון שעדיין לא הגיע האש לכאן. וזה אינו רוצה שתגיע האש לכאן. ולא נוכל לחשוב כאילו פעל זאת בידים שתגיע האש לכאן והבן.

ומזה הוכיח רב דאפילו מחיצת מים מותר. כיון שעדיין לא הגיע האש לכאן הוי גורם. דכל ההיתר משום שעדיין לא הגיע האש. דמה שמחוסר אחר כך ביקוע הכלים ושפיכת המים לא תפטרנו דהא ניחא לי' וכל ההיתר משום שעדיין לא הגיע האש לכאן. דהגעת האש לא ניחא לי'. והיתר זה גם במחיצת מים: ה) אך יש ליישב הקושיא מזורה ורוח מסייעתו באופן אחר. ונאמר דהא כיבוי דדליקה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא לר' שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה [כפרש"י דף צ"ג:] וכן הוא בתוספות (דף ע"ה.) והביאו כן מגמרא חגיגה (דף י':) ורבנן אסרי אפילו במידי דלאו מלאכת מחשבת ושוב מותר בגורם. דאי אפשר לאסור משום דניחא לי' ומלאכת מחשבת אסרה תורה. דאדרבה משום מלאכת מחשבת ראוי להיות מותר אפילו בידים דמלאכה שאינה צריכה לגופה לאו מלאכת מחשבת. וכל האיסור משום דרבנן אסרו לאו מחשבת ובמעשה לבד אסור. וכשהוא גורם אין כאן לא מעשה ולא מחשבה ומותר. ושוב יש לומר דמחיצת מים אסור. וכל ההיתר משום דמחוסר ביקוע כלים. ואף דניחא לי' לא נאסר משום מלאכת מחשבת כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא: ו) אך רב לשיטתו סבירא לי' דבר שאין מתכוין אסור וכתב הרב המגיד פרק א' מהלכות שבת דכל שכן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן שפיר הוכיח רב דאפילו מחיצת מים מותר. אבל הרי"ף דכתב הר"ן בפרק המצניע שדעת הרי"ף לפסוק כר' שמעון. [ולי נראה שהרי"ף לא הכריע הלכתא]. ועל כל פנים לא פסק כר' יהודה. ואם כן אין ראי' להתיר מחיצה של מים. והרמב"ם שפסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. על כן פסק להא דרב. וזה נכון וברור כפתור ופרח: ז) והרמב"ן כתב ליישב דברי הרי"ף דסמך אסוגיא דסוף פרק כירה דמשני הש"ס אהא דאין נותנין לתוכו מים מפני שהוא מכבה.

דאפי' לרבנן דגרם כיבוי מותר. הכא אסור מפני שמקרב את כיבויו ופירשו דוקא בכלים מלאים מים מותר מפני שהמים בכלי ומחוסר ביקוע. וכתב עלה הרשב"א ואינו מחוור דאם כן הוה לי' להש"ס לאקשויי אדרב אימר דאמר ר"ש בן ננס גרם כיבוי מקרב את כיבויו מי שמעת לי' והא תנן לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. וכי תימא ר' יוסי הוא. אימר דאמר ר' יוסי בשבת. בערב שבת מי אמר כו' כדשקיל וטרי סוף פרק כירה: ח) ולפי מה שכתבתי מיושב קו' הרשב"א על הרמב"ן גם כן. דלא מצי הש"ס לאקשויי מקרב את כיבויו מי שמעת לי'. דלרב דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. הא מוכח דאפילו מזמין מים להדיא מותר וכנ"ל. ומתניתין דסוף פרק כירה לא קשיא לרב. דהתם אפילו גורם חייב משום מלאכת מחשבת שמתכוין שיכבה. ואי משום שאינו רוצה שיפלו הניצוצות. יש לומר בשעה שנותן המים כבר יש ניצוצות בנר ופסיק רישי' הוא שיפלו. וכל ההיתר בדליקה משום שהי' רוצה שלא יגיע האש לכאן כנ"ל. אבל בניצוצות דלא איכפת לי' אם יפלו או לא. שוב חייב משום דפסיק רישי' חשיב כמתכוין. וחייב אף בגורם משום מלאכת מחשבת. [כמו שיבואר לפנינו מהא דפותח אדם כנגד המדורה]: ו ט) והש"ס דפריך סוף פרק כירה. הוא למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולאו מלאכת מחשבת הוא כנ"ל. ולר' שמעון שפיר משני הש"ס מפני שמקרב את כיבויו. דלדידי' שפיר יש לומר דהפטור משום שהמים בכלי ואף דניחא לי' שיתבקע. אינו חייב משום מלאכת מחשבת כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא. אבל לרב דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב לא קשה מידי ממתני' דסוף פרק כירה: י) ובזה יתיישב עוד קו' התוספות ביצה (דף כ"ב.) בהא דמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה. דהא אינו כבה בשעה שמסתפק.

שאינו לוקח כל השמן אלא שעל ידי שמסתפק כבה מהר והא הוה לי' גרם כיבוי. ולפי מה שכתבתי ניחא דעל כורחין הא דחייב אף דאין צריך לכיבוי רק לשמן משום דאתי כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכן כתב באור זרוע. ואם כן חייב משום מלאכת מחשבת כיון דפסיק רישי' שיכבה מהר וחשיב כמתכוין כנ"ל יא) אלא דאכתי קשה ממתניתין דלא יקוב שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתנה על פי הנר גזירה שמא יסתפק ולא משמע דאתא כר' יהודה דוקא. אך לא קשה מידי דהך דלוקח שמן מנר דומה למזמין מים להדיא דחייב למאן דפסק כר' שמעון משום דמקרב כיבוי כמתני' דסוף פרק כירה. דהא דפורסין עור גדי על גבי תיבה אף שאין צריך לביקוע הכלים. היינו משום דהתם אפילו גרם כיבוי לא הוה. דחלק תיבה שאינה נדלקת אינה נעשה פחמין ואותו חלק שהבעירה אף בלי עור גדי לא היתה דולקת יותר ממה שהיא דולקת עכשיו וכמו שכתבנו לעיל סימן רכ"ט אות י"ט אבל בנר דעל ידי נטילת השמן כבה מהר ונעשה פחמין. וכיון שאין צריך לביקוע הכלים הוה כמזמין מים להדיא דאסור למאן דפסק כר' שמעון משום דהוה כמזמין מים. ולמאן דפסק כר' יהודה דלדידי' אף מזמין מים מותר בדליקה הכא אסור משום מלאכת מחשבת כנ"ל: סימן רלא. א) בהא דקיימא לן גרם כיבוי שרי דעת רבינו יואל במרדכי דוקא במקום פסידא. ולשיטתו כתב באור זרוע דנתינת מים תחת הנר לקבל ניצוצות סוף פרק כירה, חשיב נמי פסידא אם לא יכבו הניצוצות ולא משמע כן בתוס' שם שכתבו דבנתינת מים לא שייך אדם בהול על ממונו. שהרי יש כלי תותי', הנה דליכא פסידא אם לא יתן המים: ב) ולדעת רבינו יואל דלא שרי אלא במקום פסידא יש לעיין שהרי בגמרא (דף ק"כ:) מפרש טעמא דר' יוסי דאוסר גרם כיבוי משום דאדם בהול על ממונו. ואי שרית לי' אתי לכבויי.

והנה טעמא דאי לא שרית לי' אתי לכבויי מכריע טעמא דפסידא. שהרי אסרו הצלה בשבת יותר ממזון ג' סעודות אף דליכא איסור כלל. רק משום דאדם בהול על ממונו ואי שרית לי' אתי לכבויי ולא נתיר משום פסידא. ואי אמרת דגרם כיבוי בעצמותו אסור. אם כן איך נתיר משום פסידא. הלא לעומת זה איכא טעמא לאיסור דאדם בהול דעדיף מהיתר פסידא: ג) אך נראה דרבינו יואל סבירא לי' כדעת התוס' וספר התרומה דכל הצלה שאסרו בדליקה היינו לחצר שאינה מעורבת עיין שם. והיינו דאז הצלה אסורה בעצם רק משום פסידא הי' חכמים מתירין. ומטעם דאדם בהול לא הקילו חכמים ונשאר האיסור דהוצאה לחצר שאינה מעורבת. והכי נמי סבירא לי' לר' יוסי דמשום דאדם בהול לא התירו משום פסידא ונשאר איסור גרם כיבוי. ורבנן סבירא להו דאיסור גרם כיבוי לא חמיר כחצר שאינה מעורבת והתירו משום פסידא אף דאיכא טעמא דאדם בהול: ד) ויש סיוע לפירוש זה. דאם לא כן למה אסור לר' יוסי בכלים מלאים מים דוקא משום גרם כיבוי. הלא טעם דאדם בהול שייך אפילו בכלים ריקנים. אף דליכא איסור כיבוי. כמו בכל הצלה דאסרו משום דאדם בהול. אף דלא שייך איסור כיבוי כלל. אלא ודאי גם בכל הצלה לא הוסיפו איסור חדש. רק שבשביל זה לא התירו איסור חצר שאינה מעורבת משום פסידא. והכא נמי בשביל זה לא התירו איסור גרם כיבוי אבל בכלים ריקנים דליכא איסור גרם כיבוי בעצמותו לא אסרו משום אדם בהול. ומזה מוכח דגרם כיבוי בעצם אסור רק משום פסידא התירו: ה) ולשיטת רבינו יואל הא דמדמי הגמרא לגרם מחיקת השם. היינו משום מצוות טבילה שרי כמו משום פסידא. דהתם נמי איכא הפסד. שאסור בתרומה וקדשים וליכנס למקדש. ותדע דהא תנן הרי זה לא ירחץ.

הרי דבלא מצוות טבילה ודאי אסור גרם מחיקה, ולדעת המתירין גרם כיבוי בלי פסידא צריך לומר הא דלא ירחץ משום דבשם הקודש מצוה לשומרו שלא ימחק. כמו שהתירו להציל כתבי הקודש בשבת מפני הדליקה: ו) ולמסקנא ניחא בפשיטות משום דאסור לעמוד בפני השם ערום. וביומא (דף ח'.) מייתי פלוגתא דרבנן ור' יוסי במי שהי' שם כתוב על בשרו וקאמר הש"ס שם וקיימא לן דבטבילה בזמנה מצוה קמיפלגי. והוא כמסקנא דשמעתין דגרם מחיקה לכולי עלמא מותר. ופירש"י שם לא ירחץ משום לא תעשון כן לד' אלקיכם. ובתוספות ישנים השיגו עליו דגרם מחיקה הא מותר. ונראה דרש"י כשיטת רבינו יואל דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא. והוא הדין גרם מחיקה לא שרי אלא במקום מצוה: ז) מיהו עיקר שמעתין דקרי ליורד וטובל גורם צריך עיון טובא דהוא מעשה ממש שמכניס השם לתוך המים במקום שימחק. ואי אינו מתכוין ולאו פסיק רישי' הוא. היינו דבר שאין מתכוין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בגרירה. ושם לא נזכר שם גרם. ח) וכן בבכורות (דף ל"ג:) בבכור שאחזו דם דשרי ר' שמעון להקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום. ואף דבבכור אפילו גורם אסור מדאורייתא מקרא דלא יהי' בו לא יהוה בו. אלמא היתר דבר שאין מתכוין לאו משום גרם הוא: ט) ובני ר' שמואל נ"י אמר על פי פרש"י ביומא (דף ח'.) כורך עליו גמי להגין עליו מחוזק שטף המים. ואם כן אינו נמחק תיכף בכניסתו למים רק מחמת זרם המים הבא עליו אחר כך. והוה לי' גורם. ויפה אמר: י) שוב ראיתי לרשב"א וזה לשונו תמיהא לי דהא כיון שמכניס ידו במים הוא כמקרב את כיבויו. ויש לומר דלא קרינן מקרב את כיבויו. אלא בכגון נותן מים בכלי שתחת הנר. ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור. משום דאי יפלו שם ניצוצות. או תגיע שם דליקה ודאי מכבה.

אבל כאן אפשר שלא ימחק שאילו ודאי נמחק הוא כמשפשף. שהרי נותן ידו במים עד כאן לשונו. ומבואר ממה שכתב בתירוץ אי נמי בנותן בצד הטלית כו' שקושייתו הי' לשיטת הרי"ף שלא הביא הא דרב: יא) ותירוצו אינו מובן לי דאם כן דאפשר שלא ימחק ולאו פסיק רישי' הוא. הוה לי' דבר שאין מתכוין. ומה מקשה הש"ס אדר' יוסי. אימא דר' יוסי כר' שמעון סבירא לי'. וכל שכן דקשה לשיטת הרב המגיד פרק א' מהלכות שבת דמאן דאסר בדבר שאין מתכוין כל שכן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן ר' יוסי דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה במתני' דכחס על הנר לר' יוחנן שם. כל שכן דמתיר בדבר שאין מתכוין. ועוד לפי מה שכתבתי לקמן בסוף סימן זה. על כורחך קושיית הש"ס משום דר' יוסי מתיר מלאכה שאינה צריכה לגופה: יב) ואפשר דמשום הטורח שיש עליו לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת] כל זמן שהשם כתוב על בשרו. אפשר שמתכוין. וכהא (דבדף קל"ג:) באומר לקוץ בהרתו דבנו הוא מתכוין. וחשיב לי' שם אי אפשר לקיים שניהם דניחא לי' ואי אפשר שלא יתכוין. הכי נמי בזה. ואף על פי כן שרי ר' יוסי: יג) ובלאו הכי צריך לומר כן לפי מה שכתב הרמב"ם בדיין שטעה בשיקול הדעת דפטור דאף שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. ומבואר דגרמי בלא כוונה אינו כלום. ואם כן הכי נמי דיש לומר כן לר' יוסי דבמתני' דנתכוין לכבות אוסר מה שאין כן במחיקה. אך לפי מה שכתבתי דחיישינן שיתכוין ואף על פי כן שרי פריך שפיר [דאין לחלק שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואף גורם חייב כדאיתא בפרק הכונס דהא כיבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ולאו מלאכת מחשבת הוא למאן דפטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכהאי גוונא כתבתי לעיל בישוב שיטת הרי"ף עיין שם. ור' יוסי הא סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור בשמעתא דכחס על הנר]: