שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 70

והמצוה אפילו לא יהי' איסור מלאכה כגון שנים שעשאו. וכן כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה. אבל בזה שהעונש גופי' בשבת לא תעשה. אי אפשר שיהי' העונש מצוה כלל דהוי שני הפכים כנ"ל: ז) ואין לומר שהמצוה העונש אפילו אינו שבת והעבירה מצד שבת. דליתא. שאין שם העבירה העונש בשבת. רק שבשבת העונש אסור ושם עבירה העונש לבד. וכיון שבשבת העונש עבירה. אי אפשר שבשבת יהי' העונש מצוה: ח) וראי' שאין שם העבירה העונש בשבת אלא שבשבת נאסר העונש. מהא דכתב הרמב"ן דכלים שבלעו חמץ קודם הפסח לא מיקרי התירא בלע. דכשהגיע פסח הרי החמץ כחתיכת נבילה ושמו עליו אף קודם הפסח. דאף קודם הפסח חמץ שמו עליו. והרי בלע חמץ. וחמץ עכשיו בפסח אסור ואיסורא בלע. והיינו משום דשם האיסור אינו חמץ בפסח. דאם כן הי' התירא בלע. דבשעה שבלע לא הי' חמץ בפסח. רק שם האיסור חמץ לבד. שבפסח נאסר חמץ. וכיון ששם האיסור חמץ לבד ושם זה הי' עליו בשעה שבלע. והכא נמי אין שם האיסור העונש בשבת. אלא שבשבת נאסר העונש. וכיון שבשבת העונש נאסר אי אפשר שיהי' בשבת העונש מצוה. והרי מצוות העונש זמן גרמא שאין מצוה זו נוהגת בשבת: ט) אלא שלכאורה נסתר זה מהא דאיתא בסנהדרין דף ל"ה.) שהקשה ריש לקיש לר' יוחנן תהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר מעבודה שדוחה שבת וקבורת מת מצוה דוחה אותה. ושני לי' ר' יוחנן רציחה תוכיח. שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. ולפי מה שכתבתי הא בשבת אין נוהגת מצוות רציחה כלל ומה ראי': י) אמנם בירורן של דברים. דבחייבי מיתות יש שתי ענינים. האחד לבער הרע מתוך הכלל כדכתיב ובערת הרע מקרבך וזה אפילו אינו עושה מיתה האמורה בו כדקיימא לן פרק שילוח הקן דף ק"מ. דאפילו שחט לעוף שהרג. הרי הרע מכל מקום מבוער. הב' לענוש החוטא.

ומה שאסרה התורה לענוש בשבת הוא שבשבת ימצאו מנוחה. אף החוטאים והחייבים כנ"ל בשם החינוך. אבל המצוה לנקות הכלל ישראל לבער הרע מתוכו. ודאי מצוה גם בשבת. ועל כן שפיר אמר הש"ס רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דמה שרציחה דוחה העבודה דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות. היינו מצוות ובערת הרע מקרבך. דאילו מצוות העונש הלא נוכל לקיים המצוה לאחר העבודה. ואיך ידחה את העבודה שהוא מצוה עוברת. אלא מצוות ובערת הרע שיהי' הכלל ישראל מנוקה מרע. כמו המוציא טומאה מבית [כדמיון בעל המאור הנ"ל] וכל שעה שהרע בתוך הכלל הוא ביטול מצות עשה. שאם יומת עתה הרי הרע מבוער עכשיו וגם לאחר זמן. ואם יומת אחר כך לא יהי' הרע מבוער רק אחר זמן. נמצא שמה שהרע אינו מבוער עכשיו הוא גם כן מצוה עוברת כמו כשאינו משלח טמאים מן המקדש. ועיין שלהי עירובין שלא להשהות הטומאה. אבל מצוות העונש לא יקויים רק שעה אחת. אין נפקא מינה אם עכשיו או לאחר זמן. ועל כורחין דמצוות ובערת הרע הוא דוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דמצוות ובערת יש גם בשבת. ואם כן שפיר קאמר בעל המאור דמיתת בית דין בשבת הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. שהוא רק לבער הרע מהכלל. דאילו מצוות עונש אינו נוהגת בשבת כלל כמו המניח תפילין בשבת: יא) ובזה יתיישב קושיית התוספות הנ"ל, דנגמור ממיתת בית דין שאינו דוחה שבת דבעלמא נמי לא דחי. דליתא. דאף שימיתנו בשבת ויקיים עשה דובערת הרע. הא לעומת זה יבטל מצוות העונש. דבשבת אינו מצוה כלל. ואם ימתין עד למחר יקיים מצוות העונש ואינו מרויח מצוה במה שממיתו בשבת שיצא שכרו בהפסדו, ואיך ידחה הלא תעשה. ודוקא אי לא הוה כתיב קרא דלא תבערו דהוה אמינא דגם מצוות העונש יש בשבת הי' דוחה. אבל השתא שגילתה תורה שעונש בעצמותו נאסר.

ומינה שאין מצוות העונש נוהגת בשבת וכנ"ל: יב) אבל בסנהדרין שפיר קאמר הש"ס רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דבזה אין לתרץ ולומר דמשום הכי אינו דוחה שבת משום שמבטל מצוות עונש. דליתא דעשה בעלמא ודאי אינו דוחה עבודה החמורה דלא נופל עבודה משאר עשה. ועוד דקרבן ציבור מצוה של כל ישראל רק במצוות ובערת הוא שדוחה וכנ"ל דקרא דעם מזבחי תקחנו למות משום מצוות ובערת הוא ולא משום מצוות העונש כנ"ל באריכות, וטעמא רבה איכא דמצוות ובערת גם כן מצוות הכלל לנקות הכלל מרע. וכיון שכן אין לומר דמשום הכי אינו דוחה משום דמבטל מצות עשה דעונש. דעונש הוא כמצות עשה דעלמא. ואנן לא אמרינן דכל מצות עשה ידחה את השבת כדי שתאמר דבשביל מצות עשה אחרת אינו דוחה אלא מצוות ובערת הרע דוקא וכנ"ל: יג) אבל ביבמות דמשום אתי עשה דחי לא תעשה אתינן עלה. אין חילוק בין מצות עשה למצות עשה. (ותדע דבעי למילף דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת מבנין בית המקדש דהוא עשה דכלל זה ורצה ללמוד מזה לעשה דעלמא] אם כן שפיר נאמר דעל כן אינו דוחה משום דמבטל בזה מצוות העונש: יד) ואין להקשות כיון דמצוות העונש אינו נוהגת בשבת. ומצוות ובערת הרע נוהגת בשבת. אין לדחות מצוה דיום משום מצוה דלמחר. וראי' לזה הא דאמר בסוכה (דף כ"ה) דאנשים שהי' טמאים לנפש אדם. טמאי מת מצוה [היינו קרוביהן ולא מת מצוה ממש כפירש"י שם] הי' שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. והי' מותרין לטמא לקרוביהן. אף שעל ידי זה יבטלו פסחיהן לאחר זמן. אינו דומה דהתם מצוות פסח חובת זמן הבא, אבל חובת העונש הוא חובת הנידון שכבר נגמר דינו להריגה ודו"ק. ובסוף סימן זה אות כ"ו נתבאר ראי' לכל זה ועוד נתבאר לקמן אות כ"ד לדעת הרמב"ם דקו' הש"ס ממה נפשך אי לית לי' דרב אשי אם כן מקלקל בחבורה חייב.

קשה דמיתת בית דין גופה מלאכה עיין שם: טו) ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל דעונש בשבת לאו בפני עצמו בלעדי המלאכה. ניחא לפרש סוגיית הגמרא שבת (דף ק"ו.) מאי טעמא דר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה חייב. מדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמקלקל בהבערה חייב. ומדאיצטריך קרא למישרי מילה. מכלל דמקלקל בחבורה חייב. ור' יהודה כדרב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנים: טז) ובתוספות דיבור המתחיל מה לי לבשל פתילה. אין לפרש כמו שבישול סמנים מתקנם להיות יותר חשובים. כך בישול פתילה מתקנה להיות יותר חשובה. דאם כן שאר מיתת בית דין דלא דחי שבת מנלן. ועוד שריפת בת כהן גופי' מנ"ל דלא דחינן היכי דתיקן הפתילה מאתמול. ואומר ר"י דהכי פי' מה לי בישול סמנים לצורך צביעה דחשיב תיקון הכא נמי בישול פתילה לצורך שריפה, ומהכא נפקא לן שפיר דשאר חייבי מיתות ב"ד חשיב תיקון משום מצוה. דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הי' אסורה אף על פי שמתקנת בכך, דכיון דאינו אלא משום שריפה לא מחייב. וכן מוציא מרא לחפור בו. לקבור בו את המת לר' שמעון כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפרק קמא עד כאן לשונם: יז) והנה במה שחידשו התוספות בשם ר"י דמוציא מרא לחפור בו לקבור בו את המת פטור לר' שמעון חולק על זה בעל ספר יראים. כיון דהפטור הוא רק משום אינה צריכה לגופה. והתינח המוציא מת דאינה צריכה לגוף המת. אבל מוציא מרא הרי צריך לגוף המרא. והראי' ממוציא כיס דחאה בעל הספר יראים משום דסגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא. וכן כתבו התוס' בשם ר"י בעצמם לעיל (דף צ"ד.) וצריך עיון גדול ליישב דברי ר"י שלא יסתרו זה את זה: יח) ומכל מקום אין משיטת בעל ספר יראים קושיא נגד פי' התוספות.

דיש לומר דוקא היכ' דהפטור משום דאינה צריכה לגופה. הרי בהוצאת הכלי צריך לגוף הכלי. אבל במקום שהפטור משום שאינו מתוקן היכי שתכלית כוונתו אינו לתקן לא הוי מתקן, דכיון שאינו מבעיר הפתילה אלא לשרוף בו, אם כן מה תיקון עשה. שהרי סוף פתילה זו לילך לאיבוד וליקבר עם הנהרג ועל כורחין התיקון הוא מצוות מיתת בית דין בעצמו: יט) אך קשה לי על התוספות הא דתנן המוציא חצי שיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו, ותיפוק לי' כיון שתכלית כוונתו על חצי שיעור. חשיב הכלי עצמו כמו החצי שיעור. ולמה לי טעמא דטפילה לו. ואפילו הוציא כלי לבד לצורך החצי שיעור דלאו טפילה לו יפטור. ועוד סוף כלל גדול המוציא כמלא פי פרה לגמל חייב אף דכפי כוונתו לגמל הוי חצי שיעור: כ) ואפשר סברת התוספות דשאני התם דלפי כוונתו על כל פנים חצי שיעור הוה. דומה לכותב שם משמעון דחייב מדכתיב מאחת אפילו מקצת מאחת. הואיל והוא מלאכה במקום אחר אם צריך לכתוב שם. הכא נמי חייב על הכלי אף שדינו כמו חצי שיעור הואיל והוצאת הכלי מלאכה במקום אחר אם צריך לכלי לכשיעור. וכן במוציא כמלא פי פרה הואיל והוא מלאכה בפני עצמו אם צריך לפרה. חייב. אף שלפי מחשבתו חצי שיעור הוא. משא"כ היכי דלפי מחשבתו לא תיקון כלל: כא) ומכל מקום לשון הגמרא אינו מתיישב כלל לפי פי' התוספות. ורש"י כתב להדיא להיפוך שפירש שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף. ולפירוש התוספות אין נפקא מינה אם הפתילה מקולקלת או לא. דמכל מקום גוף מצוות שריפת בית דין הוי תיקון. וכן הוכיח התרומת הדשן סימן רס"ה מפרש"י: כב) ומה שהקשו התוס' דאם כן שאר מיתת בית דין וכן שריפת ב"ד גופי' היכי דתיקן הפתילה מאתמול מנא לן דלא דחי. לפי דברי הרמב"ם ניחא בפשיטות. דגוף העונש לא תעשה אף דמקלקל ואיסור מלאכה אזל לה.

מכל מקום גוף העונש לא תעשה. וראיית הגמרא רק מדכתיב לא תבערו. ואי מקלקל הוא והאיסור משום העונש. אזיל איסור הבערה. אבל מה שאין ממיתין בשבת מילתא אחריתא הוא משום העונש בעצמותו שאסור בשבת. שאסור בשבת: כג) ובהכי ניחא ליישב קו' התוספות יבמות (דף ו':) בהא דדחי הש"ס דלא תעשה שיש בו כרח אינו דוחה. והא דאיצטריך קרא דלא תבערו לומר שאינו דוחה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה. והקשו התוס' דגוף המיתת ב"ד הוא מלאכה הנטילת נשמה שחייבין עלי' כרת. ולהנ"ל ניחא דמיחה מקלקל הוא ואין חיוב אלא בהבערה משום תיקון פתילה: כד) ובזה ניחא עוד הא דמקשה בפשיטות האמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין. ומאי קושיא. הא רב אשי אמר הכי בשבת (דף ק"ו.) אליבא דר' יהודה. ואימא דר' ישמעאל כר"ש דלמד מהבערת בת כהן דמקלקל חייב. ולפי מה שכתבתי ניחא דהגמרא מקשה ממה נפשך דאי כר' שמעון דלית לי' סברא דרב אשי מה לי לתקן מילה כו' מה לי לתקן פתילה כו' הא מוכח דמקלקל בחבורה חייב. ואם כן גוף המיתת בית דין מלאכה שיש בה חיוב כרת. ועל כורחין כר' יהודה סבירא לי' וכשינויא דרב אשי. ואם כן הוי בישול ואתי שפיר כל הסוגיא ברווחא לדעת הרמב"ם: כה) ובספר המצוות לא תעשה שכ"ב זה לשונו הזהירנו מעונש הגדרים על החוטא. ולהעביר הדנין עליהם ביום השבת, והוא אומרו לא תבערו מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר מיתות. ולשון מכילתא לא תבערו אש שריפה בכלל הי', ולמה יצאתה. ללמד, מה שריפה מיוחדת שהיא אחד ממיתות ב"ד ואינו דוחה את השבת אף כל חייבי מיתות לא ידחו את השבת. נראה שראיית הרמב"ם שהוא לאו בפני עצמו [לא לשלול הדיחוי לבד ונשאר איסור מלאכה] משאר מיתות ב"ד שהם מקלקל וליכא איסור מלאכה. דרמב"ם לטעמי' מקלקל בחבורה ובהבערה פטור עיין שם פרק א' הלכה י"ז ודו"ק:

כו) ולפי מה שנתבאר דלרמב"ם אין בשאר מיתות ב"ד רק איסור לאו יקשה ניתי עשה וידחה לא תעשה, או נגמור מכאן דבעלמא לא דחי. ומה חזית דילפת מכלאים בציצית דדחי נילף מכאן דלא דחי. מוכרח לומר כמו שכתבתי משום דמצוות עונש ליתי' בשבת. ואף שמקיים מצוות ובערת. לעומת זה בטל מצוות העונש וכנ"ל: כ"ז. ובטור יורה דעה הלכות מילה כתב בשם ה"ר אליעזר הלוי דאם יש אחר שיודע למול. וחל המילה בשבת. לא ימול אביו. דגבי אביו הוי פסיק רישי' שמתכוין לתקן את בנו. וכתב בתרומת הדשן סימן רס"ה דסברת ה"ר אליעזר הוא על פי פירש"י דתיקון המצוה לא חשיב תיקון. אלא משום שנעשה ישראל גמור כמו ממעט ענבי הדס בחג. ומנהג העולם הוא על פי פי' התוס'. ועוד מנהג העולם למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב. ולדידי' אין נפקא מינה בין אב בין אחר עי"ש: כח) ולולי דמסתפינא הוה אמינא דראוי לחוש לדברי ה"ר אליעזר. דלדעת הרמב"ם שהראב"ד והרמב"ן בספר המצוות לא חולק עליו וכן הרמ"ק. אזדא לה ראיית התוס'. והסוגיא מתפרש כפשטו כפרש"י. ומה שכתב דהלכה כר' שמעון. הנה ר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה ולא אמר דיצאתה לחייב המקלקל. מכלל דלא סבירא לי' כר' שמעון והוי ר' שמעון לגבייהו יחיד במקום רבים. ועוד קיימא לן. בעירובין ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה. וכל שכן דר' יהודה ור' יוסי סבירא להו דלא כוותי': סימן רכט. א) מקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דמוקי לה ר' ישמעאל בבית דין שלא ישרפו המחוייב שריפה. נלמד דחייב על המתיך מתכת משום מבעיר. דמחוייבי שריפה מתיכין ברזל או עופרת ונותנין לתוך פיו וחומרת בני מעיו. כמבואר במשנה סנהדרין נ"ב וברמב"ם בפי' המשניות שם וברמב"ם שם, דאין לומר כלל דשריפת האיש חשיב מבעיר. דאין בני מעיו נעשין גחלת אלא שנחמרו כנ"ל לשון המשנה. וחומרת בני מעיו.

וכהא דתנן בחולין (דף נ"ו) נפלה לאור ונחמרו בני מעיו. ומפרש בגמרא ירוקים שהאדימו ואדומים שהוריקו. גם אין לומר דעל הבערת האש להתיך בה הפתילה הזהירה התורה. שהרי אפשר להתיך במדורה שדולקת והולכת מערב שבת. אלא ודאי על הבערת הפתילה אזהרי' רחמנא. ובפסחים (דף ע"ה.) קורא אותה גחלת של מתכת: ב) ולכאורה קשה מהא דאמר שמואל שבת (דף מ"ב) מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא גחלת של עץ. הנה דלא שייכא כיבוי בגחלת של מתכת. ומאי שנא הבערה מכיבוי: ג) והנה רש"י פרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ד.) במיתוק חרדל בגחלת ביום טוב דמחלק בין של מתכת בין של עץ פרש"י גחלת של מתכת לא שייך בי' כיבוי דאינו נעשה פחם. וזה החילוק לדעתו בין כיבוי להבערה. דהבערה שייך במתכת דגם הוא נקרא אש כבש"ס פסחים (דף ע"ה:) לרבינא במסקנא עיין שם. רק כיבוי לא שייך במתכת כיון שאינו נעשה פחם: ד) ובספר יראים כתב בטעם מכבין בגחלת של מתכת. דכיבוי שהי' במשכן בצורפי זהב וכסף. הי' בגחלת של עץ ולא בשל מתכת. ונראה מדבריו דבא ליתן טעם למה הבערה שייכא אפילו בשל מתכת. משום דצורפי זהב וכסף הי' מתיכין אותו וזה עצמו הבערת המתכת. כמו שריפה בב"ד. דהתכת המתכת היינו הבערה. ה) והרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה שהוא משום הבערה לכיבוי. וכתב המחמם את הברזל כדי לגרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר ומכבה וחייב. אחד המכבה את הנר ואחד המכבה גחלת של עץ חייב. אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים. מחממים את הברזל עד שיעשה גחלת. ומכבים אותו במים כדי לחסמו. וזה לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה עד כאן לשונו: ו) ובמה שכתב ואם נתכוין לצרף כתב הרב המגיד שאם לא נתכוין אין לומר בזה פסיק רישי' דכשאינו מתכוין אינו מלאכה כלל.

והנה סברת הרב המגיד אחר שנחליט שאינו מלאכה רק מחמת הצירוף. קאמר הרב המגיד דכל שאינו מכוין לשם כך אינו מלאכה כלל. אך עיקר הדין דאין כיבוי והבערה במתכת אלא מחמת הצירוף צריך ביאור: ז) ונראה דהרמב"ם סובר בזה כדעת הספר יראים. דטעם שאין כיבוי במתכת. מפני שלא הי' במשכן והבערה היתה בצורפי זהב וכסף. וכיון שהבערה היתה רק בצורפים. על כן אין הבערה רק אם נתכוין לצרף. וסבירא לי' לרמב"ם שכיבוי נמי הי' בצורפים שמצרפין אותו במים. וכן הי' במשכן בזהב וכסף ונחושת: ח) ומה שכתב הרמב"ם שהוא תולדה לבד. ולכאורה כיון שהי' במשכן ראוי שיהי' אב, הנה מצינו כזה ברמב"ם פרק ט' הלכה י"ח י"ט בשובט ומדקדק. דעל כורחין הי' במשכן. מדחשיב להו ר' יהודה אבות מלאכות. ורבנן פליגי עלי' ואמרו שובט בכלל מיסך, מדקדק בכלל אורג. וכתב הרמב"ם שהם תולדות. אף שהי' במשכן. וצריך לומר דסבירא לי' כגירסא דריש פרק הזורק. הנך דהוי במשכן וחשיבא הוה אב כמבואר בתוס' שם דמנכש ומשקה מים לזרעים הוי במשכן ואף על פי כן הויין תולדה. כן סבירא לי' לרמב"ם אליבא דרבנן. ומכל מקום מהני הא דהוה במשכן להחשב תולדה, ועל כן כל שהוא לצרף דהוי במשכן בצורפי זהב וכסף הוי תולדה. ואם אינו לצרף פטור: ט) ובזה יובן השגת הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר. אמר אברהם ולמה לא משום מבשל, כמו שדא סיכתא לאתונא דמרפי רפי והדר קמיט עד כאן לשונו. והנה גם הרמב"ם הא מודה דמיחייב משום מבשל כמבואר מדבריו סוף פרק טי"ת. אך הראב"ד סובר דלא מיחייב רק משום מבשל ולא משום מבעיר וכן כתב הלחם משנה יעוין שם. אך קשה דאם כן העיקר חסר בלשון הראב"ד דמה שכתב דיתחייב משום מבשל. אין זה ענין לשלא יתחייב משום מבעיר.

וכמו שהוכיח הש"ס במועד קטן (דף נ"ו:) דהיכי דאיכא תרתי חייב שתים. ואם כן מה בכך דחייב משום מבשל. כיון דהוא נמי מבעיר חייב נמי משום מבעיר: י) ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דבמועד קטן לא אסיק בתיובתא רק בקשיא. יש ליישב ולחלק בין זומר וצריך לעצים שיש בו שני תיקונים. מה שאין כן במשקה מים נזרעים שאין רק תיקון אחד לצמוח פירא אי אפשר שיתחייב שתים. והכי נמי במחמם מהאי טעמא אינו חייב אלא אחת. אך בפרק הזורק בהא דאמר רב מחייב הי' ר' יהודה שתים לא משחט כן [כמו שיבואר בעז"ה בביאור מלאכת הוצאה]: יא) אשר על כן נראה לפי מה שכתבתי דטעם דחייב בהבער וכיבוי בלצרף דוקא משום דכך הי' במשכן, ועל זה השיג הראב"ד דאין ללמוד ממה שהי' במשכן שהוא מלאכת מבעיר. דאימא שהוא מבשל. ואזיל הראב"ד לטעמי' בפרק ט' הלכה י"ד בהא דכתב הרמב"ם העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע. והשיג הראב"ד דאם כן בישול סמנים דגמרינן מיני' מבשל תיפוק לי' משום צובע. והיינו דנהי דכל שהי' במשכן הי' מלאכה. אבל מאין נדע שהוא מלאכת מבשל. דהא בלא בישול הוא צובע. והרב המגיד כתב שם לדעת הרמב"ם דאין הכי נמי דהוא צובע. מכל מקום גמרינן מיני' מבשל גם כן. והכי נמי הקשה הראב"ד דאיך נלמד ממה שהי' הבערה וכיבוי במתכת לצרף שהוא מלאכת מבעיר. דאימא שהיא מלאכת בישול. והרמב"ם לשיטתו שם דאף שהוא צובע. מכל מקום גמרינן מיני' מלאכת בישול. הכא נמי אף שהוא מלאכת בישול מכל מקום גמרינן מיני' מבעיר גם כן: יב) איברא דקשה טובא לדעת הראב"ד דאין הבערה במתכות. מהבערה דאסר רחמנא במחוייבי שריפה בבית דין שהוא באבר שמתיכין, ואפילו לדעת הרמב"ם דלצרף חייב. והתם הרי מתקן וצורף כמו שפרש"י שבת (דף ק"ו) וזה לשונו שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף.