שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 69

וכן משמע קצת ברמב"ם שכתב דין הנותן שמן בנר אחר שכתב תולדה. ולר' יוסי לא יהי' בלאו כלל וגם בגחלת של מתכת יש לעיין. כמו שיבואר לקמן באריכות בדיני גחלת של מתכת: סימן רכז. א) ר' נתן אומר הבערה לחלק יצאתה. ופרש"י ביבמות (דף ו':) שלא תאמר אינו חייב עד שיחלל שבת בכל המלאכות כולן לכך יצאתה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהוא אב מלאכה וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל מלאכות חייבין על אחת. ובפסחים (דף ה':) פירש שלא תאמר העושה ארבע או חמשה מלאכות בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. לכך נאמר הבערה לחלק. שחייבין על כל אחת בפני עצמה. והרא"ם פרשת ויקהל הקשה דברי רש"י אהדדי: ב) ונראה ליישב דהנה בשבת (דף ע' חילוק מלאכות מנא לן. אמר שמואל מחללי' מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חילול אחד. האי במזיד כתיב. אם אינו ענין למזיד כו' תנהו ענין לשוגג ומה יומת יומת בממון. ותיפוק לי' מהיכא דנפקא לי' לר' נתן דתניא ר' נתן אמר לא תבערו וגו' מה תלמוד לומר לפי שנאמר ויקהל משה וגו' ששת ימים תיעשה מלאכה. דברים הדברים. אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה רבינו. יכול עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כו' תלמוד לומר לא תבערו אש. הבערה בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש אלי' ולומר לך מה הבערה שהוא אב מלאכה וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עלי' בפני עצמה. שמואל סבירא לי' כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה. ובתוספות שם בדיבור המתחיל יכול שאם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הקשו דמדברים הדברים אלה הדברים לבד שמעינן דחייב על כל א' בפני עצמה דאם לא כן מנינא למה לי. וכן מוכח בפרק הזורק דהאי מנינא אתא לחלק.

ונראה לר"י דגרם כמו במכילתא דתניא התם ר' נתן אומר לא (תבערו אש למה נאמר לפי שנאמר ויקהל משה שומע אני שלא יהי' חייב עד שיעבור ל"ט מלאכות תלמוד לומר בחריש ובקציר. והשתא אי לאו לא תבערו הוה אמינא דמנינא אתא למימר שאינו חייב על אחת או שתים עד שיעבור כל ל"ט מלאכות. וכיון דכתיב לא תבערו דילפינן מינה דחייב על כל אחת בפני עצמה. אם כן מניינא אתא למימר דעל ל"ט מלאכות חייב ל"ט חטאות עיי"ש היטב: ג) והנה פרש"י שביבמות הוא על פי ר' נתן שבמכילתא שהעתיקו התוספות. דמדכתיב דברים הדברים אלה הדברים. דשמעינן מינה מנין ל"ט. הוה אמינא דאתיא למימר דאינו חייב אלא על כולן יחד. אבל בפסחים דאליבא דר' עקיבא קאי עיין שם. ולר' עקיבא על כורחין לית לי' דרשא דדברים הדברים אלה הדברים. דהנה בירושלמי פרק כלל גדול סוף הלכה ב' יתר עליהון הושטה. ולמה לא תנינתה עמהון. שכל המלאכות באחד וזו בשנים. שכל המלאכות יש להן תולדה וזו אין לה תולדה. והנה ריש פרק הזורק אמר ר"א דר' עקיבא ורבנן דמתניתין פליגי למעלה מעשרה. דר' עקיבא יליף זורק ממושיט. וכן פרש"י במתני' [דגרס כיצד ומאן דגרס כיצד סבירא לי' פלוגתייהו בלמעלה מעשרה. ועוד דפי' כיצד שני כו' רבנן קאמרי להו ופי' דמיירי למעלה מעשרה. הנה דוקא רבנן פטרי למעלה מעשרה אבל לר' עקיבא מחייב] והנה בתוספות (ג'.) דמושיט בשנים לאו היינו זה עוקר וזה מניח דזה אפילו במושיט פטור. וחיוב מושיט הוא שהמושיט עושה עקירה והנחה והמקבל עשה מעשה אצטבא כמו בריש יציאות השבת פשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני] והחילוק שבמושיט משאר מלאכות. שמושיט אין חיוב אלא אם כן נתן ליד אדם. ושאר מלאכות אין צריך שיניח ביד אדם דוקא עיין שם: ד) והנה לר' עקיבא דיליף זורק ממושיט. וחיוב זורק אפילו לא נח ביד אדם.

כל שכן מושיט עצמו אפילו לא הניח ביד אדם. ואזדא תירוץ ראשון של ירושלמי. וגם לר' עקיבא יש תולדה למושיט. הוא הזורק דיליף ממושיט. וכמו לדידן זורק מרשות היחיד לרשות הרבים תולדה דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כמפורש בגמרא ריש הזורק. כמו כן לר' עקיבא זורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה תולדה דמושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה. ואזדא תירוץ הב' של ירושלמי לרע"ק. וצ"ל דבאמת לרע"ק יש מ' אבות מלאכות [ואין תימה אם יסבור תנא שיש יותר מל"ט מלאכות. דהכי אית לי' לר' יהודה. דמוסיף אבות השובט והמדקדק עיין בגמרא דף צ"ז:] ואם כן לית לי' לר' עקיבא דרשא דדברים הדברים אלה הדברים. דמינה שמעינן מנין ל"ט. ואם כן מהיכי תיתי שלא יהי' חייב אלא אם כן עשה כולן. אלא ודאי לא תבערו אתא ללמד שאם עשה ב' מלאכות בהעלם אחת חייב שתים. דכיון דלית לי' דרשא דהדברים אלה הדברים דמינה שמעינן. אם כן אין לנו ראי' שיתחייב כמה חיובים על חילוקי מלאכות. על כורחין איצטריך קרא דלא תבערו להא: ה) קיצור הדברים דלר' נתן דאית לי' דרשא דדברים כו' ומפורש מנין בתורה. על כורחין או שיתחייב על כל אחד ואחד אפילו בהעלם אחת או שאינו חייב אלא אם כן עשה כולן, ואם כן קרא דלא תבערו לחלק אתא כדי שלא נפרש מנין שבתורה שלא יתחייב רק על כולן דוקא. אבל ר' עקיבא דלית לי' מנין מן התורה כנ"ל. אין הוה אמינא שלא יתחייב אלא על כולן דמהיכי תיתי. אלא קרא אתי רק שיתחייב על שתים בהעלם אחת שתי חטאות: ו) ובתוספות שבת (דף ע'.) הקשו למאן דאמר הבערה ללאו יצאתה. הא איצטריך לחייבי מיתות בית דין שלא ידחה שבת. [ועיין מה שתירצו] והגאון ר' ישעי' פיק ז"ל בגליון כתב דהאי קושיא גם למאן דאמר לחלק יצאתה. וביבמות (דף י':) הקשו התוס' באמת גם למאן דאמר לחלק. ולי נראה דלפי המכילתא שהביאו התוספות.

דהוה אמינא שלא יתחייב רק אם עשה כל הל"ט. הרי קרא דלא תבערו אוסר להדיא הבערה לבד. והוא דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כל המלאכות שיתחייב על אחת מהם. ושוב מוכח קרא דדברים כו' שאם עשאן בהעלם אחד חייב ל"ט חטאות. ואין צריך שיהי' לא תבערו מיותר: ז) והתוספות ביבמות שהקשו למאן דאמר לחנק. היינו לפי פירש"י פסחים (דף ה':) דקרא ללמד שאם עשה ארבע או חמשה בהעלם אחד חייב ד' או ה' חטאות. ואם אינו מיותר אין לנו לימוד על כך. ואף דאיתא בכריתות (דף ג'.) כל מקום שאתה מוצא כרת אחד ושני לאוין יש חילוק חטאות ביניהם. בנידון דידן אף דהבערה נאסר בלאו בפני עצמו. הנה הוא בכלל לאו דלא תעשה כל מלאכה גם כן. אך לפי המכילתא שהביאו התוס' בשבת שם. דקרא אתי שלא נאמר דחייב על כולן ביחד דוקא. ולא על אחת. האי זה מפורש בקרא דלא תבערו בלי שום יתור: ח) ואין להקשות דאם כן קרא דלא תבערו למה לי. הא נלמד מהוצאה. דכתיב אל יצא איש ממקומו ללקוט המן. דמינה דרשינן הוצאה. ואף דקרא אינו מיותר. כמו שכתבו התוספות ריש שבת. הואיל והוצאה מלאכה גרועה צריך קרא. הלא אמרנו דאפילו בלי יתור מכל מקום שמעינן דחייב על אחת. לא קשיא דהוצאה לא היתה בכלל. בלאו הקרא. דבלא קרא לא הי' בכלל לא תעשה כל מלאכה. הואיל הוצאה מלאכה גרועה. ולא הוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד: ט) ובמה שכתבתי נתיישב לי. מה דקשה לי למה הוצרך הגמרא לשנויי דשמואל כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה. הא בכריתות (דף י"ט:) אמר שמואל מתעסק בשבת פטור. מלאכת מחשבת אסרה תורה. איתיבי' ממתניתין דתינוקות. אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת דמחייב ר' אליעזר. ואפילו ר' יהושע לא פוטר אלא משום דטעה בדבר מצוה כו'. ומשני שמואל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב כר"ש. מתעסק נמי חייב.

ולמה דמשני הש"ס כר' יוסי צריך לומר דשמואל אית לי' דמקלקל בהבערה פטור דלא כר' שמעון. דלר' שמעון אין הוכחה ממה שיוצאת הבערה. דדילמא לחיוב מקלקל בהבערה אתא. כמבואר בתוס' (דף ק"ו.) וצריך לומר דשמואל משני דר' אליעזר ור' יהושע סבירא להו כר' שמעון. ואיהו לא סבירא לי' אלא כר' יהודה. ולמה הוצרך הגמרא לדוחק זה. הא בפשיטות הוה לי' לשנויו דשמואל בעצמו נמי כר' שמעון סבירא לי' מקלקל בהבערה חייב. ואיצטריך קרא דלא תבערו בכל מושבותיכם ללמוד חיוב מקלקל בהבערה. [ועיין תוס' סנהדרין פ"ה. סוף דיבור המתחיל מאן שמעת לי' ולפי דבריהם לא קשה מידי]: י) ואחד מן התלמידים השיב דשמואל הא סבירא לי' (דף מ"ב.) במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה. ולפי שיטת הראשונים (דף ק"ו.) דפלוגתא דמקלקל בהבערה תלוי בפלוגתא הנ"ל. דר' שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה על כן סבירא לי' לחייב מקלקל בהבערה. ור' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה על כן פוטר במקלקל בהבערה. ואם כן שמואל על כורחין פוטר במקלקל בהבערה: יא) אך באמת זה אינו. דעל כורחין לשיטת תוס' הנ"ל דלמאן דאמר מקלקל בהבערה חייב אין לנו לימוד מהבערה דללאו, אי אפשר שיהי' תלוי דין מקלקל בהבערה במלאכה שאינה צריכה לגופה. דהא מסקנת הסוגיא (דף ל"א:) דר' יוסי פוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן יחייב מקלקל בהבערה. ואיך סובר ר' יוסי הבערה ללאו יצאתה. אלא ודאי אי אפשר לתפוס שיטת הראשונים הנ"ל עם שיטת התוספות ביחד. והוא כאוחז החבל בשתי ראשים. והדרא קושיא לדוכתי': אך לפי מה שכתבתי ניחא. דהגמרא הקשה דניליף מדר' נתן בלא יתור קרא דלא תבערו. דמלא תבערו הא שמעינן דחייב על הבערה לבד. והוא הדין דחייב על כל מלאכות אפילו על אחת. ושוב נלמד מדברים כו' חילוק מלאכות.

דאם לא כן מנינא למה לי כיון דמוכח מלא תבערו דחייב אפילו על מלאכה אחת. ואי אפשר דמניינא אתא שלא יתחייב רק על כולם יחד וכנ"ל: יב) ואין לומר דשמואל כדר' עקיבא דיליף זורק ממושיט וארבעים מלאכות יש. ולית לי' קרא דדברים, דשמואל אית לי' בירושלמי פרק הזורק דגם ר' עקיבא פוטר זורק למעלה מעשרה. ולא יליף זורק ממושיט. גם אין לומר דסבירא לי' כר' יהודה דמוסיף שובט ומדקדק ולית לי' דרשא דדברים כו'. דהא ר' יהודה אית לי' מקלקל בהבערה פטור. ואייתר לי' הבערה לחלק: יג) עוד ראיתי להרא"ם שם הקשה על פירש"י יבמות. שהרי ממקושש ידעינן דחייב על אחת. ולא קשה מידי דצריך קרא דלא תבערו עד זמן המקושש. ועוד דמקושש גופי' לא הי' חייב מיתה אלמלא קרא דלא תבערו דמוכיח שחייב על אחת. שלא הי' יכולין להתרות בו כיון שקודם שנאמר פרשת מקושש לא הי' שחייב על אחת: יד) ולענין הלכה. לכאורה נראה דהילכתא כר' יוסי דהבערה ללאו יצאתה. דאף דר' נתן ור' עקיבא סבירא להו לחלק. והלכה כר' עקיבא מחבירו וכל שכן מר' יוסי תלמידו. משום דשמואל דהוא אמורא סבירא לי' כר' יוסי. ולא אשכחן בגמרא אמורא דפליג עלי' הכי קיימא לן. ואף דבמתני' חשיב המבעיר בכלל הל"ט מלאכות ואמר ר' יוחנן בגמרא לומר שאם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת. הנה דמתניתין סוברת דחייב חטאת ואמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. אין זה ראי' דבריש כריתות שלשים ושש כריתות כו' ואמר ר' יוחנן גם כן שאם עשה אותן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואין חייב על כולם דעל פסח ומילה אין חיוב ומסקנא דל"ג חטאות ותנא עוד שלשה להשלים ל"ו כריתות ור' יוחנן על הרוב ידבר. הכא נמי יש לומר אף דמבעיר אינו חייב עליהם, ר' יוחנן על הרוב ידבר. וכעין שכתב הרמב"ן בתחילת ספר המצוות ומהאי טעמא אין ראי' ממה שנחשב מאבות מלאכות.

ולר' יוסי דאמר ללאו יצאתה לא נחשב אב מלאכה. כמבואר פסחים (דף ה' :) דעל הרוב ידבר: טו) אך בגמרא כדמקשה דידע לשבת במאי. ומשני בתחומין ואליבא דר' עקיבא. ולא משני נמי בהבערה ואליבא דר' יוסי. [וכהא דסנהדרין ס"ו. במתניתין דהמחלל את השבת בדבר שזדונו כרת כו' ומקשה מכלל דאיכא מחלל שאין זדונו כרת ומשני אין תחומין ואליבא דר' עקיבא. הבערה ואליבא דר' יוסי] משמע דהגמרא סוברת דמתני' דתושבת מבעיר בכלל אבות מלאכות על כורחין דלא כר' יוסי: טז) ונראה לי להמתיק הדברים על פי הירושלמי. דלכך לא תני מושיט ותני מבעיר מכלל דמבעיר אית בה חיוב חטאת ודלא כר' יוסי דאמר ללאו יצאתה. וכיון דסתם משנה דלא כר' יוסי. ור' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה. שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. מיהו בחולין (דף מ"ג.) אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן אי אמר הלכה כסתם משנה. וכן בכמה מקומות בש"ס. ואם כן דין הבערה אם יש בו חיוב כרת וחטאת תלוי באמוראי. דלהאי אמורא דלא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. וכיון דהש"ס אמר דשמואל כר' יוסי סבירא לי' דללאו יצאתה אית לן למיפסק כוותי'. והרמב"ם פסק דמבעיר חייב חטאת וסקילה כמו בשאר מלאכות. וכעת לא אדע סמך ברור לפסק זה: סימן רכח. א) כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם. וביבמות (דף ו':) בעי למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מדתני דבי ר' ישמעאל. לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה תלמוד לומר [אי לר' יוסי ללאו אי לר' עקיבא לחלק ואמר רבא תנא מושבות קשיא לי' מושבות מה תלמוד לומר. מכדי שבת חובת הגוף וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ מושבות דכתב רחמנא בשבת למה לי] משום ר' ישמעאל אמר תלמוד אחד לפי שנאמר וכי יהי' באיש חטא משפט מות והומת. שומע אני בין בחול בין בשבת.

ומה אני מקיים מחללי' מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין. או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד. ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת. או אינו אלא אפילו בשבת תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר והי' אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. דמה מושבות האמורים להלן בבית דין אף מושבות האמורים כאן בבית דין. ואמר רחמנא לא תבערו. מאי לאו ר' נתן הוא דאמר לחלק יצאת. וטעמא דאמר רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי. לא ר' יוסי. ותיהוי נמי ר' יוסי אימר דאמר ר' יוסי הבערה גרידתא. הבערה דבית דין בישול פתילה הוא. מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין. אמר רב שימי בר אשי האי תנא לאו משום דאתי עשה ודחי לא תעשה. אלא משום דמייתי לי' מקל וחומר. והכי קאמר מה אני מקיים מחללי' מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין. אבל מיתת בית דין דחיא שבת מקל וחומר. מה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. שבת שנידחת מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה. ומה או אינו דקאמר הכי קאמר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. הדר אמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת מקל וחומר. ומה עבודה שדוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה. מולאתותו. שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהי' קבורת מת מצוה דוחה אותה. תלמוד לומר לא תבערו ולמה דסליק אדעתי' מעיקרא דאתי עשה ודחי לא תעשה מאי או אינו דקאמר. הכי קאמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה. לא תעשה גרידתא. לא תעשה שיש בו כרת מי שמעת לי' דדחי. הדר אמר אטו עשה דוחה לא תעשה לאו לא תעשה חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לא תעשה. מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא תלמוד לומר לא תבערו. עד כאן סוגיות הגמרא:

ב) ובתוס' בדיבור המתחיל טעמא דכתב רחמנא הא לאו הכי דחי וזה לשונם בסמוך מוכח דלא בעי למימר השתא מדאיצטריך לא תבערו לאסור מכלל דבעלמא דחי דמפרש דאי לאו לא תבערו הוה אמינא דלידחי כמו בכלאים בציצית דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא ואיצטריך לא תבערו לגופי' [ביאור דבריהם דאין פירוש הגמרא דבאמת אי לאו קרא דלא תבערו לא הי' מיתת בית דין דוחה שבת וכתיב קרא ללמד דבעלמא דחי. אלא דאיצטריך לא תבערו לגופי' דאי לאו קרא הוה אמינא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואף דאית בי' כרת מה לי חומרא רבה כו' והש"ס מוכיח כיון דמוכח מברייתא דאי לאו קרא הוה אמינא דדחי ממילא בעלמא היכי דליכא קרא דחי] ואם תאמר כיון דלגופי' איצטריך אדרבא נילף מהכא דלא דחי דלא אמרינן מה לי חומרא רבה כו' והוא תמוה למעיין שם בסוגיא דלעיל מינה ותירצו שני תירוצים דחוקים למעיין: ג) ולפי עניות דעתי נראה ליישב דהנה הבעל המאור שבת (דף ק"ו.) כתב דמיתת ב"ד חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה. שאין כוונתו בהבערה אלא לדחותה ולבער אותה מן הכלל. כדכתיב ובערת הרע מקרבך. כמוציא זית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ. וקשה לי דהא בחולין (דף ק"מ.) בטהורות דכתיב בצפורי מצורע דמוקי רבינא למעט עוף שהרג את הנפש. ומקשה היכי דמי אי דגמר דינא בר קטלא הוא. אלא קודם גמר דין. ומקשה אי לשילוח הא בעי לאתווי לבי דינא ולקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. אלא לשחיטה. ופרש"י שם דאי משום ובערת הרע. הרי מבוער מן העולם הוא. הרי דמשום ובערת אין נפקא מינה באיזו מיתה ימיתנו. ומה שעושה בו אותו מיתה שנתחייב לאו משום ובערת הרע הוא. ואם כן מלאכה זו צריכה לגופה גם כן: ד) ונראה ליישב דהנה הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה זיי"ן אין עונשין בשבת. אף על פי שהעונש מצות עשה אינו דוחה שבת.

כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. זו אזהרה לב"ד שלא ישרפו את המחוייב שרפה. והוא הדין לשאר עונשין. ובמנין המצוות מנה מצוה בפני עצמה שלא לענוש בשבת: ה) ובספר החינוך פרשת ויקהל זה לשונו. מצוה קי"ד שלא יעשה הדיין דינים בשבת. כלומר שמי שנתחייב מיתה בב"ד לא ימיתוהו בשבת וכו' ובגמרא דבני מערבא בכל מושבותיכם. מכאן לבית דין שלא יהי' דנים בשבת. משרשי המצוה שרצה השי"ת לכבד יום הזה שימצאו בו מנוחה הכל. גם החוטאים והחייבים. משל למלך כו' ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם בעלי המשפט. וחייבין להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרוף ברי' בשבת. עברו על לאו זה ואין לוקין אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלים עד כאן לשונו: ו) והנה מבואר מדבריהם דהעונש לבד בלי המלאכה לאו בפני עצמו בשבת. ועל כן אפי' במלקות ואפילו לא עשו ב"ד מעשה רק שצוו. עוברים בלאו זה ועל זה נמנה במנין לא תעשה בפני עצמו. וכיון שהעונש בשבת בעצמותו לא תעשה אי אפשר שיהי' מצוה. דהוי שני הפכים בנושא אחד. ואין זה דומה לכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה הבאים ביחד שאי אפשר לקיים שניהם. דבין דוחה בין אינו דוחה. מכל מקום אם עבר ועשה קיים מצוה. דזה כשהמצוה מצד אחד. והעבירה מצד אחר. כגון כלאים בציצית. שהמצוה מצד שהוא ציצית ואפילו אינו כלאים כגון בבגד צמר. והעבירה מצד שהוא כלאים ואפילו אינו ציצית. וכן בפאת ראשו וזקנו דמצורע. דהמצוה לגלח שער המצורע אפילו אינו פאת ראשו וזקנו. והעבירה מצד שהוא פאת ראשו וזקנו אפילו אינו מצורע. וכן במלאכת המשכן שהעבירה המלאכה בשבת אפילו אינו משכן.