שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 7

דכיון שחידש הראב"ד שאם אגד שני מינים חשיב עשוי' בפסול משום שלא גמר כל האגד. אם כן ממילא בהתחלת הציצית לעולם הוא בפסול כיון שחסר גומרם וכך הוא מצותם. ועל כרחך שהקפידה התורה רק על גמר עשייתם שיהי' בכשרות ותחילת עשייתן לעולם הוא בפסול. אבל תלי' לשמה שפיר בעינן גם בתחלה. דזה יוכל להיות שיהי' כל העשי' לשמה. מה שאין כן העשוי' בכשרות אי אפשר בתחילה דאין הכשרן אלא בגמרם. אבל באגד דלעולם דרך עשייתן באגד כל הג' מינים וכל העשי' הוא בכשרות. על כן פסול באגד תחילה שני מינים. והכי ברירא דהא מלתא. ואם כן בכסדרן שיכול לכתוב כולו כסדרן אין להכשיר במקצת אות: ז) ומה שיש לצדד בזה. יען דעת בעל העיטור והר"ן בתשובה דפסול שלא כסדרן היינו שאם אין הכתב בפרשה כסדרן. דרך משל. שכתב והי' אם שמוע שמע וכיוצא בו. אבל אם בתפילין ומזוזות כתוב כסדר רק הכותב כתב והי' אם שמע בסוף הקלף ואחר כך כתב לפני' שמע. לא חשיב שלא כסדרן. וזה דעת רבינו יחיאל שהביא הגהות סמ"ק והובא בב"י (סימן ל"ב). ואף דאנן קיימא לן לפסול. מכל מקום במקצת אות שלדעת המג"א (סימן ל"ב סעיף כ"ג) הב"י והרמ"א מכשירין בזה. אולי נוכל לצרף להכשיר. והמעיין יראה שמקילין בשלא כסדרן אם התינוק קורא בלא תיקון. אף שלענין חק תוכות לא מהני אם רגל הה"א דבוקה לגגה והתינוק קורא ה"א לא מהני גרירה. הנה דמקילין בפסול שלא כסדרן. והוא מחמת שאינו פסול ברור שדעת בה"ע והר"ן ור' יחיאל להכשיר. מכל מקום לפי מה שבארתי שאף ב"י ורמ"א שמקילין בגט. מודים בתפילין ומזוזות. אין כאן צירוף. ואין נראה להכשיר: הק' אברהם. סימן ב"ה יום א' נח תרס"ג לפ"ק פה סאכטשאב: עוד להנ"ל.

א) ראיתי ראייתו להכשיר מקצת אות שלא כסדרן מתוס' יומא (דף נ"ז.) שהקשו אהא דנתערבו לו דם הפר ודם השעיר דאמר רבא נותן אחת למעלה ושבע למטה מדם התערובות ועולה לו לכאן ולכאן ואמר רב ירמי' הא קא יהיב למעלה דשעיר מקמי מטה דפר והתורה אמרה וכלה מכפר את הקודש כלה דם הפר ואחר כך כלה דם השעיר. ועל זה הקשו התיס' למה לי' לאתויי האי קרא תיפוק לי' מדכתיב מתנות דם הפר ברישא וכתיב חוקה. ועל זה תירצו דמחוקה הוה ידעינן דבעינן כסדרן רק במעשה שלם. ואם שינה הסדר במעשה שלם פסול. אבל אם שינה הסדר במקצת מעשה לא איכפת לן עכת"ד וע"כ קל וחומר מה התם דאף הזאה אחת שם הזאה עלי'. מכל מקום אינו נפסל משום שלא כסדרן. משום דמקצת מעשה לא איכפת לן בכסדרן. כל שכן בכתיבת אותיות דמקצת אות אין שם אות עליו. פשיטא דמקצת מעשה אינו נפסל משום שלא כסדרן עכ"ד: ב) תשובה הנה לבבי לא כן ידמה כי אם נדמה להתם הלא התם מעשה שלם הוה שהקדים כל עבודות דחד מקום מקמי מתנות דפר. דהוה כפרה שלימה. דכל מקום ומקום כפרה שלימה בפני עצמו. שהרי אם נשפך הדם לאחר מתנות דחד מקום. שוחט אחר ואינו חוזר ומזה באותו מקום שכולן כפרה כפרה בפני עצמו. כדאיתא שם (דף ס"א ). ובתפילין דאין כפרה רק מצוה. אם תמצא לומר דאינו פוסל אלא בשלם. אפילו קדים פרשה שני' לראשונה יוכשר. ואף אם תמצא לומר שכל פרשה מצוה בפני עצמו כמאמרם שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה ד' של יד וד' של ראש. מכל מקום אם הקדים פסוק מאוחר לפסוק מוקדם באותו פרשה יוכשר. דחצי מצוה הוא. והרי קרא דוהיו בהוייתן יהו קאי באותה פרשה גופה בודאי. [ובהקדים פרשה שני' לראשונה יש דעות עיין ט"ז סימן ר"ץ] וגלי קרא דאפילו בחצי מצוה יש עיכוב.

[דלא כעבודת יום הכיפורים דאין קפידא בחצי כפרה] ושוב אפילו בחצי אות יפסול ודו"ק. ג) מ"מ יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר נהי דגלי קרא בחצי מצוה דעל כל פנים הוי אות שלם. בחצי אות לא גלי. ולפנינו יתבאר סתירת זה. כתר לי זעיר. אך עיקר הראי' הלא תוס' יומא כתבו בזה לשונו "ושמא יש לומר" דמחוקה כו' והלשון ויש לומר אינו לשון ברור דיש לומר כך וי"ל להיפוך גם כן. והלשון שמא יש לומר היינו דאפשר שיש לומר כך ואפשר שאין לומר וכעין ספק ספיקא. ואם כן אפילו ספק שקול לא הוי אם לא נאמר חוקה בחצי מעשה. ומעלתו רוצה ללמוד מזה ודאי להקל בשל תורה אתמהא. ובאמת אפילו ספק ספיקא אין ללמוד משם. שהרי דבריהם מורים בעליל כי מוזר בעיניהם סברא זו שלא נלמוד רק מעשה שלם. רק משום הקישיא דלמאי אצטריך לאתויי קרא וכלה מכפר את הקודש כנ"ל תיפוק לי' מדכתיב חוקה. ובשביל זה כתבו ושמא י"ל כנ"ל. והנה קושיא זו תמוה שהרי ע"כ נתערבו דמי פר ודמי שעיר במתנות שבהיכל. דבמתנות שבפנים אי אפשר. דקודם שנתן מתן פר בפנים אין כאן דם שעיר. דשעיר ששחטו קודם מתן פר לא עשה כלום. וע"כ במתנות שבהיכל. והרי ר' יהודה סבירא לי' דלא נאמר חיוה רק בנעשה בבגדי לבן מבפנים. ופירש"י לפני ולפנים וכן מפורש בגמרא (דף מ'.) לא דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל ור' יהודה היא. הנה מפורש דהיכל לענין זה חוץ מיקרי. וכן בזבחים (דף מ'.) והובא בלח"מ סוף הלכות עבודת יום הכיפורים] ואם כן מה קושיא אם רבא כר' יהודה סבירא לי'. והרי פוסק הלכות הוא רמב"ם. פוסק כר' יהודה. ועל כרחנו לומר שקיצור יש בתוס'. וקושייתם הוא רק לפרש"י דמפרש הסוגיא בלפני ולפנים. אבל לאחר שהשיגו התוס' בעצמם על פירש"י שם בעמוד ב' מהא דשעיר ששחטו קודם מתן של פר לא עשה כלום. ונתבטלה הקושיא.

שוב הדרינן לסברא פשוטה דאין חילוק בין כל המעשה לחצי'. ובסוף הלכות יום הכיפורים יעדנו קונטרס מיוחד לבאר שיטת הראשונים בזה: ד) עוד כתב מעלתו ראי' שני' מהא דקיימא לן דבר ולא חצי דבר. והכא נמי דילפינן מדכתיב והיו הדברים דוקא אדבר שלם ולא על חצי אות. וזה חשב מעלתו לראי' ברורה. ואינו נראה. דמלבד דאין לנו שום ידיעה איך דרשו חכמים המקראות. כמו שכתב מהר"ל בספריו שדרשת חז"ל באשר ידעו עפ"י סוד המצוה שכך צריך להיות דרשו כן מן המקרא גם כן. ועפ"י שנים עדים יקום דבר. ובזוהר (ח"ג רמ"ד:) ורבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דלהין על רזין דאורייתא סדרו לי' וכיוצא בזה בתוס' בכמה מקומות בענין מה הפרט. והרבה יש לי להאריך בזה. ואלו הי' עולה ראי' זו במחשבתי לא הייתי משגיח עלי' כלל. אך גם לפי דברי מעלתו איפכא מסתברא. דבשלמא אם הי' כתוב בלשון לא יהי' הדברים שלא כהוייתן היינו שלא כסדרן הי' מקום לומר כן. אבל הא כתיב והיו הדברים. ואם דברים פי' כל הדברים. היינו שכל הדברים צריכין להיות כהוייתן לא יחסר אף חצי דבר שאם יחסר חצי דבר לא יהיו כל הדברים כהוייתן: ה) עוד כתב מעלתו והסברא גם כן נותנת כן. שהרי יש פוסקים דבגוונא דלא מינכר אחר הכתיבה שהוא שלא כסדרן כשר. למה נפליג מחלקותם אף בחצי אות. אין ממש בדברים אלו. ובשלמא אם הי' מחלוקת בשיעור. שהמכשירים יכשירו עד פסוק אחד. והפוסלים לא נדע מדבריהם אם באות אחת או אפילו בחצי אות. או נאמר לא נפליג מחלקותם. אבל זה מחלוקת בפני עצמו מהו שלא כסדרן אם שאחר כתיבה הם בתפילין או במזוזה שלא כסדרן. א בשעת כתיבה שלא כסדרן גם כן פוסל. ובזה קיימא לן כדעת רוב הפוסקים שגם זה בכלל שנא כסדרן.

[והמתירין הם מיעוטא דמיעוטא כמו שיבואר] וזה ספק בפני עצמו אם גם בחצי אות פסול שלא כסדרן וגם בזה העיקר לפסול כאשר בארנו ומה שייך בזה לא נפליג מחלקותם. ו) והנה במה שהעליתי בתשובה (סימן ט' אות ב') דהא דאמרינן שגם במקצת אות בעי כתיבה. הוא דוקא בתפיליו ומזוזות. משום דבתפילין ומזוזות אינו סגי במה שנקרא לבד רק בכתב אשורית דוקא. אשר כל קוץ וקוץ יש בו דברים גבוהים. על כן אף שלא נגמר האות התמונה בעצמו מלתא הוא. והעיר כבודו מדעת הבני יונה שכתב גבי שם הקודש דגמרו וקדושתו באים כאחת וסגי בקידוש בשעת כתיבת אות אחרון של השם. אין ענין לכאן כלל. מה בכך שמתקדש לבסוף. מכל מקום כיון שכל תמונה שבאות מלתא הוא. בעי כתיבה וכסדרן דוקא. אך מה שכתב כבודו בטווית ציצית סגי בגמר החוט לשמה כדברי הבני יונה. לכאורה יפה אמר. אך מבואר בתוס' והבאתיו בתשו' הקדומה דגבי ציצית בעינן לשמה מתחילה ועד סוף. ואם יאמר דשם התלוי' לבד מעשה שלם בפני עצמו לפיכך בעי לשמה בשעת תלי'. גם בשם הקודש כל כתיבת אות מעשה בפני עצמו. נימא נמי דנבעי בכל אות לשם קדושת השם: ז) אך עיקרן של דברים דשניא דין כוונת לשמה גבי שם. מדין לשמה גבי ציצית. דלשמה גבי השם הוא לקדש את השם. ולשון הש"ס מעביר עליו קולמוס ומקדשו. [ולכמה פוסקים שם שנכתב שלא בכוונת קדושה. אין בו איסור מחיקה מן התורה] וכיון שקדושת השם אינו חל רק בשעה שנגמר. מחשבה שקודם גמר לא מהני וכל הכוונה בגמרה בשעה שחל קדושת השם. ואף דשם הוי' שני אותיות לבד אינו נמחק. מכל מקום אין ערך לקדושת שם הוי' שלם שאינו נקרא. וקדושה זו אינו חל רק בגמרה. ואם כן מחשבה לשם קדושת הוי' שלימה הוא רק בגמרה. ויש בכלל המרובה המיעוט. אבל ציצית שאין בהם קדושה ונקרא תשמישי מצוה ואין כאן חלות.

שפיר בעי לשמה מתחילה ועד סוף. [ובתשובה אחת כתבתי בזה פלפול ארוך להוכיח שאינו מועיל כוונה רק בשעת חלות] ואם תאמר בציצית נמי נימא דמכל מקום חל עליהם שם מצוה לבסוף. כמה תשובות יש בדבר חדא דמשום שיחול שם מצוה לא הי' בעי כוונה. רק גזירת הכתוב בציצית דבעי לשמה. מה שאין כן קדושה בעי כוונה. ועיין בריטב"א סוכה בשמעתא דסוכה ישנה והב' דאפילו שם מצוה לא חל בשעת עשי'. דקיימא לן הזמנה לאו מלתא. וקיימא לן חובת גברא הוא בשעת לבישה. ומקמי לבישה נחשב רק הזמנה לבד: ח) מה שרוצה ליישב סתירת הרמ"א באהע"ז עם המחבר באו"ח במקצת אות שכתבתי בתשובה (סימן ט' אות א'). וכתב דשאני הא דאו"ח שכוון בדל"ת לשם רי"ש וכוונה לשם דבר אחר גרע. ומביא לזה כמה דמיונות. וכל הדמיונות לא יועילו בחצי אות. דטעמו של רמ"א באהע"ז משום דחצי אות לאו מידי הוא ולא נחשב כתיבה. שאם הי' נחשב כתיבה לא הי' מתכשר בחק תוכות. אך דלאו מידי הוא. ואם כן אין נפקא מינה במה שכתבו לשם רי"ש גם כן. כן נראה לי*): ט) ואשר הבאתי מראב"ד פ"ד מהלכות ממרים הלכה ג') שכתב שאם אגד שני מינים בלולב ואחר כך אגד השלישי עמהם יש בו משום תעשה ולא מן העשוי [ולפי דעת הזקן ממרא שהוסיף מין אם אגד הג' מינים ואחר כך הוסיף הרביעי שצריך לפי דעתו יש בו משום תעשה ולא מן העשוי] מוכח שגם במקצת עשי' יש בו משום תעשה ולא מן העשוי, [ובציצית דלא נחשב מן העשוי אלא אם גמר כולו בפסול משום דתחילת עשי' לעולם בפסול שחסר הגמר. וכמו שלראב"ד קשירת שני מינים חשיב בפסול שחסר השלישי] ועל זה שפך סוללה דראב"ד לא כתב כלל באגד אחר כך השלישי. רק כוונתו בתחב בתוכו דהוי כל האגד בפסול. הני מילי ליתנייהו מכמה פנים. פן הא'. דאם כן משכחת זקן ממרא בלולב בהורה הזקן לאגוד עוד מין רביעי.

אלא ודאי אף בכהאי גוונא יש בו משום תעשה ולא מן העשוי. פן הב'. מה דפשיטא לי' למעלתו דתחיבה בתוכו לאו שמי' אגד. ליתא ומפורש בר"ן דחשיב אגד. שעל מה שכתב הרי"ף והשתא דקיימא לן לולב אין צריך אגד. אי לא אתנחו בהושענא מערב יום טוב. מתנח לי' ביו"ט ושפיר דמי. וכתב. הר"ן ופירושו דאלו הוה צריך אגד הוי מתסר משום מלאכה דמתקן מנא ע"כ. הרי דלולב מתכשר במה דמנח לי' בתוכו. דאין חילוק בין אגד סביב המינים בין תוחב המינים בתוך האגד. אלא שאסור משום מלאכה. ומה שלא פירש הר"ן משום תעשה ולא מן העשוי. שתחילה הי' שני מינים באגד והוסיף הלולב השלישי. היינו משום שקודם תחיבת הלולב אף ההדס וערבה לא היו אדוקים בתוך האגד. ולא היו נחשבים אגודים. ובתחיבת הלולב נהדקו ובשעת תחיבת הלולב חשיב כאלו תחב כל המינים ביחד. [וק"נ שעל הרא"ש נראה שלא ראה דברי הר"ן] מכל מקום מפורש תחיבת המינים חשיב אגד. ואם כן אף אם תחב אחר כך מין שלישי בתוך ההידוק הוה סוף האגד בהכשר. ומכל מקום מפסיל משום תעשה ולא מן העשוי. הפן הג'. שדברי ראב"ד אלו הביאם בחי' הר"ן סנהדרין. ושם מפורש שהורה הזקן "ל א ג ו ד" מין רביעי, וראיתי למעלתו בתוך שני חצאי מרובע שאפילו הי' כתיב לאגוד פירושו תחב לתוכו ואלה דברי הבאי: י) מה שכתב כבודו שעל כרחך כוונת הראב"ד במה שכתב וכי תימא אם היו ג' מינים אגודים והוסיף בה מין ד' הרי הוסיף במצוותו וגורע בה. כוונתו שתחב מין רביעי בתוך האגוד. שאילו כוונתו שאגד בו מין רביעי בחוץ. הא בזה לא מפסיל לראב"ד (פ"א מהלכות ציצית). דהא דאי איכא ד' חוטין ואייתי הוא חמשה גרוע ועומד. לא מפסיל אלא משום חציצה. שחוצץ בין החוטין והקשר. והכא נמי במינין שבלולב לא מפסיל אלא משום חציצה. שחוצץ בין המינין והאגד. והיינו בתחב בתוך האגד.

דאלו אגד מין ד' בחוץ אין כאן חציצה בין מינים העקריים והאגד עכ"ד. אינו כן והפסול בלולב מסברא. דכיון דצריך אגד שהאגד עושה אותם אחד אף מין רביעי הנאגד לאו לחודי' קאי. או תאמר בלשון אחר דכשנאגד מין אחר גם כן מקלקל האגד. אך בציצית הוקשה לראב"ד. דהנה הא ודאי למאן דאמר אין צריך אגד. אף אגד עם מין אחר לא ח\מפסיל. דאם לא כן והי' משכחת בזקן ממרא למאן דאמר אין צריך אגד ואגדן עם מין רביעי דתחילה כשר הי'. ובאגד בהוספה נפסל וכן מפורש במרדכי פ"ד דסוכה הובא בב"י (סי' תרס"ח) וז"ל לולב אין צריך אגד ואם הוסיף על ד' מינים שבלולב ואגד עמהם לא עבר על בל תוסיף דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי. (וכן משמע בחידושי הר"ן ז"ל וכן כשנטל הלולב שיש בו ד' מינים באגודה אחת למאן דאמר צריך אגד הוא גרוע ועומד ואין נטילתו אלא כענף של זית כו'. מבואר דלמאן דאמר אין צריך אגד אין נטילתו כענף של זית. ומשום דלמאן דאמר אין צריך אגד לא מיפסל בזה] אלא ודאי לא מיפסל בזה משום דאין צריך אגד אין האגד עושה אותם אחד, ועדיין לחודי' קאי. ועל כן הוקשה לראב"ד בציצית אף למאן דאמר קשר עליון דאורייתא. אין הכוונה לעשות הד' חוטין אחת. רק לקשור החוטין בבגד. ואם כן עדיין חוט החמישי לחודי' כיון שאין המצוה לעשות החוטין אחת. וכן אין לומר דצירוף חוט חמישי מקלקל צירוף החוטין. כיון שאין מצוה כלל בצירוף החוטין והתקשרותם יחד. ומה שקשר חוט חמישי בבגד דומה להטיל למוטלת דכשרה. ותירץ הראב"ד משום חציצה. אבל בלולב אין צריך לטעם חציצה כלל. ודבריו כפשטן שאגד מין רביעי בחוץ.

יא) עוד כתב שדבריי דברי תימא שחלקתי בין לולב לציצית לפי זה איך עירב ראב"ד בהל' ממרים לולב וציצית כמו שהאריך מעלתו כי עמל בעיני להעמיק דברים שאין להם התחלה, ובאמת אין חילוק בין לולב לציצית רק בציצית כל העשי' עד קשר שעל הגדיל נחשב לעולם בפסול. מאחר שחסר הגמר. וע"כ אין בהם משום ולא מן העשוי בפסול. דלעולם אין בהן עשי' בכשרות. רק בקשר שעל הגדיל מתקיים העשי' בכשרות. ואם הי' בפסול פסול. ועל כן עשה קשר שעל הגדיל בחסרון חוטין והוסיף חוטין פסול. כיון דלעולם מתקיים עשיית קשר שעל הגדיל בכל החוטין. וכאן הי' מקצת חוטין בפסול. ושפיר קאמר הראב"ד לענין זקן ממרא שאם אגד עוד חוט לאחר עשיית קשר שעל הגדיל לאו כלום הוא: יב) ובעיקר פסול שלא כסדרן מעשה הכתיבה ובתוך התפילין כתובים כסדרן. כתב מעלתו שיש כמה וכמה ראשונים המכשירים. כייל בקבא רבה. ואינו כן שאין שום מכשיר זולת הפוסקים שמניתי בתשובתי הראשונה. ולא עוד אלא שמניתי הגהת סמ"ק בשם רבינו יחיאל שהביא הב"י מן המכשירים. עתה ראיתי בהגהת סמ"ק עצמו. ואדרבה הוא פוסל גם כן כמו שאבאר. גם הראי' מהר"ן נלקה:. יג) והנה מעלתו שפך סוללה מדוע הוצרכתי להביא ממרחק לחמי מבעל העיטור. ולא הבאתי דברי תוס' שבת (דף ע"ט:) מנחות (דף ל"ב) בד"ה להשלים. שפירשו שאם הי' פרשת והי' עם שמע בראש העמוד וכתוב למעלה בגליון פרשת שמע. וכ"כ רשב"א במנחות מפורש דאף שכתב שמע אחר והי' אם שמע מכל מקום כיון שבהמזוזה כתוב שמע למעלה והי' אם שמע למטה כשר ע"כ. דברי תוס' אלו כבר עמד עליהם הט"ז יו"ד (סימן ר"ץ) והקשה על התוס' ההם הא הוי שלא כסדרן. ותירץ הט"ז דהתוס' ס"ל דאין פסול רק אם כתב שלא כסדרן באותו פרשה אבל מפרשה לפרשה לית לן בה.

ודלא כרמב"ם והטור (שבסימן ק"ץ) פסקו דמפרשה לפרשה לית בי' משום למפרע וכאן כתבו לפסול ע"כ. בנה"כ חולק עליו גם בשם הדרישה עיין שם מכל מקום כולם פה אחד. הדרישה והט"ז והנה"כ דהתוס' גם כן פוסלין שלא כסדרן במעשה הכתיבה שכתב תחילה המאוחר. אף שבהמזוזה כתוב המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. יד) ולא אכחד. כל התירוצים לא נתחוורו בעיני. תירוצי נה"כ כמעט שאין להם הבנה ותירוץ הט"ז גם כן תמוה. שהרי במכילתא סוף פ' בא מצוות תפילין ארבע פרשיות קדש והי' כי יביאך שמע והי' אם שמוע. כותבן כסדרן ואם לא כתבם כסדרן יגנזו. הנה דאף בשמע והי' אם שמע פוסל שלא כסדרן. ואם באנו לומר דמפרשה לפרשה לית בי' משום שלא כסדרן. נצטרך לומר כוונת המכילתא כסדרן לא בסדר הפרשיות קמיירי רק שכל פרשה ופרשה תהי' כתיבה כסדרה. ואי אפשר לומר כן לדעת התוס' מנחות (דף ל"ד:) ד"ה והקורא שהוכיחו ממכילתא זו שלא כדעת ר"ת בסדר הפרשיות עיין שם. שמע מינה דסבירא להו כסדרן סדר הפרשיות. ונסתר תי' הט"ז. ועיקר דמיון הט"ז משלא יקרא למפרע בקריאת שמע. דהקדים פרשה לפרשה יצא משום שאין הפרשיות סמוכים זה לזה בתורה. אינו דמיון. שהרי אף הט"ז מודה שהפרשיות במזוזה צריכות להיות שמע. ואחר כך והי' אם שמוע וכמו שציירו התוס' בלהשלים שוהי' אם שמע הי' כתוב בראש דף וכתב בגליון למעלה או שמע בסוף דף וכתב בגליון למטה. ואם כן הרי סמיכות זה לזה במזוזה שמע ואחר כך והי' אם שמע צריך שיכתבם כסדר זה. אך לומר דתוס' ס"ל דבכתיבת הסופר לא איכפת לן. רק בהנחת פרשיות בבתים. ובמזוזה שתהי' שמע בראש העמוד והי' אם שמע בסוף העמוד. גם כן אינו נראה. שהרי במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו והרי יכול להוציא הפרשיות ולהניחן כסדרן ולמה יגנזו. ואם באנו לומר דבכתיבת סופר לא איכפת לן.