שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 6

שה"א אין רגל השמאלי יוצא למטה מרגל ימין. וקו"ף יוצא למטה. וכן משמע להדיא בפע"ח פ"ד משער עולם היצירה ד"ה והנה: ג) נמצא שאף בתמונה ראשונה לא מיבעיא אם הי' הה"א עשוי' כמין רי"ש אם ינטל מה שלמטה יהי' דומה לקו"ף. אך אף אם עשוין כמין דל"ת הרי אות זה דומה לה"א בצד אחד במה שדומה בימין לדל"ת. ולקו"ף בצד אחד במה שרגל שמאלי יוצא למטה. ומה חזית דחשבת לי' ה"א ולא קו"ף. למה זה דומה לזיין שנשתייר בה כמלא אות קטנה דפסולה. ואף שאינו דומה ליו"ד שהזיי"ן רגלה באמצע והיו"ד רגלה בימין. אך מפני שהזיי"ן חלוקה מיו"ד בשני דברים במה שרגלה באמצע ובאריכות הרגל. וכשהוא דומה ליוד בדבר אחד פסול. דמה חזית למיזל בתר רגלה באמצע לחושבו זיי"ן זיל בתר קטנות הרגל לחושבו יו"ד. הכא נמי בזה מה חזית דאזלת בתר מה שעשוי' בימין כמין דל"ת לחושבו ה"א. זיל בתר מה שיוצא למטה לחושבו קו"ף. וכל שכן דהכא על כרחך זה עיקר הסימן בין ה"א לקו"ף. דאי עיקר הסימן במה שהוא דומה בימין לדל"ת. אם כן למה יכשר ה"א כשעשוי' בימין כמין רי"ש. ואפילו שני הסימנים שוים יפסול בשני הדינים היינו בה"א העשוי' רגל ימין כמין רי"ש. וכן בה"א שרגל השמאלי יוצא למטה. כמו זיי"ן שנשתייר כמלא אות קטנה. ומדמכשרינן בה"א שרגל ימין כמין רי"ש. כל שכן שנפסול ה"א כשרגל השמאלי יוצא למטה: ד) אשר ע"כ נ"ל שמה שלמטה מהפסק מועיל לזה שלא יחשב קו"ף. וממילא מתכשר במה שנשתייר למעלה מהפסק. שע"כ אינו קו"ף שחלק שלמטה מהפסק נקרא גם כן עם האות. ובגט כשר אף בהפסק. רק בסת"ם גזירת הכתוב שיהי' כתיבה תמה. אבל שלא יהי' נקרא קו"ף שפיר מועיל מה שלמטה. וכיון שאינו נקרא קו"ף שוב כשר על ידי חלק שלמעלה מהפסק לבד. כמו כן אני אומר בנידון דידן שרגל שמאלי למטה מהפסק. דמכל מקום כשר.

דמה שרגל שמאלי צריך שיהי' כנגד הימיני לא למטה ממנו. היינו כדי שיהי' נקרא אות אחת עם הדל"ת. והרי החלק שלמטה מועיל שיקרא באות אחת וממילא כשר בחלק שלמעלה לבד: ה) ויען שיש לחלק קצת דבשלמא בתמונה ראשונה אין צריך לחלק שלמטה רק לשלול צורת קו"ף וממילא יחשב ה"א. אבל בנידון דידן צריך כדי לצרף הרגל שמאלי לה"א. אביא ראי' ודוגמא מדברי ר"ן פ"ק דסוכה בסוכה העשוי' ג' מחיצות כמבוי שאינו מפולש וסיכך לצד הפתח לבד. ולא לצד מחיצה האמצעית. נמצא מחיצות הסוכה נשארו כמבוי מפולש. מכל מקום כשר בטפח שוחק. כמו אם הי' לה שתי דפנות דעירובין. כיון שמכל מקום מתחברות על ידי הדפנות שאין שייכות לסוכה שרחוקות מן הסכך עיין שם היטב. ומוכיח כן מהגמרא [וחידוש על מהרש"א שם שהקשה על הגמרא ולא נזכר מדברי ר"ן אלו]. הנה דאף שלולי הדפנות שאינם קרובות לסכך לא הי' כאן מחיצות. ודפנות אלו אינם קרובות לסכך ויפסול. ועל כרחך כיון שדפנות אלו אינם רק גורמים אין צריך להיות בהם דין מחיצות שיהיו קרובות לסכך. הכא נמי בנידון דידן אף שלולא חלק שלמטה לא הי' נקרא ה"א. כיון שאינו רק גורם לחבר רגל שמאלי עם האות אף שאין בה דין אות שיהי' כתיבה תמה. כשר: ו) ויש לומר בזה עוד סברא. שהרי ה"א הוא דל"ת ורגל שמאלי. והלכה למשה מסיני בשתי אותיות אלו ה"א קו"ף שיהי' רגל שמאלי בפני עצמו. לא כמו שאר אותיות שצריכין להיות גולם אחד שיהי' תמה. ועל כרחך כיון שאין צורך חלק שלמטה מהפסק אל הדל"ת. שבלא זה הוא דל"ת בחלק עליון לבד. רק הוא צורך רגל השמאלי וכיון שרגל שמאלי כשר אף אם אינו גולם אחד עם האות. כל שכן שחלק שלמטה מהפסק. שהוא רק צורך רגל שמאלי דכשר אף שאינו גולם אחד. ז) בכל זאת אף שאנו מדמין.

בכמו דברים עמוקים אלה לא נעשה מעשה להקל באיסור עולם אך באמת לא ידעתי מה נפקא מינה למעשה. ממה נפשך אם תינוק אינו קורא אותו ה"א פשיטא שפסול וכללא כייל הרמב"ם (פ"א מה"ת הלכה י"ט) כל אות שאין התינוק כו' יכול לקרותה פסול. ואם יכול לקרותה הלא מועיל תיקון ולית בי' משום שלא כסדרן. ואף שפרמ"ג כתב דהא דמהני תיקון בתינוק יכול לקרותו היינו דוקא באין ניכר פרידתן להדיא. אין שום מקור לדבריו. וכמדומה לי שפוסקין להיפוך. מחמת טרדת החג אקצר ואומר שלו' יקבל החג בקדוש' בטהרה וינצל ממשהו דמשהו חמץ. כנפשו ונפש דודו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן ז ב"ה יום ה' לך ששון לפ"ק פה סאכטשאב. שלום וכ"ט לכבוד הרב החריף וכו' מו"ה קופמאן האבד"ק גאסטנין. דבר התפילין אשר נמצאו נקודות שחורות מצואת הזבובים בתוך האותיות. הדבר ברור שהם פסולין. שדומה לנפל טיפת דיו בתוך האות שפסול דלא כסמ"ק שהכשיר. ואינו דומה כלל לציפהו זהב דמועיל להסיר הציפוי. דשאני התם שהאות תחת הזהב בהוייתו רק כל זמן שהציפוי עליו פסול לפי שאינו נראה. ובהסיר הציפוי חוזר להכשרו. מה שאין כן בנפל דיו לתוך האות דבטל צורת האות בעצמותו. דצורת האות הוא שמקום האות יהי' שחור וסביביו לבן. זהו תמונת האות. אבל אם גם בתוכו הוא שחור הרי בטל תמונת האות. וחילוק זה בב"ק (כט:) בין מוצא בור כרוי וכסהו וחזר וגלהו דראשון חייב ושני פטור דלא אסתלק מעשה ראשון. בין טממה וחזר וחפרה דאסתלק מעשה הראשון. והכא נמי ציפהו זהב דומה לכסה הבור. ונפל דיו בתוך האות דומה לטימם הבור: שוב ראיתי בט"ז אהע"ז (סימן קכ"ה סק"ט) שכתב כן להדיא. ואני ישבתי דברי הסמ"ק דהיינו בנפל הטיפה לעיני הסופר. ובודאי דעת הסופר תיכף בשעת נפילת הטפה לסלקה.

ודומה להא דפ"א דסוכה ופ"ז דעירובין דמידי דלא מבטל לי' לא מבטל המחיצות. וכן אינו ממעט גובה הסוכה. הכא נמי אינו מבטל הדיו את צורת האות. ומסלקו וכשר. אבל בנידון דידן גם לסמ"ק פסול כיון שלא הי' דעתו להסירה [שהרי נעשה שלא בפני אדם] והרי הוא בטל מאליו. וגם יש לומר דלא מהני דעתו להסירה רק בדיו לח שבקל מסירה אבל בנתיבש שצריך לגרר לא מהני דעתו לסלקה. ויש בזה אריכות דברים אין כאן מקומו. ובנידון דידן נפקא מינה כיון שהי' שלא בפני אדם ולא הי' עומד לסלק ומה שרצה מעלתו לומר דרעי עוף הוא מי פירות כמ"ש הרמב"ם דאינו מכשיר. והרי הכותב במי פירות אינו כתב והוא הדין שאינו מבטל כתב הראשון אין זה כלום. דאטו דיו במשקה תלוי. וטעם הכותב במי פירות דלא הוי כתב. הוא משום שאינו מתקיים כמ"ש רמב"ם להדיא וכן הוא בתוספתא. אבל טיפין אלו שמתקיימים וכיון ששחורים הם חשובים דיו ממש כמ"ש הרמב"ם דדיו היינו שחור וכל שחור הוי דיו: דברי הדוש"ת הק' אברהם סימן ח ב"ה יום א' תצוה תרנ"ז רפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב החריף ובקי מו"ה דוד נ"י אבד"ק טארטשין: א) בדבר אותיות השם שנדבקו. דפסק הש"ע יור"ד (סימן רע"ז) דמותר לגוררן. שהנוב"י כתב דדוקא שנדבקו בתחילת הכתיבה. משום דכהאי גוונא פסול לכל הדעות. מה שאין כן כשנדבקו אחר כך דתלוי בשני תירוצי הב"י ושמא כשר בלא גרירה ואסור לגרור. לא כן אנכי עמדי, דהנה החילוק בין הי' מוקף גויל מתחילה מבואר באבן העוזר (סימן ל"ב) משום דראוי לגרירה אין גרירה מעכבת בו. ויסודו מדברי רשב"א שהביא הב"י שכ"כ להדיא. ועיין שם שכתב דלדעת המרדכי דאותיות השם אסור לגרר. פסול בשם אפילו נדבק אחר כך. נמצא דאף לדעת המכשירים בלא גרירה מכל מקום אם יהי' אסור לגרר יפסול. נמצא הגרירה צורך תיקון.

וכהאי גוונא בתוס' פסחים (דף נ"ט.) במחוסר כיפורים שמקריב כפרתו לאחר תמיד של בין ערבים ואוכל פסחו לערב והקשו בתוס' הא לא הוי בעידנא. ותירצו שמקריב תחילה הפסח ואחר כך מביא כפרתו. ועל ידי שמותר להקריב הפסח. כשר אפילו לא יאכל לבסוף. כיון שראוי להקריב ולאכול והוי, בעידנא יעיין שם. הנה דאף שלאחר שמתירין לו להביא כפרתו אין הבאת כפרתו צורך להקרבת הפסח. שאפילו לא יביא הפסח כשר במה שראוי להביא. מכל מקום מותר להביא כיון שהיתר הבאת כפרתו צורך להפסח. כיון שאם לא יהי' מותר לו להביא כפרתו שוב לא הי' יוצא למפרע. על כן מותר לו להביא. הכא נמי כיון שהיתר גרירה צורך אל השם כיון שאם לא יהי' מותר לו לגרור שוב לא יהי' ראוי לגרירה ויהי' פסול על כן מותר לגרור: ב) האומנם כי יש לחלק דשאני התם שמשום דחוי אתינן עלה [דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה שאין בו כרת] והרי זה צורך הפסח לדחות עשה דהשלמה. שאם לא ידחה לא יהי' ראוי להקריב ולאכול. וכיון שנדחה העשה דהשלמה מותר להביא כפרתו אף ששוב אין הבאת כפרה צורך שהרי כבר נדחה העשה. מה שאין כן בנידון דידן דלאו משום דחוי. רק שאם הוא לצורך תיקון אין זה דרך השחתה. בזה לכאורה שפיר אמרינן דאי אפשר להתיר דאם תתיר יוכשר בלא גרירה ולא יהי' תיקון בגרירה ויחשב דרך השחתה: ג) אך נראה שאם תאמר כן שאין ההיתר משום דלצורך תיקון מתירין המחיקה. רק דמעיקרא אין איסור כיון שאינו דרך השחתה. בפשיטות יש להתיר שהרי גם הנוב"י מודה שאין בזה איסור מן התורה. רק שכתב דלא גרע מנטפל שאסור מדברי סופרים. והיינו מדרבנן. שאיסור נטפלין כתב הט"ז שהוא דרבנן. וכוונתו באמרו דברי סופרים.

דרבנן כמו חליצה מדברי סופרים שהוא מדרבנן [לא כמו חומר דברי סופרים מדברי תורה סנהדרין (דף פ"ח:) גבי זקן ממרא] וכן מפורש בדבריו מהד"ק (סימן י"ח) בתשובתו להרב מו"ה טואה שהרב כתב דנטפלין דרבנן והנוב"י כתב דבר ד' בפי קדשו דבר אמת וכיון שכל האיסור דרבנן. בדרבנן הלך אחר המיקל. ונסמוך על הפוסקים דנדבק אחר כך גם כן פוסל והוי לצורך תיקון: ד) אך כוונת הנוב"י עפ"י מה דמוכח בחולין (דף פ"ד:) דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא במקום שהאיסור ודאי. וספק במתיר. והכא נמי המחיקה ודאי וספק במתיר. זה סברת הנוב"י. אך לפי זה שמשום היתר אתינן עלה שמתירין המחיקה משום תיקון השם. שוב דומה להא דפסחים דההיתר הוא צורך תיקון שאם לא יתירו לא יהי' ראוי לגרירה. וכיון שמתירין שוב מותר אפילו אינו צורך תיקון. וממה נפשך מותר אם תאמר שההיתר לצורך תיקון משום שאינו דרך השחתה מותר משום דבדרבנן הלך אחר המיקל. ואם תאמר שההיתר הוא משום דלצורך תיקון השם מתירין המחיקה. שוב דומה להא דפסחים דכיון דההיתר הוא לצורך מותר ודו"ק היטב: ה) הן אמת דעיקר הסברא שאם יאסור הגרירה לא יחשב ראוי ויפסול. האומנם שבב"ב (דף פ"א:) גבי ביכורים שאם יאסור לקרות משום דאתי לאימנועי מתרומה ומעשר. או דמחזי כשיקרא לא חשיב ראוי. מכל מקום בנידון דידן מ"ש באהעו"ז דמשום איסור חשיב אינו ראוי אינו מוכרח דבשלמא התם שהקריאה הוא מהאדם והאדם אסור. מה שאין כן בגרירה דאפילו אתי קוף או גוי וגררו כשר. שההיתר משום שבשעת כתיבה הי' מוקף גויל וכשנגרר חוזר לקדמותו אף דגרירה לאו כתיבה הוא. ואם כן הוא הדין אם נגרר מאליו על ידי גוי או קוף. ועל כן שפיר יחשב ראוי שהאות ראוי לגרירה אף שישראל אסור לגוררו (מלבד זה תמוהין לי דברי אהעו"ז מ"ש בשם המרדכי שאסור גרירת הדבק באותיות השם.

ולא נמצא כן במרדכי. רק אם תחילת כתיבה הי' בדיבוק לא מהני גרירה כיון שתחילתו הי' בדיבוק. אבל מפורש בדבריו שאין איסור בגרירה. שהרי אם נדבק אחר כך כתב בעצמו שמותר בדיו שנטף על הכתב עיין שם]: ו) אך נראה שאפילו תאמר כן שאף אם יאסור יחשב ראוי ויוכשר. מכל מקום יחשב לצורך תיקון שעל כל פנים לכתחילה מחויב לגוררו כמו בכל ראוי לבילה בביכורים ובחליצה ובבילה גופה. וכבר הקשו התוס' בנדה (דף ס"ו:) בחציצה דבית הסתרים דפוסל משום שאינו ראוי לביאת מים וכשאינו חוצץ אין צריך שיבואו המים. והקשו התוס' דנהי דבדיעבד הטבילה כשרה. מכל מקום לכתחילה יהי' צריך שיבואו בו המים. ותי' משום דטבילה אינה חובה רק אם רוצה לאכול תרומה וקדשים או נדה להזקק לבעלה צריך להיות טהור. וכיון שבין כך ובין כך טהור לא שייך תחילה ודיעבד. אבל סת"ם דמצוות הם. שפיר יצטרך לכתחילה שיהי' מוקף גויל בפועל ממש רק שאינו מעכב. מכל מקום הוי הגרירה צורך תיקון. כמו שמוכיחין הפוסקים מבנין הורדוס שייעצוהו לסתור בית המקדש הישן כדי לבנות טוב ויפה ממנו. שמע מינה סתירה לצורך תיקון מותר. הכא נמי מחיקה לצורך תיקון. והרי הבית המקדש הישן הי' כשר גם כן רק דאית בי' לכתחילה משום ואנוהו שיהי' יפה. שמע מינה משום לכתחילה חשיב לצורך תיקון ומותר. ז) גם מ"ש מעלתו דב"י לא מחלק בין נפסק אחר כך רק בנקב. אבל בנדבק אף אחר כך פסול. אפשר שהוא כן [אך מתוס' עירובין אין שום ראי' לזה] מכל מקום הרי הרשב"א מכשיר בנדבק אחר כך בלא גרירה וסומכין עליו בשבת שאי אפשר לתקן שלא להוציא ספר תורה אחרת. אך מ"ש ברור: ח) גם עיקר סברת נוב"י לדמות גרירת הדבק למחיקת אותיות הנטפלין. אחר המחילה. אין שום דמיון. דהכא לא מחיקה הוא כלל.

וכשם שכתב על גבי כתב לאו כלום הוא אף שמרחיב האות שאינו מצמצם שלא יהי' כתב שני רחב יותר. כמו כן בשמחסר קצת מרוחב האות לאו מחיקה הוא. כל שכן גרירת הדבק שאינו מגוף אות. ולשון הש"ע שנדבקו משמע יותר שנדבק אחר כך. על כן יגררו הדבק בלי שום פקפוק וחשש איסור ויפה הורה מעלתו: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן ט. ב"ה יום א' נצבים וילך במחוברין תרס"ב לפ"ק פה סאכאטשאב. שלום וכ"ט לכבוד הרב האבד"ק פלוני. על דבר השאלה אם להכשיר מקצת אות בתפילין ומזוזות שלא כסדרן. א) תשובה. הנה לכאורה יש להכשיר מדברי הרמ"א באהע"ז (סימן קכ"ה סעיף ד') וז"ל ולא מיקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה כך. אבל אם עדיין צריך לתקן שיהי' אות. כשר עכ"ל. ובודאי הוא הדין בפסול שלא כסדרן. אך קשה טובא על הרמ"א. הא פסק המחבר באו"ח (סימן ל"ב סעיף י"ח) וז"ל ורי"ש שעשאה כמין דל"ת יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבדו או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש משום דבין הירך בין הגג נעשה בפיסול. הלכך צריך לגרור שניהם עכ"ל. והא לדעת הרמ"א באהע"ז הנ"ל אפילו נפל טיפת דיו והוא גומר האות סגי. כל שכן בזה שכתב כולו רק שכולו לא הי' כתקנו דודאי מהני הגמר דבכשרות. ואף שכתב המחבר באו"ח רק בלשון יש להחמיר לגרור כל האות. היינו דוקא בכתב כולו אך הי' בפסול. אבל בשמקצת לא כתב כלום רק נפל טפת דיו פסולו ברור דאי אפילו לא כתב חצי אות ראשון כלום הוא רק חומרא. איך נגבב עוד חומרא על חומרא בכתב חצי אות ראשון בפסול. דמסברא דומה לתעשה ולא מן העשוי בפסול. דאין פסול רק בגמר מעשה כמו שיבואר לפנינו. אלא ודאי כשתחילת האות הי' שלא בכתיבה רק בחק תוכות וכדומה פסול גמור ע"כ מחמירין אפילו בכתוב בפסול. משום דאולי יש לחלק בין תעשה ולא מן העשוי לכאן.

ומוכח שאם הי' חצי הראשון בחק תוכות פסולו ברור. ואיך היקל הרמ"א בגט שמחמירים בו בכל מקום יותר מבתפילין [כנודע משום דבתפילין גנאי לדבר שבקדושה להצריך גניזה] אלא במקום שיש טעם לחלק ביניהם ב) ואשר אחזה ליישב בזה. דאף שהמג"א והפר"ח יראה מדבריהם דכל אפי שוין בזה סתו"ם וגיטין. לבבי לא כן ידמה וחילוק יש. דגט דכשר בכל כתב רק שיהי' לשון גירושין. [יהי' איזה כתב שיהי'] ואין האות עיקר רק הקריאה. וכל שלא נגמר האות אין לו שום קריאה. הרי במה שגמר האות ועושה שיהי' נקרא. הוא עושה כל האות. ודומה לשחיטה שהלכה למשה מסיני לשחוט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ומכל מקום בהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר. דחשיב ששחט הרוב. ומשום דחצי קנה אינו כלום דלא מטרפא בי' והדרא בריא. נמצא שבהאי כל שהוא שחט כל הרוב. והכא נמי בגמר האות הגיטין כיון שבלא הגמר לא הי' נקרא כלל. חשיב שעושה כל האות. אבל בסת"ם דבעי כתב אשורית דוקא. וכיון שמקצת תמונת האות נעשה בחק תוכות פסול. דמה בכך שעושה קריאה לאות. הלא בקריאה לבד אינו יוצא. רק בתמונת האות. ומקצת התמונה נעשית מאלי' דרך משל. האל"ף יש לה ג' תמונות היו"ד שעל גביו. הוי"ו שבאמצע. היו"ד שתחתי'. וכל תמונה רומז לענין בפני עצמו. כמבואר באותיות דרע"ק ובגמרא. שדרש בכל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. וכן בספרי הקבלה. ואם כן כשהי' היו"ד שעל גביו מאלי' נהי שעשה קריאה לאות. הלא מכל מקום התמונה לבד יש בה קדושה ואינו יוצא אלא בה. וזה לא עשה הוא כלל. [ואינו דומה לגט שבקריאת האות יוצא. יהי' האות איזה תמונה שיהי' ואם כן אף שמקצת התמונה הי' תחילה מאלי'. מכל מקום הקריאה לא הי' כלל תחילה והוא עשאה כולה ויוצא בה שאין צריך לתמונת האות כלל] והוא הדין לשלא כסדרן אפילו במקצת דפסול:

ג) והנה בתוס' סוכה (דף י"א.) סוף העמוד דלשמה בעי מתחלה ועד סוף. אבל תעשה ולא מן העשוי לא פוסל רק אם כל העשוי בפסול. הגם כי יש לומר דזה דוקא לרב דאמר פסיקתן וקציצתן זו עשייתן אבל לדידן דלא קיימא לן כרב בהא. אף אם עשה מקצת בפסול חשיב תעשה ולא מן העשוי. אך בתוס' מנחות (דף מ':) בד"ה שמא מבואר דכן הלכה דבמקצת לית בי' משום תעשה ולא מן העשוי. וכן פסק בש"ע או"ח (סימן י"א סעיף י"ג) עיין שם ובב"י ומג"א. והנה הא דבעינן כסדרן. בפשיטות דומה ללשמה ובעי מתחילה גם כן כסדרן. אך יש מקום לבעל דין לחלוק לדמותו למן העשוי בפסול דאינו פוסל אלא בגמרו: ד) אך באמת הא דמבואר בתוס' ופוסקים הנ"ל דתעשה ולא מן העשוי אינו פוסל אלא בגמר משמע להיפוך בהשגות הראב"ד (פ"ד מהלכות ממרים הלכה ג') שכתב דלמאן דאמר לולב צריך אגד אם היו ג' מינים אגודים ואחר כך קשר הרביעי עמהם פסול משום תעשה ולא מן העשוי. והביאו הר"ן בחידושיו לסנהדרין. [ונראה לי שצריך לומר שאם היו ב' אגודים והוסיף השלישי שהרי האתרוג אין עמהם באגודה] והרי אף דהכא לא נגמרה העשוי בפסול רק מקצת אגד הי' בפסול ומכל מקום פסול. ואין זה דומה לקשר ציצית אחת או שנים בפסול דאית בי' משום תעשה ולא מן העשוי. דהתם כל ציצית עשוי' בפני עצמו אלא שמעכבין זה את זה. מה שאין כן הכא שאגד אחד לשלשה מינים ממילא אם אגד רק מקצת הוי רק מקצת בפסול: ה) ועוד דעיקר דברי התוס' צריך להבין בעשאה מן הקוצין או מן הגרדין משום תעשה ולא מן העשוי ליכא. דגמרם הוא עשייתן רק הפסול משום דבעינן תלי' לשמה. וכיון דאמרת דגמרן הוא עשייתן שוב הרי יש עשי' לשמה: ו) אך עיקרן של דברים שדברי התוס' והראב"ד דין אחד. ואדרבה מכח דברי הראב"ד מתבאר סברת התוס'.