שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 68

ומשמע דהא בהא תליא דמשום דמונח אפילו במקדש אסור ובעינן קשור, החמירו במדינה ומצרכינן תלוי גם כן, ור' יהודה דסבירא לי' שם מונח מותר במקדש סגי במדינה בקשירה לבד, [ואנן קיימא לן התם דאף דמונח אסור במקדש במדינה סגי בקשור לבד דקיל קשור במדינה ממונח במקדש, ומכל מקום אי מונח מותר במקדש ודאי במדינה סגי בקשור לבד] ואם כן ר' יצחק נפחא דפסק הלכה כר' אליעזר על כורחין ס"ל מונח במקדש אסור ועל כורחך דהוא שבות חמור כמו שכתבו התוס' בדיבור המתחיל המונח דמדמי לי' לקנים ומקלות, ובקנים ומקלות כתבו התוספות (דף קכ"ג:) ובתוס' עירובין (דף ק"ב:) משום שהוא שבות גדולה גזרו אפי' במקדש, וכיון דשבות דהכא דמי לקנים ומקלות על כורחין גם משום שהוא שבות גדולה. ופשיטא שלא התירו לצורך מצוה: ד) ובהכי ניחא ליישב לר' ירמי' דסבירא לי' בין תלוי בין אינו תלוי והוא שקשור, איך יפרנס מתניתין דמדבריהם למדנו שפוקקין. וכבר הקשה כן בעל המאור ז"ל. ולפי מה שכתבתי ניחא דלר' ירמי' דבמדינה סגי בקשור. יש לומר דבמקדש גם מונח ויותר. ובמדינה נמי מותר מונח משום מצוה ולא קשה מידי: סימן רכו. מלאכת מכבה ומבעיר. א) כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ונחלקו תנאים פסחים ה": ר' נתן ור' עקיבא סוברים הבערה לחלק יצאתה ור' יוסי סובר ללאו יצאתה. ונראה לי למאן דאמר הבערה ללאו יצאתה אין תולדה למבעיר. שהרי תולדות ילפינן שבת (דף ע':) מדכתיב ועשה אחת מהנה מהנה תולדות. והאי קרא בחיוב חטאת כתיב. ובהבערה דללאו יצאתה ואין בו חיוב חטאת. לא קאי קרא דמהנה על הבערה: ב) ובזה יובנו דברי הגמרא פסחים (דף ה':) שמע מינה מדר' עקיבא תלת. שמע מינה הבערה לחלק יצאתה ופרש"י מדקרי לה אב מלאכה. ובהא דללאו יצאתה פרש"י שאינה כשאר מלאכות שהם בכרת ובמיתת בית דין.

ומלשון כשאר משמע שגם הבערה מלאכה. ואיפוא פרש"י דמדקרי לה אב מלאכה מוכח דלחלק. הא אף למאן דאמר ללאו הוא מלאכה. אך הוא הדבר שדברתי. דלמאן דאמר ללאו יצאתה אין לה תולדות ואינה אב. מאחר שאין לה תולדות [וכן הוא בירושלמי דלא סגי מושיט משום שאין לה תולדה]: ג) וכהאי גוונא בפרק ג' דמכות כ"א אין חילוק מלאכות ביו"ט פרש"י דחילוק מלאכות נפקא לר' יוסי מאחחת מהנה דכתיב רק גבי חיוב חטאת. ולא נלמד מזה ליו"ט דאין בו חטאת. כמו כן לא נלמוד תולדות מקרא דאחת מהנה להבערה דאין בה חטאת אלא לאו: ד) ולכאורה הי' נראה דביום טוב ליכא תולדות מטעם זה. ובזה הי' ניחא לשון ר' עקיבא פסחים (דף ה'.) ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. ולכאורה תיבת "אב" מיותר ואין נפקא מינה לראיית ר' עקיבא דתשביתו מערב יום טוב שהבערה אב דוקא. והי' לו לומר ומצינו להבערה שהוא מלאכה. ועיין לקמן סימן רל"ח אות יוד בסוף הדיבור ישוב לזה. אך אם תולדות אינם ביום טוב. הרי ראיית רע"ק רק במה שהבערה אב מלאכה: ה) ובזה הי' ניתא ליישב קושיית התוספות במס' שבת (דף צ"ה ע"א ד"ה הרודה) שיהי' מותר לבנות ביו"ט מתוך שהותרה במלאכת מגבן תולדה דבונה. ובתוספות תירצו דבאמת מותר מן התורה. רק מדרבנן משום עובדין דחול. כמו טחינה והרקדה. אך מה נעשה להרמב"ם שכתב דבונה ביום טוב לוקה. אך אם תולדות אינם ביום טוב. הא מגבן תולדה דבונה אין בכלל לא תעשה כל מלאכה דכתיב ביום טוב. ולא הוצרך להיתר אוכל נפש וקל להבין: ו) ועוד הי' מיושב דברי הרמב"ם בהא דאמר רבא שבת (דף ע"ג:) הי' לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש. ולשון הגמ' "משום" משמע תולדה לחורש או לבונה. והרמב"ם חילק בין הפרקים. שבשדה כתב שהוא תולדה לחורש. ובבית כתב שהוא בונה ממש. עיין שם פרק ח' הלכה א'.

ופרק יוד הלכה ב'. ונושאי כליו לא ביארו מנין לו דבר זה. ומצד הסברא מאחר שבלשון אחד אמרם רבא שניהם דין אחד להם: ז) אך לפי מה שכתבתי יש לומר דבאמת לשון משום משמע תולדה. אך בבית הי' לו הכרח דאשויי גומות הוא אב מלאכה. שהרי בשבת (דף צ"ה.) המכבד והמרבץ. הזיד ביום טוב לוקה ארבעים. ובגמ' שם דהחיוב משום אשויי גומות. ואי הוה רק תולדה איך ילקה ביום טוב: ח) אך כל זה לפלפולא ופטפוטי דאורייתא טבין. אבל באמת מפורש ביבמות (דף קי"ד) אבא שאול אומר נוהגין היינו לינק מבהמה טהורה ביום טוב. ומפרש בגמרא משום דמפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיסור סקילה גזרו בי' רבנן. יום טוב דאיסור לאו לא גזרו בי'. והרי מפרק תולדת דש. ואם תולדות אינם ביום טוב מן התורה רק מדרבנן בעלמא. אם כן יום טוב גם איסור לאו ליכא: ט) הן אמת דבלאו הכי קשה להרמב"ם פרק א' מהלכות יום טוב הלכה ה' הלכה ז' דמן התורה הותרה קצירה דישה. משום שהם מלאכת אוכל נפש. אם כן החולב לצורך שתיית היום מותר מן התורה. ואף איסור לאו ליכא. ואם כן היונק ששותהו תיכף אין לגזור בו אטו החולב. דאף אם יחלוב לצורך היום ליכא איסור מן התורה: י) אך ראיתי להרמב"ן פרק חבית העתיק תשו' הרי"ף בחולב לתוך הקערה ביום טוב מלאכת משקין לא הותרה ביום טוב. ובאמת שקשה להבין. הא שתי' בכלל אכילה. וכי אינו מותר להחם חמין ביום טוב לשתי'. והרי משנה שלימה ביצה כ"א: בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין ביום טוב אלא אם כן ראויין לשתי': יא) ונראה לי שסברת הרי"ף. כיון שנולד הוא המשקה. דבעוד החלב בדדי הבהמה אין שם משקה עלי'. [ואף הנחלב מן הבהמה שלא לרצון לא הוי משקה אפילו חשב עליהן אחר כך] ולא הותר ביום טוב רק תיקון אוכלין. לא לעשות דבר חדש. כעין שכתב במלחמות לענין צידה ביום טוב.

ואתי שפיר הא דקרא לחולב ביום טוב איסור לאו: יב) אך אם אין תולדות ליום טוב מן התורה הא חולב פרש"י בהמצניע צ"ה. ד"ה מפרק. דהוי תולדת דש. וכן כתב הרמב"ם פרק ח' מהלכות שבת הלכה ז'. ואיפוא קורא הש"ס בשם איסור לאו. אשר על כן נראה ברור דגם תולדות אסורין ביו"ט מן התורה: יג) ועוד במועד קטן (דף ג'.) איתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מה חייב רבה אמר משום חורש ר' יוסף אמר משום זורע. ומבואר דלכולי עלמא הוא תולדה. וכן פסק הרמב"ם דמנכש הוא תולדת חורש. והמשקה כו' הוא תולדה לזורע. והנה בריטב"א שם מבואר דגורס המנכש והמשקה כו' ביום טוב. משום מה חייב עיין שם. מבואר דגם ביום טוב חייב על תולדות: יד) ועוד במכלתין (דף צ"ה) הרודה חלות דבש ביום טוב לר' אליעזר לוקה. יליף מיערת הדבש מה יער התולש ממנו וכו'. והרי תולש גופה תולדה: טו) אך נחקור טעם הדבר. מאי שנא דחילוק מלאכות דנפקא מאחת מהנה ליתי' ביום טוב. ותולדות דנפקא גם כן מאחת מהנה איתנהו ביום טוב: טז) ונראה משום דהא דהוצרך לרבות תולדות הוא משום דנסמכה פרשת שבת למלאכת והני דליתנהו במשכן לא נאסרו אלא משום שדומים לאב. אבל ביום טוב דלא נסמכה. מסברא הכל נאסר אלא דהני שאינן דומים לאב לא חמיר יום טוב משבת. אך תולדות שנאסרו בשבת. שוב נאסר ביום טוב מסברא דהכל מלאכה ודו"ק היטב: יז) ועוד יש לומר על פי דברי השיטה מקובצת ריש בבא קמא בשם תוספות מהר"י כ"ץ. שהקשה מאי שנא דבשבת איצטריך קרא דמהנה לרבות תולדות. ובניזקין חייב על תולדות מסברא. ותי' דשאני שבת דכל מילי ממשכן גמרינן. על כן הוה אמינא דלא מחייב אלא על אותם שהי' במשכן ממש עיין שם. ואם כן ביום טוב דליכא קרא למעט מסברא מרבינן תולדות. ובודאי אם לא הי' קרא בשבת לחייב תולדות. והוה ילפינן ממשכן לפטור תולדות בשבת.

הי' פטור ביום טוב מקל וחומר. אך עתה שבשבת נתרבה תולדות שוב נלמד ביום טוב מסברא: יח) ובהכי ניחא מה דקשה לי טובא לאיסי בן יהודה. דיש אחת מל"ט מלאכות שאינו חייב עלי' מיתה רק כרת וחטאת עיין שבת (דף ו') בתוספות דיבור המתחיל הא. אם כן מנא לי' דאיכא חיוב מיתה בתולדות דילפינן מאחת מהנה ואכתי מיתה מנא לי'. דהא לאיסי בן יהודה לאו כללא הוא דכל שחייב חטאת בשבת חייב מיתה. ואין לומר דילפינן ממקושש למאן דאמר מעביר ד' אמות הוי תולדה דהוצאה וכמו שכתבו התוספות ריש שבת. ולמאן דאמר תולש הוה תולדה דקוצר. כמו שפירש"י (דף ע"ד.) ורמב"ם פרק ח' מהלכות שבת הלכה ג'. ולמאן דאמר מעמר לפרש"י שם דמדמה לכניף מילחא ממלחתא הוי תולדה דמעמר דליתא דאכתי קשה להא דאמרינן בבא בתרא (דף קי"ט.) יודע הי' משה רבינו שהמקושש במיתה דכתיב מחללי' מות יומת. אבל לא הי' יודע באיזה מיתה. הלא קודם שנאמרה פרשת מקושש לא היינו יודעין שיש חיוב מיתה במקושש. דהא אמרת דמקושש תולדה הוה: יט) אך להנ"ל ניחא כיון דמסברא מרבינן תולדות אלא דהוה אמינא למעט תולדות מדאסמכי' למשכן. דאתי ללמוד דאינו חייב על תולדות. וזה אי אפשר דאם כן דקרא אתי למעט תולדות אינו חייב כלל לא חטאת ולא כרת. והא אי אפשר מקרא דמאחת מהנה. וכיון דמוכח מקרא דאסמכי' לאו למעט תולדות. שוב ילפינן תולדות מסברא לחיוב מיתה: כ) ובמועד קטן (דף ג'.) משמע נמי דתולדות אתיין מסברא. דאמר שביעית אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא. מדכתיב כרמך לא תזמור. מכדי זמירה בכלל זריעה למה לי דפרט רחמנא. למימרא דאהני תולדות חייב רחמנא. הרי דאיצטריך קרא למעט תולדות. ובלאו קרא אתיין מסברא: כא) וכן משמע מדאיתבי' ר' יוסף לרבה מדתנן המנכש בכלאים לוקה. בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים.

והא בכלאים לא אשכחן קרא לרבות תולדות. אלא ודאי מסברא אתיין תולדות: כב) אלא שבתוספות בכורות (דף כ"ה.) משמע דבעלמא לא מרבינן תולדות מסברא. רק בשבת חייב על תולדות. על כורחין היינו ודאי מחמת קרא דמהנה. וצריך עיון דכל הני מוכחין דמסברא מרבינן תולדות בכל מקום. ובתוספות הביאו ראי' גם כן מקיטוף קודם לעומר דמותר. ובשבת התולש ביד הוא תולדה דקוצר. וכן התולש ביד פטור מלקט. ועוד הביאו ראי' עיין שם: כג) והנה לשיטת התוספות דמסברא לא מרבינן תולדות, אי אפשר לומר כתי' הב' הנ"ל. דהא ס"ל לתוס' דמסברא לא מרבינן תולדות כלל. וצריך לומר כתי' הראשון דלולי שנסמכה למלאכת המשכן היינו אומרים כי הכל מלאכה: כד) עוד נראה לי לדעת התוספות ילפינן יום טוב משבת. דיום טוב ושבת חדא מילתא כמו שאמרו בבא מציעא (דף צ') לענין שבות דאמירה לנכרי אך לענין חילוק מלאכות אי אפשר ללמוד יו"ט משבת לחייב שתים. שהרי גם בשבת אינו חייב שתים אלא בשגגת מלאכות וזדון שבת. אבל העלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת. [כדפשיט לי' ר' נחמן לרבא שבת (דף ע'.) וכן פסק הרמב"ם פרק ז' מהלכות שגגות הלכה ד']. ואם כן ביום טוב לענין מלקות דאינו חייב אלא בזדון זה וזה. והתרו בו שזה מלאכה ושהיום יום טוב. נמי אינו חייב אלא אחת: כה) ונראה לי ראי' לפי' זה דהתם במכות (דף כ"ב.) מקשה הש"ס וליחשב נמי הזורע בנחל איתן. ועוד פירכי טובא לאפושי לאוי עיין שם. ואמאי לא מקשה נמי בפשיטות. דלמה נקטי מתניתין ביו"ט ולא נקטי ביוהכ"פ דאית בי' חטאת. דכתיב בה קרא דמאחת מהנה לחילוק מלאכות. ואפילו לר' עקיבא דנפיק לי' חילוק מלאכות מלא תבערו. מכל מקום משמע דילפינן יום הכיפורים משבת. שהרי סתם משנה במגילה ז'. אין בין שבת ליוהכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם כו'.

משמע אבל לענין חילוק מלאכות זה וזה שוין. אלא ודאי אין חילוק מלאכות אלא לחטאת ולא למלקות דזדון זה וזה. כמו שגגת זה וזה דאינו חייב אלא אחת. אבל לענין תולדות ילפינן יום טוב משבת: כו) ולדעת התוספות צריך לומר דהא דחייב בכלאים המנכש משום זורע לר' יוסף. היינו במנכש שהוה אב, ואף דלשביעית הוי רק תולדה. דוקא לשביעית הוי תולדה. אבל לא לשבת וכלאים. וכמו שביארתי הטעם במלאכת זורע סעיף ה' סקי"ב יעויין שם. והא דצריך קרא לפטור תולדות בשביעית. היינו משום דשביעית הוי ילפינן גם כן משבת, דשביעית שבת איקרי: כז) שוב ראיתי בשער המלך פרק א' מהלכות שמטה ובטורי אבן פרק קמא דמגילה שכתבו דין חילוק מלאכות ביום הכיפורים פלוגתא דתנאי. דלר' יוסי דיליף חילוק מלאכות מאחת מהנה יום הכיפורים כשבת. ולר' נתן דמפיק לי' מלא תבערו אש ביום השבת. דוקא שבת דחמיר דבסקילה גלי קרא. אבל יום הכיפורים דאין בו אלא כרת לא גלי. ומתניתין דפרק קמא דמגילה כתב בטורי אבן דאתיא כר' יוסי דמפיק חילוק מלאכה מאחת מהנה: כח) ובשם תשו' מנחם עזרי' הביא השער המלך שכתב בפשיטות דאין חילוק מלאכות ביום הכיפורים ותמה השער המלך דלר' יוסי דיליף מאחת מהנה. ודאי יש חילוק מלאכות ביום הכיפורים כמו בשבת. דהא אחת מהנה לא כתיב בשבת רק בחטאת. וכיון דיום הכיפורים אית בי' חטאת כמו שבת. למה לא נלמד חילוק מלאכות ביום הכיפורים כמו בשבת: כט) ולדידי אי משום הא לא איריא וי"ל. דהנה קשה לדעת התוספות בכורות כ"ג ד"ה סבר דאין שוגג אלא הטועה בדין אבל הטועה במציאות. שלפי מחשבתו באיכות הדבר באמת לא הי' איסור. חשיב מתעסק. כגון השוחט קדשים בחוץ וסבור שהם חולין. פשוט דהוי מתעסק. ואם כן בשגג בשבת. וסבור שהוא חול יחשב מתעסק ויפטור.

אך יש לומר דאין שבת אלא שהוא יום שביתה ואסור במלאכה. וכשחשב שאינו שבת. אין כאן שגגת מציאות. זולת האיסור מלאכה. כי אין שינוי בשבת מבחול. רק במה שהוא שבת. כלומר שאסור במלאכה ואין דומה לשוחט קדשים בחוץ וסבור שהם חולין דמלבד האיסור לשחוט בחוץ. יש שינוי באיכות הדבר. שאינו קרבן כמו שחשב. אבל בשבת וחשב שהוא חול אינו שינוי. רק שחשב שמותר במלאכה, ובאמת אסור במלאכה. והרי שגג באיסור ודו"ק: ל) ולפי זה בשגג ביום הכיפורים וסבור שאינו יום הכיפורים יחשב מתעסק. דביום הכיפורים העיקר מה שעצומו של יום מכפר. ומשום זה הזהירה התורה מלעשות מלאכה. ואם הי' יודע שהוא יוהכ"פ. ולא ידע שנאסר בו מלאכה הי' נחשב שוגג. אבל עכשיו שלא ידע שהיום יום הכיפורים חשיב מתעסק [אבל בשבת אין לומר שאם ידע שהוא שבת ולא ידע שאסור בו מלאכה הי' חשיב שוגג. שאם לא ידע שאסור מלאכה. היינו שגגת שבת כדמקשה הגמרא בשבת (דף ס"ט.) דידע לה לשבת במה] ולפי זה אי אפשר דקאי קרא דמאחת מהנה ליום הכיפורים. דהא דרשינן אחת שהוא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות. והנה שהוא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות. וביום הכיפורים אי אפשר לומר הנה שהוא אחת שגגת יום הכיפורים וזדון מלאכות. דכהאי גוונא מתעסק הוא כנ"ל כן נראה ליישב דברי ר' מנחם עזרי': לא) אך לפי זה יתעורר הקושיא ממתניתין דמגילה. אין בין יום הכיפורים לשבת. דהא איכא בינייהו חילוק מלאכות: לב) על כן נראה לפי עניות דעתי דילפינן יום הכיפורים ואפילו יום טוב משבת. כשם שילפינן לענין תולדות. וכן דעת כמה פוסקים דיש שביתת עבדו ובהמתו ביום טוב מן התורה. והא דאין חילוק מלאכות ליום טוב. היינו משום דבשבת גופה אין חילוק מלאכות רק בשגגת מלאכות דשגגות טובא הויין. ובשגגת זה וזה פטור. וביום טוב במזיד הוי זדון זה וזה:

לג) האומנם דיש לומר בשלמא שוגג החיוב אשוגג שהי' לו לידע. מה שאין כן במזיד אין חיוב על הידיעה. רק על העשי' אף שיודע. אבל אין החיוב על הידיעה. ועל כן אין ידיעה שהוא יום טוב פוטרת. אך לפי זה נאמר להיפוך דאין ידיעה ממלאכות מחייבתו. ואי אפשר ללמוד מזיד משוגג לענין חילוק מלאכות וכמו שכתבתי לד) שוב ראיתי בחידושי הר"ן ריש פרק ב' דשבועות. גבי העלם מקדש דפטור לר' עקיבא ואין חיוב רק בהעלם טומאה. והעלם זה וזה בידו גם כן פטור. וכתב בחי' הר"ן דהטעם. משום דחיישינן שמא אין בידו העלם טומאה כלל. שאלו הי' יודע שזה מקדש. הי' זוכר את הטומאה. אך לפי שסבור שאין זה מקדש אינו מעלה על לבו שנטמא עיין שם: לה) ולכאורה לפי שיטתו גם בהעלם שבת ומלאכות דאינו חייב אלא אחת גם כן משום דחיישינן שמא אין מלאכות נעלמו ממנו כלל. אך מאחר שלא ידע שהיום שבת אינו מעלה על לבו שמלאכות אלו אסורים. אך מפורש להיפוך בשבת (דף ע':) דמקשה בהא דל"ט מלאכות אם עשה כולם בהעלם אחד חייב על כולם הא הוי העלם זה וזה בידו. דכיון שאינו יודע שום מלאכה דידע לשבת במאי. ואם כן הוי העלם שבת גם כן. ומשני דידע לה בתחומין. ואליבא דר' עקיבא. [אבל אליבא דחכמים דתחומין דרבנן לא חשיב ידיעת שבת] ואף דמכל מקום הוי העלם מלאכות. דבזה אי אפשר לומר שאינו מעלה על לבו מלאכות. כיון שאינו יודע שהוא שבת. הא באמת יודע שהוא שבת רק דלא חשיב ידיעה. מכל מקום אלו הי' יודע הל"ט מלאכות. הי' יודע שהוא שבת והי' מעלה על לבו איסור המלאכות. אלא ודאי העלם זה וזה בידו אף שבאמת נעלמו שניהם פטור: לו) וצריך לומר דשניא דין חילוק מלאכות דשבת מחיוב דטומאה. דבטומאה כיון שנעלם ממנו טומאה. גם כן חייב עלי'.

אבל לענין חילוק מלאכות כיון דהעלם שבת מביא אחת על כולן מביא חטאת אחת על העלם שבת ועמו נתכפרו גם העלם מלאכות. כעין קצירה גוררת קצירה: לז) והנה דבר זה לא שייך אלא בקרבנות שבאים לכפרה נאמר שעל העלם שבת נתכפר גם כן העלם המלאכה. אבל מלקות דלאו לכפרה אתיין [דהא אמרינן בי' קם לי' בדרבה מיני' למאן דאמר ממונא משלם מילקא לא לקי. וכן לדידן במיתה ומלקות] רק חיובי בעלמא. שפיר יתחייב שתים בזדון זה וזה: לח) נחזור לענינינו. שדין הנ"ל למאן דאמר הבערה ללאו יצאתה אם יש תולדות להבערה תלוי בב' תירוצים הנ"ל. לתי' הב' הא גלי קרא דהא דאסמכי' למלאכת המשכן, לא למעט תולדות. וגם להבערה יש תולדות. אך לשיטת תוספות בכורות הנ"ל דצריך ריבוי לתולדות. דלא נלמד כלל מסברא. אם כן הבערה. דלא קאי עלי' כלל קרא דמאחת מהנה. אין בו תולדות: לט) ומכל מקום נראה דאפילו הבערה ללאו יצאתה. אסור להבעיר מתכות. אף שהרמב"ם כתב שהוא תולדת מבעיר. דהא קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם גמרינן מינה לשריפה בבית דין שאינו דוחה שבת. ושם הי' מדליקין פתילה של מתכת ונותנין לתוך פיו. ומכל מקום לא נגמור מינה לשאר תולדות. לפי מה שכתבו התוספות פסחים (דף ה') דלמאן דאמר ללאו יצאתה אין שם מלאכה עלי'. ואם כן הוא כמו תחומים ואין צריך כלל שיהי' במשכן. וטעם דהבערת מתכות תולדה. משום דהבערה שהי' במשכן בדוד של סממנים הי' בגחלת של עץ דמשונה משל מתכות. אבל למאן דאמר ללאו יצאתה דאין עלי' שם מלאכה ואין צריך כלל שיהי' במשכן וכל שהוא אש הוא בלאו הזה. ובפסחים (דף ע"ה:) נראה מסקנת הסוגיא לרבינא נקטינן גם גחלת של מתכת נקרא אש. אבל שאר תולדות אין לנו: מ) ונפקא מינה בפלפול זה, לנותן שמן בנר. דמחודש בספר יראים דהוא תולדה למבעיר.