שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 66

כל שכן בהני. וצריך לומר דטעמא דריב"ל במסתת משום דעדיין אינו מחובר. ודומה לבנין כלים דקיימא לן אין בנין בכלים. ומשום עושה כלי נמי לא מיחייב. דבמסתת אינו דבר שלם רק שאחר כך נתנו בבנין. על כן אמרינן בו אין בנין בתלוש כמו בכלים. ולשיטת התוספות דתלוי אם צריך לאומנות. בודאי מסתת צריך אומנות לכך. אך לשיטת הרמב"ן והריטב"א והרב המגיד דתלוי באם עושה כלי או רק תיקון. ומסתת לא נעשה בו דבר שלם רק לתתו בבנין. ובפרט שגם תחילה הי' ראוי לכך אלא דעכשיו שפיר טפי. והוא רק תיקון דלא חשיב בנין בדבר תלוש. ולרב דמחייב במסתת משום בונה כתב המאירי משום שסופו לתתו בבנין חשיב בנין בקרקע. ולדידן לא קיימא לן הכי ודו"ק: סימן רכ. דין עשיית אהל עראי. א) בביצה (דף ל"ב:) דגזרו חכמים בנין עראי אטו בנין קבע. ובתוספות שבת (דף קל"ז:) כתבו בפשיטות מש"ס הנ"ל דאיסור אהל עראי משום גזירה אטו אהל קבע. עיין שם. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות שבת הלכה כ"ז. ומכל מקום מוכח שם בסוגיא דאהל עראי חמור מבנין עראי דמקשה שם אהא דאמר רב נחמן אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב ממתניתין דאין מקיפין שתי חבית לשפות עליהן את הקדירה. ומשני התם בנין קבע אסרה התורה וגזרו חכמים בנין עראי אטו בנין קבע. והכא משום כבודו לא גזרו רבנן. ולכאורה למה לי' לשנויי מתני' שאני התם דעביד אוהלא. בפשיטות הי' לו לומר כיון דעראי הוא אין איסורו אלא מדרבנן ומשום כבודו לא גזרו. ועל כרחינו לומר כדברי המאירי שם דמשום אוכל נפש הוי לן למשרי כמו משום כבודו. ומשני שאני התם דעביד אוהלא חמור טפי ואפילו משום אוכל נפש והוא הדין משום כבודו לא שרינן. וקצת קשה לשיטת תוס' הנ"ל דגם באהל הטעם משום גזירה למה יהי' חמור מבנין עראי דאסיר גם כן משום גזירה:

ב) ולולי דברי התוספות הי' נראה לי דאיסור אהל עראי לאו משום גזירה אלא משום דעיקר בנין המשכן הי' האהל ולא הקרשים כדאיתא בפרק במה מדליקין (דף כ"ח.) משכן קרוי משכן ולא קרשים קרואים משכן. על כן החמירו באהל אפילו אהל עראי. סימן רכא. א) ובדין מחיצות עראי יש ג' שיטות. א) שיטת רש"י דאין איסור כלל אפילו עושין להתיר., כן כתבו התוספות בשמו שבת (דף קכ"ה:) וכן מפורש ברש"י סוכה (דף ט"ז:). (ב) שיטת התוס' והרא"ש שבת שם דמחיצות עראי אסורים כמו אהל עראי. והא דשרי מחיצה רביעית בסוכה לעשותה עראי ביום טוב כמפורש בעירובין (דף מ"ד.) היינו משום דכבר יש שם ג' מחיצות הוי תוספות בעלמא דשרי. אבל מחיצה שלישית הואיל והיא מתרת חשיב כבתחילה, ולפי שיטתם אסור לעשות מחיצה בבית להפסיק בין הספרים להתיר תשמיש או עשיית צרכיו. אפילו הי' טפח מבעוד יום כיון דהאי טפח לא הועיל להתיר חשיב כבתחילה (ג) שיטת האור זרוע והרא"ם בספר יראים דאין איסור במחיצות אלא אם כן עשויים להתיר. וזה טעם היתר מחיצה רביעית הואיל ואין עשוי להתיר. ולעולם לא חשיב תוספות אף שיש ג' מחיצות מכבר כיון דבהאי מחיצה לא הותחל כלל. וזה טעם היתר מהר"ם במחיצה העשוי' להתיר אם התחיל טפח מבעוד יום. דאף שעשוי להתיר לא חשיב כבתחילה דלא כתוספות והרא"ש הנ"ל. וכן פסק הרמ"א סימן שט"ו סעיף א': ב) והנה לשיטת רש"י וכן לשיטת מהר"ם ורא"ם ואור זרוע צריך לומר דהא דאסור פקק החלון לר' אליעזר משום אהל אף דחלון היינו בדופן ואינו להתיר. משום דמחיצה קבועה הוא כמו שפרש"י בסוגיא דפקק החלון. ומה שפרש"י ריש פרק תולין דפקק החלון היינו ארובה בגג הקשה המגיני שלמה דאי אפשר לומר שאין בפקק שבגג משום אהל. דהא בשלהי שבת בהא דפקקו המאור בטפיח מסיים ומדבריהם למדנו שפוקקין המאור בטפיח.

ושם מפורש בגמרא שבמחיצה הי': ג) וקשה לי דאיך למד ר' יוחנן ממשנה זו שחכמים מתירים להוסיף על אהל עראי כיון שבתוספות בלבד בלא מה שהי' מכבר יש כדי לאסור. אימא דוקא במחיצה דהפקק בעצמותו אין בו איסור. דמחיצות עראי שאינן להתיר אין בהם איסור של כלום. רק משום תוספות על המחיצה קבועה ורבנן מתירים תוספות. אך תוספות אהל הרי התוספות עצמו יש בו כדי לאסור: ד) וגם לשיטת התוספות והרא"ש דמחיצה עראי גם כן אסור אפילו אינו להתיר. והיתר מחיצה רביעית דסוכה רק משום היתר תוספות, קשה לי דמסתמא פקק החלון אין בגובה עשרה ולאו מחיצה היא רק בצירוף מחיצה שמכבר מתירים חכמים ור' אליעזר לטעמי' דאחת על הארוג חייב. על כן מצטרפין המחיצה שמכבר לשיעור עשרה. ולרבנן דפטרי באחת על הארוג במלאכה של תורה מתירים בדרבנן. אבל באהל למעלה דבטפח הוי אהל. וכיון שיש בתוספות כשיעור מנ"ל דחכמים מתירים. מיהו בדברי מהר"ם שהביא רמ"א ריש סימן שט"ו שאם הי' מחיצה טפח מערב שבת מותר להוסיף מבואר דסבירא לי' דבדינים אלו טפח חשיב מחיצה אתי שפיר לשיטת תוס' ורא"ש: ה) וכל זה שאינו כעין בנין. אבל כעין בנין מפורש בביצה (דף ל"ב:) דגזרו חכמים על בנין עראי. ועל כן אבנים של בית הכסא אי לאו משום כבודו הי' אסור לצדדן. דצידוד היינו כעין בנין. כדאיתא ריש פרק הבונה תלת בניני הוי תתאה בעי צדודי ועפרא: סימן רכב. א) מבואר בתוספות ושאר פוסקים דאין איסור אהל עראי בלא מחיצות ונראה לי דאפילו אהל עראי גמור שמתכוין להגין אין איסור בלא מחיצות. וראי' מהא דאמר בפרק כירה (דף מ"ג.) גבי מת המוטל בחמה חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורסין עליהם זה זוקף מטתו ונשמט והולך וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו. ופרש"י דהוי כהאי מדורתא מלמעלה למטה שרי והכא אהל גמור הוא להגן מפני החמה.

ואם איתא דאהל גמור אפילו בלא מחיצות אסור. תיכף שזוקף המחצלת עבדי לאיסורי'. ומה יועיל להתיר מה שזוקף המטה אחר כך. אלא ודאי אף באהל עראי גמור אין איסור בלא מחיצות. כן נראה לי פשוט: ב) אלא שראיתי להרא"ש ז"ל בפרק המביא סימן י"א וזה לשונו והא דאמר בפרק בתרא דעירובין כרוך בודיא ושייר בה טפח אלמא דמקרי אהל בלא מחיצות. התם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כוונתו לעשות אהל. אבל בנין עראי כזה לא מקרי בנין בלא מחיצות עד כאן לשונו. ונוראות נפלאתי דמה ראי' מהא דכרוך בודיא. התם יש דפנות אלא שלא עשה הדפנות בשבת. וכן הוא בתוספות ריש פרק כירה וד' יאיר עיני: ג) ומכל מקום במה שכתבו התוספות ביצה (דף ל"ב:) והפוסקים שאם היו המחיצות עשויות מבעוד יום אין איסור דלא אסרו אלא אם עשה המחיצות והאהל בשבת. זה אינו באהל עראי גמור. שהרי מפורש בהא דכרוך בודיא דאפילו בלא עשיית מחיצות אסור. וכן בכיפי דערבא דכריכת מחצלת לבד אסור. אלא ודאי דין זה אינו אלא בדבר שלפי האמת אפילו אהל עראי אינו שלא נתכוין להגין. וכן כתב הריטב"א בעירובין שם וזה לשונו מה שפרש"י ז"ל בלשון אחר לסדר ביצים על גבי כלי אינו נכון וכבר דחוהו בתוס' דכהאי גוונא לא חשיב אהל כשאין שם מחיצות כלל. ועוד אפילו יש לו דפנות לא אסרו בכל כיוצא בזה שאינו אלא דמיון (בנין צריך להיות אהל] עראי בעלמא אלא בשעושה הכל כלומר שעושה הדפנות ונותן עליו כעין אהל. אבל כל שהדפנות עשויות מערב יום טוב והוא מסדר עליהם כעין אהל לא גזרו בו בכל כיוצא בזה שבדרך אמת אפילו [בנין צריך להיות אהל] עראי אינו שאינו אלא דמיון [צריך להיות בנין] אהל עראי עד כאן לשונו. הנה מפורש בדבריו שדין זה דאין איסור אלא אם כן עשה גם המחיצות מבעוד יום זה אינו באהל עראי גמור.

וגם מפורש בתחילת דבריו דכשאין שם מחיצות כלל אפילו באהל עראי גמור מותר. וכן משמע מדברי הגהות מיימוני בהלכות סוכה פ"ה הלכה ט' שאין לעשות הסכך קודם הדפנות משום דבשעת עשייתן לא הוי אהל ויש בו משום תעשה ולא מן העשוי והביאו הרמ"א סימן תרל"ה ואף דהתם הוי אהל עראי גמור לעשות צל והוא אהל מן התורה ודברי הרא"ש צריכים עיון גדול ד) שוב ראיתי להרב ז"ל מלאדי סימן ש"א סעיף מ"ח בדין כובע וזה לשונו וטוב להחמיר שיהי' נכפף ממש מאליו ואז אף אם מגביה ומעמידו בשוה אין בכך כלום יעוין שם. הנה דאין איסור בעשיית אהל במקום שאין לו חיזוק מעצמו רק על ידי שאוחזה בידו. ואם כן אין ראי' מהא דמת המוטל בחמה דכשפורס המחצלת קודם שזקף המטות אין לפריסת המחצלת חיזוק רק על ידי שאוחזה בידיו שאם יסלק ידיו הרי המחצלת נופל ואין האוהל נעשה רק בשעה שזוקף המטות ואז מותר משום שינוי ולא קשה מידי להרא"ש. מיהו דעת ריטב"א והגהות מיימוני דאפילו אהל עראי אינו בלא מחיצות כנ"ל: ה) ובדברי הגהות מיימוני הנ"ל קשה לי מהא דריש פרק חולין אין תולין את המשמרת ביום טוב. איבעיא להו תלה מאי א"ר יוסף תלה חייב חטאת. אמר לי' אביי אלא מעתה תלה כוזא בסיכתא הכי נמי דמחייב אלא אמר אביי מדרבנן. ובתוספות שם ואף על גב דתלה כוזא בסיכתא אפילו איסור דרבנן ליכא. במילי דרבנן שייך שפיר לחלק. אבל אי במשמרת מדאורייתא אסור אין שייך לחלק עד כאן לשונם. הרי דאף דתלה כוזא אין כאן מחיצות. מכל מקום אם הי' מדאורייתא הי' נחשב אהל בלא מחיצות. ואם כן בסוכה דאורייתא למה לא יחשב אהל בלא מחיצות: ו) ונראה לי דהנה בסוכה (דף י"ט:) קיימא לן שפוע אהלים לאו כאהלים דמי. וכן בשבת (דף קל"ח:). ואלו באהלי טומאה תנן פרק ז' דאהלות משנה ב' כל שפוע אהלין כאהלין.

ונראה משום דסוכה צריך מחיצות ואם אין כאן מחיצות לבד וסכך לבד. רק שפועי שיעלה לכאן ולכאן כיון שאינו ניכר מה סכך ומה מחיצה לא הוי אהל. ואם עשה מחיצה טפח באמת הסוכה כשרה. אבל באהלי טומאה דאין צריך שם מחיצות שפיר שפועי אהלים גם כן כאהלים. ובשבת דמבואר בפוסקים וכן משמעות הש"ס פרק כירה דאין אהל בלא מחיצות על כן שפועי אהלים לאו כאהלים. ועל כן כתבו התוספות שאם הי' איסור עשיית אהל עראי בשבת מדאורייתא הי' אסור בלא מחיצות. כמו אהלי טומאה. ועל כן הוכיח הגהות מיימוני מדגבי סוכה שפועי אהלים לאו כאהלים. מוכח דבלא מחיצות לא הוי אהל כלל. והטעם מדגלי רחמנא מקרא דבסכת דבעינן מחיצות. ואם לא כן הי' כשר שפועי אהלים כמו באהלי טומאה כנ"ל: סימן רכג. א) ריש פרק תולין ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב וכו'. [פרש"י שמסננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעגול ונעשה כאוהל על חלל הכלי ואף על גב דעביד אוהל שרי ביום טוב כדמפרש בגמרא] ובגמרא השתא ר' אליעזר אוסופי אהלי עראי לא מוספינן למיעבד לכתחילה שרו. מה הוא דתנן פקק החלון כו' ואמר רבה בב"ח א"ר יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף שר' אליעזר אומר אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומר בשבת וחכמים אומרים מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. ר' אליעזר סבר כר' יהודה דמתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב. ומקשה אימר דאמר ר"י באי אפשר לעשות בערב יום טוב. היכי דאפשר מי שמעת לי' ומשני ר"א עדיפי מדר' יהודה. ובתוספות דבדאורייתא מודה ר"א דמכשירין שאפשר אסורים וכי שרי הכא הני מילי באהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אהל קבע:

ב) וקשה לי דהא בריש פרק וא"ו דפסחים מודה ר' אליעזר לר' יהושע דאסרו משום שבות הואיל ואפשר מערב יום טוב. ונראה ליישב דהנה בשבת (דף קמ"ו פליגי תנאי אם מותר להוסיף בנקב חבית דתנא קמא מתיר. ומפרש רבה דדבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזרו משום לול של תרנגולין ובלול כו' לא אתי לאוסיפי. ויש אומרים סבירא להו דבלול נמי אתי לאוסופי. ואם כן לכאורה קשה איך גוזרין באהל עראי לצורך אוכל נפש אטו אהל קבע. הא באהל קבע לא משכחת לה לצורך אוכל נפש. ודומה לתוספות נקב כיון דלא משכחת לה בלול של תרנגולין אין לגזור בה אטו לול של תרנגולין. הכי נמי לצורך שאוכל נפש כיון דלא משכחת באהל קבע למה נגזור בה אטו אהל קבע: ג) אך נראה דזה אינו. דאם כן תאמר דאף בשבת לשתרי אהל עראי לצורך אוכל נפש כיון דלא משכחת אהל קבע לצורך אוכל נפש. והא ודאי ליתא דכיון דאוכל נפש אינו מתיר בשבת אם כן שפיר גזרינן אהל עראי לצורך אוכל נפש אטו אהל קבע שלא לצורך אוכל נפש. ודוקא תוספות דלעולם קיל מבתחילה [תוספות אהל עראי מותר וכן לבשל מיום טוב לשבת שאם התחיל מערב יום טוב מותר לגמור ביום טוב. וזה היתר עירובי תבשילין כדאיתא ריש פרק ב' דיו"ט] על כן לא גזרינן תוספות אטו לול של תרנגולין בתחילה אבל באהל עראי לצורך אוכל נפש שפיר גזרינן אטו אהל קבע שלא לצורך אוכל נפש. והוא הדין במכשירי אוכל נפש ביום טוב לרבנן. דמה שהוא לצורך אוכל נפש לא מעלה ולא מוריד כלל כיון שהוא רק מכשירין. אך לר' יהודה דמתיר מכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב. ממילא אפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב לית בי' אלא לאו הבא מכלל עשה דהוא ולא מכשירין כמו לבית הלל בעולת נדבה כיון דאית בי' משום מתוך אף דנאסר מקרא דלכם ולא לגבוה אין בו אלא עשה.

וכן לבית שמאי בשלמי נדבה. ודוקא לבית שמאי בעולת נדבה לוקה דלא הותרה כלל. הכי נמי לרבנן דגלי קרא דהוא. דמכשירין לא אשתרי כלל. אהדרי' לאיסורא קמא כמו גוזז בפסולי המוקדשין [עיין תוספות ביצה דף י"ב.] ולוקה. אבל לר' יהודה דגם מכשירין אשתרי. רק דיש ב' איסור משום שאפשר מערב יום טוב. אם כן אין בו אלא איסור עשה דהוא ולא מכשירין שאי אפשר מערב יום טוב [שוב ראיתי להפרי מגדים אורח חיים בפתיחה שנסתפק בדבר. ולפי עניות דעתי נראה כמו שכתבתי] וכיון דקיל לצורך אוכל נפש משלא לצורך אוכל נפש כלל. שוב לא גזרינן אהל עראי לצורך אוכל נפש ביום טוב אטו אהל קבע שלא לצורך אוכל נפש וזה טעם ר"א דמתיר אהל עראי במכשירין: ד) אך דיש לפקפק בזה על פי הסוגיא שבת (דף קכ"ד בהא דאין סומכין הקדירה בבקעת אף דביום טוב מלאכתו להיתר גזירה יום טוב אטו שבת. הכי נמי באהל עראי לצורך אוכל נפש שאפשר מערב יום טוב גזרינן יום טוב אטו שבת. וכיון דיש בו איסור ביום טוב. שוב לא נתיר בו משום מכשירי אוכל נפש כיון שהי' אפשר לעשותן מערב יום טוב: ה) אך ר' אליעזר לטעמי' מוכח דלא גזרו יום טוב אטו שבת. דבפרק במה מדליקין (דף כ"ח:) אית לי' לר' אליעזר מסיקין בכלים והוא דלא כר' נחמי' (דף קכ"ד:) דאוסר משום דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. ובעירובין (דף ל"ה.) מסיק הש"ס דר"א אית לי' דר' נחמי' בשבת עיין שם. וצריך לומר כדמחלק הש"ס ביצה (דף ל"ב.) אליבא דהאי תנא דאית לי' דר' נחמי' בשבת ולא ביום טוב עיין שם. והנה דר' אליעזר איה לי' כהאי תנא דבשבת אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. וביום טוב מותר ולא גזרינן יום טוב אטו שבת, על כן מתיר במת אהל עראי לצורך אוכל נפש ביום טוב. ור' יהודה מסתמא אית לי' הא דאין סומכין את הקדירה בבקעת דגזור יום טוב אטו שבת.

על כן קאמר דר"א עדיפא מדר' יהודה: ו) ובזה יש לפרש הסוגיא דלקמן אמר ר' יוסף תלה חייב חטאת. אמר לי' אביי אלא מעתה תלה כוזא בסיכתא הכי נמי דמחייב. אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ותמוה מאוד דלמה לי' משום עובדין דחול. תיפוק לי' משום איסור עשיית אהל עראי מדרבנן. וכן לקמן (דף קל"ט:) מערים אדם על המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים. פרש"י כיון דאוקימנא דטעמא לאו משום אהל הוא אלא משום עובדין דחול. ותמוה דלמה לא יאסור באמת משום אהל. והרי ר' יוסף אפילו מן התורה רצה לאסור משום אהל. ובחידושי הר"ן בשם רמב"ן דכיון דלא אסור אלא מדרבנן קרי לי' עובדין דחול [והא דמערים לתלות רמונים. משום דהתולה לרמונים אינה מותחה ולא הוי אהל כלל יכיון שדרך התולה לרמונים שלא למתוח. לא פלוג רבנן ולעולם מותר] ותימה על הר"ן שסותר דברי עצמו בפי' הלכות ריש שבת גבי רדיית הפת דעובדין דחול קיל טובא משבות עיין שם. ואם כן איפוא קורא לשבות דעשיית אהל בשם עובדין דחול: ז) אך לפי מה שכתבתי יש ליישב. דהנה דעת הפוסקים [לבד מהרב המגיד לשיטת הרמב"ם] לפסוק כר' יהודה במכשירי אוכל נפש. ואם כן אין איסור בתליית המשמרת ביום טוב רק משום גזירה אטו שבת כמו הסומך קדירה בבקעת כנ"ל, והנה בביצה (דף ל"ג.) מפרש טעמא דאין סומכין הקדירה בבקעת משום דלא נתנו עצים אלא להסקה. וכתבו בראשונים שם דסוגיא דביצה חולקת על סוגיא דשבת דמפרש הטעם גזירה יום טוב אטו שבת עיין שם. ואם כן יש לומר אביי סובר כסוגיא דביצה. ועל כן אין לאסור אהל עראי ביום טוב לצורך אוכל נפש מדרבנן אטו אהל קבע. כיון דאהל קבע לצורך אוכל נפש ליכא.

ואטו אהל קבע שלא לצורך אוכל נפש ליכא למיגזר, כיון דצורך אוכל נפש קיל דלית בי' אלא עשה לר' יהודה דקיימא לן כוותי' כנ"ל וגזירה דיום טוב אטו שבת הא לית לי' כסוגיא דביצה. ודוקא לר' יוסף דאסור מן התורה אסור גם ביום טוב. אך למה דמוכיח אביי דמן התורה מותר. שוב אין לאסור ביום טוב רק משום עובדין דחול. ועל כן מותר כדי לתלות בה רמונים ביו"ט ודו"ק היטב: ח) עוד נראה ליישב הא דאסיק אביי משום עובדין דחול. דהנה תמוה לפי מה שכתבו הפוסקים דכל הני דשמעתין שאינן אלא דמיון אהל עראי אין איסור אלא אם כן עושה הכל האהל והמחיצה בשבת. אבל אם המחיצות עשויות מערב שבת והאהל לבד עושה בשבת מותר. ואם כן הכא שמחיצות הכלי תחת המשמרת לא עשה בשבת למה יאסור. שוב ראיתי להמגן אברהם סי' שט"ו ס"ק י"א שהקשה כן וכתב דבאמת משום זה כתב הרמב"ם טעם אחר משום שלא יבוא לשמר עיין שם. ותמוה דהא בגמרא מקשה לר' אליעזר דמתיר ביום טוב שיאסור משום אהל: ט) אשר על כן נראה לי דבגמרא מקשה לר' אליעזר לטעמי' דמחייב באחת על הארוג ומצרפין מה שנעשה מכבר אל האחת שעושה בשבת לחייבו. וכן איתא בכריתות י"ט: דלר' אליעזר עקר בערב שבת והניח בשבת חייב על הנחה לבד דהעקירה מחשב להנחה מלאכה ע"ש. והכא נמי מצרפין המחיצות שעשויות מכבר אל האהל שעושה עכשיו בשבת שיחשוב עשיית אהל מלאכה דרבנן אהל עראי] ועל כן לרבנן דקיימא לן כוותייהו דלא מיחייב באחת על הארוג. אין לאסור בזה רק משום עובדין דחול: י) ובזה נראה לי ליישב הא דריש פרק כירה בית שמאי אומרים נוטלין ולא מחזירין. בית הלל אומרים אף מחזירין. ובגמרא אמר ר' אושעיא דלדברי האומר מחזירין מחזירין אף בשבת. ופירשו בתוס' דלבית שמאי אין מחזירין אפילו בערב שבת סמוך ללילה מד שאין שהות להרתיח מבעוד יום.