שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 65

וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר' שמעון בן מנסיא ויבן האלקים את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם. משמע דיש תורת בנין באדם. אך בנדה (דף מ"ה:) משמע דלא קיימא לן כדרשא זו דיליף מהאי קרא דנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. ונעשית גדולה שנה אחת קודם לאיש עיין שם. והא דמייתי הש"ס הא דר' שמעון בן מנסיא היינו אליבא דר' אליעזר דמחייב חטאת. ולדידן הוא באמת רק מדרבנן, וידוע דברי הרא"ם דאף דאין בנין בכלים מדרבנן אסור, והוא הדין דיש לומר כן באדם דאף דאין בו משום בנין מן התורה מדרבנן אסור: ב) אך רש"י סוף פרק האורג במפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב. פרש"י משום בונה פתח או משום מתקן כלי וכו' הנה דמספקא לי' אם יש בנין באדם. אך ברש"י כתובות (דף ו' ע"ב) פירש דחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע. הנה סבירא לי' בפשיטות דיש בנין בבעלי חיים. והא דבשבת מספקא לי' אי משום בנין אי משום מתקן. היינו אי כרב אי כשמואל בעושה נקב בלול דרב מחייב משום בונה ושמואל משום מכה בפטיש: ג) וכבר כתבנו לעיל סי' רי"א אות י"ב דיש לומר רש"י לטעמי' בדין אין בנין בכלים דאפילו עושה כל הכלי אין בנין בכלים. אם כן מדכתיב ויבן באשה שמע מינה בבעלי חיים יש בנין. ולדידן דבעושה כל הכלי לכולי עלמא יש בנין. יש לומר גם באדם אם עושה בו פתח אין בו משום בנין. ודוקא בעשיית כל האשה שייך בנין: ד) אך בשבת (דף קמ"ז:) לפופי ינוקא בשבתא אסור דמיחזי כבונה ואם לא הי' בנין באדם לא הי' אוסרין משום דמיחזי כבונה. שהרי בביצה (דף כ"ב.) במנורה של חוליות דמיחזי כבונה. ולבית הלל מותר משום דאין בנין בכלים [ובית שמאי דאוסרים משום דיש בנין בכלים] מיהו אפשר לחלק בין שבת ליום טוב ועיין בתוספות ביצה שם. ואין ראי' מכאן דיש בנין באדם:

ה) והרמב"ם פסק בעושה נקב בלול של תרנגולים חייב משום בונה ובמפיס מורסא פסק משום מכה בפטיש. משמע דסבירא ליה אין בנין באדם מדאורייתא. והא דויבן את הצלע משום שעשה כל האשה על כן יש בו בנין. ורמב"ם לטעמי' דבעושה כל הכלי יש בו משום בנין ורש"י לטעמי' כנ"ל: ו) העולה מזה שדין בנין באדם במחלוקת שנוי' שלדעת רש"י והרא"ש והרמב"ן לדעת הרי"ף דאין בנין בכלים כלל אפילו עשה כל הכלי יש בנין באדם. ולדעת הגאונים והרמב"ם דבעושה כל הכלי יש בנין. אין בנין באדם כמו בכלים: סימן רטז. א) אמר שמואל ג' פטורי דשבת פטור ומותר חד מינייהו בסוף פרק האורג המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור. ופרש"י פטור ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו דכשאינו מתכוין להיות פתח לא חשיב בנין ופתח כלל שיתחייב בה משום בונה או משום מכה בפטיש. וקשה לי דלקמן בע"ב אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון הוא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ולדברי רש"י דלאו תיקון הוא אינו מלאכה כלל וגם לר' יהודה פטור. ובאמת הרמב"ם פסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה ופסק להא דהמפיס מורסא אם להוציא ממנה ליחה פטור. והוא כפרש"י הנ"ל. אך קשה הא דרב: ב) ואפשר לפרש דברי רש"י לפי מה שכתבתי בסימן הקדום דרש"י כתב בחיוב מפיס מורסא משום בונה או משום מתקן. דהיינו לרב דמחייב ריש פרק הבונה בעושה נקב בלול של תרנגולים משום בונה. הנה דמחייב בפתח משום בונה הכא נמי מחייב משום בונה. ולשמואל דמחייב בנקב בלול משום מכה בפטיש. הנה דסבירא לי' לשמואל חיוב פתח משום מכה בפטיש הכא נמי חיוב על הפתח משום מתקן כלי דהיינו מכה בפטיש. כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ג דמתקן כלי משום מכה בפטיש.

ועל כן להוציא ליחה אין כאן תיקון וזה לא מהני אלא לשמואל מרי' דשמעתין לשיטתו. אבל מכל מקום חשיב בונה פתח. ועל כן רב לשיטתו דמחייב בפתח משום בונה הוצרך לאוקמי כר' שמעון דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך דברי הרמב"ם עדיין אינם מיושבים: ג) ונראה ליישב דודאי בפשיטות יש לומר דכל שאין מתכוין לעשות לה פה להכניס אויר כמו שכתבו התוספות (דף ג'.) בדיבור המתחיל המפיס מורסא לא חשיב פתח. וכדברי רבה (דף קמ"ו.) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. אלא דלפי זה דלא נחשב פתח רק מחמת הכוונה. ובודאי לא מהני מחשבת הרופא על גוף החולה. רק משום דניחא לי' לחולה מעשה הרופא והרופא שלוחו של חולה. וכאלו החולה מתכוין שיהי' פתח. וכיון דלא הוי פתח רק מחמת מחשבתו של החולה גם כן. לא חשיב הרופא לבדו העושה מלאכה ולמה יתחייב אם נתכוין לעשות פה. ואין לומר דכיון שהרופא שלוחו של חולה מהני מחשבת הרופא עצמו וחשיב הרופא בעל המחשבה גם כן. ליתא דהא במכות (דף ט"ז.) בענין בטלו ולא בטלו דלא משכחת לה באונס שגירש דאי קטלה קים לי' בדרבה מיני'. ואי דשויתי' שליח קבלה לקבל לה קידושין מאחר לאו איהו קא עביד לה. הרי דכיון דלא מצי מיעבד רק מחמת המשלח אינו חייב על זה דלא חשיב מעשיו. הכא נמי כיון דלא מהני מחשבת הרופא רק מחמת שליחות החולה. לא חשיב המחשבה של הרופא. ומעשיו של הרופא בלא המחשבה אינם עושים מלאכה. ודומה לשנים שעשאו דפטורים: ד) ולכאורה יש ליישב על פי מה דקיימא לן בסוף פרק ב' דחולין מ'. דעל ידי מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומהני מחשבת העושה אף שאינו שלו. הכא נמי כיון דהרופא עשה מעשה מהני מחשבתו בלא מחשבת החולה הא איתא התם דוקא בגוי או בישראל מומר. אבל ישראל כשר דאפשר לצעורי' מתכוין אינו אוסר.

ופירש בספר מלא הרועים בדין אדם אוסר דבר שאינו שלו אות ד' דאף דבאמת נתכוין לע"ז כיון דאין המחשבה מבורר מתוך המעשה. שוב חשיב מחשבה לבד דלא מהני בשל חבירו. והכא נמי כיון דאפשר שלא נתכוין אלא להוציא ליחה עכשיו ולא שתהי' עומדת להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד,. אם כן אף שבאמת נתכוין לעשות לה פה חשיב מחשבה לבד דלא מהני מחשבת הרופא בגוף החולה והוי מלאכה רק בצירוף מחשבת החולה והוי שנים שעשאו. ה) אך כל זה אינו אלא לר' שמעון דסבירא לי' זה אינו יכול וזה אינו יכול פטור. אך למה דקיימא לן בעירובין (מ"ו:) ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"י דמחייב זה אינו יכול וזה אינו יכול. וכן פסק הרמב"ם דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. אם כן הכא נמי החולה במחשבתו אינו פועל כלום בלא מעשה הרופא. וניחא דחייב הרופא אם נתכוין לעשות לה פה. ורב דהנהו כללי בעירובין לית לי'. טפי ניחא לי' לאוקמי מתניתין כר' שמעון דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובאמת חשיב פתח אף שלא נתכוין לפתח. כי היכא דתיקם רישא דאם לעשות לה פה חייב אף כר' שמעון דפוטר זה אינו יכול וזה אינו יכול. אבל שמואל סבירא לי' כהלכתא דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה. וכן סבירא לי' לשמואל בפרק כירה לחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה. וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב כר' יהודה. על כן ניחא טפי לאוקמי גם כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף על פי כן להוציא ליחה פטור דכל שאינו מתכוין לפתח לא נקרא פתח. ואף על פי כן ברישא חייב דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב כר' יהודה. וניחא פסק הרמב"ם דפסק במלאכה שאינה צריכה לגופה כר"י ופסק למתניתין דמפיס מורסא ודו"ק היטב: ו) ובאמת קשה לי בדברי רב דהא דלהוציא ליחה פטור ר' שמעון הוא ולר' יהודה חייב.

דהא כל החיוב דמפיס מורסא לעשות לה פה משום שעשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה. ואם כן כשהיא עשוי להוציא ליחה לבד הרי אינו עשוי להכניס. ואפילו עשוי להוציא לבד לא חשיב מאחר שאין עשוי להוציא ליחה תמיד. וכמו שפרש"י בשמעתין אם להוציא ליחה של עכשיו ואינו חושש אם תסתם מיד. ובתוספות (דף צ"ד.) שביארו שם כל דיני מלאכה שאינה צריכה לגופה כתבו בדין מפיס מורסא וזה לשונם ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואינו עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אף על פי שנעשה פתח גמור שהרי ראוי להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד. מכל מקום לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדים להכניס ולהוציא עד כאן לשונם. מבואר מדבריהם דלר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. הכא נמי חייב משום שנעשה פתח גמור שראוי להכניס ולהוציא. וקשה שהרי רבה (דף קמ"ו.) אמר כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ולא אמר כל פתח שאינו ראוי להכניס ולהוציא. ועוד דנקב ודאי ראוי להכניס בו יין גם כן. ואף על פי כן משום שאינו עשוי לכך אינו פתח ואין לומר דבאמת הפטור משום שאינה צריכה לגופה. דלשון אינו פתח לא משמע כן כלל. ועוד דאם כן לא הי' צריך לומר גזירה אטו לול של תרנגולין. ותיפוק לי' דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אסור אף דלא שייך בהו גזירה כלל כמו הוצאת המת וכיוצא]: ז) וצריך לומר דאף שאינו עשוי להכניס אויר הרי האויר נכנס מאליו. ולא דמי לכלי שצריך מעשה להכניס. ואם אין עשוי לכך הא אין מכניסין. אבל הכנסת אויר ממילא. וכן ליחה ממילא תצא אלא שאינו צריך והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה: סימן ריז. א) שבת (דף ע"ג:) אמר רב ששת הי' לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה. ופרש"י שמתכוין להשוות קרקעיתו ותיבת "שמתכוין" לכאורה מיותר, והי' לו לפרש שמשוה קרקעיתו.

ונראה דרש"י ז"ל כוון בזה כוונה מיוחדת על פי מה שכתב הר"ן סוף פרק הבונה בענין כתיבה בשבת דאין חילוק בין חק תוכות בין חק יריכות [אף דלגבי גט חק תוכות לאו כתיבה] דכל היכי דהוי מלאכת מחשבת מיחייב דהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב מיחייב יעוין שם. והכי נמי הוקשה לרש"י ז"ל שהרי קרקע הבית נשארת כמו שהי' והוא רק מסלק הגבשושית והוי דומיא דחק תוכות דלאו כתיבה מיקרי. דכל כותב עושה גוף האות וחק תוכות מקום האות נשאר כמות שהי' ותמונתו על ידי חקיקת הסביב. והכי נמי כל בונה עושה גוף הבנין. וזה קרקע הבית נשארת כמות שהי'. והוא רק מסלק הגבשושית. על זה תי' רש"י ז"ל שמתכוין להשוות קרקעיתו ועל ידי כוונתו נעשה מלאכה. וכמו שכתב הר"ן בחק תוכות לענין שבת דחייב משום מלאכת מחשבת. וכמו מוחק על מנת לכתוב דמחייב משום כוונתו לכתוב. והכי נמי בבונה הלא סותר על מנת לבנות גם כן חייב משום כוונתו. כמו כן המסלק הגבשושית חייב כדברי הר"ן ממש: ב) ובזה נראה לי ליישב סוגיית הש"ס סוכה (דף ל"ג:) התמוה מאד. תנו רבנן אין ממעטין ביום טוב [הדס שענביו מרובה מעליו] משום ראב"ש אומרים ממעטין ומוקי לה הש"ס שליקטן לאכילה וראב"ש סבר כאבוהו דדבר שאין מתכוין מותר. והא מודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות הכא במאי עסקינן דאית לי' הושענא אחריתי. ואינו מובן דמכל מקום פסיק רישי' הוא ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור. והערוך הוכיח מזה דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר וכמבואר בראשונים: ג) ולפי עניות דעתי נראה לפרש דהנה בתיקון מנא יש לפרש משום בונה. ומשום דתחילה כשלא הי' הדר לא הי' ראוי למצוותו כלל הוי כעושה כלי מחדש. או יש לומר משום מכה בפטיש וכמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות שבת בכל מתקן כלי דחיובי משום מכה בפטיש:

ד) והנה קשה לפי מה שכתב הרא"ם בספר יראים דאין מכה בפטיש אלא לאחר שנעשה הבנין וחסר רק דבר מועט עיין שם. והכא דמתחילה לא הי' הדר ולא הי' עליו שם כלי כלל איך יתחייב משום מכה בפטיש. ולשיטת הרא"ם אין לפרש משום בונה. שהרי הרא"ם סובר דאין בנין בכלים אפילו עשה כל הכלי. ואף שהוא מודה דמכל מקום מדרבנן אסור כמו מבטל כלי מהיכנו דאסור משום סותר אלא שהתירו בזקיפת מנורה משום שמחת יום טוב, וכמו שהארכנו לעיל סי' רי"א בזה. הלא יותר ראוי' להתיר משום מצוות לולב שהוא שמחת יום טוב גם כן כמפורש בכתוב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים בלולב: ה) אך באמת הרא"ם לשיטתו שכתב המרדכי בשמו דלולב והדס יבשים לדידן שאין מוצאין לחים מברכין עליהם דיבשים כשרים בשעת הדחק יעוין שם. ויש לומר הוא הדין ענביו מרובים מעליו וקל וחומר מיבש שניטל כל הדרו ועיין בר"ן. אם כן הדם זה שענביו מרובין מעליו כשאין לו הדס אחר ראוי למצוותו ושם כלי עליו אלא שבנטילתו הענבים נעשה כשר גמור והוי תיקון כלי ושפיר חייב משום מכה בפטיש שגם תחילה הי' כלי ודו"ק: ו) נחזור לענינינו לפי מה שלמדנו מדברי רש"י ז"ל דכל שאינו עושה מעשה חדש בגוף אלא שמסלק ממנו דבר המקלקלו לא מיחייב משום בונה אלא אם כן מחשב ומתכוין דהוי מלאכת מחשבת. ואם כן קשה למה הוצרך הגמרא ליישב דסבירא לי' כאבוהו דבר שאין מתכוין מותר. ולתנא קמא דלית לי' דר' שמעון אסור למעט. הלא כשאינו מתכוין לאו מלאכת מחשבת הוא ופטור מדאורייתא בשבת גם לר' יהודה כמו שכתבו התוס' בכמה מקומות] ושוב לא יתחייב משום בונה. דאינו עושה מעשה חדש בגוף ההדס אלא שמסלק ממנו הענבים: ז) אך לשיטת הרא"ם הנ"ל דכשאין לו הדס אחר כשר בלא מיעוט וחייב משום מכה בפטיש. ובזה אין חילוק בין על ידי מעשה חדש בגוף הדבר או על ידי סילוק.

כל שמתקנו חייב (ודוקא בונה דעיקר בונה הוא מעשה חדש בגוף הבית וכמו כותב מעשה בגוף האות] על כן דוקא לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר למעט. ומקשה והא פסיק רישי' הוא ופסיק רישי' הוי כמתכוין וחשיב מלאכת מחשבת גם כן כמו שכתבו התוספות בכמה מקומות. ומשני דאית לי' הושענא אחריתי. וכיון שכן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא. וגם ההדס קודם שנטלו ממנו הענבים לא הי' כלי כלל כיון דלאו שעת הדחק הוא דאית לי' הושענא אחריתי. ואם כן משום מה יאסור. משום בונה דהוי כעושה כלי מחדש לא. כיון שאינו עושה מעשה חדש בהדס אלא שמסלק ממנו הענבים. ואי אפשר לחייבו בזה אלא משום מלאכת מחשבת כדברי הר"ן הנ"ל. והכא דלאו מחשבת הוא שוב אין איסור כלל. ואפי' תימא דמכל מקום חשיב גורם. הלא גרם מלאכה ביום טוב מותר כמו גרם כיבוי ביום טוב דמותר. ומשום מכה בפטיש לא. כיון דמתחילה לא הי' עליו שם כלי כלל כדברי הרא"ם הנ"ל. דאין חיוב מכה בפטיש אלא היכי דמתחילה נעשה כל הבנין. והכא מתחילה לא הי' עליו שם כלי כלל. כיון שיש לו הושענא אחריתי ולאו שעת הדחק הוא והוא פסול ולא כלי כלל ודו"ק היטב: ח) ולתנא קמא דלית לי' דר' שמעון וחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ומלאכת מחשבת הוא כיון דהוי פסיק רישי'. שפיר חייב משום בונה דעושה כלי מחדש חייב משום בונה כשיטות הגאונים ורמב"ם. ואף שרק מסלק הענבים חייב משום מלאכת מחשבת כמו סותר על מנת לבנות כדברי הר"ן הנ"ל: ועיין בתוס' שבת (דף מ"א:) דבכריתות (דף כ':) קאמר הא ר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והכוונה על מלאכה שאינה צריכה לגופה: סימן ריח. א) יש לעיין לדעת הרא"ם דאין בנין בכלים כלל אפילו עושה כל הכלי לגמרי.

וסבירא לי' גם כן דאין מכה בפטיש כשעושה כל הכלי דאין מכה בפטיש אלא אחר גמר בנין. ומהאי טעמא עייל שיפתא בקופינא דמרא לא מיחייב לא משום בונה ולא משום מכה בפטיש. אם כן הא דאמר בביצה (דף ל"ג:) בקוטם קיסם לחצות בו שיניו לר' אליעזר חייב חטאת. [ורבנן נמי לא פטרי אלא דחשיב כלאחר יך אלא אם כן קטמו בכלי כמו שפרש"י שם]. משום מה חייב. משום בונה לא. דאין בנין בכלים. והכי נמי סבירא לי' לר' אליעזר כדמוכח בעירובין (דף ל"ה.) ומשום מכה בפטיש לא. שהרי מתחילה לא הי' ראוי' לקטימה ולא הי' כלי כלל. והוא דומיא דעייל שיפתא וכו' דכיון דמתחילה לא הי' ראוי לבקע בו. לא מיחייב משום מכה בפטיש. כיון דלא הי' ראוי למלאכתו כלל. הכא נמי הא לא הי' ראוי תחילה לחצוץ בו שיניו: ב) ואין לומר משום דקטימה דבר מיעוט לית בי' משום בנין וחייב משום מכה בפטיש ודוקא עייל שיפתא דאי לאו דאין בנין בכלים הי' חייב משום בונה על כן פטור משום מכה בפטיש. דליתא דעל כורחין טעם עייל שיפתא משום דמתחילה לא הי' בנין כלל, דאם לא כן קשה העושה פתח לחבית דמפורש בדברי רבה (דף קמ"ו.) דחייב. משום מה מחייב. משום בונה לא דאין בנין בכלים. ומשום מכה בפטיש לא. דהא העושה נקב בלול של תרנגולין הואיל ומחובר הוא חייב משום בונה. ואם כן בכלי כהאי גוונא יפטור משום מכה בפטיש. אלא ודאי העיקר תלוי אם הי' בנין תחילה דעושה פתח בכלי הואיל והי' כלי תחילה חשיב אחר גמר בנין שמתחילה. ואף שעכשיו גם כן בנין. לא בשביל שריבה בעבודה יפטור. ועייל שיפתא דפטור. משום שלא הי' בנין מתחילה. ואם כן הכא נמי הרי מתחילה לא הי' ראוי לחצוץ בו שיניו: ג) והנראה לי שחיוב הקיטום הוא משום מחתך וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שבת הלכה זיי"ן.

והיינו משום שמקפיד על מדת עוביו ובאמת הרמב"ם לשיטתו דעושה כלי מחדש חייב משום בונה. הי' יכול לפרש גם בקוטם כן. ומכל מקום ניחא לפרש כן שיטת הרא"ם מאחר שהרמב"ם מפרש כן. ד) עוד יש לעיין. הא דמבואר שם בסוגיא בחתך ענף מעץ גדול [תלוש דאם לא חייב משום קוצר] חייב. ולר' אליעזר אף אם חתך ביד חייב משום בונה לא. דאין בנין בכלים אפילו לפוסקים דעושה כלי חייב דלא נקרא בנין בכלים אלא עושה כלי. הא העץ עדיין אינו כלי ולא הוי עושה כלי. ומשום מכה בפטיש לא. שעדיין מחוסר לתתו בתוך הנרגא וחצינא: ה) מיהו הא לא קשיא. שהרי מסתת קיימא לן דחייב משום מכה בפטיש אף שעדיין מחוסר לתת האבן בבנין. ועל כורחין דמכל מקום נגמר מלאכת האבן דנתינת האבן לא חשיב שינוי מעשה בגוף האבן. והכא נמי בגוף הענף אין מחוסר מעשה: ו) ולדעת הרא"ם דהיכי דלא הי' כלי מתחילה לא מחייב משום מכה בפטיש הכא נמי חיובו משום מחתך, ואפשר דהרמב"ם סובר כהרא"ם בזה דאין חיוב מכה בפטיש אלא אחר גמר. ומסתת נמי נגמר מלאכת חציבת האבן. דקודם שמסתתו נמי ראוי למלאכתו לתת בבנין, על כן חשיב המסתת מכה בפטיש. אבל התולש ענף מעץ גדול דקודם חתיכה לא הי' ראוי לעשות ממנו בית יד. לית בי' משום מכה בפטיש. ועל כורחין חיובו משום מחתך. ומדהא משום מחתך. קוטם נמי משום מחתך. דבסוגיא מדמי להו להדדי: סימן ריט. א) בגמרא (דף ק"ב:) פליגי רב ושמואל מסתת משום מה מחייב, רב אמר משום בונה. ושמואל אמר משום מכה בפטיש. ופליגי נמי בעייל שיפתא בקופינא דמרא. ובעושה נקב בלול של תרנגולים ומבואר בסוגיא דמסתת הוא דרך בנין טפי מהני. והרמב"ם פסק באינך משום בונה. ובמסתת משום מכה בפטיש. משום דריב"ל סבירא לי' הכי בפרק כלל גדול (דף ע"ה:): ב) וקשה דמסתת הוא דרך בנין טפי מהני ולא מחייב משום בונה.