שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 64

לא) ולדעת בעל ספר יראים צריך לומר כיון דהמחזיר בתקע מיירי [וכמבואר שם בתוספות דיבור המתחיל ר' שמעון בן גמליאל וכן הוא לדעת כל הפוסקים לבד אחרים שבר"ן דסבירא להו רב ושמואל סבירא להו יש בנין בכלים] וסבירא לי' לבעל ספר יראים תקע היינו תקע בו יתד כפרש"י. וקודם שתקע בו היתד נעשה מטה ותקיעת היתד הוא רק מכה בפטיש: לב) אך רש"י שכתב ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש. מבואר בדבריו דלא ס"ל לרב ושמואל כבעל ספר יראים. ואם כן קשה לרש"י האי דעייל שיפתא בקופינא דמרא דמחייב רב משום בונה וקשה הא אין בנין בכלים. ונראה לי על פי דברי רש"י (דף מ"ח:) במקל שעשאו יד לקרדום דהיד מקבל טומאה מטעם ידות דאתרבי ידות באוכלים בכלים. ועל כן כשמחבר היד לגוף הכלי חייב משום בונה דומה לבונה בקרקע שהקרקע עיקר וחשיב שהוא כלל הארץ וסדנא דארעא חד הוא והוא מחבר אליו התלוש שיעשה גם כן מחובר. כמו כן בזה שהמרא הוא הכלי ומחבר היד אליו שיחשוב גם כן אגב הכלי שנעשה יד ומקבל טומאה כמו הכלי על כן חייב משום בונה. אבל בעושה כלי אין בו חיוב בונה ודו"ק: לג) ולכאורה יש להביא ראי' דעושה כלי יש בו משום בנין, וכן המקלקלו לגמרי משום סותר. מהא דאסור לבטל כלי מהיכנו. ופרש"י משום דהוי כסותר וכן כתב הרמב"ם. וקשה הא אין סתירה בכלים. וצריך לומר כיון דביטלו מלהשתמש בו לגמרי חשיב מדרבנן כאלו בטלו מתורת כלי לגמרי ויש בו משום סותר. אך לשיטת רש"י ויראים קשה. ומצאתי באור זרוע הלכות ערב שבת הקשה כן ותירץ דמדרבנן יש בנין וסתירה בכלים. אך קשה לדידהו הא דדלתות כלים נוטלין ולא מחזירין יאסור מדרבנן ליטול. אלא דגם לשיטות התוספות והגאונים קשה הא דנוטלין כיון דלא מחזירין משום גזירה דשמא יתקע. נמצא בסתירתו הוי סותר.

שהרי לשיטתם במקום שצריך אומן להחזירו חייב המחזיר משום בונה. והוא הדין הנוטל משום סותר וכן כתב הרמב"ם להדיא. והכא הא אסור להחזירו ודומה למבטל כלי מהיכנו דמשום דאסור להשתמש בו חשיב סותר. הכא נמי יחשוב סותר משום דאסור להחזירו: לד) ועל כרחינו לומר כיון דביטול כלי מהיכנו דרבנן. אינו אסור אלא במבטל כל הכלי מהיכנו. דומה לסותר אהל עראי דאינו אסור אלא אם סותר כל האהל. הא אם שייר טפח שפיר דמי. כמו העושה אהל עראי דאם הי' טפח מבעוד יום לא חשיב. כמו כן להיפוך הסותר אהל עראי אם שייר טפח לית בי' משום סותר. וכן מבואר בפוסקים. וזה משום שהוא בנין דרבנן אין אסור במוסיף משום בונה ובשיור משום סותר. הכא נמי לענין ביטול כלי מהיכנו כיון שרק הדלת ביטל מלהיות בתוך השידה ושייר גוף הכלי אין איסור. ואם כן לא קשה גם כן לרש"י ויראים דכיון דאין איסור בנין בכלים אלא מדרבנן אין איסור בסותר הדלת לבד*): לה) ובהכי ניחא ליישב דברי הרי"ף פרק כל הכלים שכתב בהא דדלתות של לול של תרנגולים לא ניטלין ולא מחזירין משום גזירה שמא יתקע. ותמה הרב המגיד דהא מחברי בארעא ויש בו משום בנין. ויותר תימה דמשום שמא יתקע אין טעם לאסור הנטילה. והרי בדלתות כלים נמי אית בהו גזירה שמא יתקע. ומכל מקום ניטלין: לו) ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה הרמב"ן במלחמות ריש פרק הבונה בהא דדלתות הכלים לא מחזירין תשמע אפילו רפוי אף דקיימא לן כר' שמעון בן גמליאל שאם הי' רפוי מותר. בכלים אלו שדרכן לתקוע לעולם אסור שמא יתקע עיין שם. ומכל מקום למדנו מדברי הרמב"ן דברייתא אפילו ברפוי תניא. והנה מצינו בתריסי חניות פרק קמא דביצה שהדלתות עשויין ליטול ולהחזיר. ומדסתם בהא דדלתות כלים ודלתות לול. משמע דאפילו בעשויין לכך אסור.

וזה קשה כיון דרפוי ועשוי ליטול ולהחזיר הוה לי' בנין עראי דאין איסור במוסיף משום בונה ובשייר משום סותר. והכא על כורחין חשיב שייר. דאם לא כן הי' אסור אפילו בדלתות הכלים דמדרבנן יש בנין בכלים, ועוד דמבטל כלי מהיכנו כנ"ל. ופריק לה הרי"ף כיון דהחזרה אסור גזירה שמא יתקע וחשיב בטול מהיכנו על כן אסור ליטול: לז) והטעם בזה דהנה בשמעתא דפקק החלון פרש"י בהא דהמונח מותר במקדש דכיון דמתוקן מאתמול להכי לאו בונה הוא. מבואר דהנוטל דבר שאינו מוכן לפקוק. ופוקק בו בשבת. חשיב בונה ממש דגם במקדש אסור. והטעם בזה דלא חשיב עראי כיון דקבוע כאן להיות פוקק בו תמיד. ואף דאנוי עתיד לעמוד כאן לעולם. אלא נוטלו וחוזר ונוטלו ופוקק בו. מכל מקום כיון דמבטל לי' עכשיו להיות פוקק בו תמיד חשיב קבע. ודוקא במוכן מאתמול לפקיקה. דהקביעות אינו עושה בשבת. דמאתמול הי' קבוע להיות פוקק. וחוזר ופוקק תמיד משום הכי מותר. אבל בלוקח דבר שאינו מוכן לכך דמייחדו עכשיו לכך ופוקק בו חשיב קבע. והוא הדין להיפוך הפותח פקק ומבטלו מהכנתו חשיב גם כן סותר. והכא דקרי לי' הש"ס מבטל כלי מהיכנו דמחמת האיסור בטל הכנתו. הכא נמי ביטול ההזמנה להחזירו חשיב כמו סותר ממש ואסור. ואף דביטול כלי מהיכנו מותר במוסיף כנ"ל. היינו משום דאין בנין בכלים. ודעת הרי"ף ביאר הרמב"ן במלחמות ה' דאפילו עשה כלי מחדש אין בו משום בונה. והכא דבקרקע קאי. וההיתר משום עראי. והכא חשיב סותר הקביעות שהי' לו להחזירו תמיד. ובשבת בטל הקביעות הזאת. שהרי אסור להחזירו משום גזירה דשמא יתקע. כנ"ל ליישב דברי הרי"ף. והוא עצה עמוקה: לח) אך זה אינו עולה אלא הרי"ף לטעמי' דאין בנין וסתירה בכלים כלל.

אך לדעת הרשב"א וסייעתם דגם בכלים כל היכי שאין הדיוט יכול להחזירו הוי בונה, ומשמע דבהדיוט יכול להחזירו נמי דוקא שעומד להחזירו. שהרי במטה שחלקוהו שותפין פרחה טומאתה מינה אפילו הדיוט יכול להחזירו כמבואר בתוס' שבת (דף נ"ט.). הרי דהיכי שאינו עומד להחזיר בטל מתורת כלי וכשמחזיר כאילו עושה כלי מחדש. ואם כן דלתות הכלים למה נוטלין. מה אמרת הא מכל מקום עומד להחזיר לאחר השבת. מהאי טעמא לא חשיב סותר הקביעות. אך לדעת הרי"ף דאין בנין בכלים כלל יש לומר כיון דעכשיו בשבת אי אפשר להחזירו בטלה הקביעות לגמרי מלהיות דלת לול כיון שכמו שהוא עתה אינו לול לעולם. רק שיכול להחזירו ולעשותו לול. וכיון שעכשיו אסור להחזירו שמא יתקע. והוא שבות חמור דאפילו במקדש אסור כדאיתא שלהי עירובין (דף ק"ב:) במשנה. בטל מתורת לול לגמרי. וכהאי גוונא מצינו גבי טבל שאסור לטלטלו לצורך מקומו אף דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו משום תורת כלי. ותורת אוכל עדיף מתורת כלי. אלא כיון דכמו שהוא עכשיו טבל אסור לאכלו לעולם. ולהפריש בשבת אסור. חשיב כאילו נתבטל מתורת אוכל לגמרי. ועיין בבעה"מ פרק מי שהחשיך ובהרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן ש"ח. הכא נמי כיון שעכשיו אינו לול ולהחזיר עכשיו אסור נתבטל הדלת מתורת לול ובנטילתו כאילו סתר בנין קבוע. דמתחילה הי' להיות מחזיר הדלת תמיד אל הלול ודו"ק היטב: לט) שוב ראיתי דיש ליישב גם לדעת הרשב"א ולומר דשידה ראוי' להשתמש בה בלא דעת ולא חשיב כעושה כלי מחדש. ואפילו העושה דלת חדש אל השידה אינו חייב משום בונה. אך בהרמב"ם פרק כ"ב הלכה כ"ה משמע דתוקע דלת שידה חייב משום בונה. מכל מקום דברי הרי"ף מיושבין היטב: סימן ריב: א) במשנה שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרת.

פרש"י דאין במקלקל שום איסור שבת, והר"ן ז"ל כתב ולא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסורא מיהו איכא. אלא היינו טעמא כיון דבעלמא פטור אבל אסור. משום צורך שבת שרי לכתחילה. מיהו כי שריא דוקא בכלי קטן דאין בנין וסתירה בכלים. אבל בכלי גדול לא. ותימה דסותר דבריו מיני' ובי'. דמשום דמקלקל שרי משום צורך שבת. גם בכלי גדול לשתרי וראיתי להפרי מגדים דהאי "ומיהו" הוא חזרה דאין הטעם משום דמקלקל. אלא משום דאין בנין וסתירה בכלים וזה דוחק גדול מאוד: ב) אך לפי עניות דעתי בלאו הכי קשה בדבריו דשרינן איסור מלאכה במקלקל משום צורך שבת והא ריש ביצה פליגי בית שמאי ובית הלל אם מותר לשחוט חי' ועוף אם אין לו עפר מוכן רק שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ואיכא איסור חפירות גומא ואין צריך אלא לעפרה. דבית הלל אוסרין. ואפילו בית שמאי לא התירו אלא משום אוכל נפש ושמחת יום טוב דהתורה התירה מלאכה משום אוכל נפש (אלא שבית הלל אוסרים משום שהי' אפשר לעשותן מערב יום טוב] אבל בשבת כהאי גוונא לכולי עלמא אסור. והרי החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה מקלקל הוא. הרי דמקלקל לא שרינן משום צורך שבת: ג) אך ביאור הדברים כך. דרש"י לטעמי' דבעשיות כלי אין בו משום בונה. והוא הדין בשובר דלא הוי סותר ולא הוי מלאכה כלל. וזה שכתב דאין במקלקל שום איסור שבת. דאף דאם הי' עושה כלי הי' חייב משום מכה בפטיש. אך השובר הוא מקלקל המלאכה. דומה למתיר צבי מצידתו דמותר לכתחילה כמפורש במגן אברהם סימן שט"ז ס"ק י"א. אך הר"ן לטעמי' שבפרק הבונה כתב שיטות התוספות עושה כלי הוי בונה. ממילא השובר הוא סותר. אלא דלשיטה זו צריך לומר הא דמסיקין בכלים משום דלאו סותר על מנת לבנות הוא. ואף דאסור לכתחילה. עיין בית יוסף סימן ש"מ. משום צורך יום טוב מותר. והוא הדין בשובר חבית.

דאף דשובר רק עליונו של חבית ועומד לתקן חבית הנשאר. הרי תיקון חבית לאו בנין הוא דאין בנין בכלים [ועליונו של חבית שיעשה אף שזה בנין. דעליונו של חבית הוא עושה מחדש. הרי עליונו של חבית נשבר ואי אפשר שיעשנו באותם עצים. ואם כן אותו עליונו של חבית שסתר לא יבנה. ואפילו למאן דאמר סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוי סותר. היינו אם בונה באותם עצים. אבל הכא שמתקן עליונו של חבית בעצים אחרים הא לא הוי סותר על מנת לבנות] ואף שיתקן החבית הנשאר ונמצא דהוי סתירה בחבית הנשאר שאינו מתוקן כבתחילה וחוזר ומתקנו והוי סותר על מנת לבנות [וכבר כתבנו במלאכת כותב סי' ר"י בשם הלבוש והבאנו ראיות לדבריו דכל שעומד לחזור ולבנות אף שאין הסתירה גורם שיבנה חשיב סותר על מנת לבנות] ואף דמקלקל הוא בחבית מכל מקום יאסור. הא ליתא דאין בנין וסתירה בכלים, וכל זה בכלי. אבל בכלי גדול שהוא אהל שפיר הוי בחבית הנשאר סותר על מנת לבנות. ואף דמקלקל הוא בחבית כיון שאין הסתירה צורך בנין. הא לא שרינן מקלקל משום צורך שבת כנ"ל מהא דריש ביצה ודו"ק: סימן ריג. א) בביצה (דף ל"ג:) בהא דלא יקטמנו להריח בו והתניא קוטמו להריח בו קמשני הא ר' אליעזר הא רבנן ר' אליעזר דאמר אם קטמו לחצות בו שיניו חייב חטאת להריח בו פטור אבל אסור, דגזרינן אטו לחצות בו שיניו. לרבנן דלחצות פטור להריח בו מותר לכתחילה. ופריך ולית לי' לר' אליעזר שובר את החבית לאכול הימנו גרוגרת. ומשני כי תניא ההיא במוסתקי ורש"י פירש שם טעמא דרבנן דלחצות שיניו פטור דקטומה תיקון כלאחר יד. שאין דרך תיקונו אלא אם כן מחתכו וממחקו בסכין עיין שם. וקשה דאם כן בשבירת חבית לאכול ממנה גרוגרת דמיירי בסכין וכדאמרינן בגמרא בשמעתין דשבת קמ"ו.

דוקא לאכול גרוגרת דצריך אל הסכין לצורך הגרוגרת ור' נחמי' הוא עיי"ש] גם לרבנן יתחייב, ולמה מקשה דוקא לר' אליעזר: ב) ונראה דהנה רש"י פירש ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי לנוקבה יפה בפתח נאה. והנה בהא דגזרו בקטימה להריח אטו קוטמו לחצות בו שיניו. היינו שקטומה זו אם יתכוין לחצות בה שיניו יתחייב. אבל הכא בשובר חבית ואינה מנקבה יפה בפתח נאה אף אם יתכוין בנקיבה זו לעשות פתח יהי' כלאחר יד. כיון שאינה מנקבה בפתח יפה. אך לר' אליעזר דמחייב בקוטם ביד אף שאינה קטומה חלקה כמו שפרש"י אלא אם כן ממחקו בסכין. ור' אליעזר לטעמי' בנוטל צפרניו ביד חייב אף שאינו יכול לנוטלה יפה ביד. והוא הדין דמחייב אפילו אינו עושה פתח נאה אם מתכוין לפתח על כן מקשה רק לר' אליעזר: ג) וכמו שכתבתי דקושיית הש"ס הוא רק לר' אליעזר כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו אקימחות הש"ס במוסתקי והביאו הא דשובר את החבית בסתם משמע אפילו בחבית שלימה. וכן דעת האור זרוע בפרק כ"ג במלאכת בונה יעוין שם. אך דעת התוספות שבת (דף קמ"ו.) דגם לרבנן צריך לאוקמא במוסתקי דאי הוו מחייבי בקטמו לחצות בו שיניו היו גוזרים בקטמו להריח בו. ועל כן בכלים דגם לרבנן מחייבים במכוין לפתח גוזרים באינו מתכוין. וצריך לאוקמא במוסתקי. ובמסכת עירובין (דף ל"ד:) כתבו עוד דבכלי שלם הא שייך בי' סתירה ואסור לשבור משום סותר. וזה שכתבו בסוף הסוגיא שם דאסור לשבור פותחת של עץ או של מתכת אף דבזה אינו עושה כלי ולא שייך לגזור. אלא דיש בו משום סותר. ובשבת שלא כתבו התוס' רק משום גזירה. יראה דסבירא להו כמו שכתבתי בשיטת הר"ן דלא מחייב משום סותר כיון דלא הוי על מנת לבנות.

אך קשה לדעת הרמב"ם דבנין גמור שייך בכלים וסבירא לי' גם כן דפטור סותר שלא על מנת לבנות משום מקלקל כמו שביארנו במלאכת כותב סי' ר"ט אות י"ב איך פסק להא דשובר חבית כפשטה. ולא הביא אקימחות הש"ס בביצה במוסתקי: סימן ריד. פרק הבונה. א) אחד נותן האבן ואחד נותן את הטיט נותן את הטיט חייב. פרש"י דנותן האבן פטור. יש לעיין אם על כל פנים אסור מדרבנן משום לתא דבנין אפילו לא נתן שני הטיט. או דוקא בשנתן אחר הטיט כמו אחד נותן הקדירה והשני האור דהראשון פטור אבל אסור אף דלא עביד מידי. אלא משום דאחר כך נעשה על ידו מלאכה אסור מדרבנן. אבל נתינת האבן לבד בלי נתינת הטיט אחר כך. אין בו אפילו שבות: ב) הנה במסכת ביצה (דף ל"א:) באוירא דליבני משמע מר"ן שם במשנה דאין בסתירתו איסור רק משום טלטול. אך דעת הריטב"א עירובין (דף ל"ד:) דיש באוירא דליבני איסור סתירה דרבנן. ואוירא דליבני היינו לבנים בלא טיט. וכן משמע בתוס' ביצה שם בדיבור המתחיל אמר ר' זירא דמכאן ראי' דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש. וקשה דהא קיימא לן כרבנן דאסרו. וצריך לומר דרבנן אוסרים משום סתירה ובצל"ח שם כתב דהא דמודו רבנן בחותמות שבקרקע ביום טוב חותך ומתירים סתירה דרבנן משום שמחת יום טוב. ובאוירא דליבני אוסרים. היינו משום דבאוירא דליבני איכא שני שבותים. דמלבד איסור סתירה יש איסור טלטול מוקצה יעוין שם. וקשה לי דאם כן כשהקשה הש"ס לשמואל דאסור לחתוך חותמות שבקרקע ביום טוב] מברייתא זו דמודי רבנן בחותמות וכו' משני הש"ס שמואל דאמר כי האי תנא דתניא חותמות שבקרקע לא חותך אפילו ביום טוב. ושבכלים בשבת אינו חותך וביום טוב חותך. ומקשה הש"ס דהא שמואל מתיר לחתוך חותמות שבכלים אפילו בשבת וברייתא אוסרת בשבת. ומשני ברייתא כר' נחמי' דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו.

ומקשה אם כן ביום טוב נמי ליתסר. דהא ר' נחמי' אוסר להסיק בכלים ביום טוב. ומשני תרי תנאי אליבא דר' נחמי'. עד כאן, והשתא לדברי הצל"ח דרבנן דאוסרים באוירא דליבני ומתירים בחותמות שבקרקע הוא משום דשני להו בין שני שבותים לשבות אחד. אם כן מה ראי' לשמואל מהאי תנא. אימא דהאי תנא סבר גם כן כברייתא דלעיל דחכמים מודים להתיר בשבות אחד. אלא משום דהאי תנא ר' נחמי' הוא דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו איכא נמי שני שבותים. ובחותמות שבכלים דליכא איסור סתירה מתירים איסור דר' נחמי' דטלטול כלי שלא לצורך תשמישו משום שמחת יום טוב. ולא נצטרך לומר דר' נחמי' מחלק בין שבת ליום טוב בדין אין כלי ניטל אלא לצורך ותרי תנאי אליבא דר' נחמי': ג) והא דאין מסיקין בכלים לר' נחמי' ולא שרינן משום שמחת יום טוב. היינו משום דבהסקה נמי יש שבות דסתירה אף לדעת בעל ספר יראים דאין בכלים כלל משום בנין וסתירה. מכל מקום על כורחין שבות איכא כדמוכח מהא דאסור לבטל כלי מהיכנו משום דמחזי כסותר אלא דהתירו משום שמחת יום טוב וכמו שכתב באור זרוע הלכות ערב שבת עיין שם. ואם כן לר' נחמי' הוה לי' שני שבותים ואסור. וכל שכן לשיטות הגאונים ותוספות דיש בכלים משום סתירה גמורה וטעמא דמסיקין בכלים משום דאינו על מנת לבנות מכל מקום שבות מיהו איכא והוי לר' נחמי' שני שבותים ואסור. אבל לדידן דלית לן דר' נחמי' חותמות שבקרקע מפקיע וחותך וקשיא לשמואל: ד) והנראה לי בזה דהא דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו לאו איסור טלטול בלחוד הוא אלא דלצורך תשמיש שאינו מיוחד לו. הוה לי' מוקצה והוא כמו משתמש במוקצה. ודומה לאיסור אכילת מוקצה. ולא שייך להתיר איסור זה לצורך שמחת יום טוב. דזה כל האיסור אכילת מוקצה ביום טוב דאוכל נפש הוא ואסור:

ה) וכן משמע בעירובין (דף ל"ה) דמוקי מתניתין במנעל וקטיר במיתנא ור' אליעזר סבירא לי' כר' נחמי' דאין סכין ניטל אלא לצורך תשמישו. וקשה הא יכול ליטלו לצורך תשמישו. ושוב יכול להשתמש בו מה שירצה כמו לר' יצחק דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. אם צריך למקומו יכול אחר כך להשתמש בו אפילו לדבר אחר שאינו ניטל. וכן קיימא לן בכלי שמלאכתו לאיסור. דאם נטלו לצורך מקומו יכול אחר כך להוליכו למקום שירצה. אלא ודאי הא דר' נחמי' משום מוקצה ויש איסור בתשמיש לבד הטלטול. ואף שכבר טלטלו יש איסור בתשמיש: ו) וכן משמע באבן העוזר שם שכתב ליישב דעת הרע"ב דהכא איכא שני שבותים בפעם אחת על כן אסור בבין השמשות, וקשה הא הנטילה רק שבות אחד ומותר בבין השמשות. ושוב מותר לעשות בו מה שירצה. כיון שהנטילה היתה בהיתר. דומה לכלים שמלאכתם לאיסור שניטלו לצורך מקומו. וכן בהא דר' יצחק כשנטלו לצורך מקומו כנ"ל. אלא ודאי הא דר' נחמי' מילתא אחריתא הוא. משום תשמיש מוקצה. והא דמוקי בשבת קמ"ו. מתניתין דשובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרת כר' נחמי' ודוקא גרוגרת דרוסות דצריך לסייף לחתוך בהם הגרוגרות. וקשה דמכל מקום איכא בשבירת חבית משום תשמיש מוקצה. לא קשיא. דהא אינו נהנה בחבית אלא בגרוגרת ואינו משתמש בסייף רק לאכילת הגרוגרת ולגרוגרת הסייף מיוחד ודו"ק: ז) יצאנו קצת מעיקר השיטה שאנו עוסקין בה. ונחזור לענינו של דבר. שדבר זה דנתינת אבן בלא טיט במחלוקת שנוי'. שדעת הר"ן שגם מדרבנן אין איסור. אך לדעת הריטב"א ומשמעות התוספות וכן כתב הצל"ח דנתינת אבן בלא טיט אסור מדרבנן: סימן רטו: דין בנין באדם ושאר בעלי חיים: א) בפרק המצניע (דף צ"ה.) גודלת ופוקסת משום בונה.