שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 63

ותירצו הרמב"ן והרשב"א דלדידן דאין בנין וסתירה בכלים אין איסור בציר מן הצד כל שלא תקע אלא גזירה שמא יתקע ובציר באמצע הוה לי' גזירה לגזירה. ובהא מקילין משום שמחת יום טוב. אבל בחפירת דקר דאיכא שבות גמור חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה לא מקילינן משום שמחת יום טוב. ור' יוחנן לטעמי' דיש בנין וסתירה בכלים ובציר מן הצד הוי מלאכה דאורייתא. היינו ברפוי ואינו רפוי ממילא בציר באמצע הוה חד גזירה כמו חפירה בדקר על כן אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה: י) כל זה שיטת רש"י ורי"ף ורא"ם דלעולם אין בנין וסתירה בכלים אפילו בדבר הצריך חיזוק ואומנות (וכן כתב עוד רש"י (דף ע"ד:) דאין חיוב בעבד חביתא משום בונה דאין בנין וסתירה בכלים. וכן כתב עוד בביצה (דף י"א:) דעושה כלי משום מכה בפטיש הוא חייב ולא משום בונה)]: יא) אבל הגאונים ורמב"ם ותוספות סבירא להו דבנין גמור אף בכלים הוי בנין ודוקא מתקן מנא לית בי' משום בנין. ורב ושמואל דאמרי המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת. היינו משום בונה שתחב בחוזק מיהדק וצריך אומנות חייב משום בונה, וכל היכי שלא תחב בחוזק דעת התוס' דהיינו דר' שמעון בן גמליאל דאם הי' רפוי מותר. דלדידהו ליכא אלא שתי חלוקים תקע חייב חטאת וכל שלא תקע היינו רפוי מותר אפילו לכתחילה. דכן מבואר מדבריהם סוף פרק כירה בדיבור המתחיל רבן שמעון בן גמליאל. דכל שאינו רפוי חייב חטאת, לא תקע מותר לכתחילה כר' שמעון בן גמליאל דאמר אם הי' רפוי מותר, והא דאמר בגמרא ריש פרק כל הכלים דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע היינו בכלים שדרכו לתקוע. ולפי זה צריך לומר דהא דפרק קמא דמתירין בציר באמצע משום דהתירו סופן משום תחילתן. משמע דבלא זה הי' אסור. צריך לומר דבציר באמצע נמי דרכו לתקוע.

והחילוק שבין ציר באמצע לציר מן הצד שציר באמצע אין דרך בנין בכך. וכמו שפירשו רש"י וריא"ז: יב) נשוב לדברי התוס' דבנין גמור שייך גם בכלים. והרשב"א פרק הבונה כתב דעושה כלי חייב משום בונה. והיינו עייל שיפתא בקופינא דמרא. והא דאין בנין וסתירה בכלים היינו בהחזיר כלי שנתפרק. וזה כעין חילוק הש"ס ריש פרק במה טומנין באהדורי אידרא לבי סדיא] ולפי זה כלי שאין הדיוט יכול להחזירו כיון שנתפרק בטל תורת כלי ממנו וחשיב כעושה כלי מחדש עיין שם. ובתוספות עירובין (דף ל"ד:) ויותר מבואר ברא"ש שם דעושה פתח לכלי נמי חייב משום ובטור ושלחן ערוך סימן שי"ד מחלוקת בהסרת הצירים ושבירת הפותחות יעוין שם. ולדעת המקילין אין בעשיית פתח משום בונה אלא מכה בפטיש. ובהא דמפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב פרש"י סוף פרק האורג משום בונה. ובכתובות ו': פרש"י דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע. ונראה דרש"י לטעמ' דעושה כלי מחדש אין בו משום בונה. ואם כן מוכח מקרא דויבן דבעלי חיים דומים למחובר [וכן לענין גט דומים בעלי חיים למחובר] אך לדעת הפוסקים בעושה כלי מחדש חייב משום בונה דלא גרע ממגבן. אם כן הוא הדין עשיית האשה הוי בנין אף דלא דמי למחובר [והא דמלמד שקילעה הקב"ה לחוה לא קיימא לן הכי. דבנדה מ"ה יליף מינה שנתן הקב"ה בינה יתירה לאשה יותר מבאיש ולא שקילעה] ולעולם תיקון באדם לא הוי בנין וכמו תיקון כלי דאין בו רק משום מכה בפטיש. ואם כן עשיית הפתח לדעת הפוסקים דחשיב רק תיקון אינו חייב באדם רק משום מכה בפטיש ודו"ק]: יג) והרא"ם בספר יראים הביא דלא שייך בנין אפילו בעשיית כלי גמורה. דאם כן הי' בסתירה גמורה בכלי חייב משום סותר ולמה מסיקין בכלים ביום טוב הא סותר הכלי. אלא ודאי דאף סתירה גמורה אינו בכלים.

והוא הדין בנין גמור דליתא בכלים. והא דעייל שיפתא בקופינא דמרא רב אמר חייב משום בונה יישב בדוחק עיין שם ובהגמי"י שמביאו: יד) ולפי מה שכתב בעל ספר יראים דטעם דמסיקין בכלים משום דאין סתירה בכלים. ניחא לי סוגיא דעירובין (דף ל"ה:) ומתניתין במאי מוקמינן לה. וכתבו התוספות ולא בעי לאוקמי בפלוגתא דאין בנין בכלים. משום דפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הוא. ותמוה מאוד דאדרבה משום דפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הוא ניחא טפי לאוקמי פלוגתא דר' אליעזר וחכמים בהכי. דר' אליעזר לטעמי' דשמותי הוא מתלמידי בית שמאי דסבירא להו דיש בנין בכלים. אך לדברי בעל ספר יראים הנ"ל ניחא, דהא בשבת (דף כ"ח:) פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא בפתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה. דר' אליעזר אומר טמאה ואין מדליקין בה ומפרש בגמרא פלוגתייהו דהכא בג' על ג' מצומצמות עסקינן ודכולי עלמא אית להו מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ודכולי עלמא צריך להדליק ברוב היוצא וכיון דאדליק ר' אליעזר סבר קיפול אינו מועיל והוה כלי שנשבר ביום טוב על כן אין מדליקין בה. ור' עקיבא סובר קיפול מועיל לבטלו מתורת כלי. וכי קמדליק בעץ בעלמא מדליק. אמר ר' יוסף היינו דתניא ג' על ג' מצומצמות ולא ידענא למאי הלכתא עכשיו נתוודע לי דביותר מג' על ג' גם ר' אליעזר מודה דמדליקין דיכול להדליק רוב היוצא קודם שיהי' שבר כלי יעוין שם. והגם שאחר כך יש תירוצים אחרים בגמרא ומפרשי להא דג' על ג' מצומצמות באנפא אחריני פירשו הרמב"ם והרע"ב בפירושם למשניות כהאי שינויא. והנה מוכח דסבירא לי' לר' אליעזר מסיקין בכלום דאם לא כן אף ביותר מג' על ג' הי' אסור להדליק לר' אליעזר. וכן קאמר שם בגמרא דכולי עלמא מסיקין בכלים. ואם כן מוכח דסבירא לי' לר' אליעזר אין בנין וסתירה בכלים.

על כן מקשה שפיר ומתניתין במאי מוקמינן לה ואתי שפיר: טו) וליישב לשיטת הגאונים והתוספות [דסבירא להו דבנין גמור שייך גם בכלים]. הא דמסיקין בכלים. נראה דאזלי לשיטתם דאין מלאכה בסותר אלא אם כן הוא על מנת לבנות. ואף דמכל מקום אסור מדרבנן כמו שכתב הבית יוסף סימן ש"מ בקורע שלא על מנת לתפור. מכל מקום היכי דלא שייך בי' כלל בנין. יש לומר דגם איסור מדרבנן ליכא גם יש לומר משום שמחת יום טוב התירו. דכהאי גוונא אשכחן כמה פעמים בביצה שהתירו שבות משום שמחת יום טוב. והרא"ם לשיטתו דסבירא לי' כשיטת רש"י דפטור סותר שלא על מנת לבנות משום מקלקל. והכא דמתקן הוא אצל קדרתו הוי מלאכה דאורייתא כמו קורע על מתו לר' יהודה. והכא אפילו לר' שמעון היא מלאכה הצריכה לגופה. דצריך לגוף הכלי הניסקאת. ושפיר הוכיח בספר יראים לשיטתו והתוספות לשיטתם דסותר שלא על מנת לבנות לאו מלאכה כלל לא קשה כלל עליהם מהא דמסיקין בכלים ודו"ק:. טז) אך הדבר הקשה לשיטת הרמב"ם דסבירא לי' סותר שלא על מנת לבנות משום מקלקל היא פטור כמבואר אצלינו בביאור מלאכת כותב סי' ר"ט אות י"ב וסבירא לי' העושה כלי חייב משום בונה. ואם כן האיך יפרנס הא דמסיקין בכלים יז) ונראה ליישב דהנה כבר בארנו בהלכות יו"ט בשמעתא דמתוך דלדעת הרמב"ם דאמרינן מתוך אפילו בדבר שאין בו צורך היום כלל יקשה איך כתב בפרק א' הלכה ג' שאם בנה ביום טוב לוקה נימא מתוך שהותרה במגבן. וצריך לומר דסבירא לי' דלא אמרינן מתוך מתולדה לאב דכבר ביאר הרמב"ם דתולדה מה שאינו דומה ממש למלאכה שהי' במשכן. ועל כן משום שהתירה התורה מגבן שהוא תולדה והוא מעין בנין. לא בשביל זה יהי' ניתר בונה ממש. ועל כן העושה כלי דכתב הרמב"ם שהוא תולדה דבונה. שפיר נאמר מתוך שהותרה במגבן הבנין מן התורה וכל שכן הסתירה.

שהרי מותר לפרר הגבינה לעשות ממנו פת ממולא בגבינה ביום טוב. ועל כן מסיקין ביום טוב: יח) ואין להקשות דהא בפרק ב' דשבת אמרינן ור' עקיבא אית לי' גם כן מסיקין ביום טוב. והא ר' עקיבא לית לי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמבואר פרק קמא דפסחים ה':. דלא קשיא לפי מה שביארנו בשמעתא דמתוך דדוקא בהבערה לית לי' לר' עקיבא מתוך. דהבערה עצמו אינו אלא מכשירין ואינו מותר אלא משום דאי אפשר לעשות בערב יום טוב והוא דחוי' לא הותרה. וכשאינו לצורך כלל מפני מה ידחה יעוין שם באריכות לקמן בה' יו"ט. אבל במלאכות שהם באוכל נפש עצמו גם ר' עקיבא אית לי' מתוך: יט) אך נראה להביא ראי' דאפילו בדבר שצריך חיזוק ואומנות דחשיב כעושה כלי מחדש אף על פי כן אין בנין בכלים. דהנה בביצה (דף ל"ב:) בנין קבע אסרה התורה בנין עראי לא אסרה התורה. פרש"י שאינו להתקיים. היינו שאין דעתו וכוונתו שיתקיים ודעתו לסתרו. ובודאי שאין הפירוש שעומד לסתור מעצמו דהא בגמרא קאמר זה על אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביד דמדאורייתא מותר משום שהוא בנין עראי. ובודאי אם יניחם במקומם לא יסתרו מאליהם. והכי דייק לישנא דרש"י שאינו להתקיים ולא קאמר שאינו מתקיים ובכותב דתנן במתניתין שאינו חייב אלא אם הוא דבר המתקיים יש מחלוקת אם אינו מתקיים על ידי אדם כמבואר אצלינו במלאכת כותב סי' ר"י]: כ) איברא דלכאורה קשה על זה ממחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת [בשבת דף מ"ז.] ופרש"י טרסיים הולכין מעיר לעיר למלאכתן ונושאין עמהם מטות של פרקים, ואם כן הרי דעתן לפרקם בשעה שילכו לעיר אחרת. וכן מפורש בירושלמי פרק כלל גדול. ובפרק הבונה. בנין לשעה בנין.

ומוכח כן ממשכן שהי' מפרקין אותו במסעות וכן הוא בגמרא דידן (דף ע"ד,) כדבעי למילף קשירה ממשכן שכן קושרים ביתדות אהלים מקשה האי קושר על מנת להתיר הוא. הרי דבנין משכן חשיב לשעה. ואם כן קשה בנין שאינו להתקיים אמאי פטור: כא) ונראה ליישב על פי מה שכתב הרשב"א בביאור דברי התוספות בדבר שצריך חיזוק ואומנות יש בנין בכלים. וכתב הרשב"א דחשיב כעושה כלי מתחילה דחייב משום דהיינו עייל שיפתא בקופינא דמרא דחייב משום בונה. והכא נמי כיון שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירו בטל שם כלי מיני' לגמרי וחשיב כשמחזירו כעושה כלי מחדש. והכי נמי להיפוך כלי שלם ודעתו לפרקו אם צריך אומן לפרקו חשיב עתה בנין קבע. ואחר כך כשמפרקו מילתא אחריתא הוא ולא בטל מיני' שם קבע מתחילה. כי היכי דלא מהני דעתו להחזירו שלא יתבטל ממנו שם כלי. ודוקא אם הדיוט יכול להחזירו הוא דמהני דעתו להחזירו שלא יתבטל ממנו שם כלי. שאם אין דעתו להחזירו אף אם הדיוט יכול להחזירו נתבטל ממנו שם כלי לגמרי כדאיתא בכלים סוף פרק י"ח ומייתי לה בברכות (דף נ':)] הכי נמי להיפוך כשצריך אומן לסתרו לא נתבטל ממנו שם קבע בעודו בבנינו: כב) ועל כן במשכן שבודאי הי' צריך עבודה גדולה לסתרו נחשב בנין. והוא הדין המחזיר מטה של טרסיים דכתבו התוס' ריש פרק הבונה דחייב משום בונה שצריך חיזוק ואומנות להחזירו והוא הדין לפרקו על כן לא איכפת לן בדעתו לסתרו. וכי מחלקינן בין קבע לדעתו לסתרו ברפוי שאין צריך עבודה ואומנות לסתרו. דבמבטל לי' לעולם חייב בקרקע כדאיתא ריש הבונה בנדבק עליון דחייב בהנחה בעלמא אפי' בלא טיט אף שאין בו שום חיזוק אלא משום דמבטל לי' התם הוי בונה. [רק באמצע שאין דרך בנין בלא טיט פטור] וכן בתוספות בבא בתרא (דף כ'.) שבת (דף מ"ד:) בהא דפקקו המאור בטפית.

כתבו וליכא למימר דביטלו הספיח. דאם כן הוה לי' בונה בשבת וחייב. הרי דכשביטל לעולם חייב אפי' ברפוי. דאם לא כן הוה מצי לאוקמי בריפוי. אלא ודאי בטלו לעולם חייב, וכי לא בטלו ברפוי הוא עראי ופטור. אבל בחזק לעולם חייב ואפילו לשיטות האחרים שהביא הר"ן דאפילו במיהדק פטור למאן דאמר אין בנין בכלים היינו משום דסבירא להו דלמאן דאמר אין בנין בכלים אפילו העושה כלי מתחילה פטור. ורב דאמר עייל שיפתא בקופינא דמרא חייב סבירא לי' יש בנין בכלים. אבל בהא מודה דכשצריך חיזוק חשיב כעושה כלי מחדש והוא הדין להיפוך כשצריך אומן לסתרו חשיב קבע אף שדעתו לסתרו: כג) ובשלח ערוך אורח חיים סימן שי"ד סעיף יוד בדף שמשימין לפני התנור ושרקו בטיט מותר להסירו בשבת הואיל ואינו להתקיים כלל. צריך לומר דמכל מקום בקל יכול לסתור הטיט. ותדע דמבטל כלי מהיכנו דאסור דהוי כבונה כאילו מחברו בטיט וכתבו התוספות שבת (דף מ"ג.) בדיבור המתחיל בעודן עליו דאף דמותר לאחר שכבה אסור וחשיב ביטול כלי מהיכנו. ואף שאין בנין זה עומד להתקיים דלאחר שכבה יפסוק הבנין חשיב בנין. ועל כורחין בדף הטעם דבקל יכול להסירו ודו"ק: כד) נתברר מהנ"ל דמטה של טרסיים לשיטות התוס' אין נפקא מינה מדאורייתא אם יש בנין או אין בנין. דבחזק לעולם חייב. וברפוי אפילו למאן דאמר יש בנין בכלים פטור משום דהוי עראי. ואפילו בקרקע כהאי גוונא פטור. אך לדעת אחרים שהביא הר"ן נפקא מינה במיהדק היכי דצריך חיזוק ואומנות אך לא תקע. דלמאן דאמר אין בנין פטור. ולמאן דאמר יש בנין חייב: כה) ונראה לי להביא ראי' לדעת אחרים שבר"ן מהא דאיתא בפרק קמא דביצה בהא דמקשה אמתניתין דהשוחט ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה. בית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום.

אלמא גבי שמחת יום טוב בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא. ורמינהו בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין בשבת, ובית הלל מתירין אף להחזיר. וקאמר בשלמא דבית שמאי אדבית שמאי לא קשיא התם איכא דקר נעוץ הכא ליכא דקר נעוץ, ופרש"י הכא אין טעם להיתר כיון דסבירא להו לבית שמאי יש בנין בכלים עיין שם. והרי תריסין אלו תמיד מסלקין אותן ביום ומחזירין אותן בלילה. והוה לי' בנין עראי שאינו להתקיים. כמו פקק החלון דחשיב סוף פרק כל הכלים בנין עראי. הואיל פעם פוקק פעם פותח. אף דמבטל לי' התם להיות פוקק בו תמיד כדאיתא סוף פרק הישן עיין שם. אלא משום שפעמים פותח אף שאחר כך חוזר וסוגר בו חשיב לי' עראי, הכי נמי הני תריסין עראי נינהו. ואם כן לשיטות התוספות אין נפקא מינה בזה אם יש בנין או אין בנין. דממה נפשך אם חזק לכולי עלמא יש בנין דהוי עושה כלי מחדש כמו מטה של טרסיים. ואם כן האיך מתירין בית הלל אף להחזיר כיון דהוי מלאכה של תורה. דאפילו תימא דכיון שצריך לסגור עם התריסין החניות בלילה הוי מכשירין שאי אפשר לעשות מערב יום טוב. הא חזרה דההיתר הוא דהתירו סופן משום תחילתן ליתא במלאכה של תורה כדאיתא (שם י"א:) במליחות חלבים דהואיל והוא מלאכה של תורה לא שרינן משום תחילתן. ואפילו שטיחתו אסרינן מטעם גזירה דמליחתן וכן הוכיח מכאן המגן אברהם סימן תצ"ז ס"ק י"ח דבדאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן. וכן הוא ברמב"ן (דף הספר מ"ג. י"ט.) דבדאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן. ואי דרפוי גם לבית שמאי ליכא אלא שבות. דהוי רק שבות. ודומה לדקר נעוץ דהוי גם כן שבות חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. וקשה גם כן דבית שמאי אדבית שמאי כיון דעל כורחין פלוגתתן ברפוי אלא ודאי כדעת אחרים שבר"ן.

ומיירי במיהדק ולא תקע דלמאן דאמר יש בנין חייב כיון דמיהדק וצריך אומן לסותרו ודו"ק היטב: כו) ולדעת הרשב"א יש ליישב קצת ולומר דלא מקרי עראי אלא ברפוי לגמרי אבל רפוי ואינו רפוי אף דלא חשיב כעושה כלי מחדש קבע מקרי. אבל לתוספות דלא הוי רק שני חילוקים רפוי ותקע. ועל כורחין הא דפרק קמא דביצה לאו ברפוי דאם כן הוי עראי כמו פקק החלון. ועל כורחין לא תקע דאם כן גם לבית הלל חייב וצריך עיון גדול ליישב לשיטתם ומוכח דעת הראשונים דג' חילוקים יש. גם מוכח קצת דאין בנין וסתירה בכלים כלל: כז) והנה לשיטה זו דאין בנין בכלים כלל אפילו עשה כלי מחדש. אם כן הא דעייל שיפתא בקופינא דמרא דמחייב רב משום בונה ושמואל נמי לא פליג אלא משום דלא מחייב על בנין כל דהו. דהא אפי' במסתת דחשיב מחובר הואיל וסופו לבנותו בבית וכמו שכתב המאירי שם. וכן לול של תרנגולים דהוי מחובר ממש כמפורש ריש פרק כל הכלים לא מחייב שמואל משום בונה אף דהני חשובי בנין טפי כמפורש בסוגיא שם. ואם כן בבנין גמור בכלי משמע גם שמואל מחייב: כח) מיהו לשמואל יש לדחות דיש לומר דלעולם משום דאין בנין בכלים כלל לא מחייב משום בונה והאי דפוטר במסתת היינו משום דסבירא לי' דאף שסופו לבנותו בקרקע עכשיו בנין בכלי חשיב. ואף דרב סבירא לי' הואיל וסופו לבנותו בבית חשיב בנין בקרקע כמו שכתב המאירי. שמואל לא סבירא לי' הכי והכי הוא לפסק הלכה. דהרמב"ם פסק עייל שיפתא בקופינא חייב משום בונה. ובמסתת פסק משום מכה בפטיש כר' יהושע בן לוי פרק כלל גדול. ואף דמסתת הוי דרך בנין טפי כמבואר בסוגיא דריש פרק הבונה. על כורחין משום דמסתת חשיב בנין בכלים. ועייל שיפתא בקופינא משום דחשיב עושה כלי. ולא דמי למסתת דהוי רק תיקון.

ומעושה נקב בלול של תרנגולים דלא מחייב שמואל משום בונה גם כן יש לדחות כמו שכתבו התוספות שם דלשמואל לא חשיב לי' נקב עשוי להכניס ולהוציא: כט) מיהו מה דמשמע בתוס' דמשום מכה בפטיש חייב אפילו אין עשוי להכניס ולהוציא. וסוגיא דפרק חבית כל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח כרב דחייב משום בונה. אין כן דעת הרמב"ם שהוא פסק העושה פתח חייב משום מכה בפטיש. ואף על פי כן פסק כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. ומכל מקום רב הא מחייב להדיא בעייל שופתא בקופינא דמרא משום בונה. ועל כורחין צריך לומר או כדעת רמב"ן במלחמות ה' דרב ושמואל סבירא להו יש בנין וסתירה בכלים וכמו שכתבו אחרים שבר"ן לדעת הרי"ף. או כדעת בעל ספר יראים דחיוב מכה בפטיש היינו לאחר שנעשה כל המלאכה. ואינו חסר רק הגמר. וע"כ לשמואל דלא חשיב הני תלת מילי דפליגי שם רב ושמואל]. לי' בנין חייב משום מכה בפטיש. ורב אמר משום בונה היינו דלא חייב משום מכה בפטיש הואיל שהוא גוף המלאכה. ואם הי' מחובר הי' מחויב משום בנין. וניהו דעייל שיפתא לא מחייב גם משום בונה. היינו משום דאין בנין וסתירה בכלים. אבל לעולם חשיב גוף המלאכה ואין בו חיוב מכה בפטיש: ל) והנה רש"י ז"ל אינו סובר שני התירוצים הללו שהרי כתב בשלהי כירה (דף מ"ח.) בהא דמחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת וזה לשונו היא תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש ולא משום בנין דאין בנין וסתירה בכלים עד כאן לשונו הנה דסבירא להו לרב ושמואל דאין בנין וסתירה בכלים ואזדא תירוץ הראשון. וגם סבירא להו לרב ושמואל דתחילתו וגמרו כאחת חייב משום מכה בפטיש דלא כסברת בעל ספר יראים דבעשיות גוף המלאכה לא מחייב משום מכה בפטיש: