שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 54

שלו' לכבוד גיסי הרה"ג כו' מו"ה יצחק נ"י הכהן מכתבך הגיעני, כתבת דמה מקשה הש"ס מנחות (צ"ה) על מתני' דאינו דוחה שבת דילמא משום דקידוש תנור אינו מעכב כמו שהוכחת בצדק מדברי התוס' ויכול לאפותו מע"ש, וזה אינו קושיא כלל דכיון דאופה בלא קדושת תנור למה אפייתו בפנים, ואדרבא תגדל הקושיא ביותר על הא דאפייתו בפנים, דהא ע"כ אינו דוחה שבת דיכול לאפותו מע"ש בלא קדושת תנור, וכיון דאפייתו מע"ש ע"כ אפי' בלא קדושת תנור כדי שלא יפסל בלינה, וכיון שכן למה אפייתו בפנים, ולא יספיק התירוץ דתברא מי ששנה זו לא שנה זו, וכן קשה אהא דסוף פרק ר' ישמעאל דדוחה את השבת משום דתנור מקדש, ולמה הא בדיעבד כשר בלא קדושת התנור ויכול לאפות מע"ש והנני שולח לך העתק מ"ש בזה בחידושיי, יש לעיין למ"ד תנור מקדש אם צריך דווקא לקדש התנור ואי אפו לי' בתנור דחול או שלא מדעת לקדשו או שלא בזמנו באופן שאין התנור מקדשו פסול או דילמא דלעולם כשר בלא זה אלא דכיון דהתנור מקדש לכתחילה אופין בקדושה אבל אינו כלל לעיכוב: ולכאורה נראה מדדוחה שבת הוא לעיכוב דאל"כ לא הי' דוחה שבת כמו בעומר אם נקצר בלילה כשר אין קצירה דוחה שבת ה"נ הא אפשר לאפותו אתמול בתנור דחול או בהני גווני: ואי קשיא הוא גופי' מנ"ל דצריך לאפותו בתנור קודש דווקא, נהי דס"ל תנור כלי שרת מ"מ הא לא כתיב תנור בקרא ויכול לאפותו בשל חול וכהא דפרק כל המנחות (נ"ז:) שלש ע"ג קטבלא דחול הוא עיי"ש:

י"ל דהוא גופי' ילפינן מדיליף סוף פרק ר' ישמעאל דשתי הלחם דוחות שבת והרי אין בהם שום מלאכה רק האפי', ומזה עצמו מוכח דצריך לקדשם בתנור דווקא, ועיין בתוס' מנחות (נ"א) שכתבו דאי לאו דגלי קרא דשתי הלחם דוחות שבת הו"א דנאפות מאתמול אף דתנור מקדש הו"א דאפו להו בתנור דחול עיי"ש, הרי דקרא דשתי הלחם דוחות שבת למדנו דחייב לאפותם בשל קודש והיינו לעיכוב דאל"כ לא הי' דוחה כנ"ל בקצירת העומר, שבתי וראיתי קצת מזה במל"מ פ"ה תמידין ומוספין ה"ז דטעמי' דשתי הלחם דוחות שבת משום דבעינן שתנור יקדש הלחם עיי"ש: איברא דקשה טובא לפי"ז בדברי התוס' דפרק התכלת (מ"ו) בהא דשחט כבשים על ארבע חלות שכתבו ואין תנור מקדש כיון שנאפות כל הארבעה בתנור, וכיון דלא קידשונהו תנור א"כ יפסלו לגמרי כיון דס"ל לרבי בעלמא תנור מקדש ודוחות שבת ע"כ בלא קידוש תנור פסול: אשר ע"כ נראה עפ"י מה דאיתא ביומא סוף פרק טרף בקלפי (מ"ו) שבת הותרה בציבור א"כ אפי' יכול לעשותו בהיתר בלא מלאכה מותר לעשותו במלאכה, והא דהלכה רווחת במשנה ר"פ אלו דברים דכל שאפשר מע"ש אין דוחה שבת הוא משום דהא דדוחה שבת ילפינן מדכתיב במועדו, וזה שאפשר לעשותו מע"ש אין זמנו קבוע בשבת דווקא, וע"כ למ"ד תנור מקדש יכול לאפותו בשבת כיון שהתנור מקדשו והקידוש זמנו קבוע בשבת, רק דאם אופה אותם מאתמול בשל חול השלחן מקדשם, וכן שתי הלחם שחיטת כבשים מקדשם מ"מ מוכרח עכ"פ שיקדשם בשבת, וע"כ מותר נמי לאפותם בשבת לקדשם באפי' אף דאפשר לקדשם בהיתר בסידור השלחן דשוב הותרה בציבור, וכיון דהקידוש קבוע לזמן מותר לעשות בו מלאכה אף דאפשר בלא מלאכה ומזה למדנו דאף שתי הלחם שבת הותרה בציבור אף דאפשר שלא חל עצרת בשבת, ובמק"א לא כתבתי כן אולי דווקא שתי הלחם דמוכח מקרא דהותרה:

והעיקר נראה דאפי' דחוי' בציבור ומהדרינן אהתירא היינו דווקא אם יכול לקיים המצוה כתיקונה בלא דחוי' אבל בנ"ד שהמצוה לכתחילה לקדשם בתנור לא מהדרינן, ואף דשם בעומר לא דחינן שבת משום לכתחילה למ"ד נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת היינו משום דבדיעבד כשר מאתמול אין זמנו קבוע בשבת אבל זה שחשוב זמנו קבוע הקידוש כנ"ל לא מהדרינן ע' ירושלמי יומא פ"ד הל' ו' כיון דלכתחילה המצוה בתנור: וראי' לזה מהא דאיתא ר"פ ר' ישמעאל (ס"ד) שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור על שניהם ולא עוד אלא שאומרים לו הביא שמינה לכתחילה לשחוט, הרי דמשום מצוה לכתחילה בשמינה דוחין שבת שנית, עוד ראי' מהא דיומא (ס"ו:) עתי אפי' בטומאה שאם נטמא משלחו נכנס לעזרה ומשלחו, ואף דאינו אלא לכתחילה לשלחו ביד המזומן מאתמול וחלה משלחו משלחו ביד אחר מ"מ דוחה טומאה: ואין להקשות מהא דר"פ הוציאו לו (מ"ז) בכה"ג שנתזה צינורא של גוי על בגדיו ונכנס אחיו ושימש תחתיו, ואף שאינה יוצאה מגופו נדחה בציבור וע"כ משום דאפשר בכה"ג אחר מהדרינן אטהרה, ואף דמצוה להפריש הכהן קודם יוהכ"פ שבעה ימים והכהן אחר אין מפרישין דקתני מתקינין ולא מפרישין עי' יומא (ג':)] וא"כ נדחה טומאה משום דלכתחילה המצוה בכה"ג פרוש שבעה כמו בשעיר המשתלח שדוחין טומאה משום דמצוה ביד כהן מזומן מאתמול לכך: לא קשיא שהרי ה"נ המצוה שיהי' הקרבן בטהרה והוא מצוה יותר ממצוה דמפרישין, ואינו דומה לשילוח שעיר דכשר בזר וה"ה בטומאה רק שאסור ליכנס למקדש, א"כ הטומאה עבירה מבחוץ ואינו מזיק כלל להכשר קרבן ע"כ דוחין העבירה משום המצוה לכתחילה, משא"כ בטומאה דכהן ביוהכ"פ איך נדחה משום לכתחילה הטומאה שלכתחילה המצוה שיהי' בטהרה, והוא חמור יותר משאר לכתחילה שהרי בקרבן יחיד אפי' דיעבד פסול ודו"ק והוא ברור ואמת:

גיסך הדו"ש מברכך בחג שמח ושתחל לך השנה וברכותי' בתוך שלומי אמוני ישראל. הק' אברהם. דבר קושייתך על התוס' יומא (ואו:) דבועל נדה לא חשוב טומאה יוצאה מגופו א"כ ידחה בציבור, הנה לימוד ערוך אצלינו בהא דבועל נדה לענין שילוח מחנות דינו כטמא מת ושרץ ולענין דחוי חשוב כזב ובע"ק היינו טעמא דלענין שילוח חוץ למחנה לוי' דלא צוה הכתוב רק בזב ובע"ק ובועל נדה אין ללמוד מהם דהטומאה נצמח ממנה, ואף דחמיר מטמא מת כמ"ש רש"י ביומא (ז'.) משום דבועל נדה כנדה מ"מ לא חמיר כנדה ממש שהיא כף הדמיון אבל אינו נדה ממש, אבל לענין דיחוי בציבור דלולא שגלתה תורה שנדחה לא היינו אומרים מסברא, רק דגלי רחמנא בטמא מת וממנו למדין לטמא שרץ, וכיון דבועל נדה חמיר מטמא מת כמו שפירש"י דבועל נדה כנדה אין ללמדו מטמא מת להתיר, וע"כ אף שכתבו תוס' דלא חשיב יוצאה מגופו מ"מ אין ללמדו מטמא מת משום דבועל נדה כנדה: גיסך הנ"ל סימן קמד ב"ה אור ליום ד' וארא תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול המפורסם צמ"ם שמו נודע בשערים כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק גאסטנין.

אשר כתב כת"ר דסיכה כשתי' להרמב"ם מה"ת, סיכה כשתי' אינו רק בתרומה, מרמב"ם מוכח שלא פסק כתוספתא מדכתב אחד הסך עצמו או אחרים משמע שגם בעצמו אין חיוב אלא בסך הוא עצמו לא בניסך ע"י אחרים [וכן רשום בכתביי אולי נשמט במכתבי לכת"ר] אך מ"ש כבודו מדלא מחייב שתים כמו במקיף וניקף וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' ע"ז הל' ט' בעושה אליל לעצמו, הנה במקיף וניקף לא הביא הרמב"ם דחייב שתים ומדכתב המגלח שני צדעיו לוקה שתים ולדברי פירש"י בדרבא ארבעה הו"ל ללקות, ובוודאי פירוש אחר הי' לו בדרבא, וכן בדין לפי מה שהשריש בס' המצוות דאינו לוקה שני מלקיות על לאו אחד [זולת דאיכא קרא לחלק] וכיון דמקיף וניקף בלאו אחד למה ילקה שתים, וה"ה סך וניסך ביחד דאינו חייב אלא אחת, ואינו דומה לעושה אליל לעצמו דשני לאוין הם. לא תעשה לך דמשמע כל לך אסור אפי' ע"י אחרים ואלהי מסכה לא תעשו לכם דאפילו עושה לאחרים חייב כמבואר ברמב"ם במקומו: מה שהקשיתי שגם בסך לא יתחייב חטאת כיון שמשכחת בלא מעשה הניסוך, דחד לאו וכרת הוא עם הסך, וכתב כ"ת שאינו מבין שא"כ גם בע"ז לא יתחייב העובד כיון דמשכחת בלא מעשה במקבל עליו באלוה, ליתא דבע"ז שני לאוין המקבל והעובד, המקבל עובר בלא יהי' לך כמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה פ' יתרו ובספר המצוות, ובמהר"ל בס' התפארת חולק על דבריו אלו, ובחי' הארכתי ששיטת הרמב"ן מוכח בגמ' והעובד עובר בלא תעבדם, וע"כ אף שהמקבל פטור מחטאת העובד חייב, דבחטאת אזלינן בתר הלאו ג"כ, וכל שאתה מוצא כרת אחד וחילוק לאוין חילוק חטאות ביניהם:

מה שכתב שבתוספתא אינו מבואר שחייב כרת בניסוך שיש חסרון שם, אמת הדבר, וכן נרשם בכתביי שחסר שם מחלוקת ר"מ ור"י אם כ"ש אם כזית, מ"מ מדמיירי בכרת ועלה קאמר אחד הסך ואחד הניסך משמע שיש חיוב כרת בניסך, ומ"ש בתוספתא שם השוגג פטור, כוונתו מכרת דעלה קאי, או הפירוש שוגג שאינו מתכוין לסוך: בדבר המנפח בכלי זכוכית לא ידעתי מה אכפול הדברים, כיון דכתיב לא תעשה כל מלאכה וזה חשוב עושה מלאכה בכחו הא מעשה הוא בכלאים העבירה מה שהבהמה מנהגת, וזה אינו מעשה דידי', מ"מ המנהיג במקל חייב דהוי מעשה הכאה, ואם בקול דנמצא שהוא אינו עושה שום מעשה, ההנהגה עושה הבהמה, והוא אינו עושה רק קול, אבל בשבת הוא המלאכה בכחו, מה נ"מ אם ע"י דיבורו או ע"י נפוח שלו, דאף דהנפיחה לא הוי מעשה המלאכה הוא מעשה: בהא דאינו חייב בנתינת שמן המשחה רק בכזית דיליף נתינה מנתינה דעלמא, פירש"י מנתינה דתרומה דכתיב כי יאכל ואכילה בכזית (וכ"כ התוס' פרק כל שעה ופרק כל המנחות] וקשה לי התינח למ"ד לפי מדה משלם כיון שאכל כזית צריך לשלם כזית, אך למ"ד לפי דמים משלם יכול לשלם פחות מכזית, ששוה כמו הכזית שאכל, כגון אכל תאנה ישלם תמרה, או אם הוקר, וכ"ת ר"י סובר לפי מדה משלם יקשה על הרמב"ם שפסק סוף פרק ואו מהלכות תרומות לפי דמים משלם ופסק דבעי כזית, ואין לומר דאם אכל כזית ושילם פחות מכזית לא יצא שאכל מה שיכול לקיים בו מצוות אכילת תרומה ועבודה, ושילם פחות מכזית שאינו יכול לקיים בו הנ"ל, הלא אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים מדאורייתא יצא, אף שתרומה טמאה להסקה, כ"ש זה שעכ"פ חצי שיעור אכילה יש בו וחזי לאצטרופי, ולפי דעתי הי' נראה דמסוגיא זו, וכן מנתינת לבונה במנחת חוטא דקי"ל דאינו חייב אלא בכזית מוכח דלפי מדה משלם ופסק הרמב"ם בהלכות תרומות צ"ע:

ידידו דוש"ת ושינטל ממנו דאגה וטירדא ולא יהי' טרוד כי אם בתורה ועבודה ויראת שמים וינצל מכל רע הוא וב"ב. הק' אברהם. סימן קמה ב"ה ה' בא תרנ"ד פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול חו"ב צנמ"ס כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק גאסטנין. יקרת מכתבו הגיעני, כעת הנני מופנה ואשיבהו הקושיא מידעוני כתובה אצלי בגליון הלח"מ פ"ו מהלכות ע"ז: אשר כתב דע"כ לר"ל אפי' פעל ברוחו המעשה חשוב לאו שאין בו מעשה מדהקשה לר"י ממימר, קושיא זו קשה בלא"ה, הקשיתי מכמה שנים, דמה דמיון חסמה והנהיגה בקול ממימר דאמר ר"י דבדיבורו עביד מעשה, ואף לפי דבריו מנ"ל לר"י להקשות, דוודאי אין לומר דלא ס"ל לר"י לחלק בחילוק הרחב יותר מפתחו של אולם:

אך נ"ל לפמ"ש הר"ן פרק לולב הגזול בהא דנודר הנאה מן המעיין טובל בו טבילה של מצוה ואעפ"י "שגורמת" לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה כו', ולכאורה מה גרמא זה, הלא הטבילה עצמה מטהרתה, ומוכח שאין המים עצמם מטהרים בעצם כמו דברים הטבעים שפועלים בעצם כמאמר המדרש חקת לא המת מטמא ולא המים מטהרים רק אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור עליהם, והיינו שגזירת הכתוב שאם יגע במת יטמא וכשטובל יטהר, והמת גורם שיהי' גזה"כ לטמא, וכן הטבילה גורם לגזה"כ לטהר, כן אני אומר בתמורה דאפי' נתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים הוי תמורה כדאמרי ר"י ור"ל עצמם י"ז) ואי אפשר שהוא בכחו פעל זאת, שהרי לא נתכוין לזה כלל, רק גזה"כ הוא שאם יאמר כך יהי' תמורה, ודיבורו גורם לבד (כעין זה מצאנו בברכת יצחק ליעקב שאף שלא נתכוין לו חלו הברכות, כי הברכות היו ברכות ה' ויצחק הי' צינור שע"י הגיעו, על כן חלו אפי' בטעות], ובתוס' עירובין (ק"ב.) דאוהל ע"י לבוד לא חשיב אוהל רק שיהי' מותר להוסיף עליו, אבל אינו חשוב אוהל לאסור, והיינו הלבוד גזה"כ והוא רק גורם, והמהרש"א שם הקשה דא"כ יהי' היתר לעשות בשבת תחילה אוהל טפח ע"י לבוד ואח"כ יוסיף, אך לפי האמור דההיתר ע"י לבוד גזה"כ והוא גורם, והא בב"ק (ס'.) בזורה ורוח מסייעתו אף בנזקין כה"ג חשוב גרמא ובשבת חייב, משום דניחא לי' בכך ומלאכת מחשבת אסרה תורה, ואם עושה אוהל ע"י לבוד כדי שיוכל להוסיף, א"כ ניחא לי' בלבוד וחייב אף דהוי גרמא, דמה לי רוח מסייעתו ומה לי גזה"כ מסייעתו, ואשר ביקש להסתייע מדברי הגדה מה לו אצל הגדה כאשר אתראה עמו פא"פ אברר לו כי אין ענין לכאן כלל:

אשר תירץ על קושייתי דבכריתות יליף נתינת שמן המשחה מנתינת תרומה ולמ"ד לפי דמים משלם ומשלם מן היפה על הרעה יוכל לשלם אף חלק עשירי מכזית, ויש יין יפה ששוה אלפים מיין רע, וכבודו יישב דילפינן רק שלא יהי' בכל שהוא וכיון דאפיקתי' מכ"ש אוקמה אכזית, כהא דקידושין (י"ב) כיון דאפיקתי' מפרוטה אוקמי אדינר, אינו דמיון, דכאן יש לימוד מתרומה להיפוך דסגי פחות מכזית, והתוס' שפיר קאמרי לאבא שאול דהתם שיעור אחר יש פרוטה, אבל לרבנן דלית להו שיעור וכזית לא צריך, א"כ הלימוד מנתינת תרומה הוא ראי' לסתור, גם מה שכתב שלא מצאנו שיעור פחות מכזית, ליתא שהרי מצינו שמונה שרצים כעדשה בין לטומאתן בין לאיסורין, ואם באנו לדחוק הי' נראה לומר דכיון דמשלם דמי הכזית שאכל, כאילו שילם הכזית דמי, דמה לי הן מה לי דמיהן, והא קמן דמתכפר בזה: ואשר כתב דבגמ' כריתות מוכח דאין חייב בניסך, דא"כ למה לי' לומר כל שישנו בסך כו' הו"ל לומר כל היכי דניסך חייב סך נמי חייב כדאמר רב אדא בר אהבה נזיר נ"ז במקיף את הקטן, הנה מלבד דלא קי"ל כרב אדא בר אהבה אלא כרב הונא, הא התוס' כתבו בנזיר שם דווקא כה"ג אבל קטן המקיף הגדול הגדול חייב, ודווקא היכי דניקף פטור מקיף נמי פטור משום דפשטי' דקרא דווקא בניקף, אבל הכא פשטא דקרא בסך דווקא, התם דכתיב ראשיכם לנוכח פשטא דקרא בניקף, אבל הכא פשטא דקרא ודאי בסך ועוד דכתיב אשר יתן:

ואשר פשט ספק שלי באכל ביכורים אם התשלומין נעשה ביכורים או תרומה לבד, וכבודו הביא ראי' מירושלמי תרומות ספ"ו שנסתפק באכל ביכורים אם יכול להפריש במחובר משמע שנעשה ביכורים, דאי תרומה לבד מהיכי תיתי שיחול במחובר, יפה אמר, אולם הרמב"ם לא הביא דברי ירושלמי אלו, עוד נשמע מהירושלמי הנ"ל שנסתפק באכל חלה אם יכול לשלם מתבואה שלא הביאה שליש משמע אכל חלה התשלומין חלה, ולפי זה אינו יכול לשלם רק עיסה לא פת, ואלה הלכות גדולות למה השמיטה הרמב"ם, ובגליון כתב שצריך עיון עומק דברי השמיטה: ולי נראה דגמ' דידן מנחות ע' דדחיק לאשכוחי תרומה במחובר בשבולת טבל ששתלה ומירחה והפרישה תרומה, והנה בביכורים עצמם לא משכחת לה שאין חייבים עליהם עד שיראו פני הבית, ואפי' להרמב"ם דס"ל שיראו תוך ירושלים, הלוא אין עושין פרדסות בירושלים, אך אם יכול לשלם במחובר, הא משכחת לה בתשלומי ביכורים, ואפשר דלא שייך בזה תירוץ הגמ' דבטלה דעתו דס"ל דווקא גחין אין דרך, אבל ביכורים פירות האילן גבוהים מן האדם שפיר הדרך לאכול במחובר, מזה הוכיח הרמב"ם דלא מהני במחובר, אבל מ"מ מה דמשמע בירושלמי שהתשלומין ביכורים אין סתירה לזה מגמ' דידן: אך לדעתי אין זה ראי', שהרי גם בחלה, דהיינו תרומת עיסה שם אין שום נ"מ בין תרומת עיסה לתרומת גורן, רק משום דאכל תרומת עיסה דישנו בתרומה שלא הביאה שליש, יכול לשלם גם מזה דראוי להיות קודש שאכל, כמו כן בתרומת מחובר כיון שחלין במחובר יכול לשלם ג"כ במחובר אף שאין בתשלומין חומר ביכורים שלא יהי' נאכלין רק תוך החומה:

ויש בזה סברא גדולה שהרי עבירת הזר באכילתו אינו מפאת שיש בהם איסור אכילה חוץ לחומה, רק מפאת איסור זרות שבו, ע"כ א"צ רק תרומה, מ"מ כיון שתרומה שאכל חלה במחובר יכול לשלם ג"כ במחובר, ולי יש ראי' מהא דתנן במעילה פרק ד' משנה ג' התרומה והביכורים מצטרפין לחיוב קרן וחומש, ואם האוכל ביכורים תשלומיו ביכורים, האוכל (חצי זית מזה וחצי זית מזה יהי' התשלומין חציו תרומה וחציו ביכורים, ואיך מצטרפין בכה"ג, הלוא כל שאין טומאתן שווין אינן מצטרפין מעילה י"ז, כגון חצי זית מת וחצי זית נבילה אין מצטרפין אף לטומאת ערב, ה"נ חיוב תשלומי תרומה וחיוב תשלומי ביכורים שזה חיוב תרומה וזה חיוב ביכורים לא יצטרפו ואף לחיוב תרומה, אלא ודאי גם תשלומי ביכורים אינו רק תשלומי תרומה וחיובם שוה, וכמדומה לי שראי' זו חזקה מן משמעות מירושלמי: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן קמו ב"ה א' יתרו תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול מעוז ומגדול צמ"ס כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. מכתבו נאבד ממני, ועל אשר אני זוכר אשיבהו, מ"ש כבודו לפמ"ש דע"כ אין דורשין כיון שאין הניסך חייב אין הסך חייב משום דעיקר קרא לסך, והקשה כבודו דא"כ איך דורשין כל שישנו בסך, איני יודע מה זה ולא אוכל להשיב על דבר שאין לי הבנה:

מה שהקשה על מ"ש מדברי הר"ן שטבילה זו גורמת לו לעלות מטומאה לטהרה והקשה כבודו מסותם באצבעו ועושה מזוחלין אשבורן חשוב עושה מקוה בדבר מקבל טומאה, אינו קשיא של כלום דאף שאינו פועל הטהרה, הוא פועל שיהי' מקוה, דשם מקוה הוא התאספות המים כדכתיב יקוו המים, מה שכתב לדחות הראי' שהבאתי שתשלומי ביכורים אינם ביכורים ממתניתין דמעילה דבכורים ותרומה מצטרפין מהא דקדשי בדק הבית וקדשי מזבח מצטרפין אף דזה הולך לבדה"ב קדושת דמים, וזה למזבח קדושת הגוף, ליתא דהוא משלם רק קדושת דמים, ומה שהגזבר יקנה אח"כ קרבן אינו נוגע לחיובו, זולת זה אין שום חילוק בין קדושת בדק הבית לקדושת מזבח כיון ששניהם קדושת דמים, משא"כ תרומה וביכורים, ובוודאי הכפרה רק במה שהתשלומין נעשין קודש, וכיון שזה נעשה תרומה וזה ביכורים שני חיובים הם, וזה פשוט לדעתי, מ"מ מירושלמי שכתב כת"ר משמע קצת להיפוך והדבר צריך עוד עיון ובירור: ידידו הק' אברהם. סימן קמז ב"ה ה' תצוה תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי צמ"ס שמו נודע בשערים כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק גאסטנין.