שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 53

נשוב להנ"ל שאם יאמר שמחמת הוועקסיל הוא מגרש יהי' פסול לדעת רשב"א וריטב"א ולכאורה יש לפקפק שהרי בשעת נתינת גט הוא מבטל כל מודעות וכן כל הדברים שגורמים ביטול הגט וא"כ גם דיבור זה יתבטל אך גם הא לא תברא שהרי בידוע שהוא אנוס לא מהני ביטול מודעא דדל מודעא מהכא הא הוי תלוהו ויהיב דלא מהני וכמבואר בפוסקים והכא הרי ידוע אונסי', הוועקסיל שמשלש, רק כשאינו מגלה דעת שמחמת זה הוא מגרש אמרינן שכשם שתחילה כשנתן הבטוחות הי' ברצון כן בסוף בשעה שגירש הי' ברצון אבל כשאמר אח"כ שמחמת אונס מגרש הרי חזינן שנשתנה דעתו ושוב אין ראי' ממה שתחלה הי' ברצון ושוב נשאר אונס בעצם ולא מהני ביטול אח"כ, ומריש הי' ק"ל לדעת רשב"ם ב"ב מ' בהא דבגט אין צריך לידע אונסו דהטעם משום דבודאי אנוס הוא דאל"כ כיון שאינו מקבל ממון אי ניחא לי' למה מוסר מודעא עיי"ש א"כ איך מועיל ביטול מודעא אח"כ כיון שנודע שאונס הוא מ"מ אין משם ראי' לנ"ד דהתם מ"מ לא ידעינן מעצמינו שהוא אונס רק שהאמנינו לו מחמת הנ"ל וכשחזר ומבטל ואומר שאינו אונס נאמן אך בנ"ד הא חזינן שנשתנה דעתו ממה שהי' תחילה ושוב ידעינן באונסי' הוא הבטוחות שנתן ולא יועיל ביטול: יען שדין זה לחלוק על הנוב"י חדש הוא נכון שיסכימו ע"ז שני גדולים ואם ימצא גדול אחד תשובה על זה, ישלח אלי תשובתו, ופשוט שכל דברינו אם גם הממשלה תסכים כנהוג אצלם בחסדי השם שנתן בלבם להתנהג בעניני אישות עפ"י ד"ת: דברי הד"ש הק' אברהם. סימן קלט ב"ה אור ליום ב' ויקהל שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

בענין יבמה לשוק עולה בזכרוני שראיית הנוב"י דלא הוי דבר שבערוה מש"ס סוטה שומרת יבם שזינתה דווקא לרע"ק אסורה ליבמה משום דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין וכי ערוה דמיא אבל לדידן לאו כי ערוה דמיא: ולפענ"ד מהא לא איריא דאף דלא חשוב איסור ערוה, מ"מ כיון שיש ליבם קנין בה ולשון הש"ס אשה הקנו לו מן השמים וחוזר עליו מעורכי המלחמה ע"כ יליף דבר דבר מממון כשם שבהוצאת ממון צריך שנים כמו כן בהוצאת היבמה מרשותו: ולכאורה יש ראי' לסתור זה הפירוש בגז"ש דבר דבר, שהרי מכי מצא בה ערות דבר ילפינן ושם אין הוצאת האשה מרשות בעלה רק שאוסרה עליו והרי בממון בכה"ג נתנסך יינך א"צ שנים, וע"כ דגז"ש דיליף איסור ערוה מהוצאת ממון ושוב י"ל כדברי הנוב"י דיבמה לשוק דלא חשוב איסור ערוה כבש"ס סוטה לא ילפינן לה מממון וסוטה חשוב איסור ערוה דטומאה כתיב בה כעריות אבל לא יבמה לשוק: אך אני רגיל לפרש הא דטומאה כתיב בה כעריות כמו שאגיד, דלכאורה קשה אהא דסוטה פטורה מן החליצה מטעם זה הא ערוה גופה אינה פטורה מחליצה אלא משום דלא תפסי בה קידושין, והרי סוטה תפסי בה קידושין, ע"כ נראה דרב סובר דטעמא דקרא דערוה לא תפסי בה קידושין משום דטומאה היפוך הקידושין ע"כ סוטה נמי טומאתה עצם הפקעתה מבעלה דקנין שיש לבעל באשתו הוא מה שהיא מקודשת לו ממילא כשהיא טמאה לו זהו בעצמו הפקעת קנינו ונהי דתפסי בה קידושי משום דלא פקעי מינה קידושי' הראשונים כמו שפירש"י מ"מ הטומאה עצמה חשוב הפקעה:

ועוד אוסיף בזה ביאור, הנה ספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה, הרי דסוטה חשיב טומאה, ונדה לבעלה חשיב איסור כמ"ש התוס' ב"ק (י"א) וראיתי בס' קדמון ראי' לזה דלא מצינו שתזיק טומאה רק במקום קדושה כמו בקדש ותרומה ומע"ש אבל לא בחולין ואשה לבעלה חולין הוא, ע"כ נדה לבעלה אין הפירוש שהיא טמאה לו רק איסור גרידא, וצריך להבין ההפרש מסוטה שחשיב טומאה, הגם שבעלה חולין הוא, ומוכרח לומר דדווקא נדה שאין האיסור דווקא לבעלה שהיא מקודשת לו ע"כ שפיר אמרינן חולין היא אבל סוטה שהאיסור דווקא לבעלה שהיא מקודשת לו לא חשיב חולין כי האיסור מחמת הטומאה: הנה נתבאר שטומאה של אשה נוגע בהקידושין ע"כ חשיב הפקעת הקידושין, וזה פירוש אמיתי בדברי הגמ', מעתה הפקעת היבמה ודאי הוי דבר שבערוה וכן מפורש להדיא בפוסקים, א' דברי הנמק"י שכתבתי, ב' ע"א ביבמה מת בעלך ואח"כ מת בנך: במה שפירשתי הא דיליף דבר דבר פירשתי דברי התוס' דאפי' לטעמא דע"א נאמן מת בעליך משום דעבידא לאגלויי בעי דיוקא זוטא ואין מובן צירוף הטעמים, ואמרתי דהנה הא דמהני עבידא לאגלויי תמוה מתוס' והר"ן פ"ק דגיטין בערכאות דאף דלא מרעי נפשייהו לא מהימני דאפי' משה ואהרן לא מהימני, וצ"ל עפ"י דברי הנמק"י ב"ב בהא דלסלקי בי תרי נפשייהו דאין העדות אל הממון רק אל בעל הממון, וכשהעד אומר שמת הרי אומר שאין הבעל בעולם ואין מפקיע משום אדם כי איננו, רק שאנו חוששין שמא אומר שקר והבעל בחיים והוא בא להפקיע אשתו ממנו, וילפינן בגז"ש שדומה להפקעת ממון, לזה שפיר מהני טעמא דעבידי לאגלויי שבוודאי אומר אמת ושוב לא הוי דבר שבערוה כלל וכההוא דחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו והדברים עתיקים:

ואכתי קשה דצריך שנים משום דאתחזק איסורא דג"כ אפי' אחד אומר אמת לא מהני דגזה"כ שצריך שנים, שהרי כתב הרשב"א דשני אחין באיסורין לא חשיבי רק כע"א אף דקרובים אומרים אמת לא מהני באתחזק איסורא, ע"כ צריך לטעמא דדיוקא דמרעא לחזקת אשת איש, ולזה סגי בדיוקא זוטא דאפי' בתרי ותרי דגירושין כתבו התוס' דמרעא דלא הוי אלא דיוקא זוטא: אם יש לך מה להשיב על דבריי אבקשך להשיבני דבר: בנך הדו"ש ומצפה לשמוע מכם כ"ט הק' אברהם. סימן קמ ב"ה אור ליום ועש"ק ואתחנן קראשנעוויטץ שוכט"ס לכבוד ידי"נ המאוה"ג החסיד משכיל מפואר כקש"ת מו"ה ליפא נ"י בהגיע מכתבו מאד שמחתי בשלומו הטוב כמה פעמים הייתי משתוקק לראותו יהי שלום בחילו: דבר השאלה שתוכן שלה באחד ששכר חנות לשענק ובית סמוך לו ובא השני ושכר אצל הנכרי ההוא מעבר השני שענק ובית ושני הבתים פתוחים להשער אשר ההילוך להבית הוא דרך השער ההוא וכמה פעמים הולכים הקונים דרך השער, לפענ"ד הדין עם מעכ"ת להלכה אף שאינני מסכים בעיקר טעמו מ"מ הדין ברור לפענ"ד עם הראשון: והנה מקור הדין פרק לא יחפור (כ"א.) א"ר הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי ריחיא דינא הוא דמעכב עילוי' דא"ל פסקת לחיותי מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנות חבירו כו' ואינו יכול למחות בידו שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי תנאי הוא כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם חייט כו' ולשכנו אינו כופהו רשבג"א אף לשכנו כופהו, והנה פשט הברייתא דדווקא כשדר במבוי כמוהו אינו יכול למחות בידו מלעשות ג"כ אותו מסחר אבל שיסע ממקום אחר לכאן אינו רשאי, וזה דקדוק לשון הברייתא שיכול לומר אני עושה בתוך שלי דכשהמקום שלו אינו יכול למחות בשלו אבל שיקנה או ישכור מקום לשם אותו אומנות יכול למחות לכ"ע:

ובתר הכי אמרינן ארבדר"י פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגי לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו, ולכאורה איבעיא זו מפורשת דכופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם חייט כו', ולפענ"ד י"ל דהכא מיירי דומיא דבר מתא אבר מתא אחריתא שמביא סחורה לשוק למכור דבזה יכול ג"כ לומר אני עושה בתוך שלי שהשוק רה"ר לכל העולם ואעפי"כ יכול למחות בידו, ודומיא דהכא בר מבוי אחר שמביא למבוי זאת סחורה למכור ומבוי זאת ג"כ הפקר לכל אינו יכול למחות בידו מטעם הנ"ל, אבל כשאינו יכול לעשות אומנות רק ע"י שישכור בית ובית ההוא קודם ששכרו אינו שלו אין לו רשות לשכור בית לשם, כן הי' נ"ל, אבל הנה בקושיא זו נתקשו הראשונים ז"ל, ודעת הרמב"ן דאיבעיא בר מבואה אב"מ אחריתא מיירי רק כשדר במבוי אחרת סמוך לו דהוי שכנו לגמרי, והבר"י, הובא בשטמ"ק, פירש דמיירי כשאינו רוצה לכנוס רק שרוצה לעכב על בן מבוי אחרת הסמוך שלא יושיב אומנתו אצל מבוי של זה חוץ למבוי, והנה לפי פירושי דידי בנ"ד הדבר פשוט דאסור, וכן לפירוש הרמב"ן והר"י ה"נ, ולא מבעיא כשהי' דר במבוי אחרת אלא אפי' כשהי' דר באותו מבוי מ"מ אין לו רשות לכנוס לחצירו בפרט בנ"ד שהשער בשותפות:

אך בש"ע פסק כפירוש הר"ן אף שדחאו הרמב"ן וכתב עליו שאינו נכון דברייתא מיירי רק כשבעל האומנות הוא ממקום אחר ושייך בכרגא דמתא, ולפי פסק דין דהועלה בתיקו ובשטמ"ק הביא דיעות בזה אי אזלינן לקולא או לחומרא ואמנם בש"ע פסק גם בזה לקולא, ואולם אפי' יהבינן לי' כל הני קולי צריך חקירה אם לפי שכר דירתו ומכס המלך וזה יכנוס בגבולו ולא ישייר לו מהריוח הא כתב הר"י מיגאש וכן פסק הד"מ סי' קנ"ו במעשה דאביאסף דבזה כ"ע מודו דאסור, ועיין בר"י מיגאש שפירש כן הא דשאני דגים דיהבי סיהרא עיי"ש: ואמנם אפי' עדיין ישאר רוב פרנסתו נלפע"ד ג"כ דאסור ונלמד מהא דפרק המקבל (ק"ח) האי דעבר ביני שותפי מסלקינן לי' ופירש הרמב"ם פי"ב מהל' שכנים ה"ד שקנה מאחד השותפין חלקו וכתב הה"מ שדינו של הרמב"ם אמת לכל הפירושים וסיים הרמב"ם שלא יכנוס זר ביניהם, והוא אפי' בלא דינא דבר מיצרא, וה"נ כיון שהב"ש הוא בשותפות עם העכו"ם והוא רוצה לשכור הבית שער ג"כ מסלקינן לי' שלא יכנוס בדבר שלחבירו שותפות בו.

ואף דשם רק כשנותן השותף המעות וקונהו בעצמו היינו דאל"כ לא נפסיד למוכר ואם קנוהו מעכו"ם ודאי לא שייך טעמא דלא יכנוס זר ביניהם, דהא טוב לו שותף זה משותף העכו"ם וארי' אברחי' לי' ממצרי' משא"כ הכא שהמוכר עכו"ם ולא חיישינן להפסידא דידי' וכמ"ש הפוסקים בסי' קנ"ו בענין פסידא דלוקחים עכו"ם לא חיישינן ולא שייך לומר ארי' אברחי' לי' ממצרי' שמבריח ממנו הארי ונכנס בו דוב אורב מקפח פרנסתו ושקולי טיבותי' ושדיא אחיזרי ושוב מסלקינן לי' אפי' בלא מעות ואסור לשכור הבית שער ההוא מהעכו"ם שלא יכנוס בדבר שיש בו שותפות, ובפרט בנ"ד שמזיקהו במה שנכנס בשותפות ההוא דבכה"ג פסק הרמ"א דאפי' במטלטלין שייך דינא דעבר ביני שותפי ואפי' יאמר שלא יכנוס לא הוא ולא הקונים דרך הבית שער ההוא לא צייתינן לי' דאנן סהדי דאערומי קמערים: ע"כ נפלע"ד דשכירות ההוא מהעכו"ם באיסור גמור ומחויב להחזיר הערבון לעכו"ם וכייפינן לי' ע"ז כההיא דעבר ביני שותפי, ובעיקר הדין שכתב מעכ"ת דמטעם אומדנא יקשה מהא כתובות פ"ו דחזר ומחלו מחול ולמאן דלא דאין גרמי מגבי לי' דמי חספא בעלמא, ומ"מ לענין הדין הדעת נוטה כמו שפסקתם: ובזה אצא ואו"ש לכת"ר וה' יתן ברכה והצלחה וכ"ט כנפשו ונפש ידידו הדו"ש: הק' אברהם סימן קמא [התשובה הנוכחת נדפסה קצתה באגודת אזוב אבל אפס קצהו תראה משם וכולה לא תראה לכן הדפסנוה כולה] ב"ה יום ב' ל"ב למב"י תרל"ח לפ"ק שלום וברכה וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

עיינתי במ"ש בסוגיא דאכלת חלב ליישב דברי התוס' והראשונים והנה כולו מחמדים ואפריון נמטי לך שפירשת סוגיא חמורה כזו, ומ"מ במ"ש שגם התוס' מפרשים הא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש כמו שפירשו הראשונים דבאמת מאמינים לעדים רק משום שאינו רוצה להביא קרבן אנן לא איכפת לן, לא כן אנכי עמדי, דא"כ כשהוא אומר שהי' חלב והעדים אומרים שומן לעדים מאמינים ולא נניח אותו להביא חולין בעזרה, וכ"ש שלא נשמע לו שיקריבו הכהנים ויאכלו, והרי התוס' ריש שנים אוחזין כתבו להדיא דגם בזה הוא נאמן ללישנא דאדם נאמן על עצמו, ובאמת הרמב"ן חולק על התוס' בזה כמ"ש בחי' הר"ן שם בשמו כי הולך לשיטתו, וע"כ שהתוס' פירשו כפשטו שבאמת אליו נאמנין יותר, וע"כ אף לחייב קרבן נאמנין לו ולאידך לישנא דמתרצינן דיבורי' באמת אינו מחייב עצמו קרבן במקום שעדים מכחישין כמ"ש שם, והנה מבואר להדיא שהתוס' חולקין עם הראשונים ודבריי אתיין שפיר:

מ"ש דרמב"ם מיירי במקום דליכא חזקה, באמת דעת זה דבדבר שבערוה במקום דליכא חזקה נאמן נפלאת ממני, ומה יענו בסוגיא דהאשה רבה דפשיט רב ששת מע"א דמת בעליך ואח"כ בנך נאמן דטעמא משום דעבידא לאגלויי ואף במת יבמיך נאמן, והא במת בעליך ואח"כ בנך אינו מעיד נגד חזקה ואדרבא חזקה מסייע לי' וחומרא דרבנן הוא כדאיתא בפרק ד' אחין ומדינא דאורייתא נאמן וכל משענתם של האומרים כך מתשו' מיי' וכבר פרשתי דבריו בטוב טעם שלא יסתור לשום פוסק ומצאתי און לי בר"ן פרק האומר במתני' דעל מנת שיש לי מאתים זוז ה"ז מקודשת ויש לו דמקשה בגמ' וניחוש שמא יש לו ופירשו הר"ן והרשב"א דהבעל אינו נאמן שאין לו דרגלים לדבר שיש לו דאל"כ למה קידש, ולמה לא פירשו כפשטו דאין הבעל נאמן להתיר דאין דשב"ע פחות משנים, שהרי הר"ן הוא הסובר בפרק האומר התקבל דע"א בלא אתחזק אינו נאמן, אלא דהכא ק"ל שהרי הבעל בעצמו אומר שלא נתקדשה לו הודאת בע"ד כמאה עדים: מ"ש דרש"י פירש משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא משום נאמנות ונ"מ לענין מלקות דרש"י לטעמי' דאשה אינה נאמנת בתורת עד אלא היכי דבידה, וכתבת דה"נ בידה לזנות עם נכרי, לק"מ דכיון דרק משום בידו דמטעם בעלים שוב נאמנת באמת וממילא אין בו מלקות כמבואר בתשו' רמ"א דהיכי דנאמן באמתלא אינו לוקה, וכבר ביאר כ"ז החו"ד סי' קפ"ה באריכות וכ"כ שם בשם ס' פנ"י דהיכי דעד נאמן רק משום בידו אינו מועיל למלקות:

וכן מ"ש דהיכי דשותק אף אשה נאמנת וראי' ממתני' דפרק אמרו לו, הן הן דברי התוס' בפרק הנ"ל דאשה אינה כגזלן דאפי' שותק לא מהני בי', והיינו דאף דאשה אינה עד [כי הולכים לשיטתם בעירובין ובפסחים] מ"מ שותק מהני בי', ג"כ מיושב בזה, שהרי מפורש בש"ע דמהני אמתלא על השתיקה ושוב אין בו מלקות, והרמב"ם שפסק דעד לאחר שהוחזק מהני למלקות, לטעמי' דאפי' באינו יודע נאמן העד כמבואר בדבריו פ"ט מנזירות, גם יש מקום לפלפל בעד כשר דקודם שהגיד אמתלא יצא מחזקת היתר ושוב נאמן העד בעצמו ועל דרך שכתבתי במכתבי הקדום, ואינו נאמן באמתלא רק היכי שאח"כ מכחישו בברי, וע"כ היכי שידוע שאינו יודע מועיל העד למלקות (או היכי שנהג נזירות על פיו דשוב אינו מועיל אמתלא כמו הוחזקה נדה בשכנותי'] וכל זה בעד כשר, אבל באשה לשיטת רש"י ותוס' דאם נסלק השתיקה לא ישאר כלום פשיטא דאינו לוקה: מ"ש דבאשה בב"ד משמע מכולם דאינה יכולה לחזור גם דעתי כן להלכה והטעם שכתבתי במכתבי הקדום משום דאינה עד ואיננה באם לא יגיד דשבועת העדות והוא נכון לפי טעם הש"ש דאינה עד אלא בתורת אומדנא ודיעה ודומה לקיבל עליו קו"פ כשנים דמבואר בירושלמי דאינו בשבועת העדות, ולפי זה הי' דומה לגמרי לחוץ לב"ד לפי טעם החוו"ד, אבל אני בחידושיי שם ביארתי טעם אחר ולפי אותו טעם ליתי' לזה, ובמכתבי הקדום פלטה הקולמוס דאף לפי טעמא דידי עולה סברא זו, וזה הי' שלא לפי הכוונה: מ"ש כעת עוד ראי' מרש"י במשנה שכתב דבשבוי' הקילו להאמין ע"א, ואם אינו דבר שבערוה מדינא נאמן [חסר תיבה] בדף י"ג: קאמר הש"ס בשבוי' רוב נכרים פרוצים בעריות הן, ופירש"י והא ודאי נבעלה, וע"כ לא הי' להם להאמין העד, רק משום דמה"ת מ"מ מותרת הקילו חכמים:

מה שהקשית מכת"י דקידושין דהוא צריך [חסר תיבה] בידו עדים א"כ גם עידי חתימה לא יועילו, וכיון שגם העידי חתימה אינם מעידים רק שנכתב בצוואתו חסר תיבה] על כתבו בעצמו הרי נראה זה לב"ד והוי כמו עדים: מ"ש שהתוס' רי"ד כותב שאביי סובר המקדש בע"א אין חוששין לקידושין, ז"ל התוס' רי"ד ה"ה דפליג אביי במקדש בע"א דטעמא דמ"ד אינם קידושין משום דהוי דשב"ע, ולא נזכר כלל בדבריו לשון חוששין ואדרבא מדשינה לשון אין חוששין וכתב אינם קידושין, כדי שלא נוכיח מדבריו דלאביי רק חוששין ע"כ כתב אינם קידושין, לומר דלאביי הויין קידושין, ואינני מבין דבריך כלל: ומ"ש שפ"פ חשוב כמו עדים כמ"ש הר"ן בעידי חתימה, מה זה דומה, בעידי חתימה רואין הב"ד שמוכח המסירה, ובזה אינו רואה רק הבעל, אולי כוונתך שהי' יכולין לבדוק ע"י חביות יין ואף שלא בדקו כיון שאז הי' ראוי לבדוק חשוב כמו עדים, וזה רחוק כיון שאז לא הי' נודע ואינו עומד לבדיקה כלל ולמה יחשב כמו עדים, בפרט שהתוס' ריש גיטין סוברים בהיפוך מהר"ן:

מ"ש לתרץ הקושיא על התוס' רי"ד מהא דנאמן לומר בני זה ב"ג וב"ח אף שנשא אשה ופוסל האשה משום דעכשיו היא א"א ואין נ"מ רק לאחר שימות ואין דנין עכשיו, גם אני הייתי ברעיון זה והוספתי נופך דאם יגרשנה בעלה תאסר משום גרושה ואם תהי' תחתיו תיפסל מחמת ביאתו עכשיו שתחשב כמו הבנים שנולדו לבן אחר הגדת האב, ואין נ"מ שלא יהי' נאמן רק אם תפריש ממנו ולא תקבל גט עד יום מותו וזה בוודאי לא יהי' כי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ולמה תתעגן בחנם להמתין על מיתתו להנשא לכהן, ומאחר שלא נבא כלל לדין האשה וגם אין נ"מ עכשיו לענין שתיפסל האשה מתרומה כי באמת נאמן בזה שהרי היא פסולה עכשיו במה שהיא עכשיו אשתו ועכשיו כבר נפסל הבן וממילא פוסל אשתו מתרומה, ואין נ"מ רק הנ"ל שלעולם לא יבא לידי כך ע"כ אין האשה מבטלת נאמנותו: אך מ"ש ליישב ראייתו של התוס' רי"ד דחוק כי דברי התוס' רי"ד מוכחין בעליל שכוונתו על ברייתא דר"ט ורע"ק וגם הראי' שכתבת מהר"ן כבר דחיתיו בטוב טעם בקונטרסי ואח"כ במכתבי שני: תדע כי בעיקר הפשט דאין דשב"ע פחות משנים דאשה חשוב כמו ממון שאין מוציאין אותו בלא עדים מצאתי בספר הקדוש הקנה קטן (פ"ז:) כדבריי יעיי"ש, ונתתי שמחה בלבי שכוונתי האמת בפירוש הגמ': קרא דמושבותיכם ט"ס וצ"ל מושבותיכם וטעות זה ג"כ בספרי הדפוס בגמ' עצמה מנחות (פ"ד) רשום אצלי מכבר בגליון ועיין רמב"ן פ' אמור דבשתי הלחם לכ"ע אינם רק מן הארץ: תחל שנה וברכותי' ונזכה לשמוע זמ"ז בש"ט ונוושע בכלל ישראל: הק' אברהם. סימן קמב ב"ה יום ועש"ק מ"ח למב"י תרמז"ל פה סאכטשאב אב.