שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 55

הקושיא בתמורה היא פליאה עצומה, דכיון שנתבאר בראיות שמה שנעשה חול קודש הוא הלאו, איך אפשר שיהי' זה עצמו מצוה עבירה ומצוה שני הפכים בנושא אחד, והדמיון שהביא כבודו מעשה ותהי נדתה עליו לא דמי אף כי אוכלא לדנא, חדא דמה שהוא עלי' בלא דישה אין לאו, ואף קורבה אינו שאינו סומך עלי', ואת"ל דהוי קריבה, הלאו הוא מה שהוא עלי' והמצוה מה שאינו פורש באבר חי ואף למ"ד משמש מת בעריות חייב, ופרישתו באבר מת עבירה, מ"מ זה אינו המצוה, רק מה שאינו פורש באבר חי, אבל שיהי' פעולת עבירה עצמה פעולת מצוה זה פליאה עצומה, ואף אינו דומה למילה בשבת וכהאי גוונא דהעשה הוא המילה והלאו מחמת שבת, ואף לא למוספי שבת, דהעשה מפאת הקרבה והלאו מחמת שהיא מלאכה אבל הנ"ל פליאה עצומה: ואשר רוצה להוכיח דכל זמן שהוא עלי' אף בלא דישה חשוב איסור ערוה מהא דחייב בבא עלי' סמוך לווסתה ואמרה נטמאתי, הא הרגשה הוא פתיחת המקור ועוד לא נטמאת עד שבא הדם לבין השינים ושמא עמד מלדוש טרם בא הדם לבין השינים, אלא ודאי מה ששוהא אצלה לבד הוא חיוב כרת, הנה לא הועיל בזה כלום ליישב קושייתי, שהרי אז ידע שהיא נדה ואנן קי"ל סוף פרק הזורק דאפי' אין בידו להחזיר פטור בנודע לו בסוף, ועיין תוס' שבועות (י"ח:

ד"ה אלמא) ובחת"ס סי' ק"ע כתב בשם מורו בטעם המתירין קריבה בעונה סמוך לווסתה, דבשלמא תשמיש אם תאמר נטמאתי יצטרך להשהות עלי', אבל שאר קריבות אם תאמר נטמאתי יפרוש, ולדידי ליתא דע"כ באמירתה נטמאתי לא פסק מלדוש תיכף כשנטמאת, דאל"כ למה יתחייב חטאת דמה שהוא אצלה בידיעה שהיא נדה אין בו חיוב חטאת כנ"ל, וע"כ אין פסיקתו מלדוש בתחילת טומאתה, כמו כן אין פסיקתו מקריבה בתחילת טומאתה, ואני חלקתי בין תשמיש לקריבה עפ"י שיטת תוס' כריתות (י"ט:) דאפי' נתכוין לגוף זה, כל שלפי דעתו הי' היתר חשוב מתעסק ואין שוגג רק הטועה בדין [או בזמן, ולפי שיטת הרמב"ן בע"ז ס"ו דהא דחיוב מתעסק בהנאה היא דווקא באכילה ובעילה, ממילא שאר קריבות אינם רק כמו הנאה דעלמא ופטור בו מתעסק, ע"כ אין חשש אפי' תראה כיון שלפי מחשבתו שהיא טהורה היא מותרת הוי מתעסק, ועיקר הקושי' ליתי', ועיין חת"ס סי' קס"ז במה שהשיג על נוב"י והוכיח דמקום דישה היא בפתיחת המקור ממש:

חוזרני למ"ש בפשיטות דמה שהוא עלי' אין שום חיוב ואפשר גם קריבה אין בו אם עושה כדין המבואר בש"ע יו"ד קפ"ה שנועץ צפרניו בקרקע ומתמלא רתת וזיע ואינו נהנה כלל, ומ"ש בשם הנוב"י ליתי', והנוב"י לא אמר רק בקיבל אבי' קידושין באמצע תשמיש והם אינם יודעים אף אם יפרוש באבר מת אסור, וזה ודאי אמת דבכה"ג עכ"פ הוי קריבה, אבל איסור ביאה אין כאן כלל, והרי בשלהי עירובין (ק') עלה באילן תני חדא ירד ומשום דלא עביד איסור רק רגע אחד בירידתו, א"כ ה"נ נאמר רק שיפרוש תיכף כדי שלא יעבור זמן מרובה, ואפי' למ"ד התם לא ירד שב ואל תעשה עדיף, הלוא בעריות חשוב ההנאה מעשה אף שאינו עושה כלום כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות ובתוס' (ב"ק ל"ב.) דהנאה חשובה מעשה, וא"כ למה יעבור זמן מרובה עד שימות האבר, ואף דפרישתו באבר חי הנאה יותר, הא ריש פרק ר' ישמעאל פסקינן למעט בקצירה עדיף אף שמרבה במלאכה, והדמיון מהא דשלא לרבות בטומאה עירובין ק"ד, אינו דמיון כלל, דהתם שני כלים הם ושני איסורים נפרדים הם טוב שלא לעשות מעשה, משא"כ בזה דמעשה אחת הוא רק שנהנה יותר וגם אידי ואידי מעשה, והא דאסתר קרקע עולם היא עיין חי' הר"ן סנהדרין, משום דאינה מצלת עצמה בג"ע רק במה שהפקירה עצמה לביאה אף אם לא יבוא עלי' היא ניצלת עיי"ש היטב, אבל לא משום דלא הוי מעשה, ומעולם לא עלה בלבי שום ספק שיחשב בכהאי גוונא ביאה מה שהוא עלי': ידידו דוש"ת הק' אברהם. סימן קמח ב"ה ועש"ק קדושים כ' למב"י תרנ"ד סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם צמ"ס מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק גאסטנין.

אשר הוקשה לכבודו בהא דתוספתא פ"ז דזבחים דהאוכל חטאת העוף הבא על הספק מטמא בגדים בבית הבליעה, הא עזרה רה"ר וספק טומאה ברה"ר טהור, ואף שלא נולד הספק בנטמא רק במטמא דומה למתניתין טהרות פ"ו מ"א דמתעלף: הנה תירוץ קושיא זו לא רחוקה היא למעיין בתוס' סוטה (כ"ח) בד"ה ברה"ר דלא אמרינן ספק ברה"ר טהור אלא במקום שהטומאה היתה יכולה להיות גלוי' לכל, אבל ההוא דנדה המקור מקום סתר ולא שייך למימר בי' רה"ר, וע"כ המתעלף הי' אפשר להיות גלוי ע"י סימנים אם חי אם מת (כן צ"ל לפי דברי תוס' הנ"ל] אבל האוכל חטאת העוף הבאה על ספק אי אפשר לרבים לידע אם נתחייב חטאת עוף אם לא, ועוד דלא דמי למתעלף דהספק אם עכשיו חי ברה"ר או מת ברה"ר וכל הספק על מציאות שברה"ר, משא"כ באוכל חטאת עוף הבאה על הספק אין הספק רק אם נתחייבה בהביאתה: אך הביאני כת"ר להסתפק אם טומאת אכילת עוף טהור נדחה בציבור, דיש לומר כמו שטומאה יצאה מגופו אינו נדחה כמו כן בנכנסת לגופו, שהרי המשמשת אעפ"י שלא פלטה דינה כרואה קרי ופשוט שאינה נדחה בציבור אף שאין יוצאה מגופה כי אם נכנסת לגופה, ויש לומר דאוכל נבילת עוף טהור טומאתו מעצמו דאין לומר שקיבל הטומאה מהעוף טהור, דאיך יהי' הטפל חמור מהעיקר, דהעוף טהור (חסר הסיום) סימן קמט ב"ה ד' חי' תרס"ט לפ"ק פה סאכטשאב. לכבוד האלופים הנכבדים העוסקים בצרכי ציבור באמונה בקהל עדת ישורון בווארשא יע"א.

יקרת מכתבכם הגיעני, הנה אם התינוק מת מליל שמיני ואילך קודם שנימול דין גמור הוא שלא לקברו בערלתו אך אם מת תוך שבעה רוב הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה ופוסקים ראשונים ופסק השו"ע וכל האחרונים לנהוג למולו קודם קבורתו, וידוע כי כל מנהגן של ישראל תורה היא ויסודתן בהררי קודש והשולח יד לבטל שום מנהג ממנהגן של ישראל חוששין עליו שרוצה לקעקע ביצתן של ישראל לגמרי ובפרט בנידן דידן כי מחשבתם ורצונם לבטל המנהג נכרת שכונתם להכעיס, כי מה הפסיד להם אם יסורו ערלתו קודם קבורתו, אך שכוונתם להכעיס וזה להם פתח להפר בריתו של אברהם אע"ה בכלל וחייבין לעמוד כנגדן בכל עוז, ואחת היא אם הדבר מצד עיקר הדין או מצד מנהגן של ישראל, הלא תראו דין המפורש בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב) אערקתי דמסאנא, יהרג ואל יעבור ופי' רש"י ז"ל איננו אלא מנהג, כיון שכוונתם להעביר המנהג והוא דבר של רבים הדין הוא יהרג ואל יעבור, כמו אם הי' כוונתם לעקור עיקר דת תוה"ק כמו שמבואר שם, כן אומר בנידן דידן שאחת היא אם באים לבטל דבר שהוא מצד עיקר הדין או דבר שהוא מצד מנהגן של ישראל מחויבין לעמוד כנגדן בכל עוז ואם יעשו בית הקברות לעצמן ויפרשו לגמרי מן הציבור אין אנו אחראין עליהם, ומחויבים להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה שלימה וישובו לעדת ישראל לגמרי והשי"ת יסיר את לב האבן ויטו שכם אחד לעבדו ותהי בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מן אורייתא: נאום הק' אברהם. סימן קנ. ב"ה ליל ב' פקודי תרס"ה לפ"ק. כבוד הרב הגדול חו"ב מגזע היוחסין מו"ה אפרים שלמה זלמן נ"י האבד"ק ליפנא.

בדבר חרש שאינו מדבר ואינו שומע ואף שמדברים עמו בקול גדול אינו שומע, אך מקול רעמים או יריית תותחים ורעש גדול הוא נבעת, אם דינו כחרש, לדידי פשוט שאם אינו שומע דיבור אף ע"י חצוצרות דבשומע ע"י שמדברים אליו ע"י מין חצוצרות כתב הפר"ח סימן קכ"א דלא מקרי חרש] חשוב חרש דמה ששומע קול בלי חתוך דיבור אינו מחשיבו פיקח, שדיבור הוא עצם צורת האדם כדכתיב ויהי האדם וגו' ותרגום והוה כו' לרוח ממללא, וע"כ שמיעתו דיבור מחשיבו פיקח אבל קול בעלמא בלי חתוך דיבור אינו כלום: דברי הדו"ש הק' אברהם חפ"ק סאכטשאב. סימן קנא ב"ה אור ליום ה' תשא ט"ו אד"ר תרמ"ג לפ"ק. החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. אחדשה"ט הנה מעשה בא לידי בתינוק נולד מהול ולא נראה בו ערלה כבושה רק במקום אחד הי' חופה ברוב גבהה ורוב הקיפה הי' מהול וחל שמיני שלו בשבת והחמרתי שלא למולו עד למחר: וטעמא דידי עפימ"ש בתשו' כנסת יחזקאל סי' יוד בטעם נפסקו צוה"ג דאינו טריפה אא"כ נפסקו ברוב בנין ורוב מנין ואי נשתייר רוב אחד כשר, דהוא משום דמתחילה כשירה היתה, ע"כ כששני הרובים מכחישים זא"ז לא יצאה מכשרותה, וכן י"ל גם במילה כיון שמתחילה ערל הי' לא נפיק מערילות עד שימול רוב גובהו ורוב הקיפו, אבל זה שנולד כך לא חל עליו שם ערל בשמיני עד שיהי' חופה רוב גבהו ורוב הקיפו וכשרוב הקיפו מגולה לא נחשב ערל:

אך יש מקום לומר עפ"י ששמעתי מאדמו"ר הרי"ם זצל"ה מגור בטעם ערלה כבושה שמטיפין ממנו רק מעט דם בצפורן, ולכאורה משום חשש ערלה הי' צריך לקלוף כל העטרה, ואמר הוא ז"ל כי באמת ע"כ אינו מזיק כי לשון כבושה הוא כמו כבוש תחת ידך, אך מ"מ מועיל האי ערלה כבושה להיות נחשב הטפת דם ברית, שצריך להטיף מערלה, והיכא דליכא ערלה כלל לא נחשב הטפת ד"ב כיון שאינו מטיף מערלה עכ"ד: ולפי זה י"ל דאף שאין חופה ברוב ואינן ציצין המעכבין, מ"מ כיון דאיכא ערלה שוב שייך בו הטפת ד"ב, אך לפי זה הי' אסור לחתוך הערלה רק להטיף דם לבד, ולא דמי לכל זמן שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין כיון שהכא א"צ לחתוך הערלה כלל, ואם יטיפו דם לבד ודאי לא נסמוך על סברא הנ"ל להקל שיחשב מהול אף שחופה רוב גבהה ממילא אסור להטיף בשבת כמו התחיל ולא גמר חייב חטאת, ודעת לנבון נקל ספיקות שנוכל לעורר בזה, תמחול לכתוב לי דעתך הרמה בדין זה: בנך הדו"ש הק' אברהם. סימן קנב ב"ה יום ג'.

החוה"ש לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם מו"ה זאב נחום נ"י אודות דברי המרדכי בדין ס"ת אעתיק לך מ"ש בחי' וז"ל ונ"ל לדחות ראיית המרדכי ואומר אני דאפילו לדעת המרדכי דקריאה בספר אחר מצוה אחרת כמו שפירש הט"ז דבריו ביור"ד סי' רע"ט עיי"ש וגורם ברכה יתירה, מ"מ צ"ל דחשוב הפסק מה שגולל זה ומחזירו למקומו לדעת הירושלמי ומס' סופרים שהביא המג"א סי' קמ"ז ס"ק י"א] דאף דמה שמוציא אחרת לא חשוב הפסק כמו הוצאת התפלה של ראש מהתיק דלא חשוב הפסק כיון דלצורך המצוה הוא מ"מ החזרת הראשון למקומו ודאי הוי הפסק, דאל"כ הא תפילין ש"י וש"ר ודאי שני מצוות ואפי"ה סגי להו ברכה אחת, ואפי' לר"ת דצריך לברך על ש"ר בפ"ע היינו משום דאפי' כשאינו מניח אלא ש"ר לבד מברך שני ברכות, אבל מ"מ פוטרת ברכת להניח את ש"ר אף דהוי מצוה אחרת, וע"כ לומר דההפסק הוא גלילת הראשון והחזרתו למקומו, אלא דאם הי' מצוה אחת הי' חשוב הפסק בין מעשה למעשה דלא איכפת לן בה, אבל השתא דשתי מצוות הן הוי הפסק בין ברכה למעשה כמ"ש הרשב"א בתשו' אהא דסח בין תפלה לתפלה הביאו הב"י סי' כ"ה עיי"ש, ולהט"ז כשלא קרא עדיין ג' פסוקים דלא הוי מצוה שלימה מצטרפין השני פסוקים ראשונים עם מה שקוראין בספר אחר לג' פסוקים והוי מצוה אחת לא חשוב הפסק ודו"ק:

והשתא דאתינן להכי נ"ל לדחות הראי' מההיא דיומא, דהנה שם בגמ' אם בא לקרות בבגדי לבן קורא ש"מ בגדי כהונה נתנו ליהנות בהן דילמא שאני קריאה דצורך עבודה הוא ת"ש לא היו ישנין בבגדי קודש הא מיכל אכלי דילמא שאני אכילה דצורך עבודה הוא, והא דקריאה צורך עבודה הוא היינו משום דילפינן ממלואים דאפי' מקרא פרשה מעכב, והנה בשלהי פסחים בירך על של פסח פוטר של זבח ושם בגמ' משום דזריקה בכלל שפיכה כו', הרי דמה שהעבודות מחולקות או אינם מחולקות מועיל לענין אכילתן, ואם עבודתן מחולקות גם אכילתם מחולקות, והיינו משום דאכילה צורך עבודה, וה"ה בקריאה דצורך עבודה כיון דעבודתן מחולקות דעבודת היום ועבודת המוספין מחולקות וגם שני מצוות הן ע"כ גם הקריאה שתי מצוות, רק אם הי' קורא בספר זה כיון דגלילה עד ובעשור לא הוי הפסק כיון דצורך קריאה הוא כמו הוצאת ש"ר מהתיק וברכה ראשונה פוטרו כיון דנוסח ברכה אחת הוא ודומה לתפילין כנ"ל, אבל אם יקרא בספר אחר שיהי' הפסק ושתי מצוות הן משום דקריאת עבודת היום וקריאת מוספין שני מצוות הן יצטרך לברך שנית, אבל בקריאה של גבולין הכל מצוה אחת, הקריאה בס"ת, מה לי בזה או בזה, ומכ"ש לדעת הרמב"ם בתשו' שסומכין עליו בדיעבד שאין מצוה כלל הקריאה בספר רק הקריאה לבד (עי' מג"א סי' קמ"ג ס"ק ד'] שאין חילוק ספרים גורם חילוק המצוות:

ולפמ"ש נדחה נמי ראיית הט"ז דאין להוציא אחרת בשביעי משום כבוד ציבור וכההיא דיומא, ולפמ"ש יש לחלק דהתם הקריאה מוטל על כה"ג לבד וכדילפינן ממלואים, ומה"ט קורא כה"ג את כולה ע"כ צריך לחוש על כבוד ציבור, משא"כ הכא שהוא חובת ציבור אין לציבור לחוש על כבודם, (ומכ"ש לשיטת הרמב"ם בחיבורו שאין כבוד ציבור, א"כ גם להיפוך אם יקרא בספר זה אין כבוד ציבור, ובההיא דיומא שאני שאינו חובת ציבור ואינו נגד כבוד ציבור אם יקרא בע"פ), וע"כ מן הדין לעולם מוציאין אחרת וגומרים בכשר רק במקום שאפשר להפסיק פוסקין, וטוב לחוש לדברי המרדכי, אבל בענין אחר אין לזוז מפסק המחבר ופסק הרמ"א עכ"ל שם: דברי בנך הדו"ש הק' אברהם. סימן קנג. ב"ה יום ג' אחרי בונה ירושלים לפ"ק סאכטשאב שלום לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגאון המובהק המפורסם נר ישראל עה"י כקש"ת מו"ה שניאור זלמן שליט"א. מה שהעיר כת"ה בספרו סי' י"ד בדברי ירושלמי גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה שהקשה יפקירנה ותירץ דאין אדם מפקיר דבר שאינה שלו, והיינו דאף דטובת הנאה ממון אינו רק לענין ב"י דאף על גורם לממון עובר, וקשה דהתינח לטעמא דטובת הנאה אך לטעמא דהואיל קשה דמ"מ לאחר ההפקר אזיל טעמא דהואיל שאם ישאל הוה שלו גמור למפרע וחל ההפקר: ונ"ל דהנה הרמב"ם כתב דהפקר אעפ"י שאינו נדר הוא כמו נדר שאסור לחזור בו, וצריכין להבין מ"מ אם חזר בו יועיל שהרי הרמב"ם פסק כאביי דאי עביד מהני כמבואר בדבריו בכמה מקומות וכבר ביאר הנוב"י שיטת הרמב"ם כן, וצ"ל כיון שאסור לחזור בו שוב אין לו בו שום זכות כמו איסורי הנאה, ואף אם חזר ונתבטל ההפקר מ"מ כבר נפקע זכותו, ועוד צ"ל דלמה לא יוכל לשאול ע"ז שיוכל לחזור בו, דע"כ האיסור משום לא יחל וכ"כ הב"י סי' רע"ג ועיי"ש בקצוה"ח, וא"כ הא אחרים מוחלין לו:

ואפשר לומר עפ"י דברי הרדב"ז חלק א' סי' קל"ד בנודר לעני אף שיוכל לשאול מ"מ חכם המתיר הפסיד לעניים, ומלשונו "לעניים" משמע דאפי' נדר לעניים סתם לא לעני זה אסור להתיר לו, וי"ל דה"ה הפקר שהוא לעניים ולעשירים, שהרי בפרק שנים אוחזין קרי להמגביה מציאה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וטעם תופס לבע"ח כתב הפנ"י משום אין שליח לדבר עבירה, ה"ה שאסור להתיר דהוי חב להעולם, ושאני הקדש שהוא לרחמנא ורחמנא אמר להתיר, וכיון שכן לא ימצא מתירין, ואף אם חכם אחד התיר לו, מ"מ קודם שאלה לא הי' לו בה זכות של כלום שבוודאי לא ימצא מתירין, והוא כמו אבידה שנפלה לים שממילא נעשה הפקר: ולפי זה י"ל בנ"ד שתחילה קרא עליו שם חלה ואח"כ הפקיר דבלא שאלה לא חל ההפקר רק ע"י שהתיר לו החכם החלה חל ההפקר, וכיון דע"י החכם חל ההפקר שוב מותר להחכם הזה להתיר גם ההפקר ולא מקרי חב לאחרים דמה דעביד שקיל, ודומה למצא בור מגולה וכיסה אותה ושוב חזר וגילהו דאינו חייב כלום כדאיתא ב"ק (כ"ט:) וכיון שמותר להשאיל לו לא פקע זכותו ושייך הואיל ומיתשיל על תרומתו ועל הפקירו: דברי ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם.