שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 52

עוד אדרוש בדברי התוס' גיטין (כ"ז:) בד"ה כגון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלונית דעדים נאמנים אפי' ראוהו כבר ושליח אינו נאמן אלא קודם שראהו, ומבעיא לי אם הטעם דשליח חיישינן לי' למשקר במזיד ולא דמי לבעל דנאמן לומר שהוא אותו יוסף משום דבידו לגרשה אבל שליח חשוד לומר שיודע שהי' בו נקב אף שאינו זוכר כלל אם הי' בו נקב או אפי' יודע שלא הי' בו, ולפי זה בעל נאמן אף אחר שראהו, ולא דמי למה שאין הבעל נאמן לומר שמכירו בטב"ע, דשם אינו אומר אלא שמכיר שהוא שלו, וזה לא נחשב שקר אצלו, שהרי באמת ברור אצלו שהוא שלו שאינו יודע שגם אחר אבד גט, אבל כאן אינו מכיר כלל שהי' נקב בגט שלו, ואף שברור בעיניו שזה גיטו, מ"מ אילו נתהוה בו אח"כ הנקב וכשאומר שיודע שהי' בו נקב, ודאי אומר אמת כמו שנאמן לומר גרשתי, ויצא לנו מזה קולא לענין הבעל וחומרא לענין השליח, שלא יהי' נאמן לומר שהוא אותו יוסף, או דילמא דשליח ג"כ אינו חשוד לקלקלה משום שכירותו כמו שאין הבעל חשוד משום פשוטי דספרא, אלא דדווקא באומר שהוא אותו יוסף אם לא הי' לו גט עם עדים אלו הרי יודע שאין זה גיטו והוא מקלקלה במזיד אבל לעולם אם חושב שזה גיטו הוא חשוד לשקר, ולפי זה יהי' השליח נאמן לומר שהוא אותו יוסף והבעל לא יהי' נאמן לאחר שראהו שהי' בו נקב בצד אות פלונית: והנה ממ"ש התוס' דכשמצאו הוא עצמו נאמן שמכירו משום מיגו מכלל דנחשב שקר אצלו במה שאומר שמכירו דאל"כ הו"ל מיגו בדדמי, וע"כ דחשוד הבעל לשקר משום פשוטי דספרא כשנדמה לו שהוא אותו גט ואין הבעל נאמן לאחר שראוהו לומר שהי' בו סימן, ולפי זה אפשר שהשליח נאמן שהוא אותו יוסף:

אך מדברי התוס' לעיל בד"ה כאן שכתבו "כגון" דידעינן שמזה יוסף בן שמעון נפל, ובב"מ כתבו "כיון" וכו' משמע שהבעל מהימן לומר שאבד כאן גט ולא אמרינן שאינו זוכר אם אבדה כאן דאין חשוד לשקר אבל בשליח לא מהני, וצ"ל כגון דידעינן: וכן משמע עוד בתוד"ה האמר תנו שכתבו דמברייתא דייק שפיר אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר א"כ ראינו בידה, דאל"כ במה אנו יודעין שהוא לאלתר, וקשה דבמתני' נמי במה אנו יודעין שהוא לאלתר, דא"ל שראינו בידו דא"כ מאי שאני אומר כתובין וכו' הא ידעינן שלא נתנו לה, וכבר נתקשו המפרשים בדבור התוס' ההוא, וניחא לי דבמתני' י"ל שהבעל אומר שנאבד לאלתר אני אומר שעדיין לא נתנו לה האמר תנו נותנין שנאמן כמו שנאמן לומר גרשתי, אבל בברייתא שהבעל מודה שממנה נפל וזה אינו נאמן כמו שאינו נאמן לומר גרשתי למפרע, ע"כ אינו נאמן ג"כ במה שאמר שהי' לאלתר שהרי חד דיבור הוא שנאבד ממנה לאלתר ופלגינן דיבורא הא לא אמרינן בחד גופא ומוכח דהבעל נאמן לומר שהי' לאלתר ואינו חשוד לשקר כלל, מיהו הא ליתא דשפיר נאמר פלגינן דיבורא שנאבד לאלתר רק לא ממנה רק ממנו והוי תרי גופי שנאבד מאיש אחר אך ראי' ראשונה נראה: אולם בפוסקים מבואר דהשליח נאמן לומר שהוא אותו יוסף הרי דשליח כבעל, ומ"מ אינו נאמן על הסימן אחר שראהו, ע"כ דחשודים לשקר כשנדמה להם שהוא אותו גט, ולפי זה הא דכתבו התוס' בב"מ כיון שיודעין שזה אבד גט, היינו שעכ"פ אבד, דאל"כ הי' מקלקלה במזיד, וגם עבר במקום שנמצא הגט דאל"כ ג"כ הי' יודע שאין הגט שלו, וזה אין סברא שאין זוכר כלל אם הי' באותו מקום או לא: סימן קלו [כפי הנראה התשובה הנוכחת והשני' שאחר זאת נכתבה אחר התשובה שנדפסה באהע"ז סי' ר"ז והרוצה לעמוד עליהם יעיין מקודם בהתשובה הנ"ל]. ב"ה אור ליום ג' ראה תרמ"ב לפ"ק.

החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י מכתב קדשך הגיעני, דבר השאלה מהיבמה ובענין הכרת העובר שכתבת ליישב דברי האחרונים משום דשיוכר העובר קודם שליש ימי' הוי מיעוט שאינו מצוי, ואני כתבתי בתשובה ראשונה להוכיח דהוי מיעוט המצוי שלא יהי' ניכר בשליש ימי' עיי"ש אות כ"א, וה"ה להיפוך שיהי' ניכר קודם. אך באמת בנ"ד א"צ לכל זה דכן מפורש באו"ז דעכ"פ פחות משני חדשים אין העובר ניכר, וכמו שהבאת דבריו בתשובתך, אך בנ"ד שאין עדים רק נשים הן על הכרת העובר הן על גמר שער וצפורן לא ידענא להתיר: והנה הבית מאיר כתב דגם הרמב"ם מודה דעל כלו חדשיו אין אשה נאמנת והביא ראי' מרמב"ן דניתן לי בן חשוב עביד לאגלויי, אבל בזה דלא עביד לאגלויי מה זה ענין לע"א ביבמה דמפורש בש"ס הנאמנות משום עביד לאגלויי ובכלו חדשיו לא עביד לאגלויי ולא דייקא, אך אפי' להב"ש דלהרמב"ם נאמן משום דרוב מתעברות ויולדות מסייע, וה"ה בזה דרוב בני קיימא מסייע, ויש לעשות סמוכין לזה מש"ס נדה (מ"ח) דלאחר שהגיע לכלל שנותי' סימנים נבדקות עפ"י נשים משום דמסייע לה חזקה דרבא דרוב מביאין שערות בזמנם:

אך בלא ידעינן שגמרו שער כו' וחלה ומת אין כאן רוב, דלעומת רוב בני קיימא יש רוב להיפוך דרוב בני קיימא אין מתים תוך שלשים כמו שהארכתי בתשובתי הראשונה, ושוב מצאתי כן בתשו' משכנות יעקב בפשטות, ויעויין בתשו' חת"ס חלק אהע"ז שם יש תשובה מהגאון רעק"א וכמדומה גם מהגאון מליסא המעיין בדבריהם יראה דס"ל כן א"כ איך אפשר לומר שתהי' אשה נאמנת בדבר שבערוה, ואפי' לדעת הרמב"ם שביארנו בסוף תשובה שני' דס"ל אפי' נפל גמור פטור מה"ת (ויש סיוע לזה מחילוק שבין בני בבל בין בני א"י בסוף יש"ש ב"ק שבני א"י מתירין אשה לשוק עפ"י נפל עיי"ש, ע"כ י"ל דגם לדידן בני בבל אינו אלא מדרבנן] מ"מ הא מפורש שם בנדה דאין אשה נאמנת לומר [תוך הפרק לר"י, וכן לאחר הפרק לר"ש דלית לי' חזקה דרבא] קטנה היא שתמאן, הרי אפילו בדרבנן לא מהימנא אשה בדבר שבערוה, ואם תאמר דהתם משום דאתחזק איסורא קודם מיאון כהא דיבמות (פ"ח.) אנא ידענא דאתשיל מרי' עלה דחשוב אתחזק איסורא אף דעוקר הנדר מעיקרא, ה"נ אף דמיאון עוקר הקידושין למפרע חשוב אתחזק, שתי תשובות בדבר, חדא דלא דמי לשאלה שלא ראינו השאלה, והכא ראינו המיאון, והספק אם היא גדולה ואדרבה בחזקת קטנה קאי וידוע דברי רשב"א פרק ד' אחין בענין מחזיקין מאיסור לאיסור, דהחילוק בין הספק במעשה המתיר עיי"ש:

ועוד דגם בנ"ד אתחזק איסורא דיבמה לשוק שהרי מת בעודה מעוברת וולד אינו פוטר עד שיוצא לאויר העולם, ואם הי' לנו עדים שהוחזקה בין הנשים בחזקת מעוברת מחמת הכרה דעובר הי' נראה להקל כמו הוחזקה נדה בשכנותי', ועיין בהפלאה בק"א סי' קט"ו, או דאם הי' עדים על גמר שער או על גמר צפורן [ועדות זה קשה מאד, והמאירי שבת כתב דאין אנו בקיאין בזה עכ"פ צריך עדים ברורים] ג"כ הי' נראה להקל, אך עתה אין לנו סמך רק על דברי הרופא שאומר דחולי זה אינו שייך לנפל, ואין סברתו מכרעת בזה, דודאי רוח חיוני שומר הגוף ומצילו מכל חולי, וכשלא נתקשר רוח חיוני בבשר דזה ענין נפל הוא מעותד לכל חולי, וכ"כ הרמב"ן במלחמות דמחמת חולשתו בא אליו החולי, אולי יוכל למצוא עוד עדים מה, וכעת אין דעתי להימנות להתיר עד בוא תשובתך שנית, אולי תוסיף בה איזה חידוש, דברי בנך המצפה לרחמי שמים לצאת מהעלילה: הק' אברהם סימן קלז [תשו' זו מקומה אחר התשו' הנדפסת בחאה"ע סי' ר"ז]. ב"ה אור ליום ב' שופטים תרמ"ב לפ"ק. החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. מכתב קדשך לקיים ההיתר הגיעני, ואני בדעתי אני עומד: הנה מה שהוכחת מסוגיא דקידושין לפירש"י ז"ל בתינוק שנמצא בצד העיסה, באמת קשה להביא ראי' מזה שכל הראשונים חולקים על פירש"י, ולפירש"י י"ל בפשיטות דחזקת תינוק איתרע שמטפח, אבל העיסה לא איתרע, וכה"ג בחולין (ד"י.) סכין איתרע בהמה לא אתרעי, או י"ל כמ"ש הריב"ש בהיתר א"א ע"י מיתת הבעל הוא נגד תרי חזקי חזקת חי וחזקת א"א חשובים כמו רוב, ע"כ מטהר ר"מ יותר העיסה מהחילוק כי יש בעיסה תרי חזקת טהרה, חזקת תינוק, שהספק בא מחמתו, וחזקת העיסה, אבל מ"ש שזה אינו חזקה טובה שתיכף הי' הספק דמטפח.

הלוא בעוד שלא הי' יכול להלוך הי' לו חזקה טובה, ובאמת שקשה עלי לפלפל הרבה בדיני חזקה כי יכולים לומר בזה סברות כמו שנרצה: אך העיקר כי אחר שכתבתי התשובה ראשונה בדין מת בתוך שלשים ראיתי כי מה שהקשיתי מדברי ר' יונה בגבינות לא קשה לפמ"ש הרמב"ן הובא בר"ן בשמעתא דמעלין לכהונה עפ"י ע"א בתרי שהעידו והוחזק על פיהם ואח"כ באו שנים אחרים דלא אזלינן בתר החזקה שהוחזק עפ"י עדים ראשונים כמפורש בב"ב וכתב הרמב"ן הטעם דחזקה דאתיא מכח עדות הרי הוא כעדות עצמו, ה"נ אף דהוחזק הוולד תחילה קודם שמת לבן קיימא מכח רוב נחשב כרוב עצמו, והרי הרוב שאח"כ דרוב בני קיימא אינם מתים, והאי מדמת מוכח שנפל הוא מכחישו, ולא דמי לנדון רבינו יונה שאין כאן רוב המכחיש דאין לומר רוב כשירות אינם נעשים טריפות והאי שטריפה מכלל שטריפה מעיקרא הי', דהאי רוב אינם נעשים טריפות, היינו הרוב שאינם נוצרים טריפה כי טבע הבריאה שומרם מתחילה ועד סוף שיעמדו בחיותם, ואין מה שראינו עכשיו טריפה ראי' כלל שטריפה מעיקרא הי', רק שתאמר בלשון אחד הרי ראינו בהמה זו יצאה מרוב מנין, שלא יצאה תחילה מרוב, ע"ז אמר דמוקמינן אותה אחזקה דעד עכשיו לא יצאה מרוב. אבל בנ"ד דתרי רובי נינהו אף שרוב זה שמת בא אח"כ הוי כתרי ותרי שבאו בזאח"ז, וכשכתבתי התשובה הייתי חושב שטעם דאנן אחתינן לי' הוא כנראה מפירשב"ם דחשבינן התרי כאילו הי' תחילה כיון שהעדים היו בעולם, ע"כ ברוב זה שבא אח"כ י"ל שהוחזק עד עתה מכח רוב, אך לפי סברת הרמב"ן המפורשת לק"מ:

מה שכתבת עוד בטעם הרמב"ם בניתן לי בן דאף דלא עבידא לאגלויי ולא דייקא הקילו חכמים משום עיגונא ולא פלוג, א"כ גם בעד מעיד שנתגרשה מבעלה שבמדינת הים יהי' נאמן ומפורש בירושלמי ריש פרק האשה שלום דטעמא דאינה נאמנת לומר גרושה אני דשאני מיתה שיתברר שקרה בביאת הבעל, ואפי' נמצא איזה טעם לחלק בזה מ"מ שוב לא שייך לא פלוג דמה דחזית דמדמית ניתן לי בן למת בעלך תדמהו לנתגרשה מבעלה, ועוד דא"כ גם היא עצמה תהי' נאמנת לומר מת יבמי, דאף שכתב הרמב"ם משום שאיסור לאו יהי' קל בעיני' מ"מ נאמר לא פלוג, וזה אפשר ליישב דבזה נאמר יבמה איסור אחר א"א איסור אחר, ולא שייך בזה לא פלוג כיון דמה שהוא איסור אחר גורם סברא שלא תהי' נאמנת, משא"כ בע"א דקו"ח י"ל שייך בזה לא פלוג אך מגרושה קשה: מה שכתבת ליישב פירש"י דקו"ח לאיסור כרת וכו' דהכוונה אם בא ע"א ואמר יבמך שנתייבמת לו והוא בעלך עכשיו הוא פירוש נחמד ומפורש כדבריך בירושלמי ריש פרק האשה שלום, ויש לפרש ג"כ שנשאת לו ע"י אבי' בע"כ וכן יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל: מ"ש עוד דאפשר דלא חשוב דבר שבערוה דיבמה לשוק לא חשוב דבר שבערוה כדברי נוב"י הנה סוגיא דע"א ביבמה הוה תיובתי', ואף שהמרדכי נסתפק בזה צ"ל דס"ל כפירוש בעה"מ ולפירוש כל הראשונים מוכח להיפוך ועוד מפורש כן בדברי ריטב"א והנמק"י פרק מצוות חליצה ועוד בתרגום יב"ע בפרשת חליצה ועוד בשאר ראשונים אין מספר:

גם מ"ש לפמ"ש דזכות שיש ליבם חשוב כמו ממון וזה הטעם עצמו דא"א בעי שנים דיליף דבר דבר מממון היינו דזכות שיש לבעל באשה כמו זכות ממון וכתבת דבספק שאסורה להתייבם שוב לא חשוב דשב"ע, נפלאתי א"כ, לדעת הרשב"א ריש פרק האשה רבה דע"א באתחזק איסורא נאמן, סוטה שנאסרה שוב יהי' נאמן ע"א שנתגרשה, אלא ודאי מ"מ אשתו היא, ה"נ מ"מ יבמתו היא, ועוד הא מפורש בגיטין (מ"ב:) אילו יבא אלי' כו' קנין כספו קרינא בי':

מ"ש דהגר"א ז"ל כתב דהש"ע פוסק אפי' בפיהק ומת באותו רגע אינה חולצת זה ודאי אמת כיון דהש"ע פוסק כהרי"ף והרמב"ם, וטעמא דידהו כתב הרמב"ן במלחמות דחלה ופיהק הכל אחד, וע"כ נדחה דברי אביי בסוף הסוגיא וא"כ פיהק הרי הוא כחלה, וגם אנכי ידעתי מזה וע"ז הי' עיקר יסודי דא"כ הרי סברא גדולה מדמת נפל הי' וע"כ בראינו שגמרו סימניו, וכ"כ הבאר הגולה סי' קס"ד ס"ז בדין שמת בתוך שלשים ואינו ידוע שכלו חדשיו כתב הבה"ג וז"ל פירוש ונגמרו סימניו והם דברי הה"מ שהביא הב"י במקומו, והגר"א חשק וחמד לו שיטת הרמב"ן ביבמות דסתם וולדות אפי' לא גמרו סימניו וולד גמור הוא לרבנן, אך א"י איך פירש כן דברי הש"ע שמפורש בב"י במקומו להיפוך, ומ"ש שמשמעות הש"ע אפי' אינו ידוע שנגמרו סימניו, והיינו מדנקט סתם הלא ע"כ לאו מילתא פסיקתא נקט שהרי בלא גמרו סימניו ודאי חולצת אף בא"י כמפורש בב"י, ואדרבא לשון הב"י בשם הה"מ משמע יותר שידוע שנגמרו סימניו ודברי הרשב"א ביבמות דרבנן פליגי בסתם וולדות דסברי "כיון" שגמרו סימניו וולד גמור הוא מורים להדיא דווקא שידוע שגמרו סימניו, ולעיל כתב בענין מחללין עליו את השבת דטעמא דרבנן משום רוב, ע"כ משום דהכא לענין לפטור מיבום אם מת ובזה ליכא רוב וכמ"ש, ולעיל לענין אם מחללין דחי ולא מת וליכא ריעותא ע"כ סגי בטעם רוב וכמ"ש, והרמב"ן דסובר אפי' לא גמרו סימניו אפשר מיירי באכלו ארי, וכשיטת בעל הלכות שהביא בשבת במלחמות שפסקו לדאביי ומפרשו הא דמת בתוך שלשים באכלו ארי: סוף דבר בעניותי אינני רואה מקום להקל כ"ז שלא יהי' עדים או שהוחזקה בין הנשים מכבר מעוברת בהכרת עובר או עדים על גמר סימנים: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן קלח ב"ה יום ד' ויקהל תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב יצחק נ"י האבדק"ק ראספשי.

בענין מ"ש הנוב"י שיתן וועקסיל שאם תשתפה ולא ירצה ליתן גט מחדש שיתחייב לשלם הוועקסיל וחשש גט מעושה ליכא דסומכין על רמ"א סי' קל"ד שעשה מחלוקת בין מהרי"ק לתשו' רשב"א וגם כתב בד"מ שהריטב"א סובר ג"כ דלא כרשב"א וכ"כ ברמ"א שאפי' גירש מחמת השבועה מותר בדיעבד, ולענ"ד אין כאן מחלוקת דהרשב"א והריטב"א ומהרי"ק בשיטה אחת ומפורש בריטב"א כרשב"א, והנה בב"י בשם הר"ר מיימון דראובן שקנס עצמו אם לא יגרש ואח"כ גירש לא הוי גט מעושה וכתב בד"מ שכן כתב מהרי"ק בשורש ס"ג דכל ששיעבד עצמו בקנס לא מקרי אונס הואיל ועשה מרצון נפשו וכן הוא בתשו' הריטב"א שאכתוב בסמוך ולפנינו לא נמצא בדבריו תשו' ריטב"א אולי הוא בד"מ הארוך ובודאי כוונתו לתשו' ריטב"א שהביא ב"י סי' קנ"ד בנשבע לגרש וגירשה קודם שיתירה לו דלא חשיב אונס הואיל דשבועה זו הוא הביאה על עצמו ואם נתחרט הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועה או לגלות דעתו שמסר מודעא עכ"ל ועפ"ז כתב רמ"א בשם ריטב"א דאפי' גירש מכח השבועה הגט כשר והבין הרמ"א דמ"ש ריטב"א הי' לו לגלות דעתו למסור מודעא היינו מודעא ממש שיאמר שאנוס הוא ואינו נותן מרצונו, אך בש"מ ב"מ ס"א ד"ה מה להנך שכן שלא מדעתו בשם ריטב"א ז"ל הנותן מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום ואצ"ל דבגט כיוצא פסול הריטב"א עכ"ל הרי דאף שאינו מודעא ממש שהוא אונס רק שאומר שעושה כן מחמת השבועה פסול וזה היפך דברי רמ"א בשמו שאם גירש מחמת השבועה כשר ולפנינו בריטב"א שבש"מ הנ"ל שפסול וזה כוונת דבריו בתשובה ג"כ לגלות דעתו למסור מודעא ואם הי' מודעא ממש אין זה גילוי דעת רק דיבור שלם אך כוונת דבריו ג"כ כמ"ש הש"מ בשמו שאומר שמגרש מחמת השבועה וזה גלוי דעת שהוא אונס ולפ"ז דברי ריטב"א הם ממש כמ"ש רשב"א בתשו' שאם לא הי' רוצה לגרש והללו מתרין בו מצד הקנס ומחמת יראה זו גירש פסול ואין זה סתירה לדברי ה"ר מיימון ששם לא אמר אח"כ שרק מחמת הקנס גרשה ואמרינן שכשם שבתחילה בשעה שנתחייב קנס הי' רוצה לגרשה שהרי אז לא הי' אונס כן גם עכשיו הוא ברצון זה וכן י"ל במהרי"ק דמיירי שלא אמר תחילה שאינו רוצה לגרשה ורק מחמת השליש שלא רצה להחזיר גירשה, אך את"ל שמהרי"ק פליג וס"ל דאף כה"ג לא מקרי אונס מ"מ לא פסק רמ"א כמהרי"ק כנגד רשב"א אלא מפני שחשב שהריטב"א וה"ר מיימון בשיטת מהרי"ק אבל אם הי' רואה דברי ריטב"א שבש"מ שהריטב"א בשיטת הרשב"א וממילא מובן שמה"ר מיימון אין ראי' למהרי"ק אפשר לא הי' פוסק כמהרי"ק להקל באיסור א"א נגד תרי תקיפי קמאי רשב"א וריטב"א, וידוע שס' שיטה מקובצת לא נתגלה בימי רמ"א ז"ל אך תשו' הר"י בן הרא"ש שהביא ב"י סי' קנ"ד באסר על עצמו הנאת תשמיש אשתו אם ישחוק נוסף לזה נשבע לגרש אם ישתוק ועבר ושחק והשיב שמושבע ועומד לגרש וב"ד כופין אותו לקיים שבועתו וגט הניתן בכפי' זו גט הוא שכל דבר המוטל על אדם לעשות כופין אותו לעשות והמעשה קיים עכ"ל, וכ"ש אם גירש בלא כפי' מחמת השבועה שגיטו גט ודלא כריטב"א הנ"ל וראיתי לרשד"ם חיו"ד סי' ק"ו דר"י בן הרא"ש חולק על הריטב"א דהריטב"א לא התיר אלא בדיעבד ור"י בן הרא"ש התיר לכתחלה הנה דס"ל שאין מחלוקת רק בלכתחלה ודיעבד והנה גם הוא לא ראה דברי ריטב"א שבש"מ והנה הדבר מחלוקת רבוותא ומאחר שלדעת רשב"א וריטב"א אם יאמר אח"כ שמחמת הוועקסיל מגרש יהי' הגט פסול אי יכנוס עצמו לכתחלה בפלוגתא דרבוותא, עיינתי בנוב"י וראיתי שגם הוא ז"ל לא רצה לסמוך על דברי רמ"א הנ"ל לבד דבקנס לא חשוב גט מעושה אך כתב שלא יחייב עצמו בקנס רק אם לא יגרשנה וישא אחרת והשתא אינו אנוס, שבידו שלא יגרשנה ולא ישא אחרת ותמהני שהרי נושא אחרת ולכשתשתפה ויהי' נשוי אחרת יהי' מוכרח לגרשה, ועוד אפי' לא יהי' נשוי אחרת רק שדעתו לישא אחרת דפשיטא לי' שלא יהי' גט מעושה ומדמה למ"ש הלבוש במי שברחה אשתו ממנו וקנס עצמו באם תחזור אשתו לא יגרשנה ואח"כ גירשה לא חשוב גט מעושה שהרי בידו שלא להחזירה ולא לגרשה ותשב עגונה כל ימי' ה"נ הרי בידו שלא לגרש ולא לישא אחרת ואחר המחילה מכבודו הרמה אין הנידון דומה כלל, להא דלבוש דהתם כיון שגירשה הרי לא החזירה וכיון שבאמת לא החזירה שוב אין שום אונס על הגירושין דבמה שלא החזירה לבד נפטר מקנס אבל בעל זה שבאמת ישא אחרת שוב הוי אנוס על הגירושין שאם לא יגרש יהי' מוכרח או ליתן קנס או שיהי' עגון ולא ישא אשה והיא רוצה לישא ולא ישלם ע"כ מוכרח לגרש וזה פשוט ע"כ אין נ"ל לעשות שום בטוחות על הגירושין מחדש רק להשליש גט ביד שליח: