שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 51

מכתבך הגיעני בבואי מאלכסנדר מהלויית מרן זצללה"ה ויען הימים היו ימי צער נתעכב תשובתי עד היום ולפענ"ד כדברי הראשונים, ומה שהקשית עלי כי לדברי צ"ל שאם מעיד בהשערת דעתו חיישינן לומר שטעה, ובקרוב לה שמעידין בראייתם מ"מ חיישינן שטעו במכחישין ומנ"ל להר"ן חילוקים אלו, וכוונתך כיון שבמכחישין חיישינן שטעו אפי' במעידין בראייתם א"כ מנ"ל ללמוד מהא דאחד אומר בשלש ואחד בארבע דכשירה דאפי' באין מכחישין תלינן דטעו: אך לפענ"ד דבקרוב לה דתלינן דטעו ג"כ משום זה, דוודאי אם אין הכחשה ומעידין בסתם שקרוב לה אמרינן שהי' נראה בעליל שקרוב לה, ומהכ"ת שנאמר שעפ"י אומד הדעת מעידין אבל במכחישין כדי שלא יוכחשו העדים אמרינן שעפ"י אומד הדעת מעידין ולא הי' קרוב לזה מלזה, כי אם מעט או בשוה ועפ"י אומד דעתם מעידין וטעו, אבל בידוע שעפ"י אומד דעתם מעידין ודאי חיישינן דטעו אפי' אין מכחישין: ומ"ש שהר"ן למד דברים אלו מש"ס סנהדרין ושס"ל להר"ן דמוכח מש"ס הנ"ל דבד"נ לא תלינן כדי לתרץ העדים רק משום דתלינן בטעות אפי' אין מכחישין. ולפענ"ד א"א לומר כן דהא כתיב משפט אחד יהי' לכם וכמו שהקשו התוס' בפ"ק דמכות על רש"י לענין קרוב ופסול, ואף שהש"ס הקשה בפרק בן סורר ובד"נ מי אזלינן בתר רובא לא יקשה לזה דא"כ בד"מ נמי שהרי באמת להוציא ממון ג"כ לא אזלינן בתר רובא ולהחזיק לא נוכל ללמוד מד"נ:

ועיקר דבריך שכתבת לדעת הר"ן דעדים המכחישין ביום אחד ובשעה אחת דכשרים לאו משום ישוב דבריהם, הנה מפורש בתשו' הר"ן סי' ל"ד להיפוך שז"ל שם כל שאנו יכולין לכוון דבריו של עד כדי שלא תהא עדות מוכחשת יש לנו לכוין דבריו שכשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים נראין שמכחישין זא"ז כדי שתהא עדותן מכוונת ותולין זה בכל מה דאפשר כדי שלא יהי' האחד מהם רשע, וזו ששנינו בפרק היו בודקין אחד אומר בשנים לחודש ואחד אומר בשלשה בחודש עדותן קיימת וכולה שמעתא בפ"ק דפסחים הכי רהטא עיי"ש ומפורש בדבריו דכולה משום שמיישבין דברי העדים שלא יהי' האחד רשע ואפי' בד"נ, ואף שהר"ן כתב בפ"ק דפסחים דחיישינן שטעו אף שאין העדים מכחישין זא"ז לק"מ דבאין העדים מכחישין ליכא אלא חששא, ואכתי קשה איך הורגין הנפש בשביל זה או נוציא ממון, וצ"ל משום שמיישבין דברי העדים: והא דמוכיח הש"ס סנהדרין דרובא טעי בעיבורא דירחא, הנה לשון הש"ס רובא "עבידי" דטעו בעיבורא דירחא, והיינו דבדבר דעבידי למטעי אמרינן כדי שלא יכחישו העדים דטעו, והחשש שמא העדים מאותם האנשים שלעולם אין טועים בקביעות החודש דרמיא אנפשייהו מתי הוקבע החודש, וזה לא אמרינן להוכיח ממעשה פרטי של העד על עצמו של עד רק שמוכיחין ממעשה הזה על מעשה פרטי הזה שטעה בפעם הזאת, לא שנוכיח על עצמו של עד שהוא מאנשים הטועים, ולעולם אין חילוק בין ד"נ לד"מ כדכתיב משפט אחד, ואף דעדים המכחישין בבדיקות פסול בד"נ ובד"מ כשרין, הנה מפורש בחי' הר"ן שאין העדים מדקדקין בד"מ בדבר שאינו נוגע לגוף העדות, הנה שאין החילוק בדין כלל, רק שבד"נ מדקדקין העדים בכל הדברים, ובד"מ אין מדקדקין, זולת זה אין חילוק כלל, ולעולם לא תלינן בטעות בד"מ יותר מבד"נ:

שו"ר בנתיבות המשפט סי' למד כדבריך דיש חילוק בין ד"נ לד"מ ובד"מ לעולם תלינן בטעות ובד"נ רק במידי דעבידי למטעי, ולפי זה י"ל דדווקא בעביד למטעי דאפי' בד"נ תלינן בטעות, ע"כ אף באין מכחישין חיישינן, אבל בשאר דברים דרק בד"מ היכי דאין מכחישין לא תלינן בטעות: אולם המעיין יראה שאין דבריו מוכרחין וכל קושיות האו"ת מיושבים בפשטות, דהש"ס דקאמר מי איכא מידי כו' ורחמנא אמר והצילו פירשו התוס' דלכתחילה מחוייבים לחקור העדים כדי להציל הנפש, והקושיא מסנהדרין כבר ישבתי, גם הקושיא מאחד בג' ואחד בה' למה בטל נימא כדי להכשיר העדים דהאי בסוף והאי בתחילה לק"מ די"ל דשני דברים לא אמרינן, חדא האי והאי בתחילה ועוד דטעו זה לא אמרינן, וכ"כ התומים בעצמו: הקשית על הס"ס שעשיתי דאפי' כהר"ן דחיישינן דטעו מ"מ עכ"פ סימן אמצעי הוי, דהא אם הי' למעלה מעינים מוכח שאינו הנמצא שחוטמו שוה עם העינים, תמה תמה אקרא, אטו להר"ן ידעינן שהי' למעלה, רק אנן חיישינן דטעו וזאת עכ"פ נודע שבין הבעל בין הנמצא חוטמם שקוע, וא"כ הוי סימן אמצעי שזה בעלה, ובאמת גם חוטם בעלה היה שוה עם העינים, למה דומה לנמצא במת שני סימנים אחד מובהק ואחד אינו מובהק, וידוע שבעלה הי' לו הסימן שאינו מובהק והשני אינו ידוע אם הי' לו, דלמ"ד סימנים דאורייתא מותרת, והדבר פשוט מאד לא הוצרכתי להאריך רק משום שראיתי דעתך להיפוך ולא ידעתי כוונתך בזה: בנך הדו"ש הק' אברהם. סימן קלג ב"ה אור ליום ד' פ' ראה. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

דבר החידושים שכתבת לי אכתוב לך הנלפע"ד להשיב ואת אשר תבחר תקרב, הנה בעיקר החידוש כתובה כגבוי כמו פסק ב"ד דשניהם חשובים מעשה ב"ד ואינם משמטים, ולפענ"ד יש להשיב דא"כ מתו בעליהן עד שלא שתו דלב"ה אינה נוטלת כתובה דלאו כגבוי הלא כתובה כגבוי, ועוד נפל הבית עליו ועל אביו והי' עליו כתובת אשה ב"ה אומרים נכסים בחזקתן דלאו כגבוי, ועוד בשבועות (מ"ח.) דפריך על רב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ממתה יורשי' יורשין כתובתה, והוצרך לשנויי שנשבעה ומתה, ושם מבואר בסוגיא דלב"ש דכגבוי מוריש שבועה לבניו וא"כ מאי מקשה מכתובה, ותירוץ זה הוא הלכה הובא בפוסקים דדווקא שנשבעה ומתה, ולמה, ואף שהתוס' כתבו דכתובה אינה משמטת משום שהיא תנאי ב"ד, י"ל דלא ס"ל טעם מעשה ב"ד דאינו משמט משם דכגבוי רק כמ"ש הר"י מיגאש הביאו בשטמ"ק ריש פרק אעפ"י משום שאינו חיוב שקיבל על עצמו, ורש"י כתב בגיטין () דמשתפגום עומד ליגוש וליפרע משמע שאין הטעם משום דכגבוי, אבל שיהי' כתובה כגבוי א"א כנ"ל, ועוד דבשלמא פסק ב"ד י"ל דכגבוי משום שא"צ למיקם עוד בדינא ודיינא, ובכל שטר יוכל לטעון מזוייף ואשתבע לי, אבל פס"ד שחיובו ברור כגבוי: ובאמת שאני מסופק שטר שיש בו נאמנות ויש עליו הנפק אם משמט הגם שאין לחדש דין, מ"מ במתני' תנן מעשה ב"ד אין משמטין, ומתני' דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר מפרש בש"ס יש בו הנפק, הרי דשטר שיש עליו הנפק קרוי מעשה ב"ד ואפשר שנכלל בדין המשנה, אבל כתובה מה יפוי כח יש לה משטר דעלמא, אדרבה בע"ח קודם לגבות משום נעילת דלת: ויותר נראה טעמא דר' יוחנן כיון דתקינו רבנן שיכתוב לה כתובה, והם אמרו דאפי' לא כתב לה מחוייב שהוא תנאי ב"ד, י"ל כמו לב ב"ד מתנה, דאף דלא כתב כמאן דכתב דמי וחשיב כאילו יש לה שטר:

גם מ"ש דרב פליג עם שמואל במקום שכותבין ולא כתב כיון שצריכה להביא עדים שלא כתב שוב לאו כגבוי, אבל שמואל ס"ל הטעם משום דגט היינו כתובה, לא אבין דהא פירש"י בשנים אוחזין שגט מוכיח שחייב. וכשהוא מקום שאין כותבין אין הגט מוכיח שחייב לה עד שתביא עדים, מה אמרת כשמביאה עדים שוב הגט מוכיח, אף אני אומר ע"י עדים המעשה ב"ד בידה: מ"ש לפרש הש"ס כתובה גובה תוספות דמיירי בתוספות שהכל מוסיפין, הנה מפורש בפוסקים דתוספות שהכל מוסיפין אין נאמן לומר פרעתי אף לדידן דקי"ל כר' יוחנן: מ"ש לפרש קושיית הש"ס ואי ליכא עידי גירושין במאי גביא דמשמע אפי' אומרת גרשתני שלא בפניו, לא אבין שהרי מפורש במשנה שמדיינת עמו היא אומרת אבד גיטי הוא אומר אבד שוברי, אולי כוונתך שאמרה תחילה שלא בפניו שוב אינה נאמנת אח"כ, אך איני יודע המשמעות במשנה: מה שהבאת ראי' דכתובה חשיב כגבוי מדברי רש"י פרק אלמנה ניזונית שפירש אהא דנכסים בחזקת אלמנה קיימי משום שנשתעבדו בתנאי ב"ד, ופרשת דמשום תנאי ב"ד הוי כגבוי, אנכי לא כן עמדי, והנה התוס' הקשו שם מ"ש מכל מלוה ע"פ דלא חשוב בחזקת בע"ח, ולפענ"ד נראה ליישב, די"ל דחיוב מזונות אלמנה אינו שיעבוד הגוף על הבעל כיון שחיובו רק לאחר מיתה, ולא שייך שיעבוד הגוף בשאי אפשר שיהי' מחוייב לפרוע בעצמו, ולא מצינו שיהי' מחוייב להשתדל שיניח נכסים לפרנס האשה והבנות, וע"כ יש חילוק, בשלמא בחוב הרי עיקר שיעבוד נכסים בספק כיון דנכסי דבר אינש ערבין בי' אם לא יפרע, וכשטוענים שפרע הרי טוענים על עיקר שעבוד שהם לא נשתעבדו רק על תנאי אם לא יפרע והם אומרים שפרעו, משא"כ במזונות אלמנה ששעבודם אין תלוי בדבר אחר:

וראי' לחילוק זה מב"ק (ל"ג:) קדמו בע"ח וגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו ולא כלום לפי שאין תם משתלם אלא מגופו, ומסקנת הש"ס והתוס' שם (ל"ד) בד"ה אלו דאפי' למ"ד בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, שאני הכא שאין גוף השור משועבד לבע"ח כמו לניזק שמשתלם מגופו, והנה אין לפרש דלניזק הוי כמו שעבוד קרקע, משא"כ לבע"ח מטלטלי לא משעבדי, שהרי כשתפס הבע"ח קנאו למשכון דקו"ח ממחזיר הכר בלילה וכו' ושוב יהי' מה שגבה גבה, וע"כ כמ"ש דתם שמשועבד אף בלא שעבוד הגוף, דהא ליכא שעבוד הגוף כלל, חשוב כמו לוקח: עוד ראי' ממה דנחלקו הפוסקים דאם עשה לבע"ח אפותיקי מפורש דשוב כשהבע"ח מוקדם הבע"ח קודם, וע"כ דס"ל כדעת הרשב"א והנמק"י בב"ב דמטלטלין כששיעבדם בפירוש יש דין קדימה וכן פסק התומים סי' ק"ד דלדעת הטור סי' קי"ז אפי' אפותיקי מפורש אין לו קדימה במטלטלין, וא"כ למה לי' מפורש, ע"כ משום דניזק שמשתלם מגופו חשוב כלוקח וכמ"ש: ואין להקשות דבמלוה ע"פ נמי לדעת הר"ן דכשמת כלה שיעבוד הגוף אלא דרך ערבותם של נכסים, א"כ כשמת שוב נתברר השיעבוד נכסי ואין תלוי בשום דבר, די"ל, דהנה בתומים תירץ משום דעל היתומים לפרוע חובת אביהן חשוב שעבוד הגוף, והם דברי תוספי הרא"ש פרק הכותב בהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו הקשה הרא"ש הא שעבודא דאורייתא, ותירץ כיון דלאו בני מיעבד מצוה אף לנכסיהון לא נחתינן דנכסי דבר אינש אינון ערבין בי', וכיון דלוה לא מחייב לא נתחייב גם הערב הרי דשעבוד נכסי תלוי בשעבוד הגוף דיתומים:

אולם לפענ"ד נראה ראי' לדעת הר"ן מהא דגרסינן שלהי כל הנשבעין ההוא דשכיב ושביק ערבא סבר למימר הא נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא וכו' ולדעת הרא"ש והתומים הא אין יכול לגבות מיתומים וכיון דליכא לוה ליכא ערב, אלא ודאי כדברי הר"ן: וה"נ בערב כיון דמיני' הי' יכול לגבות וכשמת נתקלקל שעבודו הערב חייב, ומ"מ נראה דאף הר"ן מודה דאין שעבוד נכסי רק אם היתומים אינם פורעים חובת אביהם, ותדע מהא דיהיב ר"נ עצה דלמחלה לנפשה, הרי דכשמחל לאחר מיתה השעבוד הגוף בטל השעבוד נכסי, כ"ש כשפרע, וא"כ השעבוד נכסי בספק: נשוב לדברי רש"י שפירש שהרי נשתעבדו בתנאי ב"ד שאם לא הי' השעבוד בתנאי ב"ד רק שהוא קיבל על עצמו ע"כ הי' שעבוד הגוף, דאל"כ, מלבד שדעת הרא"ש שאינו יכול לשעבד הנכסים בלא חיוב הגוף יקשה איך תגבה מנכסים שקנה אחר הנשואין הא הוי דשלב"ל דאף דדאקני משועבד, היינו כשנתחייב גופו יכול לשעבד הנכסים שקנה אח"כ לזה החיוב וכמ"ש התוס' ריש פרק אעפ"י דכשאינו מחוייב בעצמו היינו דשלב"ל, ע"כ כתב רש"י משום שנשתעבדו בתנאי ב"ד ותנאי ב"ד הי' כאילו שיעבד הנכסים גם אחר הנשואין בכל שעה, וכ"ש אם נפרש שהב"ד מחייבים אותו פשיטא שיכולים לחייב אף בדשלב"ל מכמה טעמים ופשוט ואין להאריך, ולשיטת הרא"ש דאינו יכול לשעבד נכסים ע"כ נפרש שהב"ד מחייבים מקו"ח: עוד קצת ראי' דכתובה לאו כגבוי מהא דההוא מאן דאיכא עלי' כתובת אשה ובע"ח לבע"ח יהבינן וכו' ופירש הר"ן ז"ל דכיון ששניהם שוין אם קדם אחד וגבה גבה לאחר שגבו לבע"ח מן הדין שלו עיי"ש, ואם איתא דכתובת אשה כגבוי ובע"ח לאו כגבוי יחשב כאילו כבר גבתה, ואדרבה לכתובה ניתן ולא לבע"ח כיון דהיא כבר גבתה ובע"ח לא גבה, ובשוים מה שגבה גבה:

מ"ש דע"כ השמיט הרמב"ם דין מקום שכותבין ולא כתב אינו נאמן, דבאמת נאמן משום דהוי כלא כתבו לו פס"ד דלא הוי כגבוי ונאמן לומר פרעתי, הנה הש"ך הוכיח בסי' ל"ט ס"ק כ"ג שדעת הרמב"ם אפי' לא כתבו לו פס"ד אינו נאמן לומר פרעתי עיי"ש, וכ"כ עוד שם ס"ק כ"ח: בנך הדוש"ת. הק' אברהם. סימן קלד ב"ה אור ליום ג' שמות תרמ"א לפ"ק נאשעלסק החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. בדבר מ"ש הרמב"ן (סו"פ התקבל הובא בר"ן שם) דמינוי שליח שלא בפניו לא מהני בכתיבת הגט שיהי' במקום הבעל שיחשב לשמה ודבריו בלתי מובנים נ"ל קצת טעם בדבריו דהנה ענין שליחות יש לפרשו בשני דרכים או שהמשלח נותן רשות לשליח לעשות כלשון המשנה קדושין (ע"ט.), וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, וכן בתרומות הנותן רשות לשלוחו לתרום ובזה נתרוקן רשות המשלח לשליח, או שמעשה השליח כאילו משלח עשהו שיד שליח נעשה ידו של משלח וכזה יראה ענין שליחות במצוות דנחשב המשלח עשה המצוה, וז"ש הרמב"ן דבגט אי אפשר שיכתוב לשמה רק מי שבידו לגרשה, ע"כ א"א לשליחות להועיל משום שהבעל נתן לו רשות לכתוב דמ"מ לא חשוב שכתב לשמה כיון שאין בידו לגרשה כהא דאמר ביבמות (נ"ב:) ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה ועי' רמב"ם פ"ג מגירושין ה"ו, וע"כ שיד שליח נעשה ידו של משלח וכאילו הבעל כתבו: והנה אם יוכל השליחות לחול בלתי ידיעת שליח נראה דתלוי בהנ"ל דאי משום נתינת וריקון רשות לשליח א"צ דעת שליח כמ"ש הרשב"א פרק הזורק היכי דאיכא דעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות, אך שיחשב יד שליח כידו של בעה"ב ודאי אי אפשר שלא מדעת שליח:

והנה בתשו' הרשב"א ח"ד סי' קנ"ג, הובא ב"י סי' קמ"א באשה שאמרה כל מי שירצה הבעל ליתן לו גיטי יהא שלוחי לקבלה אפשר שנאמר בזה יש ברירה כענין כתוב לאיזה שארצה אגרש בו, ומוכח מדבריו דאין השליחות חל בשעה שרוצה הבעל, דא"כ לא הי' תלוי בברירה כמו בשכבר בא חכם אלא ודאי שהשליחות חל תיכף אי משום שלא אמר שיחול אח"כ א"א שיחול אח"כ וכמו בכתובות (נ"ט.) באומר יקדשו ידי לעושיהם ולא אמרה לכי מגרשא אינו חל אח"כ כיון דבשעתה לא חייל, או משום דבשליחות אמרינן פסקה אמירה, מ"מ מוכח מרשב"א דבממנה שליח אם אינו חל בשעתו גם אח"כ לא חל, וע"כ בממנה שליח שלא בפניו לנתינת גט אף שהשליח לא ידע אז מהני דנתינת וריקון רשות מהני בלא דעת שליח, אבל לכתובה דצריך שיעשה השליח כמשלח אי אפשר בלא דעת שליח, ואף שנודע אח"כ לשליח ונתרצה לא מהני כיון שלא חל בשעת עשיית שליחות, רק בכותב לשליח דכתב הרמב"ן דמהני גם בכתובה י"ל דחשוב כאילו פירש שיעשה שליח בעת שיראה השליח כתבו, גם לא חשיב פסקה אמירה כיון שכתבו קיים, זה שמצאה ידי יד כהה קצת פירוש בדבריו, ואם ברוחב לבך פרשת פירוש נכון מזה אבקשך להודיעני אולי ע"י תשובות ברצוא ושוב נעמיד דברי הרמב"ן על כנם והי' בזה שלום בנך הדו"ש ומצפה לשמוע מכם כ"ט הק' אברהם סימן קלה ב"ה יום ד' פ' ראה. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

בדברי הרמב"ן שהקשיתי קצרתי באמרים, והנה תוכן הקושיא הי' שהרמב"ן כתב שאילו נמצא הגט במקום שנכתב לא היינו חוששין שאחר הביא גט ג"כ, וקשה המביא גט ממדה"י ואבד מצאו לאלתר כשר, ע"כ שידוע שאבדו כאן, דאל"כ שמא נאבד משיירה שעברה כבר וע"כ כיון שידוע שהוא אבד עכשיו הי' נמצא גם גיטו, וכ"כ הר"ן בחי' גיטין, וא"כ למה ניחוש שאחר ג"כ אבד, מה לי אם נכתב כאן או ידוע שהובא לכאן: אולם עיינתי בנמק"י שהקשה מהמדיר דקי"ל לא אמרינן כאן נמצאו כאן היו, ומוכח דס"ל דהרמב"ן מטעם חזקה אתא עלה דבמקום שנמצא משם הוא ולא חיישינן למקום אחר, וא"כ שפיר יש לחלק דכשידוע שבא ממקום אחר אזדא לה חזקה דכאן נמצא, ולפי זה יצא לנו הדין בהושלך אדם לגוב אריות ואח"כ נמצאו שם עצמות, והאחרונים רוצים להתיר משום כאן נמצא. ולפמ"ש ז"א כיון שאין מקומו בגוב אריות וכיון דע"כ אתה אומר שזה המושלך לשם אף אני אומר שמא ממקום אחר הושלך לשם, ודומה ממש לגט שידוע שאבד שם, מ"מ חיישינן שגם אחר אבד גט כנ"ל: ולפי זה בעובדא דיצחק ריש גלותא לשיטת הרמב"ן ההיתר תלוי אם העידו שאיש שיצא מקורטבא מת ולא נחסר מקורטבא רק זה אמרינן שמקורטבא הי' ולא חיישינן שמא גם אחר בא לקורטבא ומשם יצא אף שלא ידעינן שיצחק הידוע לנו יצא לאספמיא, אבל אם אין ידוע שיצחק שיצא מקורטבא לאספמיא מת, רק יצחק ריש גלותא סתם מת אף שאנחנו יודעים שיצחק ריש גלותא יצא מקורטבא לאספמיא לא מהני, דשמא גם יצחק ריש גלותא אחר הלך לשם ממקום אחר ומת כמו בגט שאף שיודעין שזה אבד שם גט חיישינן גם לגט אחר:

ולפי זה תמוהים לי דברי הב"ש [סי' י"ז ס"ק נ"ו] דלרמב"ן ורשב"א איירי יב"ש הלך מכאן לאותו עיר שהב"ד אמרו לשליח שמת פלוני, ולפמ"ש לא מעלה ולא מוריד מה שיב"ש הלך מכאן לאותו עיר, והעיקר אם הב"ד אמרו לשליח שיב"ש שהלך מכאן מת: אך ראיתי להר"ן ז"ל בחי' לגיטין מפורש כדברי הב"ש וז"ל שהרמב"ן פירש דפלוגתייהו דאביי ורבא התם אי אמרינן כאן נמצא וכאן היו או לא, משום דכיון דידעינן ודאי דיצחק ר"ג שכיב באורחא דמקורטבא לאספמיא ס"ל לרבא דאמרינן דזה שידענו שהי' הולך מקורטבא לאספמיא הוא שמת ולא חיישינן לאחר, ולא דמי למאי דשקלינן וטרינן בה בשמעתא דהכא לא נמצא הגט במקומו של יב"ש זה אלא חוץ למקומו נמצא, וכיון שהשיירות מצויות או הוחזקו שני יב"ש אין כאן הוכחה שיהא מיב"ש זה טפי מיב"ש אחר, אבל הכא דמוכחא מילתא אין ראוי שנניח את הודאי ונתפוס את הספק עכ"ל הרי להדיא להיפוך ממה שהוכחתי בראי' ברורה וצע"ג: