שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 50

ואפי' לדעת הרשב"א דרוב ממזרים כוודאי חשוב ושנאמר דפ"ד שוה לממזר בזה עכ"פ ס"ס לאיסור לא מהני בזה שזה מוכח ממתני' דשתוקי ממזירי מותרין זב"ז וכ"כ מהרי"ט בחי' לקידושין להדיא, וא"כ להמתירין בעל ביצה אחת וסומכין על ר"ת, ממנ"פ אם ס"ל לפסוק בתורת ודאי כר"ת הרי בניטל של ימין תלוי בספק הגירסאות בירושלמי והו"ל ספק פ"ד לקולא, ואם נאמר שהתירו מחמת ספק דמספקא להו אם הלכה כר"ת או כהחולקים והתירו משום ספק פ"ד, א"כ אף בניטל של ימין הו"ל ס"ס לאיסור, ומ"מ חשוב ספק פ"ד להתיר, ואף שהרמ"א כתב שטוב להחמיר, מ"מ הלא כאן יש עוד היתר של היש"ש והחת"ס סמך עליו דהניטל מחמת חולי ע"י רופאים חשוב בידי שמים, וטעמא דידי' דבשר שהרופא גרדו כאילו אינו, נמצא שלא פעלו הרופאים כלום בנטילתן, עכ"פ יש לסמוך ע"ז נגד טוב להחמיר של הרמ"א: קיצור הדברים לדעת השטמ"ק ב"מ בעשירי ספק דאפי' רוב כנגדו והש"ש והב"מ ומתני' לשתוקי וממזירי מותרין לבוא זב"ז מסייע להו, שהרי מפורש ספ"ק דכתובות פירש אחד מהם ובעל הוולד שתוקי (דחד רובא לא מהני] ממילא מותר בממזר ממתני' הנ"ל א"כ גם בנ"ד, ואפי' כהרשב"א ושנאמר דפ"ד שוה לממזר, עכ"פ להמתירין שראה רמ"א מותר דבס"ס בודאי אמרינן ספק פ"ד מותר כדברי מהרי"ט בפרט שביארתי בתשובתי דע"כ התירו עפ"י שיטת ר"ת בגמ' דידן, ובלא כ"ז יש היתר של היש"ש, גלל כן נראה להתיר שלא להוציא אשה מבעלה: אחר שמצאתי דברי הרשב"א הנ"ל למדתי בדיני יוחסין אולי אמצא בראשונים חולקים עליו להדיא ומצאתי רק דברי הבית מאיר אלו תמחול לכתוב לי דעתך כעת: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן קל ב"ה יום ו' עש"ק דברים. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. מכתבך היקר היום הגיעני:

אשר הקשית עלי לפי דברי ירושלמי דמיעט אביו ספק נימא דילמא לאו אביו, הנה בעצמך הקשית על קהל ודאי נימא לאו אביו ויהי' קהל ספק ותרצת כיון שמוחזק מכח רוב לכל מילי נעשה ודאי כמו שמוציאין ממון ברוב זה וזה יספיק גם לקושיא זו: אולם אשר כתבת דיחוי דהתם ע"כ המיעוט רק לתרתי דסתרי דאל"כ קרא למה לי זה נכון, מ"מ יש בזה סמך לדברי מהרי"ט דמצינו מיעוט התורה בתרתי דסתרי, ובעצמי כתבתי דיחוי זה לההיא דנדה וחזרתי לדחות דיחוי זה כמבואר בתשובתי, אולם רצית לדחות ההיא דנדה דהתם משום דמשונה מיעטי' הכתוב ולא משום ספק, וזה מבואר להדיא בתוס' בכורות (מ"א:) ד"ה ואתי דטומטום משום ספק נתמעט ורק אנדרוגינוס נתמעט משום שהוא משונה ושקולים הם ויבואו שניהם עיי"ש היטב: אשר הקשית בבכורות עיין בתוס' שם (כ"ב:) ד"ה ובלבד ישבו זה בטוב: אשר לא הקשיתי על גלגלין בתחילתו עי' נזיר נ"א] כי י"ל כדברי המרדכי דהיכי שהמבטל בא לעולם בתערובת לא בטיל, רק מסופו קשה שכבר נעשה רקב, וא"כ איך ילמוד סופו מתחילתו, דילמא תחילתו שאני דלא שייך בו ביטול: אשר הבאתי ראי' מירושלמי דחגיגה, הנה לפי פירוש הק"ע יש ראי' לדבריי רק לפירוש פ"מ מסקנת הירושלמי להיפוך ובאמת שני הפירושים לא נתחוורו בעיני, ולפענ"ד פירושי הוא הנכון, ומ"מ בין לפירושי בין לפירוש הק"ע יש ראי' לדבריי והק"ע הוא נתקבל יותר, ובפירוש שמעתי מחמי הקדוש זצ"ל מקאצק שאמר שעם פירוש הק"ע יכולים ללמוד הירושלמי: אשר כתבת כיון דפ"ד למד רק מממזר כיון שבממזר אסור רוב להרשב"א וב"ש ה"ה פ"ד, לפענ"ד הסברא להיפוך, דהלימוד רק לענין ספק וממילא לא שייך בפ"ד טענות רוב:

מ"ש שמדברי התוס' משמע דאם בפירוש נתקבלה רק לזה לא אמרינן אין גז"ש למחצה ויש לחוש שמא בפירוש נתקבלה רק לענין בידי אדם, הנה פשוט דמסתמא אין לנו לחוש לזה, גם י"ל דהתם יש ראיות דאין למדין לכל מילי כמבואר בשטמ"ק שם, ובנ"ד יש ראי' שנתקבלה סתם, דאי בפירוש לענין בידי אדם א"כ לרבא דיליף מהפצוע גז"ש ל"ל אלא ודאי נתקבלה סתם, בתשו' צ"צ לר"מ ז"ל מליבאוויטש פסק ג"כ ספק פ"ד מותר מדאורייתא ולענין דרבנן לא פלפל כלום:

אשר כתבת כי זה ספיקא דדינא (הנה הבאתי ראי' מבכורות שגם ספיקא דדינא מיעטה התורה ספק, רק מ"מ דווקא בעשירי ספק אף שנצמח מחמת הדין מ"מ התורה אמרה עשירי והרי ספק אם זה עשירי, אבל אם נחליט שאינו מוליד ויש מתירין אפי' באופן זה א"כ לדעת האוסרין דלא נדע המציאות אשר התורה אסרה לשיטתם כל שאינו מוליד, ואולי אשיגרות לישנא בדבריך] ז"ל הרמב"ם בפירוש המשניות ובכלל כל חולי אשר יתחדש בכלי הזרע ממה שיתחייב חכמת הטבע שהוא לא יזריע בהן הוא פסול, וכן לשון הרמב"ם בספר המצוות סי' ש"ס הזהיר מי שנפסדו ממנו כלי המשגל שא"א לו שיוליד מלבוא על כו' והוא אמרו לא יבא פ"ד וכו' וז"ל החינוך סי' תקנ"ט שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, וכן בגמ' בהאי דאפיק גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים קסבר במקומה מבשלא, וכן חילוק בין כקולמוס בין כמרזב האי שליט בה אוירא, הרי שלמדו הדינים שלא מן המקרא רק כל שעפ"י הטבע אינו ראוי להוליד פסול ובכלל פ"ד הוא, מזה נראה שהתורה סתמה כל שפצוע ואינו ראוי להוליד פסול ותלתה בדעת חכמים מי ראוי להוליד מי לא ראוי וכשאינו ידוע אם ראוי אם לא ספק דמציאות הוא כנ"ל הרי שהתורה סתמה ואמרה כל שנפצע ונדכך באופן שיתקלקל פסול אבל לא שהתורה אסרה בפירוש ביצה אחת] וא"כ שפיר הוי ספק אם הוא זה שאסרה התורה לא שהדבר ספק מה אסרה התורה רק זה ידוע שהתורה אסרה כל שלא יוליד כדברי הרמב"ם ואנחנו לא נדע אם זה ג"כ לא יוליד: אשר כתבת כיון שלדעת ר"ת רוב בנין ומנין חולקים וכשהדבר ספק אם גם לדעת ר"ת מותר הוי מיעוטא דמיעוטא, הנה ב"ה רבים כנגד ב"ש ומ"מ כשהדבר ספק לב"ש מותר בערלה בח"ל כמבואר בש"ס ברכות וכבר כתבתי זה בפרט שר"ת בספר הישר והרא"ש כו' רק זה אפי' לבעלי הש"ע ע"כ לא נפיק מספק:

בסוף דבריך סיימת שכדעתי אעשה באמת קשה עלי המשא לבדי באיסור עולם מחמת שהוא ע"ש קצרתי: נאום בנך הק' אברהם. סימן קלא ב"ה יום ועש"ק פ' נח שנת תרט"ז לפ"ק קאצק. החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם סיני ועוקר הרים כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. אחדשה"ט הנני לקיים מצוותך לכתוב לך הנלע"ד בדין עגונה מוואלבראהם. הנה בפרק מי שאחזו (ע"א) אילם שאינו יכול לדבר כי אם ע"י כתב כשר בעדות אשה משום דאקילו בה רבנן ופירש"י כמו עד מפי עד, ונ"ל דבמלחמה דינם כמו ע"א במלחמה וכמו מאה נשים דכע"א דמיין כדאיתא ריש פרק אשה שהלכה, ה"נ כיון דמדאורייתא אלמין פסולין ורבנן דאכשרו בעדות אשה משום עגונה אפי' מאה כע"א דמיין: והנה בע"א במלחמה דבר פשוט דלכתחילה לא תנשא לכל הפוסקים, אך יש לחקור אם נ"ד חשוב ג"כ מפי כתבם ואינו כשר אלא בעדות אשה, וא"כ אינם נאמנים כיון דבמלחמה הוא או לא: והנה מפשט דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות עדות יראה דכל השטרות אינם כשרים אלא מדרבנן ובפ"ט כתב דאלמין אינם יכולים לשלוח כת"י לב"ד דבעינן שיהי' ראויים להעיד, ונראה מדבריו דבראויים להעיד אף מפי כתבם כשר והוא סותר לדבריו פ"ג הנ"ל, והלח"מ פירש דבריו דמ"ש בפ"ג היינו שבא השטר לב"ד לאחר שמתו עדים אבל קודם שמתו אף מדאורייתא כשר, והנוב"י (מהדו"ק אה"ע סי' ל"ג) הביא ראי' לזה מהא דכתב הרמב"ם בהלכות טוען ונטען דע"א בשטר וטוען הנתבע פרעתי הוי משואיל"מ אלמא דשטר הוי מה"ת, דאל"כ אינו מחויב שבועה רק מדרבנן ובשבועה דרבנן לא אמרינן משואיל"מ:

ואומר אני דאי משום הא אינו ראי' כלום, דהא מבואר בגיטין (פ"ח:) ובש"ע חו"מ דמה שאנו מקבלין עדות ודנין דיני ממונות היינו משום דשליחותייהו עבדינן, ולדעת הרמב"ן והרשב"א אינו אלא מדרבנן, וא"כ היכי משכחת לה שבועה דאורייתא ובפרט מודה במקצת עפ"י עדים דמדאורייתא הוי עדות שלא בפני ב"ד, אלא ודאי דיש חילוק בין כשהשבועה עצמה הוא דרבנן לכשהעדות שמחייבין עליהם שבועה הוא דרבנן, וא"כ אין ראייתו כלום, וכיון שכשל העוזר נפל העזור: וחוזרים אנו לפירוש הפשוט בדברי הרמב"ם דכל השטר הוא רק מדרבנן, ולפי זה י"ל בנ"ד שהוא מלחמה חיישינן לבדדמי, דהא הטעם דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי כתב הרמב"ן במלחמות וז"ל שהתורה האמינה אותם ואתם מה לכם, אבל בכתב שאינו אלא מדרבנן י"ל הם אמרו שמפי כתבם כשר והם אמרו דחיישינן לבדדמי, ונניח עתה בזה: ונאמר שאף לשיטת ר"ת דכל היכי שהעדים ראויים להעיד אף מפי כתבם כשר, מ"מ מודים דבעינן שבשעה שהשטר בא לב"ד יהיו העדים קיימים וראויים להעיד, וכן לדעת הלח"מ בשיטת הרמב"ם הנ"ל, ובנ"ד יש לחוש שמא מתו העדים קודם שיבא הכתב לב"ד, ובפרט שיש ריעותא שהעדים היו ג"כ במלחמה ושמא נהרגו, וא"ת הא יש להעדים חזקת חי הלא גם לבעל יש חזקת חי, וגם להאשה יש חזקת א"א והאיך נוציא האשה מחזקת א"א ובעלה מחזקת חי מכח חזקת העדים: והנה לכאורה יש ראי' מהא דגיטין (כ"ח) המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים אלמא דמוציאין אותה מחזקת א"א מכח חזקת חי דהבעל: אך לפע"ד אין ראי' משם כלום, חדא דהא התוס' כתבו בפרק המדיר דחזקת פנוי' לא חשוב כלל חזקה לגבי חזקת הגוף, וחזקת חי הוי חזקת הגוף, וחזקת א"א הוי כמו חזקת פנוי', ובשניהם הטעם משום דלא נתחדש מעשה בגופה, אבל הכא מה אולמא חזקת חי דעדים מחזקה דבעל:

ועוד יש לתרץ ההוא דכל הגט לפמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות גזילה ואבידה דכל השטרות שדינם לא יחזרו אם החזירו מוחזר, וכתב הה"מ שיצא לו מדתנן לא יחזיר משמע לכתחילה, אבל בדיעבד אם החזירו מוחזר, ולפי זה אף בשטרות הנוגעים לענין איסור כגון שטרי גיטין וחליצה הדין כן, דהא גבייהו נמי תנן לא יחזיר לשון לכתחילה, וצ"ל הטעם כיון דהגט בידה הוי כאילו הוחזקה בחזקת פנוי', ולפיכך ניחא דנותן לה בחזקת שהוא קיים, דקודם שהגט בידה אין חזקת א"א מנגד להחזקת חי ולכן מותר ליתן לה הגט, ולאחר שהגט בידה הרי יצאה מחזקת א"א וכנ"ל ודו"ק: ונראה לי דוודאי הא דפסול מפי כתבם אין הטעם משום דחיישינן דמשקרי רק גזירת המלך הוא כמו קרובים [וראי' לזה מדברי ר"ת דהיכי דמדעת הלוה נכתב לא שייך מפי כתבם, ואם נאמר דהטעם משום דחיישינן דמשקרי, א"כ ממילא לא נכתב מדעת הלוה וגם זה שקר, אלא ודאי כדכתיבנא] וכיון שאומרים אמת אין כאן חזקת חי דהבעל שיבטל חזקת חי שלהם ושפיר אמרינן שתיים המה וראויים להעיד ולא הוי מפי כתבם: ועוי"ל דאפשר דאפי' לדעת הרמב"ם דשטרות לא הוי רק מדרבנן מ"מ לא חיישינן לבדדמי אפי' במלחמה דדווקא בעד מפי עד וכדומה שאינו נאמן רק בעדות אשה הוא דחיישינן לבדדמי אבל שטרות כיון דמועיל עכ"פ מדרבנן גם בשאר עדיות לא נחוש לבדדמי אף במלחמה: וראי' לזה מדתנן אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה, ומשמע דגם במלחמה דינא הכי, ואם איתא כיון דבלא דרוח"ק לא מועיל רק מדרבנן ניחוש לבדדמי, וגם הא דמקילינן בזמה"ז כל עדיות כתבו הרמב"ן והרשב"א דלא הוי רק מדרבנן, וא"כ עידי מלחמה היכא משכחת לה בזמה"ז נחוש לבדדמי, כיון דלא הוי רק מדרבנן וכנ"ל, אלא ודאי כדכתיבנא:

עוד נ"ל למצוא היתר עפימ"ש הרמב"ן במלחמות בפרק ד' אחין דכל השטרות שהם לראי' כשרים מדאורייתא והקשה מדתניא בתוספתא מצאו כתב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ותירץ דהתם נמי לא ניתן לכתוב יאמרו לה מת בעלך ותנשא עפ"י עצמה ע"ש בלשון הרמב"ן: והנה הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ח כתב דע"א שאמר שמעתי משנים שנהרג במלחמה דחיישינן לבדדמי כיון שאנו לא שמענו מפיהם א"כ לא מועיל רק מדרבנן שוב חיישינן לבדדמי שהעדים אומרים בדדמי, ולפי זה בנ"ד שטר הזה נצרך לה לראי' לפני ב"ד שאילו יאמרו לה בע"פ לא תהא נאמנת רק מדרבנן ושוב נחוש לבדדמי כיון דהוא במלחמה, וכיון דצריכה להראי' שוב מועיל מה"ת כיון דניתן לכתוב וכנ"ל, וכן דעת הרשב"א והנמק"י כשיטת הרמב"ן: אך לשיטת ר"ת דלא מקרי שטר אלא כשנכתב מדעת שניהם, א"כ לכאורה וודאי עדות הזה הוי מפי כתבם ואינו מועיל רק מדרבנן וא"כ במלחמה לכאורה לא מהני וכנ"ל, אך כשנחקור הטעם בשיטת התוס' הנ"ל נראה דאף לשיטתייהו מותרת: והנה הנוב"י מהד"ת חלק חו"מ סי' ה' כתב הטעם דכשכותבין שלא מדעת הלוה הוי כמעיד שלא בפני בע"ד, וא"כ בנ"ד שהעדים אינם מעידים לחוב לשום אדם וודאי דכשר, דהא דצריך להעיד בפני בע"ד ילפינן לה מן יבוא בעל השור וכו' וזה אם מעידין לחובתו, אבל אם מעידין לזכותו לא שמענו: ועדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר כיון דלענין כתובה אינו מועיל דהוי לחובתם ושוב הוי עדות שבטלה מקצתה, והא דמועיל ע"א אפי' באשה (אף דלענין כתובה אינו מועיל הוא רק מדרבנן דעדות שבטלה מקצתה הוי כמו שאר פסולי עדות דמועיל באשה וכמ"ש הנוב"י, וא"כ בנ"ד כיון דלא הוי רק בדדמי שוב נחוש לבדדמי:

נ"ל כיון דע"א שהעיד שמת בעלה תנשא ותטול כתובתה דמספר כתובה נלמד וכו' א"כ ה"נ כיון דלענין נשואין נאמנים העדים כנ"ל ממילא נוטלת כתובתה וכנ"ל, ושוב לא הוי עדות שבטלה מקצתה וזה ברור: וכל זה לפי הטעם של הנוב"י בדברי התוס', אך באמת אין דעתי נוחה בעיקר טעמו דהא לשיטת הפוסקים דבראוי להגדה אף מפי כתבם כשר, מ"מ בעינן שיהי' העדים קיימים בשעה שראו ב"ד השטר, אלמא שאין הקבלת עדות בשעת החתימה רק בשעה שבא השטר לפני ב"ד, והא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולים לחזור אף קודם שבא השטר לפני ב"ד, היינו טעמא לפי שהגדתם נגמר משעה שיצא השטר מתחת ידם וכיון שהוגד וכו' ולא הוי עדות חוץ לב"ד כיון שראוי לבוא לפני ב"ד, אבל הקבלת עדות וודאי דאינו אלא בשעה שראו ב"ד את השטר, ואנן אין מקבלין עדות אלא בפני ב"ד אמרינן. אבל שאין העדים מעידין אלא בפני ב"ד זה לא שמענו: ולפענ"ד שסובר כהרמב"ן דכיון שלא נכתב מדעת הלוה אינו ראוי למוסרו לראי', ובזה מיושב קושיית הר"ש מווירדין בפרק האשה שנתארמלה עיי"ש, וגם לפמ"ש התוס' בתירוץ קושיית הר"ש הנ"ל דכשהעדים זוכרים העדות חשוב השטר עדות, א"כ בנ"ד וודאי האשה מותרת ולא נשאר לנו לדון רק לפי שיטת רז"ה בעה"מ שהטעם כיון שהלוה צוה אותם לכתוב הוי מפי כתבו עיי"ש, וא"כ בנ"ד שהעדים מעצמם כתבו הוי מפי כתבם:

ונ"ל שמלבד שדעת בעה"מ הוא יחיד נגד כל הנך פוסקים שהבאתי לעיל אף גם שלדידן אי אפשר לדעת בעה"מ להתקיים כלל, דיש לחקור לשיטתו שהוא רק הגדת הבע"ד ולא בתורת עדות והתומים סי' ל"ד סק"ט כתב דלכך בעדות שבשטר לא שייך הזמה דאינו בגדר עדות רק בגדר כתב הלוה עיי"ש, וא"כ איך יכול לטרוף מהלקוחות, אלא שבעה"מ לשיטתו דס"ל בפרק הכותב בקדמה הודאה להשיעבוד מועיל הודאתו, אבל לדידן דפסקינן בש"ע אהע"ז סי' צ"ח כהרי"ף והרמב"ם דהודאתו אינו מועיל לגבי לקוחות אפי' קנה אחר הודאתו אי אפשר לומר כדעת הבעה"מ הנ"ל וזה ברור: אך כל זה אי הי' השטר נתקיים אבל בנ"ד אין לעדות שום קיום, דהנה הרמב"ם כתב מצאו שכתב בשטר איש פלוני מת והכירו שהוא כתב ישראל משיאין את אשתו, והנה הרשב"א הבין בדבריו דבעינן שיתקיים החתימה, ולפענ"ד קשה דהרי גבי גיטין אין צריך לומר בפני נכתב אלא משום לעז ומש"ה בא"י אינו צ"ל בפ"נ כיון דאיכא עולי רגלים אם הבעל יוציא לעז הם יקיימוהו, והכא בעידי מיתה לא שייך לעז דהא מת:

אך הה"מ כתב דהטעם דחיישינן דילמא עכו"ם כתבו, והנה הח"מ כתב דהיכי שבא כתב ממרחקים שא"א להתקיים סומכין על הכתב בלא קיום וכמו שמשיאין עפ"י בת קול עיי"ש, והנה אף שאינני כדאי לפלפל בדברי הגאון בעל ח"מ משא"כ לחלוק על דבריו, מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך, והוא אחר שנדקדק בדברי הש"ס גיטין ס"ו שמקשה ודילמא צרה היא ותירץ בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירו, וק"ל טובא, חדא למה לא הקשה ודילמא נכרי הוא או פסול מחמת עבירה, ועל זה לא יספיק תירוץ הש"ס דבשלמא אצרה דאינו אלא מדרבנן שייך תירוץ זה, אבל אפסולי דאורייתא מה מועיל שעת הסכנה דלא מצינו שהקילו חכמים בגט להכשיר מה שפסול מדאורייתא משום תקנות עגונות, ועוד אפי' לא נחוש לפסולין איך ע"א נאמן בדבר שבערוה ולמה יכתבו ויתנו עפ"י דיבורו: ונ"ל דהנה הריב"ש סי' קנ"ה הביא ראי', דיש מילתא דעבידא לאגלויי שאפי' ממון מוציאין על פיו דהיינו היכי שבידינו לברר כשנרצה, והביא ראי' משטרא פרסאה דמקרינן לי' לשני פרסאי זה שלא בפני זה ומגבינן בי' מבני חרי, והיינו משום שבידינו לברר שהלשון ההוא מורגלין בו הרבה בנ"א, משא"כ בעד שאומר מת בעלה שאין לברר הדבר כי אולי לא יבוא לעולם, מוכח מדבריו דמילתא דעבידי לאתגלויי אף נכרי מהימן דהא פרסאי נכרים ואפי"ה מהימני וכ"ש פסולין מחמת עבירה, ולפי זה קשה למה בעדות אשה לא מהימני, והרי כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין דמה דע"א נאמן בעדות אשה הוא משום מילתא דעבידא לגלויי, וצ"ל הטעם משום דבעדות אשה לא הוי מילתא דעבידא לגלויי גמור, אבל במי שהי' מושלך לבור הרי בידינו לרדת לבור ולראות אם זה הוא, ושוב הוי מילתא דעבידא לאגלויי גמור ואף נכרי לא משקר, ולכך לא פריך דילמא נכרי הוא אלא דילמא צרה הוא:

והא דאמרינן ביבמות דאם שמע קול פלוני בן פלוני מת משיאין את אשתו נ"ל דהתם הטעם משום מסל"ת אבל אם בא כתב ואנשים חתומים בו ודאי חיישינן שמא נכרי הוא ונכרי חשוד לזייף עדים, וראי' מדברי הרשב"ם ב"ב (דף ק"ע.) ועוד דאפי' תימא ישראל הוא דהא לא הוי מילתא דעבידא לגלויי דאפי' יבוא הבעל לא יהי' מוחזק שקרן שלא נדע מי כותבו, וזה נראה לפרש דברי הרמב"ם והוא שיכירו שהוא כתב ישראל דאי לא לא הוי מילתא דעבידא לגלויי: לפי זה בנ"ד אם הביא נכרי מכתב או נשלח על הבי דואר יש לחוש שמא נכרי זייף, ואפי' את"ל דדמי להא דמשיאין עפ"י בת קול, מ"מ וודאי אינו אלא מדרבנן ושוב חיישינן לבדדמי וכמ"ש הנוב"י סי' כ"ח שהובא לעיל, רק אם הביא אותו איש יהודי גב"ע מסווערסטאפעל בזה יש לעיין לפי דעת הרשב"א בסוף יבמות שאינו כשר רק משום חזקה דאשה דייקא ומינסבא ובמלחמה לא שייך לומר כן, אך כבר הוכחנו מגיטין דבלא טעם דדייקא ומינסבא א"צ קיום: עוד יש לחקור לדעת הרמב"ם דע"א באשה נאמן מדאורייתא משום מילתא דעבידא לאגלויי מ"מ חיישינן במלחמה לבדדמי ולא הוי כמו שנכתב דלא חיישינן בהא לבדדמי משום דאינו רק אומדנא, משא"כ בשנים דמפורש בקרא נאמנות שלהן, א"כ בשטר שלא נתקיים כיון דהכשרו משום חזקה דלא חציף אינש לזייף עדים לא הוי ג"כ רק אומדנא ושוב חיישינן להו בדדמי: דברי הכותב וחותם בנך ותלמידך הק' אברהם. (תשו' זו נכתבה בימי חרפו בהיותו בר תמנסר ועי' מש"כ באב"נ חיו"ד סי' ע"ו וחאה"ע סי' צ"ד) סימן קלב [כפי הנראה נכתבה התשובה הנוכחת אחר הראשונה שנדפסה באהע"ז סי' ס' ועד עתה נעלמה מאתנו, והרוצה לעמוד עלי' יעיין קודם באראשונה] ב"ה יום א' תזריע החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.