שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 49

ד) ואין לומר כיון דהתם לא ממעט לי' אלא מקרבן וכרת, ובספק בלא"ה פטור, דאין אשם תלוי אלא בחטאת קבוע וקרא למה לי, אלא ודאי קרא אתי להיכי דאיכא תרתי דסתרי, אבל בלא הכרח אין לנו לומר דאפי' תרתי דסתרי מותר, חדא דהיא גופי' קשיא, דילמא קרא אתי להתיר ספק לכתחילה, ואטו כרת נזכר בהאי קרא ועיין מנחות (צ"ה:) מבואר דממעטינן מהקישא להתיר ביאת מקדש בטומאה לכתחילה, וכן בשלהי עירובין במכניס שרץ למקדש מפורש ברש"י ותוס' דמה"ת מותר לכתחילה, [ועיין רש"י פסחים (ס"ז:) ובצל"ח השיג שם על רש"י וכתב פירוש אחר, ונעלם ממנו ש"ס דמנחות הנ"ל, ומה שהקשה על רש"י, לק"מ דהא איתקש קודש למקדש, וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות מטמא משכב ומושב דטומטום ואנדרוגינוס פטורים בלובן ואודם אם אכלו קודש, הגם שאין פסוק רק על מקדש] ועוד דהא נ"מ לענין כרת וקרבן ברה"י דספק טמא, ואין לומר דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה דנ"מ לענין אחרים שנגעו, וכן הם עצמם שנגעו לדעת הראב"ד בהשגות, אלא ודאי כל שמיעטה התורה מיתורא ספק, אין הפירוש שאינו מחוייב לחוש לספק, שהמיעוט מעין הפסוק כמו שגוף האיסור שאמרה תורה אינו ענין חומרת ספק כן ההיתר: ה) ובספק טומאה ברה"ר י"ל שאינו אלא ששופטין שהוא טהור, דדווקא ברה"י אמרה תורה להחמיר בספק, אבל ברה"ר ניקל, והכלל שבזה דנין שהוא כך ובזה שהוא כך.

אבל במקום שנכתב איסור בתורה, ומיעוט ספק, ודאי מתורת ודאי נתמעט, ובאמת גם בספק טומאה ברה"ר אין ראי', כי הסוגיא דסוף פ"ב דשבועות פירשו התוס' משום חזקת טהרה, משמע דס"ל דאין טהור משום ספק ברה"ר דהוי דבר שאי אפשר להיות בשבילין עצמם שנטהר אותם, ומה שהבאת מדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא בכל מקום לקולא, ואם באמת איסור אסור אף שאינו יודע, הא ודאי לא מכרעא, שהרי מקרא מלא הוא ששוגג חייב חטאת, הרי שאסור אף שלא ידע ואין זה דומה למקום שנכתב בתורה יתור להתיר ספק: ו) והנה ראיתי לדבר בדין טומטום שראה לובן ואודם דפטור, אם אין איסור מה"ת, או דילמא דרק מכרת פטור והנה מצד הסברא ודאי מותר מה"ת אפי' לכתחלה, דאטו כרת כתיב בהאי קרא, מחוץ למחנה תשלחו כתיב, וממעט מהיקש שלא יצטרך לשלח, וכמו בהקישא דר"א במנחות (צ"ה ע"ב) הנ"ל, וראיתי בביאור זרע אברהם לספרי פרשת נשא שכתב דרק מכרת מיעטי' אבל לאיסור לא גרע מכלים, ואני שמעתי ולא אבין, שהרי אפי' איש דעלמא שנגע בלובן ואודם של טומטום פטור, וא"כ אין ה"נ דכלים שנגעו בלובן ואודם יהי' מותר להכניסם לכתחלה, גם אין לומר דלענין איסור ילפינן בקו"ח מתרומה, ודווקא לענין כרת וקרבן אין ללמוד מתרומה, דבתרומה ליכא כרת וקרבן, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, ועי' בתוס' שבועות ל"א ע"ב) בד"ה מההוא דאדרבה ניליף תרומה בקו"ח ממקדש וקדשים להתיר, אלא ודאי אין ללמדו בקו"ח דמה לתרומה שכן אסור לזרים וחייב מיתה, תאמר בקדשים שמותר לזרים, ואפי' ק"ק אין בזרות דידי' חיוב מיתה, ע"כ נ"ל שבאמת מותר מה"ת, ומעלה דרבנן בעלמא לאוסרו לכתחילה:

ז ובזה נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם שפסק טומטום פטור מראי' משום שהוא ספק נקבה, ותמה הלח"מ שהוא היפוך ש"ס ערוך בחגיגה דקרא אתי לאפי' ביציו בחוץ גם תמיהת המל"מ דלמה לי משום שהוא ספק אשה תיפוק לי' משום דהו"ל ערל, דאם זכר ערל הוא ופטור מן הראי', ובתוס' נתעוררו בזה דהא דאצטריך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כרבנן אתיא, דלרע"ק בלא"ה פטור משום דהוי ערל, ולפענ"ד נראה ליישב הכל, דכי היכי דטומאה הבא מחמת זכר דהיינו לובן כשהוא ספק פטור, ומותר מן התורה על ביאת מקדש מקרא דלזכר, כמו כן ערלות דהוא בזכר לבד כשהוא ספק זכר, אין איסור בביאת מקדש, דבנדה שם אמרינן, אי הכי בשאר טומאות נמי ליפטרו ומשני אמר קרא לזכר בטומאה הפורשת מן הזכר, וערלות מן הזכר הוא, ולא עדיף ערל מטמא דאתי מיתורא דקרא דאיש איש לרבות הערל כטמא, וע"כ אף דממנ"פ אם אשה פטור מן הראי', ואם זכר הרי ערל הוא, הוא דומה לראה לובן ואודם כאחד, מעתה מיושב מה שלא הביא דין ביציו מבחוץ דבזה פשיטא שפטור מן הראי' כיון דערל ודאי, וע"כ קרא לאו להכי אתא וברייתא כרבנן [ע"כ איצטריך למעוטי ביציו מבחוץ] כדברי התוס', והנה לפי זה מוכח מרמב"ם ג"כ דראה לובן ואודם כאחד מותר לכתחילה מה"ת, וא"כ ראי' הנ"ל קמה וגם נצבה, אולם בלא זה ג"כ מוכח דאפי' לענין כרת נ"מ בדיעבד לפטור הנוגע בלובן ברה"י כנ"ל:

ח) והנה יש מקום עיון בירושלמי פ"ק דחגיגה דאפלגו התם חזקי' ור"י עם ר' הושעיה בטומטום שנקרע ביום שני ונמצא זכר, דחזקי' ור"י אומרים כולן תשלומין דראשון הפטור בראשון פטור בשני ועיי"ש דמדמי לה לגר שנתגייר בשני, או טמא שנטהר ביום שני, ור' הושעי' סובר כל ז' חובה, ור' יוסה מחלק ואומר תמן ראוי הוא קריעה היא שגרמה, ברם הכא הטמא עצמו אינו ראוי עיי"ש כל הסוגיא, ועיי"ש פירוש הק"ע ופנ"מ בדברי ר"י, ופירושיהם אינו מתקבל בלישנא דר' יוסה: ט) והנה מתחילת דברי ירושלמי מוכח דמטעם ודאי הי' פטור ואפי' באמת זכור הוא, דאי רק מטעם ספק הרי כשנקרע אגלאי מילתא למפרע דמתחילה בר חיובא הוה, ודומה להא דתנן ביבמות פרק החולץ (מ"א ע"ב) הספיקות חולצות ולא מתייבמות, ושם הטעם משום דאם יבוא אלי' ויאמר להא קידש בה חליצה ויבום [ואיו זה דומה להא דב"ב (פ"א:) היכא דאינו ראוי לקריאה מחמת ספק חשוב אינו ראוי, דשאני התם דמצוה בקריאה, והיכא דראוי חשבינן לי' כאלו קרא, בזה אמרינן כיון דאינו יכול לקרות מחמת ספק לא מהני, וכן פסח שנתערבו העורות קודם זריקה ונמצא יבלת באחד מהם חייבין לעשות פסח שני כיון דבעינן שיאכל, משא"כ ביבמה דבעינן רק שתהא מחוייבת ביבום] וכן בגיטין פרק השולח (מ"ב ע"ב) בענין מעוכב גט שחרור אם יבא אלי' ויאמר כו' קנין כספו קרינן בי' וכהנה רבות בש"ס, גם אין לומר דהש"ס ירושלמי ס"ל כש"ס דידן דאפי' ביציו מבחוץ וידוע שהוא זכר פטור, דא"כ מה השיב ר' יוסה תמן ראוי הוא קריעה היא שגרמה, הלא הקריעה עשתה החיוב כמו הטהרה, ומה שפירש בעל ק"ע משום שבידו הי' לקרוע, אין זה במשמעות לשון ירושלמי קריעה היא שגרמה, גם פירוש פני משה דאגלאי מלתא למפרע שבר חיובא הי' אינו במשמע, דא"כ הקריעה אף גרם אינו:

י) אולם פירוש דברי ר' יוסה עפ"י דברי התוס' במתני' דחגיגה בחל יום ראשון בשבת אי לב"ש מקריב בשני אף שלא הי' ראוי בראשון כיון שהאדם ראוי והפטור מחמת הזמן עיי"ש, וה"נ כיון שהי' זכר האדם הי' ראוי רק מחמת חסרון ידיעה הי' פטור, הרי דבר אחר גרם לו לפטור, [ועי' רשב"א ריש יבמות דהיכי דדבר אחר גרם לפטור מיבום לא חשוב אינו עולה ליבום] ואינו בעצם האדם, וזה שאמר קריעה שגרמה שאין מה שהוא סתום תחלה עצם הפטור, והקריעה עצם החיוב, שהרי אף תחלה אם הי' נודע שהוא זכר הי' מביא אף שסתום [כיון דאם יבא אלי' ויאמר שזכר הוא מביא] ואין הפטור רק מחמת חסרון ידיעתינו והסתימה גורם שלא נדע והקריעה גורם שנדע, וע"כ אף שהסתימה והקריעה בעצם האדם לית לן בה, כיון שאינו אלא גורם אל הידיעה: יא) והנה לפי פירוש זה מוכח מירושלמי ג"כ דמה שמיעטה התורה ספק אפי' באמת הוא באופן החיוב פטור מתורת ודאי כיון שהוא אינו יודע, דזה אין סברא לומר דאמוראי קמאי פליגי עם ר' יוסה בביציו מבחוץ דת"ק סובר ביציו בחוץ ג"כ פטור ור' יוסה סובר חייב, דא"כ יפלגו בכה"ג, ואין לנו לחדש פלוגתא בירושלמי שלא נזכר, ובודאי הירושלמי סובר כהרמב"ם דפטור טמטום משום ספק אשה, הנה לפענ"ד נתברר פרט הזה בעזה"י:

יב) ובענין מה שכתבתי דכיון דספק ממזר מותר מתורת ודאי, שוב לא אזלינן בתר רוב כמו ערלה בחו"ל, ודחית דילמא שם כך נאמרה הלכה, ואני השבתי דבטעמא תליא מלתא, והבאתי הדמיון מבכורות ומנדה, וכפי הנראה הסכמת בזה, האומנם כי יש לחלק בין הנושאים, דהתם לולא הביטול אין כאן רוב טהרה שמתבטל בו הטומאה, וכן להיפוך בתרווד רקב, אבל הכא שהרוב הוא שהמעשה כך הי', מ"מ אפי' תימא דלא אזלינן בתר רוב ויהי' מותר, עכ"פ איכא רוב שכך הי' המעשה, ממילא אין כאן ספק ואסור, מ"מ כיון שמצינו בספק ערלה שני הקולות יחד ספיק לי' ואנא איכול וגם שאפי' רוב לאיסור מותר, יש לומר דהא בהא תליא וכסברתי שהתורה אמרה אחרי רבים להטות, היינו כשיש צד אחד זכאי אחד חייב, או אחד אסור אחד מותר, אז הרוב מטה הקו המשקל לצד אחד, משא"כ אם בלא הטי' אין כאן ספק, והדין ברור:

יג) ומצאתי עוד דמיון כיוצא בזה בתוס' עירובין (מ"ו.) בענין הלכה כמאן דמיקל באבל אפי' ביחיד במקום רבים, וכתבו התוס' דאפי' ביום ראשון שהוא מה"ת, ואינו מובן הסברא, אך לפי דברינו ניחא, דהנה בנזיר (מ"ט:) דאי כתב (רחמנא) לאביו הו"א היינו דלא מטמא לי' משום דחזקה בעלמא, ואינו מובן דממנ"פ אם אינו אביו אינו כהן, וכבר הקשה כן חכם אחד להרשב"א ז"ל בתשובה סי' כ"ז, אולם לפמ"ש הרמב"ם דענין שהכהן מטמא לקרובים היא דמצוות אבילות דוחה הטומאה, וכיון דקי"ל באבל לקולא, א"כ באביו דספק הו"א דניזיל לקולא ואפי' באמת אביו כיון שהוא אינו יודע, וכמו בלא נודע לו שמת דלא חל אבילות עליו, ה"ה באינו יודע שהוא אביו, וע"כ לא שייך לומר ממנ"פ, דשמא באמת אביו והוא כהן מוזהר על הטומאה ומ"מ האבילות לא חל עליו, ואינו דוחה טומאה, וזה סברת התוס' כיון דבאבל אפי' באמת הוא לצד החומר אינו חייב עליו, ע"כ לא אזלינן בתר רוב וכסברתי הנ"ל: יד) מה שכתבת דהלימוד מלא יבוא הוא גז"ש, כל שכן דמסייעת לי שהדבר פשוט בכל הש"ס, אין גז"ש למחצה, ועיין בתוס' זבחים (נ') בד"ה דכ"ע, ובלי ספק אגב שיטפא כתבת דבר זה: בנך הדוש"ת. הק' אברהם סימן קכט הסימן הלזה הוא מילואים להתשובה הקודמת סימן קכ"ח. הנה הבאתי ראי' דכל שמיעטה התורה ספק אפי' תרתי דסתרי מותר ומתורת ודאי כדברי מהרי"ט:

ולכאורה יש מקום עיון משבת (קל"ו) מהלינן לי' ממנ"פ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא, אף דהתם נתמעט ספק נפל מקרא דערלתו ודאי ולא ערלתו ספק, וא"כ נימא שבאמת חי הוא ומ"מ אינו דוחה שבת מקרא דערלתו, אולם התוס' כתבו שם דערלתו ודאי ולא ספק אסמכתא ועיקר קרא לנולד מהול ואנדרוגינוס אתא ועיי"ש במהרש"א ולפי זה ליכא קרא לספק כלל, והרה"ג ר' יואב יהושע נ"י אמר עפימ"ש התוס' והרא"ש פ"ק דיבמות בהא דסוטה ספק חולצת אף דסוטה ספק ועשאוהו כודאי משום דלהחמיר עשאוהו כודאי ולא להקל, וע"כ דווקא במקום שמיעטה התורה ספק להקל אז חשוב וודאי גמור שאפי' באמת כו' משא"כ כשהמיעוט הוא להחמיר כיון שאם יארע להקל לא נדון כוודאי, א"כ גם להחמיר אינו כוודאי גמור שאפי' אם באמת מותר יהי' אסור ויפה אמר:

עוד יש מקום עיון מסוף פרק נושאין על האנוסה בספק בן ט' לראשון ספק בן ט' לאחרון דמוקי לה שנשאת לשני לאחר גירושי ראשון ומקשה לראשון ליטמי לי' ממנ"פ אי ברי' הוא שפיר מטמא לי' ואי בר בתרא הוא חלל הוא, ואף דמקרא דריש בת"כ לה יטמא על הוודאי מטמא ואינו מטמא על הספק, וא"כ נימא שבאמת כהן הוא וברי' הוא ואעפי"כ לא מטמא לי' דספק הוא, ואמנם לפי דברי הרה"ג הנ"ל ניחא דהתם המיעוט להחמיר ולא אמרינן ממנ"פ, עוי"ל דמיעוטא גבי אחותו כתיב ואין לנו לימוד למעט אביו ספק דמפורש בת"כ דאביו חמיר שחייב בכבודו [ולפי זה יש ליישב סוגיא דנזיר (מ"ט) דאי כתב רחמנא לאמו הו"א אמו ודאית אביו חזקה מנין, ותמוה דממנ"פ אם אינו אביו לאו ספק הוא, ולפמ"ש י"ל דאי לאו קרא הו"א דאפי' באמת כהן כיון שאינו ידוע אינו מטמא לו דומיא דאחותו דממעט קרא כה"ג, ובוודאי לאחר שכתבה תורה בהדיא לאביו אין ללמוד מאחותו לקולא אבל מ"מ פירכא הוי שלא נלמד מאמו כיון שמצינו כה"ג באחותו]: הנה לפענ"ד נתברר פרט זה דממזר ספק נתמעט מתורת ודאי כדברי מהרי"ט והרמב"ם שהתירו פ"ד בשתוקי ומשמעות הר"ן אפי' הוי תרתי דסתרי ביחד, ועפ"י שלשה עדים יקום דבר, ירושלמי פרק נושאין על האנוסה, גמרא דידן נדה, ירושלמי פ"ק דחגיגה, וסילקנו כל יתידות הדרכים בעז"ה: ומאחר שנתברר דספק ממזר מתורת ודאי נתמעט כמו ספק ערלה בח"ל שוב יש לנו לדמותו לענין שלא יועיל רוב ומטעם שכתבתי בתשו' הקדומה שדמיתיו לש"ס בכורות ונדה דכיון שאם לא נלך אחר רוב אין חשש איסור אם באמת הוא כהרוב אין הולכין אחר רוב ואחרי רבים להטות כתיב, והיינו היכי שבלא רוב יש ספק הרוב מטה קו המשקל לצד אחד, משא"כ כאשר בלא רוב אין כאן ספק כלל כנ"ל, וכפי הנראה הסכמת עמי בזה:

ופקחתי עיני וראיתי מחלוקת בזה שהרשב"א פרק עשרה יוחסין בסוגיא ד"ת שתוקי כשר כתב דמשמעות הסוגיא דלא אמרינן ספק ממזר מותר אלא בפלגא ופלגא, אולם דבריו תמוהים שהוא עצמו כתב שם דלא אצטריך התירא דספק ממזר אלא בשידוע דאזלא איהי לגבי' אבל בסתמא כיון דאי אזיל הוא רובא להיתר ואי אזלא היא פלגא ופלגא, בסתמא הו"ל רובא להיתר, וא"כ מתני' דעשרה יוחסין שתוקי וממזירי מותרין לבוא זב"ז למה ולהריטב"א דקרי לי' ס"ס י"ל דרובא עדיף, שהרי ספק ספיקא ברה"י טמא ורוב טהור כדאיתא במתני' ומייתי לה הש"ס ספ"ק דכתובות] ויותר תימה דמשמע מהרשב"א שם דברוב פסולין בסתמא אסור מה"ת בקהל אם אינה טוענת ברי, וא"כ איך שתוקי וממזירי מותרין לבוא זב"ז, ומצאתי להפנ"י שעמד בזה וכתב שלולא דמסתפי הי' אומר דאפי' נגד רוב התירה התורה ספק ממזר, והש"ש לא מסתפי והעלה כן, והביא דברי השטמ"ק בעשירי ספק, והב"ש סי"ד ס"ק ל"ט דעתו כהרשב"א דברוב פסולים וידוע שאזיל הוא לגבה אסור מה"ת: והנה בוודאי קשה להקל נגד הרשב"א והב"ש, הגם שפשט המשנה שתוקי וממזירי מותרים לבוא זב"ז משמע בכל שתוקי אפי' אזיל איהו לגבה דליוחסין בעי תרי רובא] מ"מ קשה להקל נגדם:

אמנם נראה די"ל בפצוע דכה גם הרשב"א מודה, דהסברא שכתבתי כיון שאם לא נלך אחר הרוב לא יהי' כאן רוב לאיסור יש לפקפק בה, דמ"מ יש כאן רוב ממזרים ובודאי יש שינוי בממזר לבד האיסור טומאת ממזרות שהרי שתוקי מותר בממזרת דהוי קהל ספק אף דשתוקי מותר בקהל מתורת ודאי כדברי מהרי"ט כנ"ל, וא"כ שוב יחשב קהל ודאי, אלא ודאי מלבד האיסור יש בו טומאת ממזרות [ולשון הש"ס קידושין (ע"ב) עתידין ממזרים לטהר דכתיב וטהרתי אתכם וגו'] שאינו מיוחס ושייך בי' רוב שהולכין אחר רוב שהוא פסול וממזר אף אם יהי' הדין שמותר לבוא בקהל מספק, אבל בפ"ד לא מבעיא לדעת בעה"מ וריא"ז דפ"ד בקדושתי' קאי לגמרי, וכן להרמב"ם והש"ע דפ"ד בקדושתי' קאי מה"ת ואסור בממזרת, אלא אפי' להפוסקים פ"ד מותר בממזרת נ"ל דספק פ"ד לוקה הממזרת, דפ"ד הוא מיוחס ומקודש ככל שלומי אמוני ישראל ומאין תפקע קדושתו, אלא דס"ל כיון שנאסר לבוא בקהל הרי הוא נבדל מקהל ה' ונפקע קדושתו, אבל ספק פ"ד שמותר בקהל שוב בקדושתי' קאי לגמרי, וע"כ שפיר נאמר דלא שייך בזה רוב כלל, כיון דאם לא ניזיל בתר רוב לא שייך בזה דין רוב כלל, ודווקא בממזר יהי' שייך רוב שנחזיקהו בממזר, וממילא הוי ממזר ודאי, אבל בפ"ד לא שייך דין רוב כלל, ותדע דלהרמב"ם דאסור בממזרת ע"כ דמקרי קהל ה' וא"כ מהכ"ת שתפקע קדושת כהונתו שיהי' מותר בגרושה, אלא ודאי דהא סברא בעלמא כיון שנאסר מלבוא בקהל ודו"ק:

מה שהבאת דאזלינן בתר רוב בספק ממזר שהרי נתערבו ממזרים וא"כ איך משכחת קהל ודאי, י"ל דלא מבעיא להרמב"ם דספק דאורייתא לקולא יליף מספק ממזר, וביארנו דהתורה גילה בספק ממזר דכל שאינו יודע אין איסור, וכיון דספק לקולא כשיודע שספק הרי לא ידע מהאיסור וא"כ באיקבע לא אמרינן כלל התירא דספק ממזר וספק קהל ממילא כיון דאיקבע ישראל ליתא היתירא דספק קהל ושוב אזלינן בתר רוב, ואפי' לשאר פוסקים כתב המל"מ היכי דהוחזק ממזר ודאי דאיקבע לא אמרינן ספק ממזר להתיר והסכים עמו הפנ"י, ולפמ"ש פ"ד עדיף בזה דאפי' הרשב"א מודה בפ"ד לא אזלינן בתר רוב: מה שכתבת בשם הק"ע דתנא ד"ר ישמעאל דיליף פ"ד מממזר הוא גז"ש, הנה הבאת אלי סיוע גדולה, דפשוט בכל הש"ס אין גז"ש למחצה ועיין בתוס' זבחים (נ') בד"ה דכ"ע: מה שהקשית משבת (קל"ו) מהלינן ממנ"פ ומפרק נושאין לטמא ממנ"פ אי כהן ברי' הוא ואי בר שני חלל הוא, י"ל דהירושלמי והש"ס נדה שהתירו תרתי דסתרי במעשה אחת היינו בלובן ואודם דשני טומאות וכל טומאה ספק ומשמע בפ"ב דשבועות דשני טומאות כשני מיני איסורים, או בהכה שניהם כאחת דשני מעשים, או פ"ד בשתוקי דשני איסורים [או איסור פ"ד או איסור ממזר] אבל כשהממנ"פ להתיר הרי חדא מעשה לגמרי, וע"כ כתב הפנ"י בנולדו זכר ונקיבה והאחד ממזר דפשוט שאסורים לישא זא"ז, הגם שבזה יש לפקפק די"ל ישראל בממזרת וממזר בישראל תרי גווני נינהו כמו לובן ואודם, אבל כשתרתי דסתרי במעשה אחת וענין אחד חשוב ודאי ממש ודו"ק:

מ"ש שהתומים כתב שאין לומר קים לי נגד הש"ע, הנה הרמ"א הביא דעת ר"ת הגם שלא הביא רק בניטל של שמאל אבל לא בנחתך אפי' שמאל ולא בניטל ימין, הנה הדבר מפורש בראשונים זה מספיקא בגירסאות הירושלמי, וא"כ בניטל של ימין אכתי אינו אלא איסור ספק וכל שאתה יכול לרבות ספק ספיקות בפ"ד מותר: אולם לפענ"ד אף בנחתך ואח"כ ניטל יש להתיר שמפורש בראשונים שפסק ר"ח עפ"י גמ' דידן ועפ"י גמ' דידן אין חילוק, והרמ"א לא נחית להיתר הלכה כמיקל בפ"ד, ובנ"ד א"צ לכך, ולדעתי אין להכחיש המוחש שרואין בחוש שכל בעלי ביצה אחת מולידין, וא"א שלא תהי' אחת מנשים אלו כשירה, חלילה לא תהי' כזאת בישראל, ואילו הי' הלכה בפ"ד כרוב הפוסקים בטח לא היו מולידין כי העולם מתנהג עפ"י ד"ת וכמ"ש במ"ר וירושלמי עה"פ אקרא לאל גומר עלי, אלא משום דהלכה כר"ת כמאן דמיקל בפ"ד מזה נצמח שכל בעלי ביצה אחת מולידין, כן נ"ל ברור: בנותי בספרים ומצאתי הבית מאיר כתב ג"כ דספק ממזר מותר אפי' רוב ממזרים ואזיל איהו לגבה והביא ראי' מספק ערלה, וכתב דלא משמע שכך נאמרה הלכה בפירוש, דאפי' רוב לאיסור יהי' מותר ודחק בדברי הרשב"א שגם הוא סובר כן, אך זה לא נראה כלל]: