שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 48

והנה מה שלמדת מדברי התוס' ריש חולין דמסתמא תולין בלא נבלע הדם, וה"נ מסתמא נתלה בנפלים, וע"ז תרצת דבעלמא אין לתלות בזה דא"כ הוחזקה בנפילי אף דביבמות מבואר דלא הוחזקה לנפילי אלא בתלת מ"מ לענין מילה מחמרינן דבתרי] וא"כ למה זה בן קיימא, אבל בתאומים דלענין ניפלי לא הוי אלא כחד שפיר תולין בניפלי, והם דברי חכמה ושפתים ישק: איברא דקשה לי דלפי זה למה הוצרכו התוס' באירע שהציצו בהן וראו שנבלע בהם הדם אימא דמשום שראו בזה בשמיני שנבלע בו הדם דזה מחוייבים עפ"י דין מאחר שמתו מחמת מילה צריך לראות אולי לא נבלע בו דמו כדי שנמולו אחר שנבלע בו דמו כעובדא דר' נתן, וכיון שזה נבלע בו דמו שוב לא נוכל לתלות שהראשונים לא נבלע בהם דמם, דא"כ למה נבלע בו דמו בזה:

אולם באמת עיקר דברי התוס' צ"ע דלמה כתבו דין זה בערל ולא בעיקר דין דשלישי לא תמול דווקא כשראו בראשונים שנבלע בהם הדם, גם למה לא הובא בשם פוסק חידוש גדול כזה:

אולם לפענ"ד התוס' מודים בכל ערל שמתו אחיו מחמת מילה שאין מלין אותו בשמיני ולא תלינן שהי' בראשונים סיבה שאין בזה, ופירוש התוס' הוא, דהנה יש תרי גווני ערל שמתו אחיו מחמת מילה, אחד הוא שרואין שהמילה הכשילה כוחו, היינו שאחר המילה ראו שהתינוק התחיל לחלוש עד שמת, וזה לאות על חששת הילדים. ועוד יש שלא היו יכולין לעצור הדם:

והנה דבר זה שלא הי' יכולין לעצור הדם בא משני פנים, האחד דאיכא משפחה דרפי דמא כדאיתא ביבמות (ס"ד:), והאחד שעדיין לא נבלע בהם הדם וע"כ יוצא הרבה דרך מילתו כמ"ש הרב המאירי במס' שבת (דקל"ד:) עיי"ש, וכפי הנראה מלשון הש"ס דרפי דמא תלינן במשפחה, וע"כ אמרינן אחיות מחזקות, אבל חולשת הילדים אין תולין במשפחה רק בכח אב ואם:

ובזה יבוארו דברי התוס' דערל גדול שמתו אחיו מחמת מילה אם הי' מתים רק מחמת שהמילה הכשילה כחם בוודאי הי' מחוייבים למולו בגדלות, דאין לדמות כח קטן לכח גדול, וע"כ שהי' מחמת שלא הי' יכולין לעצור הדם, דזה בא ממשפחה דרפי דמא, וזה יכול להיות אף בגדלות, וע"ז הוקשה להתוס' דיותר נתלה במה שלא הי' יכולין לעצור הדם שבא מחמת שלא נבלע בהם הדם כיון שרואין שאר בני משפחה שנמולים וחיים וכי היכא דאחיות מחזקות (וה"ה שאר משפחה כמ"ש הריא"ז כמו לא ישא ממשפחת מצורעים] לחומרא, כ"כ נימא דאחיות מחזקות להוכיח דלא בא מחמת רפי דמא רק משום שלא נבלע בהם הדם דזה לא מצינו לתלות במשפחה, וע"ז תרצו שראו שנבלע בהם הדם:

ומ"מ מצד הסברא דבריך נכונים דכל שיש לתלות בשום סיבה שלא יתחזק בוודאי לא הוה חזקה בפרט שלחשוש לנפל הוא דין גמור ושיוחזקו במתים מחמת מילה לא שכיח כלל וכמ"ש החת"ס שרואין בחוש אפי' אחד מאלף אינם מתים, כ"ש חזקה על כל הילדים דלא שכיח כלל:

ובדבר ההיתר השני מחמת שהילדים אדומים הגם שלא הי' ביותר, בזה נסמכת על דברי תשו' מהרי"מ (חיו"ד סי' ט"ז) שהרמב"ם סובר דלשון סומק משמע ביותר כמו אומצא דאסמיק, וממילא הרי"ף והרא"ש שלא הביאו לשון זה לא ס"ל וע"כ סתם בש"ע, ועוד לפי מה שמפרש בתשו' הנ"ל בההיא דר' נתן שלא הי' אדום ביותר ואעפי"כ לא מלו משום חזקה ותלו שאף אדמימות מעט הזיק לילדים ומלו לאחר שנבלע בו הדם, א"כ בנ"ד שראו שראשונים הוו אדומים קצת שפיר תולין למול השלישי:

והנה לפענ"ד במחילה מכבוד רבינו זצ"ל כל דברים אלו אינם ברורים בעיני, דמה חילוק יש בין לשון סומק ללשון אדום לבד שזה לשון קודש וזה תרגום ותרגום אדמוני האדם האדם סומק סמוקא, וההוא אומצא דאסמיק דמשמע אדום ביותר וכמ"ש בעה"מ בסוגיא דריאה שהאדימה כי לשון האדום הוא מגזירת הפעיל עיי"ש, ולדעתי שגם רבינו ז"ל לא בנה יסודו על דקדוק הזה רק משום שבוודאי המוהלים הראשונים עשו כדין, וגם עיקר פירושו תימה בעיני דא"כ איך השמיט הרמב"ם דין מחודש הזה דר' נתן דכשמתו מחמת מילה תלינן דגם אדמימות מעט הזיק ומלין לאחר שעבר האדמימית, גם עיקר הסברא אינו מובן בעיני דא"כ דיש לתלות אף באדום מעט למה לא ניחוש בסכנת נפשות אף בילד הראשון להמתין:

וראיתי בחת"ס שהקשה לו חכם אחד דאיך מלין שום תינוק כיון שאחד מאלף מתים וסכנת נפשות דוחה הכל יעיי"ש שנדחק משום דלא אתחזק המיעוט, ואין דבריו נראין בעיני דלא מצינו זה רק היכי שיש ספק אם יש כאן ישראל כלל אבל לעולם לא מצינו חילוק אם הרופא אומר חשש רחוק או קרוב, ועיין בתשו' הרדב"ז בטעם הרמב"ם דאף שאין בדבר ההוא סכנה רק שהוא צרכי חולה שיש בו סכנה דלעתים רחוקות מתרמי שעי"ז בא לידי סכנה [א"ה. עי' אבני נזר חאו"ח סי' תנ"ג תנ"ד]:

אולם עיקר הקושיא אינו כלום לדעתי, שהרי הר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין בהא דארקתא דמסאנא משום דבגזירת המלכות אם לא ימסרו עצמן יתבטל ח"ו ענין ההוא לגמרי ומוטב שיהרגו כמה אלפים מישראל ולא תתבטל אפי' נקודה אחת מד"ת, כ"ש שלא נאמר שבשביל חשש אחד מאלף נבטל כל מצוות מילה, אבל בערל שמתו אחיו מחמת מילה שהוא רק באדם פרטי שפיר מבטלין מצוות מילה משום חשש נפש, וא"כ אם החשש באדום מועט בוודאי הי' ממתינין עם המילה עד שיחזרו מראיו:

גם מ"ש שם דברור שהמחלקים בין האדימה לאדום, דהאדימה הוא ביותר, ולכאורה אין טעם לזה, רק מדהש"ס מכשיר מדר' נתן ושם לא הי' רק מעט לפי שיטתו, וא"כ אין ראי' לביותר, ואלה דברים תמוהים, דנהי דאין ראי' מדר"נ מ"מ ראי' מדאביי ומפסק הלכה דינוקא דסומק ביותר ימתינו לו עד שיבלע בו דמו, ע"כ דאף האדום ביותר מתרפא:

ואולם טעם המחלקים הוא דשם מייתי משמונה שרצים דתנן נצרר הדם אעפ"י שלא יצא, וא"כ אין טריפה אלא בנצרר הדם אבל אדמימות בעלמא ודאי לא חשיב נצרר הדם כמ"ש האחרונים בתשובותיהם בענין נצרר הדם בעובי הבשר דחשוב כק"ד דאדמימות בעלמא לית לן בה:

והנה בהשקפה ראשונה טרם עיינתי בתשו' הרי"ם עלה בדעתי וכן הוא אמת ברור לדעתי, דהרמב"ם למד דינו דדווקא ביותר משמעתא דאלו טריפות דמסיק אלא לא שנא, ופירשו הרי"ף ורש"י אלא ל"ש וכשר, דכן מסיק אדומה כשירה מדר"נ והנה כל השקלא וטריא הי' על ביותר שנצרר הדם, דאי לשמונה שרצים מדמינן בנצרר הדם טריפה, ואי לשאר שרצים אפי' נצרר הדם אין זה לקותא כמו שפירש"י שם להדיא עיי"ש, וא"כ הא דמסיק אדומה כשירה מדר"נ דמיירי בכל גווני אפי' ביותר, מדלא קאמר אלא אדומה דכשירה היכי משכחת לה וכמו שהוכיח הרא"ש שם, א"כ הוא כהאדימה דלעיל, וע"כ הוכיחו הרי"ף ורש"י אלא ל"ש וכשירה, והאיך מוכח זה דתינוק דר"נ הי' אדום ביותר עד שנצרר הדם: ואין לומר דהש"ס לא מסתבר לי' לחלק בין אדום ביותר לאדום קצת, דהא ליתא שהרי כל השקלא וטריא הי' רק על נצרר הדם למילף משמונה שרצים, ואין לומר דהש"ס פשיטא לי' דלשאר שרצים מדמינן דאף דהאדימה עורו אין זה לקותא, דא"כ למה צריך למילף מדר"נ, אלא ודאי הדבר ברור דהש"ס ס"ל דאין חשש במילה אא"כ נראה כמו שצבוע בדם כמ"ש הרמב"ם דהיינו נצרר הדם, וע"כ מוכח שפיר מדר"נ דאף דהי' נצרר הדם חזר לקדמותו:

ואמנם כל זה לשיטת בה"ג והרי"ף והרמב"ם ורש"י אבל לדעת הרא"ש שהעלה דההיא דריאה שהאדימה בהאדים מחמת מכה בדופן ע"כ מדמי לי' לחובל דשבת, א"כ י"ל דבאדום לבד אין חשש מנצרר הדם רק כמו שאר מראות הריאה וכשר מדר"נ ואפי' נצרר הדם, דאין לחלק בין האדימה מרובה למועטת, ומשמונה שרצים אין ראי' דשם הוא חבלה ומכה, ובאמת בנצרר הדם מחמת מכה טריפה ע"כ אין ראי' כלל דההוא דר"נ בנצרר הדם דווקא, וע"כ הטור שנמשך אחר הרא"ש סתם ולא חילק, והב"י אף שפסק בסי' ל"ח לדעת הרי"ף והרמב"ם כפי הכלל שלו, מ"מ בפקוח נפש אין הולכין אחר רוב הפוסקים ע"כ סתם בהלכות מילה: והנה עלה בדעתי ליישב דברי התוס' (חולין מ"ז:) שהוכיחו מר"נ הבבלי דבתרי זימני הוה חזקה כרבי מדאמר לה המתיני, דלכאורה האי מדאמר לה המתיני מיותר, ומי לא ידע דזה הראי', גם יש לדקדק מה שהתוס' כתבו דברים אלו כאן ולא בשבת כי שם מקומו, רק דהתוס' הוקשה להם הנ"ל, דמנ"ל להש"ס דבמילה דווקא ביותר [עוד יש לדקדק דבחולין הגירסא וראיתי "שהי'" אדום ובשבת "שהוא", וזה לסניף בעלמא]:

אך יתיישב להנ"ל, דהנה ברמב"ם וכן מי שהי' אדום ביותר עד שנראה צבוע אדום אין מלין אותו עד שיחזרו מראיו "כמראה שאר הקטנים הבריאים" ונראה שכוון במ"ש כמראה וכו' דאם הי' אדום ביותר אף שהלך קצת המראה, שאם הי' כן בתחילה הי' מלין אותו, מ"מ עכשיו ניכר שלא נבלע בו הדם לגמרי, וזה ברור בסברא ובלשון הרמב"ם, וע"כ הילד שבא לפני ר"נ בשמיני לא הי' אדום ביותר, רק ר"נ הבין ממה שמתו הילדים ראשונים שמתחילה היו אדומים ביותר, וע"כ אף עכשיו אין למולו עד שיבלע בו דמו, ודבר זה מוכח מדאמר לה בלשון המתיני לו עד שיבלע בו דמו, כאילו הי' ברור שיבלע בו דמו, ומנ"ל זה הרי אדונינו דהמע"ה אדמוני עם יפה עינים רק שלא הי' צריכין למוהלו כי נולד מהול כדכתיב מכתם לדוד שהי' מכתו תם וכ"כ בחת"ס] רק משום שבא לפני ר"נ בשלא הי' אדום ביותר, והבין כי באדמימות זה אין כדאי לסכנה, רק שתחילה הי' אדום ביותר, וכיון שנהפך להיות כשאר ילדים וודאי יחזור לגמרי כעין שכתבו הפוסקים באתרוג שהתחיל להיות מוריק ככרכום, וע"כ מוכיח הש"ס שפיר כיון דתחילה הי' אדום ביותר כמו נצרר הדם וחזר לקדמותו, כן בריאה שאדומה ביותר, וזה כוונת התוס' ג"כ דסבר ר"נ בתרי זימני הוי חזקה מדאמר לה המתיני דמוכח מלשון זה שברור בעיניו שתחילה הי' אדום טפי והתחיל להתלבן ודאי יחזור לגמרי ומאין ידע דבר זה, ע"כ משום שאין באדמימות של עכשיו כדי סכנה, וא"כ למה לא מלוהו, ע"כ דסבר בתרי זימני הוי חזקה (וע"כ י"ל שהש"ס במכוון שינה לשונו במ"ש וראיתי שהי' אדום לרמז הנ"ל שראה בשכלו כענין שכתוב ולבי ראה הרבה חכמה, שתחילה הי' אדום הרבה, דאל"כ לא הי' ראי' כלום לריאה כנ"ל ודו"ק]: וזה כתבתי לפי דרכו של אדמו"ר זצ"ל דמעשה דר"נ באדום קצת וכן בירוק קצת:

אולם לבי מהסס במ"ש והצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, ובוודאי זה ירוק ביותר מה שאינו יוצא דם במילתו, ועוד מאחר שאינו ראוי להטפת דם ברית, ואפי' את"ל שאינו מעכב ראוי מיהת בעינן ואת"ל שמחוייבים למולו בשמיני בעודו ירוק א"כ אינו ראוי, אולם מ"ש תחילה דהרמב"ם לשיטתו והרא"ש לשיטתו בעיני נכון וברור: ולענין הלכה בוודאי יש לפסוק כהרא"ש מאחר דאנן אפי' בריאה חוששין לדעת הרא"ש כ"ש בפקוח נפש דאפי' המחבר חשש לדעתו, ומ"מ למעשה נראה שהדבר תלוי במוהלים חכמים ובקיאים אם המוהלים אומרים שכיוצא בזה מלים הרבה ילדים וחיים וגם המילדת והמינקת אומרים שאין רואים שום חולשה בתינוק לפענ"ד יש למולו, ואף אם שגו לפי משמעות הש"ע דאין למולו שומר פתאים ה', בפרט שהרמב"ם שהי' בקי בחכמת הטבע ג"כ מתיר, ולדעת הרא"ש כתבנו שג"כ אין ראי' לאיסור, גם הרא"ש לא פירש דעתו לאיסור רשאין למולו כנ"ל ועיין בר"י נתיב א' אדום ביותר וירוק ביותר אף שבריאה חשש לסברת רבינו אפרים והי' תלמיד הרא"ש, ע"כ נכון לפסוק כמ"ש ודו"ק דברי בנך הדו"ש הק' אברהם. סימן קכו ב"ה ג' אמור תרס"ג פה סאכטשאב. החוה"ש לכבוד אהובי תלמידי הרב החריף ובקי כו' מו"ה חנוך העניך נ"י אבד"ק לאסקרוב. בדבר שאלתו בתינוק בן שנה וחצי שנקבר איזה חדשים ואח"כ נתוודע שהניחו אותו מהופך משאר מתים דשם, היינו ששאר מתים מונחים ראשם למערב ורגלים למזרח, והתינוק הנ"ל מונח ראשו למזרח ורגליו למערב, אם מותר לפתוח הקבר ולהניחו כשאר מתים והאריך בזה והביא מתשו' חת"ס יו"ד הטעם:

א) תשובה, הנה הגם שאין אנו יודעים טעם המנהג בזה, אכן כיון שהוא משונה משאר מתים, וידוע צוואת ר' ינאי במס' נדה (כ') ומס' שבת (קי"ד.) אל תקברוני בבגדים שחורים שמא אזכה ואהי' כאבל בין החתנים ולא בבגדים לבנים שמא לא אזכה ואהי' כחתן בין האבלים, גם מאמר אל תהי' ער בין הישנים ולא ישן בין הנעורים, וכן הגמ' סוף תענית שלא לבייש ובסוף מוע"ק מר"ג הזקן שלא לשנות וכולם נהגו בכלי פשתן עיי"ש, גם זאת אמת כמ"ש כבודו דבקטן ליכא חרדת הדין, ומה שהביא ע"ז קושיית הגאון ר"ד אפענהיים ז"ל בסוף הס' תשו' חו"י מגמ' ב"ב (קנ"ה) קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו, רבא אמר ר"נ בן י"ח שנה ור"ה בר חיננא אמר ר"נ בן כ' שנה ופריך ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחתו לאמר קטן הי' בשעת מיתה ובאו ושאלו את רע"ק מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה, בשלמא למ"ד בן י"ח היינו דשאלו מהו לבודקו אלא אי אמרת מבן כ' כי בדקו לי' מה הוה והתנן בן עשרים שלא הביא שערות יביא ראי' שהוא בן עשרים עיי"ש, והקשה דאמאי לא קאמר בשלמא למ"ד בן י"ח שנה היינו דקאמר רע"ק אי אתם רשאים לנוולו ולא קאמר משום חרדת הדין כמו שאמר שמואל הנביא למה הרגזתני לעלות משום דבקטן ליכא חרדת הדין ולמעלה הוא עדיין קטן עד עשרים שנה, ופחות מבן עשרים אינו בר עונשין בב"ד של מעלה, אבל למ"ד בן עשרים שנה אמאי קאמר רע"ק דאסור משום ניוול תיפוק לי' דאסור משום חרדת הדין, אלא ע"כ דבקטן ג"כ איכא חרדת הדין עכ"ל:

ב) ונראה בפשוט דלא קשה כמו שאמרתי לתרץ קושיא המובא בתשו' חכ"צ סי' נ' דאיך משכחת חטאת מבן י"ג עד עשרים שנה כיון דליכא כרת בב"ד של מעלה עד עשרים, וכרת האיך משכחת לי' ובכל התורה בן י"ג שנים בכלל איש עיי"ש, ותרצתי לפי המבואר בתיקוני זוהר ובכתבי האר"י ז"ל [ועיין בג"א עה"ת למהר"ל ז"ל מפראג] דאדם מושגח מהקב"ה בכל רגע ורגע ואם הקב"ה יסיר השגחתו ח"ו רגע אחת ממנו הוא עלול לכל פגעים רעים וממילא דינים פוגעים בו וממילא נכרת, וא"כ בחטא שיש בו כרת אף שאין עונשין אותו עד עשרים שנה מ"מ שוב אינו מושגח מהקב"ה, ואם הוא מסור מהשגחת הקב"ה ממילא יש בו כרת, (ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תנ"ד אות מ"ו, ומתורץ קו' החכ"צ הנ"ל, ולא קשה ג"כ קו' הר"ד אפענהיים הנ"ל, ובכן משום ניוול לכבודו של מת שרי ומותר לפתוח הקבר: והאל הרחמן יגדור פרצות עמו ישראל ברחמים ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו ובלע המות לנצח: הדו"ש הק' אברהם. סימן קכז ב"ה יום ג' תצא תרמ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. יכתב לחיים טובים בספר, עת יתקע בשופר. כבוד גיסי חביבי הרה"ג המפורסם חריף ומקשה מתון ומסיק שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה חיים יצחק הכהן נ"י אבד"ק אסטראווע.

דבר האשה שהוחזקה לצאת וולדותי' מסורסרים ומתים ורוצה לשתות כוס של עקרין, הדבר פשוט מכמה טעמים להתיר כמ"ש רו"מ, הא' דאפי' משום צער גרידא מותרת כמו בדביתהו דר"ח יבמות ס"ה, וכן פשוט בטוש"ע אהע"ז סי' ה', הן אמת דהי' מקום לפקפק דדווקא מדין הגמ' שיכול לישא אשה על אשתו ואינה מבטלת בעלה מפו"ר ע"כ מותרת, והיינו דביתהו דר"ח, משא"כ לדידן דאסור לישא אחרת עלי' וכן לגרשה בע"כ כשקיים פו"ר א"כ היא מבטלתו מעשה דרבנן לערב אל תנח ידיך, אך בנ"ד דבלא"ה הוחזקה שבני' מתים ואין כאן איסור כלל, ועוד דמקום סכנה הוא ואפי' למ"ד אשה מצווה על פו"ר מותרת כמ"ש הריטב"א סוף פרק הבא על יבמתו: ולענין חיוב לגרשה שכתב רו"מ בפשטות שמחויב לגרשה כי אין לו רק שני בנים ולא קיים עדיין פו"ר וכוונתו לדברי הב"ש סי' קנ"ד ס"ק כ"ד, אך בנ"ד שלדעת הירושלמי קיים פו"ר בשני זכרים, ושמעתי מגדול אחד כי מהרי"ט ז"ל עביד עובדא בנפשי' שלא הי' לו רק שני בנים ואשתו לא ילדה עוד ובא"י אין חדר"ג ויכול לישא אשה על אשתו וסמך על הירושלמי ולא נשא אחרת, בטח אם יחפש רו"מ בספרים ימצאנו, [וע' בא"נ חאהע"ז סי' א'] ואם תעשה זאת מדעת בעלה או שלא מדעת יעשה כפי שכלו באופן היותר בטוח ממחלוקת: גיסו הדו"ש מברכו במז"ט מהרבנות וישמח הוא עם העיר ובני העיר ישמחו בו ותבא ברכה לבני העיר בגללו כמאמר חז"ל תיכף לת"ח ברכה וכ"ש הכא תורה וכהונה יחדיו מצומדים: הק' אברהם חופ"ק הנ"ל. סימן קכח תשובה הנוכחת נדפסה בחלק אהע"ז סי"ט, ובענין זה ג"כ התשובות י"ז וי"ח עי"ש ועתה מצאנוה בכתי"ק ביתר שאת מאז ובהוספה מרובה וכדי להקל על הקורא ולתת דבר שלם הדפסנוה עתה כולה:

א) אהובי אבי, תשובתך הגיעני, והנני להשיבך על קצת דבריך מ"ש דמעלה עשו ביוחסין, דמשום מעלת יוחסין גזרינן ספק אטו ודאי, אבל לא לחוש לספק שהתורה התירה, הנה מהרי"ק בתשו' כתב בהא דאמרינן פרק האשה שהלך מכדי הא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, דהיינו דווקא במה שחששו חכמים לאיסור תורה, אבל בגזירה גזרו יותר באיסור כרת, והנה זה היפוך דבריך: ב' מה שהשגת על הראי' שהבאתי ממשפחה שנטמעה, דמדברי שאר פוסקים, לבד הר"ן, משמע דווקא בספק, ואפי' להר"ן מוישב מצרף ומטהר ילפינן לה שהרי אפי' בנתינים ובעבדים לא יגלה אלי' אלמא דלאו מהתירה דספק ממזר אתיא, יפה השגת, ומ"מ מדכתב הר"ן ומיהו אפשר שראוי לגלותה לצנועין כדי שלא ידבקו בהם אעפ"י שאם הי' נדבקין בהם בלא ידיעה לא הי' איסור כלל, ואי מוישב מצרף ומטהר לבד ילפינן לה, לא למדנו אלא שאינו מחוייב ולא רשאי לגלות, אבל לא הותר להנדבקין עצמם, אלא ודאי אהתירא דממזר ספק סמיך:

ג) והנה מדברי הרמב"ם שהתיר פצוע דכה בשתוקי והסכימו הש"ש והחת"ס והנל"ש בעל הפלאה] דאף דאיכא תרתי לסתרי בביאה אחת מותר, ע"כ דכיון שאינו יודע אין איסור, ואם לא כן אין שום טעם לדבר, וכן לשון מהרי"ט דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שריי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק, וכן מוכח בתוס' יבמות (ט"ז) דספק ממזר מותר מטעם ודאי, ולא קשה פליאת מהרש"ל, וכ"כ האבני מלואים סי' ד' סקי"ג בכוונתם עי"ש, וכדברים אלו משמע בש"ס נדה (כ"ח) טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחד, שורפין עליהם התרומה, אבל אין חייבין על ביאת מקדש דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, וכן פסק הרמב"ם דאף אחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם כאחד פטורים מביאת המקדש עיי"ש, הרי דבמקום דממעט קרא ספק אפי' הוא תרתי דסתרי במעשה אחת פטור, וע"כ אפי' באמת איסור כיון שהוא אינו יודע אין איסור: