שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 62

ומחוסר כתיבה ודאי מחוסר מעשה. וחשיב מחיקה בשעה שפותח וכתיבה בשעה שסוגר: ה) ואין לומר דמהיכי תיתי לומר דחשיב מחוסר ויחשב כתיבה. ועל כן תחשיבהו מחוסר סגירה כמו מחוסר כתיבה. אדרבא נאמר מחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה. ממילא הסגירה לאו כתיבה ולא הוי מחוסר כתיבה אלא מחוסר קריבה דלאו כמחוסר מעשה דמי. ליתא דכן מוכח מתשו' הרשב"א סימן תרי"א הובא ביתה יוסף אורח חיים סימן ל"ב באות שנדבקה אחר כתיבה כשרה בלא גרירה. הואיל וראוי' לגרירה אין גרירה מעכבת. אבל אם נדבקה בתחילת כתיבה שלא נעשה אות מעולם אפילו גרירה לא מהני דהוי חק תוכות. וצריך להבין כיון דבראוי' לגרירה סגי. אם כן גם אם בתחילת כתיבה נדבקה נעשה אות משום דראוי' לגרירה. ולא חשיב חק תוכות כשגורר דגם בתחילה הי' אות כנ"ל. וצריך לומר כיון דבעצמותו אינו אות רק משום דראוי' לגרירה תחשבנו אות. והרי כל זמן שלא חשבתו אות אינו ראוי' לגרירה כלל. הכא נמי בנידון דידן. עתה אינו אות. רק משום דראוי לקרב תרצה לחשבו אות. והרי כל זמן שלא חשבתו אות הוא מחוסר מעשה כתיבה ודו"ק: ו) וראי' ברורה דמחוסר כתיבה ודאי הוי מחוסר מעשה. מהא דהקשו בתוספות אהא דמוציא כגרוגרת לשתי רשויות פטור נימא מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ותירצו דגבי כתיבה אית לן למימר דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה. אבל הוצאה לא הוי עד דמייתי תרווייהו לרשות אחד. והיינו דמלאכת הוצאה אין שינוי בגוף החפץ רק שמוציאו למקום שצריך. ומתחילה לא הי' רק מחוסר הוצאה ועכשיו גם כן מחוסר הוצאה. והכא נמי כיון דמחוסר סגירה דהיינו כתיבה. הוא מחוסר כתיבה גבי כתיבה משום הכי חשיב מחוסר מעשה. כשם שמחוסר הוצאה חשיב מחוסר מעשה גבי הוצאה: ז) ועוד דבגמרא אמר בהא דכתב אות אחת בטבריא כו' מאי טעמא כתיבה הוא אלא שמחוסר קריבה.

היינו דאפילו בלא קריבה כתיבה הוא וכעין זה בעירובין ס"ז ובקרפף שלא הוקף לדירה מאי טעמא מחיצה הוא אלא שמחוסרת דיורין דבלא דיורין מחיצה הוא] ובנידון דידן כבר בארנו באות ג' מתוספתא דחצי אות לאו כתב כלל: ח) ומה שהקשה בטורי זהב דהוי דבר שאין מתכוין. איני יודע מה זה, דהא פסיק רישי' הוא אלא דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולדעת רוב הפוסקים פיור ולהרמב"ם חייב. וזהו שכתב הלבוש דהוא קרוב לחיוב חטאת: ט) וראיתי להרמ"א בתשו' שכתב עוד ראי' להתיר מהא דכתב רש"י במלאכת מוחק שהי' במשכן שהי' כותבין על קרשי המשכן ופעמים שטעה. והי' לו לפרש בפשיטות שהי' כותבין אות אחת על שני קרשים ובשעה שהי' פורקין קרשי המשכן הי' מחיקה. דאין לומר מדבעינן שתי אותיות שמע מינה שבמשכן לזווג הקרשים הי' צריכין שתי אותיות ואם באות אחת הי' מזווגין יתחייב באות אחת. ליתא דשיעורין לא היו לומדין ממשכן. תדע דהרי פליגי התם סוף הבונה על איזה שתי אותיות חייב ולמדו הכל מדכתיב מאחת מהנה ולא למדו ממשכן דאדרבא אם הי' לומדין ממשכן הי' מחייבין בכל ג' אותיות בעולם כדמחייב ר' יוסי עד כאן דברי רמ"א: י) ודברים אלו תמוהים אצלי דודאי אם הי' מזווגין באות אחת הי' חייב באות אחת כדמחייב המוחק אות אחת. וכתב הרא"ש הטעם משום שמחיקה במשכן הי' באות אחת שטעה בה. וכן מפורש בגמרא ריש הבונה כל שהוא למה חזי אמר ר' ירמי' שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו דכוותי' גבי משכן שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן. עוד שם (דף ק"ג.) החורש כל שהוא. כל שהוא למאי חזיא חזי לביזרא דקרא דכוותה גבי משכן שכן חזי לקלח אחד של סממנין] ובתוספות שם דאצטריך לפרושי דהוי דכוותי' במשכן דלא חשיב בנין כל שהוא.

הנה שלמדו השיעור ממשכן דאף דלא חשיב כיון שכך הי' במשכן חייב וכדברי הרא"ש במוחק. והכי נמי אם הזווג במשכן באות אחת הי' חייב באות אחת אף דלא חשוב. וכל שכן באות אחת נוטריקון או גימטריא דחשוב. אלא משום דבמשכן לא הי' אלא בשתי אותיות פטור: יא) ומה שכתב הרמ"א ותדע דהרי בהבונה פליגי באיזו שתי אותיות חייב ולמדו הכל מדכתיב מאחת מהנה ולא למדו ממשכן. דברים אלו תמוהים דמאחת מהנה למדו שם בכותב שתי אותיות משם גדול כמו שם משמעון. אך באיזהו אותיות חייב הוא פלוגתא בפני עצמו. ואין זה ענין לאחת מהנה עיין שם. וטעם מחלוקתם בארנו בס"ד בתחילת דברינו במלאכה זו: יב) וגם עיקר הראי' מדלא כתב רש"י המחיקה מפירוק הקרשים. לפי עניות דעתי אינו. דודאי הי' מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין לחייב בזה חטאת אלא לר' יהודה. אך הרמ"א ז"ל אזיל לטעמי' שכתב בתחילת התשובה ומטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה ליכא למיפטרי' דאדרבא צריך למחוק האותיות כדי לפתוח הספר ודברים אלו לא זכיתי להבינם כלל. דאין פתיחת הספר מכח מחיקת האותיות. ואדרבא מכח פתיחת הספר ימחקו האותיות והוא אין צריך להמחיקה כלל: יג) אך בתחילת התשובה כתב הרמ"א וזה לשונו ונראה דיש לדקדק בזה טובא דבפרק הבונה כתב במשקין וכו' ובכל דבר שאינו מתקיים פטור. וידוע דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ובנידון זה אף על גב דאינו מתקיים כתב זה וכו'. והנה מבואר דרמ"א סבירא לי' דחשיב דבר שאינו מתקיים הואיל ועשוי' לפתוח ולנעול, וכל הפלפול אם יש בזה איסור מדרבנן. דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור. והלבוש שכתב דקרוב לחיוב חטאת ס"ל דלא נקרא אינו מתקיים אלא אם נסתר מאליו. לא מה שהוא נסתר על ידי מעשה פתיחתו.

וגדולה מזה כתב הרמב"ם ז"ל בכותב על בשרו דאף שחמימות הבשר מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק עד כאן לשונו. כל שכן זה שמחמת מעשה פתיחתו נמחק: יד) ועוד דאחר שפתחו חזרו וסגרו חשיב מתקיים קצת. וראי' לזה מפקק החלון ר' אליעזר אומר אם אינו קשור ותלוי אין פוקקין בו. ובסוכה (דף כ"ח.) ר' אליעזר אוסר רק היכא דמבטל לי'. ואי אפשר לומר דמבטל לגמרי דבהא לא הוי שרי רבנן כמו שכתבו התוס' בבא בתרא (דף כ'.) דיבור המתחיל היא וזה לשונם וליכא למימר דבטלו הטפיח דאם כן הוי בונה בשבת והא כרבנן סוף שבת עיין שם רק הפירוש שאחר שפתחו חוזר וסוגר בו ומבטל לי' להיות פעמים פקוק פעמים פתוח: טו) אך בתוס' (דף צ"ד:) גבי גודלת משום אורגת דפריך וכי דרך אריגה בכך. וכתבו התוס' ואף על גב דקולע נימין חשיב אריגה הכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה עד כאן דבריהם. ואף שאם קושרת סוף גידול שער אינו נסתר מאליו רק שבעצמה סותרת וסורקת וחוזרת וקולעת אף על פי כן חשיב אינו מתקיים. ואף שעל ידי מעשיו. וגם חוזרת וקולעת אף על פי כן חשיב אינו מתקיים. ויותר מזה דעת הרב המגיד בענין קשר של קיימא דאף שאם דעתו לפתחו הוי קשר שאינו של קיימא, אם מתנתק מאליו חשיב של קיימא. הרי דמה שדעתו לסתרו חשיב אינו מתקיים טפי ממה שאינו מתקיים בעצמו. ובאמת שסברא זו קשה להבין. גם הקשיתי בביאור מלאכת הקושר סי' קע"ח אות יוד על הרב המגיד מרש"י שלהי שבת. אך על כל פנים יש סיוע מדברי הרב המגיד דמה שאינו מתקיים מחמת דעתו חשיב אינו מתקיים: טז) ועוד נראה לי ראי' דאף שאינו מתקיים מחמת דעתו חשיב אינו מתקיים לפי מה שכתב הרב המגיד פרק ט' מהלכות שבת הלכה י"ג דבכל מלאכות פטור באינו מתקיים. ואי אמרת דלא חשיב אינו מתקיים אלא באינו מתקיים בעצמותו.

אם כן הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ורשות הרבים באמצע דחייב לר' עקיבא משום דקלוטה כמי שהונחה דמיא. והא מכל מקום אינה הוצאה מתקיימת דמאלי' חוזרת לרשות היחיד ולמה ישתנה הוצאה מכל המלאכות דבעינן שמתקיימת אלא ודאי דלא חשיב מתקיים אלא שדעתו שיתקיים. והא לא אפשר בהוצאה דכתיב אל יצא איש ממקומו ופרש"י אל יצא ממקומו ללקט המן. ואף ששוב ישוב עם הכלי ולא ישאר הכלי ברשות הרבים ורוב הוצאות בענין זה. הרי שבהוצאה לא בעינן מתקיים. וגם הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב. אך אם נאמר דאף שדעתו שלא יתקיים אם אינה מתבטלת מאלי' חשיב מתקיים יקשה כנ"ל. ועל כורחין דאף אינה מתקיימת מחמת דעתו חשיב אינו מתקיים. ונסתייע דברי רמ"א דליכא איסור תורה על כל פנים: סימן ריא. מלאכת בונה. דין אין בנין וסתירה בכלים א) בסוף פרק כירה (דף מ"ז) מלבנות המטה כו' לא יתקע ואם תקע חייב חטאת. ובריש כל הכלים (דף קכ"ב:) דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין. נוטלין דאין סתירה בכלים. ולא מחזירין אף דאין בנין בכלים גזירה שמא יתקע. ובריש פרק תולין (דף קל"ח.) כסא גלין לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור. פרש"י דהיינו מטה גללניתא דאסור גזירה שמא יתקע בחוזק. ובסוף פרק כירה פרש"י ולא יתקע. בחוזק על ידי יתדות. ונראה דהא דפרש"י בפרק תולין יתקע בחוזק. כוונתו גם כן על ידי יתדות. וכמו שפרש"י פרק כירה. דאי אמרת דכשתוחב בחוזק לבד חייב חטאת. אם כן הא דפטור אבל אסור על כורחין ברפוי. והא קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל אם הי' רפוי מותר. [מיהו דעת רמב"ם ורשב"א ג' חילוקים יש. מיהדק חייב חטאת. רפוי לגמרי מותר לכתחילה. רפוי ואינו רפוי פטור אבל אסור]. אלא ודאי הכא במיהדק אלא כיון שלא קבעו ביתדות פטור אבל אסור.

וכמו שכתב הר"ן סוף פרק כירה בשם איכא מאן דאמר דשלשה חילוקים יש. רפוי מותר לכתחילה. מיהדק פטור אבל אסור. תקע חייב חטאת. ועל כורחין תקע היינו ביתדות. דאם לא כן היינו מיהדק. וכתב שם שכן דעת הרי"ף. וכן נראה ממה שפרש"י ריש פרק הבונה בהא דעייל שיפתא בקופינא דמרא חייב. שיפתא יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל. ובסוף פרק כל הגט בהא דשיפתא בקופינא דמרא רפיא פרש"י שיפתא בית יד. וכאן פרש"י שיפתא יתד. משום דסבירא לי' דבתחיבת הבית יד לתוך החור לחוד לא מתייב כנ"ל. ולא מחייב אלא אם חיברו ביתד: ב) אך הקרבן עדה ריש פרק הבונה בהא דאיתא שם בירושלמי תני תקועים חיבור לטומאה ולא להזי'. קבועים חיבור לטומאה ולהזי'. והכא את אמר הכין. פירוש דתקע חייב חטאת. והתם אמרינן דתקיעה אינו חיבור גמור. ומשני תמן דרכן לקבוע הכא תקיעתן הוא גמר מלאכתן. ולפנינו בירושלמי איתא להיפוך תקועין חיבור לטומאה ולהזי' קבועים כו' ולא להזי'. והקרבן עדה הגיה כנ"ל. והדין עמו דאי כגירסא שלפנינו מה קשה לי' לירושלמי. הא כשם שהתם תקיעה הוי חיבור גמור גם להזי' כמו כן חייב בתקע. והקרבן עדה הביא עוד ראי' מתוספתא דכלים דתני בהדיא קבועים חיבור לטומאה ולהזי' ובגליון הש"ס השיג] על הקרבן עדה אשר לא כדת. ואיני יודע מה הוא סח] ופירש הקרבן עדה דקבועות היינו במסמורות. ויתדות ותקועים היינו בחוזק לבד בלא יתדות. ובשירי קרבן השיג מכח הירושלמי ההוא על פרש"י שפירש אהא דלא יתקע על ידי יתדות דזה קבועים מיקרי. ומוכח דתקע בחוזק אפילו בלא יתדות. אלא שתחב חלקי הכלים זה לתוך זה בחוזק חייב. וכן משמע דעת הרשב"א ביצה ובעבודת הקודש שיתבאר לפנינו. ופשוט שכן דעת התוס' שיתבאר לפנינו.

וכן כתב הרמב"ם פרק יוד מהלכות שבת הלכה י"ג וזה לשונו וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במוסמר בין שתקע עץ בעץ עד שנתאחד הרי זה תולדות בונה וחייב: ג) ואפשר לומר לדעת המאירי סוף פרק הבונה והרא"ם בספר יראים דאין חיוב מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין הכאח פטיש הוא לאחר גמר בנין יעוין שם. (ויש לומר דגם רש"י הכי סבירא לי' ויתבאר לפנינו במלאכת מכה בפטיש]. וכיון דאין בנין וסתירה בכלים וחייב עליהם רק משום מכה בפטיש. על כן אפילו תחב בחזקה עד שנתאחד. הלא זה בנין הכלי. ודכוותה בקרקע הי' חייב משום בונה. על כן אינו חייב משום מכה בפטיש. וכמו שכתב בספר יראים ליישב הא דעייל שיפתא בקופינא דמרא דרב לא אמר חייב משום בונה אלא לאפוקי מחיוב מכה בפטיש דעדיין מחוסר בנין עיין שם. והיינו שכיוצא בזה בקרקע הי' בו חיוב בונה. על כן בכלי אין בו גם משום חיוב מכה בפטיש. ועוד יתבאר בטוב סברת הרא"ם ההוא במלאכת מכה בפטיש בעזרת השם יעוין שם. על כן אינו מחויב אלא בתחב בו יתידות דקודם תקיעת היתדות הי' כלי ותחיבת היתידות הוא תוספת חיזוק רק בזה חייב משום מכה בפטיש [אלא דאכתי קשה הא דפרש"י בפרק הבונה בעייל שיפתא וכו' שתחב יתידות. ובזה אין ליישב דבאופן אחר לא הי' שמואל מחייב משום מכה בפטיש דשמואל על כורחין לא סבר הכי. דהרי מחייב במטה של טרסיים המחזירה. ופרש"י לאו משום בונה דאין בנין בכלים אלא משום מכה בפטיש דתחילתו וגמרו כאחת הנה דאף שלא הי' בנין תחילה חייב משום מכה בפטיש] וירושלמי לשיטתי' דמחייב בכלים משום בונה על כן חייב אפילו בלא יתידות. אלא דפרש"י פרק הבונה אינו מיושב כנ"ל: ד) בהא דאם תקע חייב חטאת נחלקו הפוסקים שדעת רש"י דלמה דקיימא לן אין בנין וסתירה בכלים אין חיובו אלא משום מכה בפטיש. וכן דעת הרא"ם בספר יראים.

והר"ן כתב שזה דעת הרי"ף שהשמיט הא דמנורה של חוליות אסור לטלטלה גזירה שמא תתפרק ויחזירנה. ואפילו בשל חדקי אסור. דמאן דחזי סבר של חוליות הוא ואפילו קטנה שאין דרך לעשותה של חוליות אסור גזירה אטו גדולה. והרי"ף השמיט כל זה דסבירא לי' דלמה דקיימא לן אין בנין וסתירה בכלים איסור חזרת מנורה של חוליות אם לא תקע אינו אלא מדרבנן. וכיון שכן לא גזרינן טלטול אטו חזרה וכל שכן בשל חדקי דלא גזרינן חדקי אטו חוליות [והיינו שמעתא דביצה דבית הלל מתירין לזקוף מנורה של חוליות. דכיון דבשבת אין איסור אלא מדרבנן. מקילין ביום טוב משום שמחת יום טוב. והני מילי במנורה שאין דרך לתקוע. אבל דרך לתקוע אפילו ביום טוב אסור כמו תריסי חניות בפרק קמא דביצה י"א. דאסור כל שיש להם ציר מן הצד דגזרינן שמא יתקע. רק בציר באמצע דלא שייך בי' תקיעה כמו שכתב הר"ן. מקילין משום שמחת יום טוב יעוין שם. הוא הדין דמקילין במנורה שאין דרך לתקוע משום שמחת יום טוב]. כן דעת רשב"א. ורמב"ם ושלחן ערוך פסקו אפילו עשוי לתקוע מותר ביום טוב רק בציר מן הצד שהדבר קרוב מאוד לתקוע אסור גם ביום טוב: ה) ור' יוחנן סבירא לי' יש בנין וסתירה בכלים על כן כיון דחזרה דאורייתא אסור גזרינן טלטול אטו חזרה ורב ושמואל נמי אשכחן דס"ל ריש פרק ה' דיש בנין וסתירה בכלים. דאמר רב עייל שיפתא בקופינא דמרא חייב משום בונה. ושמואל דאמר משום מכה בפטיש. לאו משום דסבירא לי' אין בנין וסתירה בכלים. דהא פליג נמי בלול של תרנגולין דמחובר לקרקע הוא. אלא טעמא דשמואל דסבירא לי' אין דרך בנין בכך. ולעולם סבירא להו לרב ושמואל יש בנין וסתירה בכלים. ולשיטתם רפוי אסור מדרבנן אטו מיהדק דחייב משום בונה. וטלטול נמי אסור כל שדרכו להדק אטו חזרה במיהדק.

[ובדר' יוחנן גופי' אשכחן במדרש רבה פרשת עקב במנורה של חוליות גופה דהמחזיר חייב משום בונה. ולשיטת הגאונים ותוספות ורמב"ם שיתבאר לפנינו אין ראי' משם דסבירא להו יש בנין וסתירה בכלים. דיש לומר בתקע חשיב עושה כלי דלכולי עלמא חייב משום בונה כמו עייל שיפתא בקופינא דמרא. אך למה שהביא הר"ן לשיטת הרי"ף ראי' מעייל שיפתא בקופינא דמרא דרב ושמואל סבירא להו יש בנין וסתירה בכלים. הוא הדין דיש להוכיח כן מר' יוחנן גופי] ומתניתין דביצה מתרץ ר' יוחנן בשל חדקי דרבנן מותר משום שמחת יום טוב: ו) וכל זה ר' יוחנן לשיטתו. אבל לדידן דקיימא לן אין בנין וסתירה בכלים חזרת מנורה של חוליות אף דמיהדק כל שלא תקע פטור אבל אסור. ואם הי' רפוי מותר כרבן שמעון בן גמליאל. וטלטול לעולם מותר. ז) והרשב"א בעבודת הקודש דיני אפי' ושחיטה שער ג' אות ג' ובפרק קמא דביצה דעתו גם כן דג' חילוקים בדבר. אלא שהוא ז"ל כתב מיהדק אסור מן התורה. רפוי מותר לכתחילה. רפוי ואינו רפוי אסור מדרבנן בשבת. וביום טוב מותר. וזה שלא כדעת הר"ן דסבירא לי' מיהדק אסור מדרבנן. ונראה שהדבר תלוי במחלוקת, רש"י עם משמעות הירושלמי הנ"ל אות א' ב', שרש"י סובר תקע ביתדות. אבל בלא יתדות אף שתחב בחוזק לא מקרי תקע, וזה דעת הר"ן גם כן. אבל הרשב"א סובר כמשמעות הירושלמי דתקע היינו בלא יתדות. ועל כורחין לומר בהא היינו בלא מיהדק] דפטור אבל אסור. [כדמוכח בסוגיא לפי פירושו של הר"ן דלדידן פליגין אדרב ושמואל דאמרי המחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת על כן ברפוי גזרינן, ולדידן סבירא לן מיהדק פטור אבל אסור על כן ברפוי מותר ולרשב"א דמיהדק היינו תקע. רפוי ואינו רפוי פטור אבל אסור. ולמאן דאמר יש בנין וסתירה בכלים חייב חטאת.

וכן כתב להדיא פרק קמא דביצה ולדידן פטור אבל אסור על כן רפוי לגמרי מותר]: ח) עוד ראי' לזה דהנה יש הוכחה דבלא תקע פטור אבל אסור אף בדבר שאין דרכו לתקוע משמעתא דפר"ק דביצה דלבית הלל מותר להחזיר תריסי חניות ביום טוב משום שמחת יום טוב דהתירו סופן משום תחילתן. והני מילי בציר באמצע שאין דרכו לתקוע [כן פירש המאירי שם והרשב"א בעבודת הקודש שם סוף שער א' שכתב בציר באמצע אם תקע חייב חטאת. על כורחין קולא דציר באמצע משום שאין דרך לתקוע. דלא כפרש"י והריא"ז דציר באמצע אין דרך בנין בכך. ולדידהו אפילו תקע פטור. דאם לא כן מה קולא דציר באמצע הלא גם בציר מן הצד אם לא תקע פטור] על כורחין דבאין דרכו לתקוע גם כן אסור מדרבנן, דאם לא כן מה צריך להתירו סופן משום תחילתן. ולמה שסובר רשב"א כמשמעות ירושלמי דתחיבה בחוזק היינו תקע. על כורחין הא דביצה ברפוי ואינו רפוי. דברפוי לגמרי לא הי' צריך לטעמא דהתירו סופן כו' הא אפילו בשבת מותר. ובחזק לגמרי היינו תקע. ומה מועיל מה שציר באמצע. הא כל היתר דציר באמצע משום שאין דרכו לתקוע [וכן דעת הרמב"ם דרפוי ואינו רפוי פטור אבל אסור אפילו אין דרכו לתקוע. שהרי כתב פרק כ"ב מהלכות שבת הלכה כ"ו דאיסור חזרת מנורה של חוליות משום שנראה כבונה. ובמה מיירי אי מיהדק לגמרי לשיטת הרמב"ם הנ"ל היינו תקע דחייב חטאת. ואי רפוי הא כתב שם דמותר לכתחילה. על כורחין ברפוי ואינו רפוי]: ט) ובמה שתירצו לדעת הרי"ף שהשמיט הא דמנורה של חוליות אסור לטלטלה דר' יוחנן לטעמי' דיש בנין וסתירה בכלים. תירצו נמי הא דפסק בריש ביצה לא ישחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום. ופסק בתריסי חניות דמותר להחזיר. ובגמרא מותבינן להו אהדדי ואמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. ואיך מזכה הרי"ף שטרא לבי תרי.