שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 45

אמנם יש בזה להקל כי תיכף מתרקד ע"ג כיס של משי שהוא דק מאד, ומבואר בסי' תס"ו דבעודו לח מהני ריקוד, וכן נראה בחוש שבתוך הקמח עב אשר אינו עובר דרך הכיס נמצאין חתיכות בצק והקמח העובר דרך הכיס נקי כתלג חיור, אולם גם הקמח חוזרין וטוחנין אותו ובזה בוודאי מתערב הבצק עם הקמח ויש פנאי להתייבש: ועיקר המיחוש כי כאשר הכנסתי ידי בתוך הקסוות לא יכולתי להבחין אם אין האויר מלוחלח מחמת הזיעה הרבה ובזה יש מיחוש, דאף שאין מים טופח ממש, מ"מ לסברת הרא"ה שהביא הר"ן בקמח שיורדין עליו טיפין גשמים גם שאר הקמח שלא נתלחלח אסור דשואב ליחות, ה"ה בזה שכל הקמח עובר דרך האויר המלוחלח, דבוודאי שואב ליחות, ואף דאנן לא קי"ל כהרא"ה בזה היינו דלא חיישינן ששאב ליחות כיון שלא נפל עליו המים ואין בולעין המים, דא"כ הי' מתדבק כמו בצק ומהכ"ת שבלעה ליחות, אבל כשכל הקמח עובר דרך הליחות שפיר י"ל דכ"ע מודים להרא"ה דמתחמץ מחמת הליחות (גם שמעתי אומרים כי הקמח יוצא מהקסוות לח קצת רק אח"כ כשמתקרר ע"ג הקיהל שטיין חוזר להיות כמו שאר קמח דבר זה לא ידעתי בבירור]: בנך הדו"ש מצפה לשמוע מכם כ' הק' אברהם סימן קטו ב"ה אור ליום א' מוצש"ק שלח. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב המאה"ג הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

דבר האתרוגים זה טעמי כי באמת הוא דבר קשה לסמוך על אתרוגי קרפי כי הרינון בהם מצוי בכל השו"ת אחרונים והגאון בית מאיר כתב שהביאו לו אתרוג מהודר בכל המעלות ולאחר שנודע לו שהוא של קרפי לא רצה לברך עליו, אולם האתרוגים שיצאו בהם הוא מפורגא ואותם נשמע שאין בהם חשש, אולם מי יוכל לסמוך על הכשרים הבאים משם וגם מי יודע איזה פסלנות עושים עכשיו מאחר שהוא תחת יד הערלים הרשעים, וזאת ידוע שע"י הרכבה נעשה הפרי משובח מאד ביופיו, ומצד הסברא כל פסלנות שיכולים לעשות עושים: והנה שמעתי שהרבי מלובלין זצוקללה"ה שיבח הקרפי, וזה הי' עמוד גדול לסמוך כי מסתמא צפה ברוח קדשו שאינם מורכבים ובוודאי העולם סומכים עליו, וע"כ יוצאים לכתחילה בהקרפי: אולם זאת שמעתי בבירור שמה שחסידי פולין אינם נזהרים באיסור חדש נצמח מחמת כי בבית הרבי מלובלין זצללה"ה היו נותנים על השלחן גראפים חדש כי הרבי אמר מאחר שזקנו הב"ח התיר אין לו לחוש, וע"כ יוכל להיות שע"כ לא חשש הרבי מלובלין זצללה"ה ג"כ לחשש מורכב מאחר שהב"ח התיר בתשובה המורכבים שמראיהם מראה אתרוג, היינו שמרכיב ענף אילן אתרוג בתוך אילן לימוני, ואף שיש בו ריח לימוני, ואם זה הי' טעמו מן הדין עלינו לחוש לשיטת רוב אחרונים החולקים על הב"ח בזה, ובוודאי על אתרוגי א"י מצד הסברא אין חשש, שתמיד הי' שם גדולי ישראל ויש לנו מסורת דור אחר דור, ותחילה כשהי' א"י שמם כמה שנים פשיטא שלא הי' אז מי שירכיב בשגם מאחר שלא עשו מהם עסק לא הי' נחוץ להם להרכיב, ומה שתחילה בירכו הכל על קרפי כי לא הי' להם עצה אחרת כי הי' דבר קשה מאד להביא אתרוגים מא"י לכאן וגם כי גדל מעט, אבל אם נוכל לעשות תיקון להביא אתרוגים מא"י ויהי' משגיחים גדולי ישראל שלא יהי' חשש הרכבה פשיטא שאין דבר מחויב ומצוה רבה כזה:

בנך הדוש"ת הק' אברהם סימן קטז תשו' זו מקומה אחר התשו' הנדפסת בחאו"ח סי' תפ"ה. ב"ה יום ב' דברים. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם החסיד כקש"ת מו"ה זאב נחום שליט"א. תשובתך דבר האתרוגים הגיעני ואשיבך על מקצת דבריך כאשר צויתני: כתבת דחילוק יש, אילן מחוייב בערלה לאחר ג' שנים ניתר מערלה ע"כ ילדה שסבכה בזקינה בטיל הילדה לגבה וחל עלי' היתר ערלה, משא"כ אילן שאינו מחויב בערלה לא שייך שיש עלי' היתר והבאת המשל מבשר ודגים ולא הבנתי דבריך בזה, כלפי לייא שהרי הר"ן הוא הסובר דילדה שסבכה בזקינה משום זוז"ג ומתורת ביטול (גם התוס' ס"ל דמתורת ביטול, דכן לשון הש"ס להדיא בטלה ילדה כו'] וביטול בכל מקום הוא שנסתלק האיסור, אבל לא שיחול דבר חדש, וע"כ כתב הר"ן בפרק השוכר את הפועל דהיתר אין עשוי להתבטל, וכן דעת תוס' פרק כל הזבחים, וא"כ יותר ראוי שיהי' מותר משום ביטול כשהאחר אין עליו חיוב כלל נפקע החיוב גם מזה משאם מחוייב אלא שיש דבר הפוטרו שצריך לחול על הבטל שם פטור, ובאמת מצינו פטור זוז"ג ודין ביטול בכל המינים, הנולד מן הטמאה ומן הטהורה אין על הטהורה שום שייכות טומאה, תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בעצים דהיתר אין על עצים דהיתר שייכות ערלה, בבכורות מים טמאים בטל ברוב ציר דציר לאו בר קבולי טומאה ואין בציר שייכות טומאה: אשר כתבת הלשון של הר"ן לא משמע כפירושי לא ידעתי למה, ועוד זה הי' טענה אם הי' הפשט מובן: מ"ש שהראי' של הר"ן מאילן בירק ותירוץ מהרש"א אינו מובן וילדה שסבכה אפי' אילן תפוח באילן לימון לא ידעתי אנה ראית זה: מ"ש על מהרש"א דלשיטת התוס' אינו משום ביטול, לפענ"ד אין חולק בזה, דכן לשון הש"ס בטלה ילדה כו' ואדרבא התוס' הקשו על רש"י שפירש משום זוז"ג שהרי לשון הש"ס בטלה ותירוץ הר"ן דא ודא אחת:

מ"ש לדחות מ"ש דהוי רק מקצת אתרוג ובעינן לקיחה תמה ודחית כיון דעיקרו אתרוג כדברי הב"ח, הלא זה דבריי לדחות ראיית מהר"מ אלשיך ופירשתי דבריו כיון דאין עצו ופריו שוה, מ"ש דחשוב עצו ופריו שוה כיון שגדל על היחור אין שום ראי' לזה, ובש"ס משמע דחשוב גדל על שניהם, ואל"כ גם לענין ערלה ליתסר: מ"ש לחלק בין אתרוג לאיסור ב"י דשם תלה התורה האיסור באכילה אבל באתרוג למצוה אינו תלוי בטעם, הנה העושה עיסה מחטים ואורז אם יש טעם דגן חייב בחלה, ודעת הרא"ש משום דטעם כעיקר דאורייתא, ואפי' אין שיעור בדגן חשיב כאילו כולו דגן וחשיב שיעור חלה ועיין בש"ך סי' שכ"ד מה שהשיג על הלבוש, וכן תמד משהחמיץ נקח בכסף מעשר משום טעכ"ע, כ"כ התוס' בחולין (כ"ו), הרי דלאו באיסור אכילה בלבד גלי רחמנא טכ"ע, וא"ת דווקא הנהו משום שהם לאכילה אבל אתרוג אינו כי אם לנטילה, לפענ"ד גם אתרוג אינו יוצא בו רק מפני שהוא פרי ראוי לאכילה, ורמב"ם בפי' משניות אתרוג של ערלה פסול כיון שאינו ראוי לאכילה לאו פרי הוא, בירושלמי דערלה אתרוג שנטעו למצוה חייב בערלה דחשוב נטעו לאכילה כיון שמצוותו מחמת שהוא אוכל ופסק בש"ע הלכות ערלה, וכיון שמצוותו מצד שהוא אוכל, א"כ אזלינן בתר טעמו, ואם הוא טעם לימון חשוב פרי לימון, ובשעה שאין טענה מכרחת לבע"ד להודות בה, אבל מ"מ הוא סברא גדולה:

גם מ"ש דהכא הוי טעמו וממשו ואינו תלוי בטכ"ע וכתבת דלדעת רש"י דכל שנימוח חשוב רק טעם ולא ממש, אינני יודע הדמיון, שרש"י כתב בדבר גוש שנפל לקדירה, הנה נשתנה מטבעו לדבר שנפל בו והקדירה נשאר כמו שהי', אבל הכא הלוא היניקה מלימון נעשה פרי כדרכו למה יחשב נימוח [באמת לא ידעתי לשיטה זו דנימוח אפי' כזית בכא"פ לא מהני, א"כ רבנן דפליגי על ר"א בכותח הבבלי ולית להו טעם כעיקר כמ"ש רש"י בעצמו בפסחים שלהי שמעתא דהיתר מצטרף לאיסור, א"כ מה יועיל בכותח הבבלי ושכר המדי כזית בכא"פ, והרי מבואר בסוגיא דבכא"פ אף רבנן מחייבים בכותח, וברש"י שם מפורש גם בשכר המדי והרי נימוחו החיטין וכן מסתמא בכותח וצע"ג] ואם תאמר משום שנשתנה לצורת אתרוג ע"כ חשוב רק כמו נימוח א"כ יתחייב בערלה כיון דהיניקה מהזקינה נשתנה להיניקה מילדה, אלא ודאי חשוב עיקר יניקת לימון בו כמו יניקת אתרוג רק שנשתנה לצורת אתרוג אבל מ"מ חשוב יניקת הלימון בו בעין, רק היתר הב"ח דמ"מ יניקת הלימון בעצמו נעשה אתרוג, וע"ז השבתי הלא עוד טעם לימון בו ומהכ"ת שיחשב רק אתרוג, ומהדלה הגפן אין ראי' דשם רק ריחו נשתנה וריחא לאו מילתא, ועוד דשם ודאי הוי רק ריחו ולא ממשו: והנה פשוט בעיניך שאתרוג גמור הוא ואינו דומה לצבי הבא על התיישה למ"ד חוששין לזרע האב דשם דרכו להוציא מין נשתנה משא"כ בזה, ועיין פ"א דכלאים מ"ז בתוי"ט מפורש דהרכבה מוציא פרי משונה, וגם זאת ידוע שיותר דומה לאם מלאב כמ"ש הר"ן בענין האחשתרנים (עי' בתשו' הריב"ש סי' ש"צ]:

האומנם כי לכאורה יש להביא ראי' כי במידי דלאו אכילה אפי' טעמו וממשו בטל, והוא מדתנן במנחות (כ"ב.) נתערב קומצה בקומץ חברתה במנחת נסכים במכ"מ כשירה רי"א מנחת נסכים במכ"מ פסולה שזו בלילתה עבה וזו רכה ובולעות זו מזו, ומבואר בסוגיא משום דשמן הנבלע בו בטל בו, ותמוה דודאי ניכר טעם השמן בסולת, ובאמת כי ודאי גם במראה ניכר השמן ואמור רבנן בטעמא בחזותא והא כולהו איתנייהו בי' למה יתבטל, אולם לדעתי ביטול זה לאו משום ביטול ברוב הוא, אלא כדתנן במס' פרה פ"ט מ"ה מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה אותם תקלה לאחרים ר"י אומר בטלו, והוא משום דבלוע נתבטל, וכן בעירובין (צ"ה:) במים הבלועים בעיסה עיי"ש, ובביצה (ל"ט.) מפורש משום דבטלים עיי"ש היטב, הרי דדבר הבלוע נתבטל לר"י, ומ"מ מקשה הש"ס מין במינו הוא כמ"ש הרשב"א בחולין דאפי' טעמו ולא ממשו אסור במינו לר"י, ואף דלאו משום ביטול ברוב דמפורש בתוס' בסוגיא דזרוע בשלה דטעם לאו כעיקר אפי' ליכא רוב נגד הטעם, דטעמא כמאן דליתא, ומ"מ במינו לר"י חשוב כעומד בעצמו, וה"נ לא נתבטל משום דבלוע, וע"כ לא קשיא והא ניכר דמבשא"מ שוב בטל לא מטעם רוב אלא משום דבלוע ולא איכפת לן בניכר, כן נ"ל ברור: ועוד יש טעם לומר כיון דחצי גידוליו מאילן לימון דאל"כ לא הי' בטל ילדה בזקינה רק שנאמר שנתהפך לאתרוג, וכל זמן שלא נתהפך לגמרי שעדיין טעם לימון בו הרי חצי לימון: מ"ש בשם הב"ח דווקא בערלה גלי קרא לא ידעתי למה נלמד מערלה לכל מילי: בתשובתי הקודמת הוכחתי דטעם ס"ס משום ספק בדרבנן ואתה לא הושבת ע"ז מאומה דלא ס"ל כלל אפי' להשיב ע"ז, אולם כן משמע להדיא בירושלמי פ"ז דיבמות סוף הלכה ג':

ונבוא לעיקר הדין, הנה הנשמע כל המערערין טעמם שגם באתרוגי א"י יש לחוש חשש מורכב ואינם סומכין על המסורת הקדומה, האומנם שאין בדבריהם ממש ולא טעם, ואני מצאתי ברמב"ן פ' קדושים בטעם איסור הכלאים משום דאין הפרדה מוליד, ואומר דגם צמחים המורכבים אינם עושים פרי עוד, וכן שמעתי שבמדינות אלו שכל הפירות מורכבים א"א ליטע שום אילן אם לא ע"י הרכבה ממין אחר כי בעצמו א"א שישא פרי, והוא כדברי הרמב"ן וא"כ אין חשש על אילנות שיודעין בהם שענפיהם אם נוטעין אותם ישאו פרי בלי הרכבה, הרי ברור שאינם מורכבים, וא"כ סמיא בידן למבדקי', ורק אתרוגי קורפו אשר ביד הערלים הגרעקין [הידועים במכתביהם שהם עמלקים] ימ"ש שאין מניחין שום יהודי בגנות שלהם וא"א לבדוק, ובא"י שרוצים ליטע פרדסים למצוה ובודאי ישגיחו ע"ז הגדולים שיהי' בלי פסלנות אז נצא מחשש מורכב לדעתי אין מצוה גדולה מזו, ואשרי מי שיהי' לו חלק במצוה הגדולה ונוראה הזאת, כי אתרוג המורכב לדעתי אין טעם להכשירו וכן הסכמת רבותינו האתרוגים אשר מפיהם אנו חיים המג"א והט"ז והרב בש"ע פסלוהו בהחלט ואין ראי' ממקומות שנטלוהו בשעת הדחק כמו שפסק הרמ"א בהדסים שהם שנים ע"ג שנים כי לא הי' להם עצה אחרת לא רצו שתשתכח מצוות לולב מישראל, וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה במקום שיש טעם וסמך כמפורש בהאשה רבה בבעל מטמא לאשתו קטנה משום דקרי ולא עני כמת מצוה וכתבו התוס' דהוא רק טעם וסמך בעלמא, כן הטעם בזה, אבל לא יסופק לשום משכיל שבמקום שמצויים הדסים תלת ע"ג תלת אין לצרף טעמם אפי' לספק, כן אני אומר באלו המורכבים והפסולים לא די מחמת שמעורב בו מין אחר זולת זה ודאי פסולם ברור [חסר הסיום]:

סימן קיז ב"ה אור ליום א' מוצש"ק צו החוה"ש לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י בדברי הרא"ש בפרק כל שעה שכתב דלר"ש דמותר בהנאה עד הלילה יכול למוכרו לנכרי עד הלילה ומקיים בזה מצוות תשביתו דלא כתיב אלא תשביתו מבתיכם ולא בעי השבתה מן העולם ק"ל, שהרי ב"ש אוסרים למכור לנכרי תוך שלשים יום קודם לפסח אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח ופירש"י דקסברי מצוה לבערו מן העולם דווקא ולא שיהא קיים, וב"ה נמי לא פליגי אלא כל זמן שמותר לאכול מותר למכור, והיינו קודם שש שעדיין לא חל עליו מצוות תשביתו: ואפשר לומר דס"ל להרא"ש דאם לא הי' מקיים בזה מצוות תשביתו אף תוך שלשים יום הי' אסור כמו בעושה ביתו אוצר תוך שלשים יום דחייב לבער דאינו מקיים תשביתו במה שמניח עליו מפולת אף דאח"כ יהי' פטור, וע"כ דס"ל לב"ה דאף במכירה מקיים תשביתו: וק"ל ע"ז שהרי חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו, ופשוט דמותר לשהותו ג"כ וכן מפורש בש"ע אף דבחרכו לא מקיים תשביתו דאין ביעור חמץ אלא שריפה לגמרי או פורר וזורה לרוח כו' וע"כ דלא מהני שלא יחול עליו תשביתו, וה"ה במכירה אף שאינו מקיים תשביתו מ"מ מותר למכור קודם שש וא"כ מנ"ל להתיר למכור לאחר שש, דבזה לא מצינו שיחלקו ב"ה עם ב"ש במה דס"ל לב"ש שאינו מקיים מצוות תשביתו במכירה:

ומההוא דעושה ביתו אוצר נ"ל דלאו ראי' דהא במכילתא, הובא בר"ן כתב הטעם בנפלה עליו מפולת משום שאף שהוא ברשותו אינו יכול לבערו, ומבואר דלאו משום דחשוב ביעור אלא משום שאינו יכול לעשות יותר והתורה לא חייבתו לפקח הגל, וע"כ בעושה ביתו אוצר בתוך שלשים כיון שאז יכול לבערו כדינו מחוייב לבער, אבל באופן שלא יחול עליו חיוב בעת איסורו שלא מטעם אונס, אינו מחוייב לבער קודם שש וכמו בחרכו כנ"ל, וכן מפורש ברא"ש דבחרכו מותר לשהותו: וראיתי להרמב"ן עה"ת דברים נעלמים ממני שכתב הטעם במפולת מחמת שהוא אבוד ממנו ומכל אדם ותמיהני דא"כ למה צריך שיבטל בלבו, וגם מה מועיל ביטול כיון שאינו שלו, ועיקר סברתו תמוה שיחשב אבוד ממנו בגל שלשה טפחים, וגם תמוה שהרי במכילתא מפורש להיפוך והוא בעצמו מביאו]: ורציתי לומר דבאמת מקיים תשביתו בחרכו כיון ששוב אינו ראוי לכלב וכמבואר בפוסקים והוא כעפר ולא גרע מביטול לדעת הפוסקים משום דמשוי לי' כעפר וכדבר שאינו ראוי לאכילה, כ"ש הכא שבאמת אינו ראוי לאכילה, והא דאסור לשהותו בחרכו אחר זמנו הוא משום גזירה שמא יבא ליהנות ממנו כמו בשיאור ישרף וכדברי התוס' ריש פסחים: אך ראיתי להר"ן ז"ל אהא דחרכו אחר זמנו שכתב דלא נפיק מאיסורי' עד דשריף לי' לגמרי, ולכאורה דבריו תמוהים שהוא עצמו כתב לעיל מינה דקי"ל כרבנן דמפרר וזורה לרוח ואפרו אסור לדידהו כמבואר בפוסקים, וא"כ אף אם שריף לגמרי לא מהני, וע"כ לומר דהר"ן ס"ל דבחרכו לא מקיים השבתה, וע"כ י"ל דלא נפיק מאיסורי' היינו מאיסור בל יראה עד דשריף לי' לגמרי ואזי נפיק מאיסור בל יראה ומחויב השבתה:

אולם נ"ל דלפי זה א"צ לדחוק דלענין בל יראה קאי אלא דאף בהנאה מותר לאחר ששרפו לגמרי לאחר שש דאז אין רק מחמת העשה דתשביתו שפירושו תשביתו שלא בהנאה וכמ"ש התוס' תשביתו שלא כדרך הנאתו, ע"כ ס"ל להר"ן תשביתו שלא בהנאה כלל, וא"כ לאחר ששרפו שקיים תשביתו שוב אפרו מותר, כן נ"ל ברור בדעת הרא"ש ז"ל, ועכ"פ איך שיהי' מוכח מדברי הר"ן דבחרכו לא מקיים תשביתו: ובאמת י"ל שהר"ן לשיטתו דביטול מטעם הפקר ולא משום דמשוי לי' כעפר, וע"כ בחרכו לא מקיים תשביתו] ואעפי"כ בחרכו לפני זמנו מותר לשהותו, וא"כ אין ראי' מב"ה שיקיים תשביתו במכירה ומוכח מב"ש דבמכירה לא מקיים תשביתו: ובאמת לולא פירש"י הי' נ"ל לפרש פירוש אחר בהא דאסרי ב"ש למכור תוך שלשים יום קודם לפסח, דלפירש"י קשה קושיית התוס' בדר' יהודה בן בתירה דאוסר למכור כותח והא כותח מותר להשהות מה"ת רק משום דילמא אתי למיכל מיני' וכשמוכרו לנכרי לא שייך, וגם שהש"ס מביא ברייתא זו בשבת בין הדינים שאוסרים ב"ש ע"ש במה שהמלאכה יעשה מאליו או ע"י נכרי בשבת, ולפירש"י אינו שייך להתם, ע"כ נלפע"ד עפ"י דברי ירושלמי לא יאכל אפי' לבהמת הפקר ופסק כן בש"ע סי' תמ"ח סעיף ואו ובמג"א סי' ת"נ ס"ק י"ב דאסור למכור לעכו"ם תרנגולת שיש בו משהו חמץ אף שהנכרי אינו נותן דמים עבור הבליעה, דמ"מ כשהנכרי אוכל המשהו חמץ הוי כמאכל לעכו"ם דאסור כמו לבהמת הפקר, וע"כ במוכר לנכרי תוך שלשים והנכרי יאכל תוך הפסח לב"ה מותר כמו שמתיר עם השמש והמלאכה נעשה בשבת ולב"ש דאסרי התם כשהמלאכה נעשית בשבת, ה"נ אוסרים, ולפי זה אין ראי' לאסור מכירה לאחר שש לב"ש:

אבקשך אשר תמחול לכתוב לי דעתך בזה כי הוא מקצוע גדול בדינים אלו, ונ"מ לכמה ענינים אם מקיים להגאונים תשביתו כשמפקידו לנכרי לאחר שש דלדעת הרא"ש הנ"ל נראה שקיים, וכן ביחד לו בית בחמץ שקיבל עליו אחריות: דברי המג"א סי' ת"נ ס"ק ח', ט', תמוהים לי מאד מדברי התוס' כתובות ר"פ המדיר ד"ה ופרנס לאו שליחותי' עביד, ותמיהני על כל האחרונים שהביאוהו ולא השגיחו בזה, תמחול לכתוב לי דעתך בזה כי יש נ"מ גדולה לדינא: בנך הדו"ש הק' אברהם: סימן קיח ב"ה יום ד' פ' ויצא תרמ"ד לפ"ק פה סאכטשאב החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום שליט"א. אהובי אבי, מכתבך הגיעני בענין מראה שחור בריאה שרצית לחלוק על התב"ש ולומר שהרמב"ם והטוש"ע חולקים על הפוסקים שהביא התב"ש דלאו כל שחור לקותא אלא שחור הטמא בנדה, וזולת זה לאו מחמת לקותא, וכתבת שמאחר שכתבו סתם שחור ודיו ולא ביארו דהיינו דווקא דיו יבש כמ"ש בנדה מכלל דס"ל כל שחור לקותא אלא שאינו טמא בנדה דלאו מחמת אדום כדם המכה קאתי אא"כ שחור כחרת ושאר שחור מחמת אדום דיהא, וזה טעם הד"מ שכתב ככוחלא מראה בלאה כעין הרקיע, מכלל דשחור ככחול ס"ל טריפה: ולפענ"ד א"א לומר שהד"מ יסבור שחור ככחול טריפה מאחר שהרמב"ם כתב להדיא כשירה ואיך יחלוק על הרמב"ם בלי שום ראי' ומהרמב"ם והטור שכתבו בריאה סתם אין ראי' שדרכם להעתיק לשון הגמ':