שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 41

אולם ק"ל על המחבר והרמ"א שכאן פסק כהר"א ממיץ ובאו"ח סי' תקפ"ו העתיק דברי הר"ן דווקא בע"ז של עכו"ם או במשמשי של עכו"ם והוא שלא זכה בו ישראל ומשמע דאמשמשים נמי קאי ולפמ"ש שפסק כאן במשמשים אפי' זכה בהם ישראל יצא, וכן קשה על הרמ"א שכאן פסק כהר"ן בע"ז דאם ביטלו הע"ז שביד נכרי נתבטלו המשמשים שביד ישראל, וא"כ יש למשמשים היתר ולא מיכתת שיעורייהו וכמ"ש הר"ן פרק לולב הגזול בשם הראב"ד: ובאמת שלולא דברי הראב"ד היינו יכולים לחלק דכיון שאין היתר בעצמם רק ע"י ביטול הע"ז לא מיקרי יש לה היתר, וכה"ג כתבו התוס' פסחים (מ"ז.) בשתי הלחם דאין להם חסרון בגופם והיתרם תלוי בכבשים לא חשובים ראוין עכשיו משא"כ בשוחט אף שעדיין צריך לבשל, אולם אחר שהראב"ד כתב בפירוש להיפוך והר"ן לא חילק עליו מי יחלוק על הראב"ד: וראיתי בלבוש השמיט הא דאם נתכוין לזכות על משמשים וכתבו רק על ע"ז עצמה, וצ"ל דהמחבר אשיגרת לישנא נקיט וקאי רק על ע"ז עצמה, ואת"ל דס"ל להמחבר והרמ"א באו"ח כהר"ן, על פסקא דיור"ד סמכינן שהוא מקומו ועוד דההוא דאחריתא: ועוד נ"ל דאפי' לשאר פוסקים דמשמשים שזכו בהם ישראל אסורים כיון דאינם אסורים אלא מדרבנן מסתבר דאין איסור במשהו אף מדינא דגמ' דאסור בהנאה ומ"מ בטל בששים כיון דרק מדרבנן כסתם יינם, ואף דאנן לא קי"ל הכי, י"ל כעין שכתב האו"ה בגבינות של עכו"ם כיון דמחשש איסור תורה אסרוהו דינו כוודאי איסור תורה וספיקו אסור ולא דיינינן לי' בספיקא דרבנן ולאו בס"ס ועיין בש"ך סי' ק"י, אבל בזכה בהם ישראל ונתבטל כיון דמה"ת נתבטל וליכא אלא איסור דרבנן כולי עלמא מודים לר"ת דבטל בששים, ודווקא בסתם יינם פליגי כיון דמחשש ניסוך אסרוהו דינו כוודאי נסך כדברי או"ה הנ"ל, ונ"ד דומה למשמשים שזכו בהם ישראל כנ"ל באריכות:

ומ"ש לעיל כיון דחלקו של מומר משמש לכל העכו"ם ביחד דינו רק כרוב ע"ז שהוא של נכרי נ"ל ראי' לזה ממ"ש התוס' רי"ד אהא דישראל ונכרי שיש להם ע"ז בשותפות חלקו של נכרי מותר, והקשו מה נ"מ דמ"מ אסור משום חלקו של ישראל דאין ברירה, ותירץ בתוס' רי"ד דנ"מ למשמשים של נכרי דקי"ל ביטל ע"ז ביטל משמשי' עכ"ד, וקשה הא שימש גם לחלקו של ישראל, ולפמ"ש ניחא דמשום חלקו של ישראל לבד לא הי' נאסר דלא הוי מיוחד אלי' רק לכל ע"ז ביחד וכיון שנשאר חלק ישראל לבד מותרים המשמשים, וזה ראי' למ"ש, וכ"ש הוא שרוב ע"ז של נכרי דאינו נאסרים משום חלק ישראל לבד וא"כ אינו חמור משל נכרי ויש להם ביטול [והתוס' רי"ד ס"ל דמשמשים שזכה ישראל אין להם ביטול דכתב דשליחותי' עבדינן לא שיהי' כמותו רק דנכרי יכול לאסור, וע"כ דרק משום זכות ישראל אין לו ביטול]: אולם ביסוד היתר דלא חשיב משמשי ע"ז של ישראל אא"כ ע"ז של ישראל והכרעת הדבר מסתברא מלשון הריטב"א והש"ך, מצאתי השגה על הסברא ( ע"י גרמת הערות איש אחד] מדברי התוס' ריש דף נ"ב) דמשמשי הרים של ע"ז אסורים אף דתקרובת הר מותר, וע"כ דהר לא מיקרי ע"ז כלל וכמבואר בתוס' (מ"ה) סד"ה אלהיהם עיי"ש, ואעפי"כ אסורים המשמשים, וע"כ אין האיסור משום דבטל אל הע"ז דינם כע"ז, ועל לשון הריטב"א והש"ך אין להעמיד יסוד להלכה ע"ז לבד:

ונראה שיש להמציא היתר מהסוגיא דפרק השוכר את הפועל (ע"ג.) ר"ד אר"י המערה יי"נ מחביות לבור ראשון ראשון בטל ומתני' דיין ביין בכ"ש דנפל התירא לגו איסורא ת"ש יין במים בנ"ט ופירשו הראשונים (לבד התוס' והרא"ש] דנימא קמא קמא בטיל ואפי' יש אח"כ נ"ט יהי' מותר דנפל התירא לגו איסורא ופירש הר"ן דהתירא לגו איסורא אסור אפי' נפל הרבה לתוך טיפה של יי"נ בבת אחת, וטעמא דמילתא דאותו דבר שעומד במקומו חשיב יותר מהבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפי' משהו אסר את כל הבא עליו ואפי' חבית גדולה בב"א משום חומרא דיי"נ אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור אא"כ נפל לתוכו איסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר: והנה בדברי הר"ן אין הכרע אי לישנא דרישא דווקא כשהאיסור חשוב יותר אינו בטל הא שניהם באו למקום אחד יחד בטל או להיפוך, ובס' אבני מלואים בקונטרס התשו' תפס בפשיטות דווקא שהאיסור חשיב יותר אינו בטל, ולפי זה בנ"ד שהי' מעורבים מתחילתן יחד בטל כשאר איסורין, אלא דיש לפקפק בהוראה זו כיון דמתחילה קודם ביטול הי' הכל אסור נמצא שהאיסור יש לו מקום קבוע כאן וההיתר בא אח"כ בשעת הביטול והוי כנפל היתרא לגו איסורא דבמשהו: אך י"ל דביטול ברוב חל תחילה לענין שיהי' לו ביטול ולא חשיב איסור באיסור דמשמע מלשון הש"ס ע"ז (נ"ג) מדאמר רחמנא ואלהיהם תשרפון באש מכדי ירושה וכו' ואי משום הנך דמעיקרא דבביטולא בעלמא סגי להו משמע דאין חיוב שריפה כלל בע"ז דוכרי דבביטול לא בעלמא סגי להו וא"כ שפיר מחולקים דזה מחויב רק ביטול וזה מחויב שריפה ויוכל להתבטל:

אך ז"א דע"ז של ישראל בע"ז של נכרי אינו בטל ברוב דשם בעלים לא בטיל, ולא דמי להא דמסיק בביצה (ל"ח) דלבטל מים ומלח לגבי עיסה אף דשם בעלים לא בטל מ"מ איסור תחומין שבו בטל דהתם אינו תלוי במה שעכשיו שלו רק במי שהי' שלו בה"ש, וא"כ אף שנשאר שלו דשם בעלים לא בטל, מ"מ אינו מתחייב מזה שיהי' כרגליו, דמה שהוא עכשיו שלו אינו מועיל כלל לתחומין, אבל הכא דזה וזה ע"ז רק שזה ע"ז של נכרי ואילו יזכה בה ישראל לא יהי' לה ביטול, וא"כ כיון דשם בעלים של ע"ז של ישראל אינו בטל ברוב ע"כ אין לה ביטול דע"ז של ישראל הוא [ובאמת לחלק בין ההוא דביצה י"ל בפשיטות דהתם שהשאילה המים ומלח אין לה במים ומלח דין ממון כלל רק איסור גרידא, וכתבתי החילוק הנ"ל דאפי' נתערב מים ומלח שלה בעיסת חברתה בטל איסור תחומין שבו ואעפי"כ אין ענין לנ"ד, וא"כ אי אפשר לביטול ברוב לחול אלא לאחר שנתבטלה הע"ז דאז אפי' נשאר שם בעלים עלי' מ"מ בטל במה שזה ע"ז וזה היתר שהרי הע"ז של נכרי לאחר שנתבטלה אפי' קנאה ישראל אח"כ מותרת, כ"כ יתבטל הע"ז של ישראל שם ע"ז מעלי' דאף שהוא של ישראל מותרת (וזה אף למה דס"ד בביצה דאיסור תחומין ג"כ אינו בטל משום דאיסור תחומין שבו ג"כ ענין בעלים ששייך אליו] ושוב הוי כמו נפל התירא לגו איסורא: אך י"ל לשיטת הר"א ממיץ במשמשים שזכה בהם ישראל סגי להו בביטול, ומה שהי' תחילה ע"ז של ישראל בטל ברוב ע"ז, ואף של נכרי שהוא עכשיו שלו וזה אינו בטל אינו מוציא מתורת ע"ז של נכרי לשיטת הר"א ממיץ, ואפי' לשאר פוסקים מ"מ בטל בששים קו"ח מסתם יינם וכנ"ל באריכות:

אך מ"ש האבני מלואים לדעת הר"ן בפשיטות דכשאיסור והיתר אין להם חשיבות מקומו זה על זה בטל כשאר איסורים ובדברי הר"ן אין הכרע, ולפענ"ד ראי' להיפוך, שהרי כתב דהרמב"ם פסק לדרב דימי ופסק לדרבין דבעי קיתון של מים דלא פליגי אהדדי דההיא דרבין בחבית דנפיש עמודה עיי"ש, והנה ע"כ לומר דלא נתרבה אח"כ עד שאין בקיתון ששים כנגד היי"נ דאי נתרבה הלא כתב הרמב' פט"ז הלכה ואו דאפי' מבשא"מ לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא בצרצור קטן, וכיון שלא נתרבה למה לא יתבטל היין בששים לפמ"ש הר"ן דאיסורא דחביות הוא כיון שהוא כלי שדרך לערות בו רואין הכל כאילו נפל ונתערב כיון שעומד להתערב, וא"כ כשלא נתערב אח"כ שפסק לקלח למה יתבטל ביין ג"כ: ואפשר לומר משום ניצוק חיבור, שהרי הקשו ז"ל אפי' בצרצור דנימא ניצוק חיבור, ותירץ הרא"ש והריטב"א דלא אמרינן ניצוק חיבור אלא שרואין כאילו נתערב כולו בקילוח זה והכא אפי' נתערב כולו בקלוח זה ראשון ראשון בטל, וא"כ בחביות דלא אמרינן בי' ראשון ראשון בטל שוב ניצוק חיבור, וכן י"ל לתירוץ הר"ן שכתב שכיון שאותו שנפל למטה נתבטל איך יאסור יין שלמעלה, והכא כיון שלא נתבטל בשעה שנפל שאז הי' סופו להתערב הכל שפיר אמרינן בי' ניצוק חיבור וכאילו כל היין נתערב ואסרו, ושוב אף שפסק אח"כ לקלח אסור משום ניצוק חיבור, ומ"מ סגי הקיתון של מים לבטל דלגבי מים לא אמרינן ניצוק חיבור, וגדולה מזה כתב הר"ן פרק ר' ישמעאל (דף שנ"ו) דיין שבגת אינו נאסר בניצוק אף דתערובות נאסר במשהו, כ"ש במים דאינו נאסר בתערובות דאינו נאסר בניצוק, כן י"ל לכאורה:

אבל זה אינו, שהרי הרשב"א בתה"ב הארוך כתב כדברי הר"ן דיין שבגת אינו נאסר בניצוק ואעפי"כ כתב בתה"ב שם והביאו הטוש"ע סי' קכ"ו סעיף ז' קנקן יין שנתערב בו מים שעירה ממנו לכלי יי"נ אם יש במים שבקנקן לבטל היי"נ מותר היין שבקנקן, הרי דבעינן ששים במים נגד היי"נ אף דלגבי מים לא אמרינן ניצוק חיבור [והיינו כיון דהוי חיבור לגבי יין אף לגבי מים חשיב חיבור] מ"מ כיון דלגבי יין אמרינן ניצוק חיבור בעינן שיהי' במים ס' לבטל את כולו, וה"נ נבעי' ס' במים לבטל כל החביות ואף מה שלא ירד, ואם באמת יש לבטל את כולו נצרף גם היין לששים לשיטת הר"ן דאין חומר בחביות אלא רואין כאילו נתערב כולו, וא"ל עוד דכשיש קיתון מים לא אמרינן ניצוק חיבור כיון שנתבטל, דליתא דגם ביש קיתון לא נתבטל מתחילה כיון שסופו לירד כולו כמבואר ברמב"ם דאפי' ביין במים בחביות לא אמרינן ראשון ראשון בטל: והנ"ל בדעת הר"ן דלעולם לא אמרינן בי' ניצוק חיבור כיון שאין היין שנתערב אוסרו אף יין שלמעלה אין אוסרו ומ"מ בלא קיתון מים אסור כיון שבתחילה לא נתבטל כיון שסופו לירד אף שלא נאסר כל הבור מתחילה משום שסופו להתערב ותדע שהרי בטפת חלב שנפל על החתיכה כתב הרשב"א בחולין דלא אמרינן שאסר מקום נפילת הטפה ונעשה נבילה משום שסופו להתפשט בכל החתיכה, ומ"מ הדבר ברור שלא נאסרת החתיכה כשאין בה ששים בטפה תיכף בעת נפילת הטפה דא"כ מה מהני ניעור בתחילה, הרי דסופו להתערב מהני רק שלא יחול ודו"ק] וכיון שבתחילה בעת נפילתה לבור לא נתבטלה וקנתה לה מקום בבור ואח"כ שניהם במקומם והוא במשהו במין במינו ומהני קיתון של מים לבטל, דבאינו מינו בששים, ומוכח דאפי' בשניהם שוים במשהו, וא"כ אין שום היתר לדעת הרמב"ם והר"ן דפסק כוותי' בש"ע סי' קל"ד סעיף א':

אך לפמ"ש הש"ך שם סק"א דבהפס"מ סמכינן על הרמב"ן והרא"ש והטור דאפי' נפל התירא לגו איסורא בב"א, רק כשנפל בזאח"ז אמרינן ראשון ראשון בטל ואסור, א"כ בנ"ד נמי בטל בששים, ואף דאין היתר להרא"ש והטור זולת כשהי' דבר מועט כמו קלוח היורד מצרצור קטן והוא דין המבואר שם במחבר בטיפה של יי"נ, אבל לא בנפל בב"א שיעור מרובה כמבואר ממה שכתב דהא דרבנן דנפל בתוך כלי גדול בלא עירוי, ועוד מוכרח כן לדעת הרא"ש דמתרץ הא דלא אמרינן ניצוק חיבור דרואין כאילו נתערב בזאח"ז וראשון ראשון בטל וא"כ בחביות אפי' קיתון של מים לא יועיל דשוב ניצוק חיבור וכנ"ל באריכות, וע"כ כראב"ד דמיקטף אקטופי ואעפי"כ במשהו, ועוד דאי ס"ל ראשון ראשון בטל מדינא א"כ להיפוך נמי בהתירא לגו איסורא נמי ראשון ראשון בטל ומה חומרא דיי"נ, ועוד דאפי' ביין במים נמי יאסר כיון דמדינא, וע"כ דלטעמי' דלא אמרינן ראשון ראשון בטל אם נתערב עד יותר מאחד בששים, וע"כ להיפוך נמי בהתירא לגו איסורא נמי מותר באינו מינו וכשנתרבה היתר ויש בו ששים על האיסור, וכן במינו אסור משום חומרא דיי"נ וכיון דע"כ לשיטה זו לא אמרינן ראשון ראשון בטל בנתרבה אפי' בצרצור, א"כ ע"כ הא דאסור בחביות אפי' לא נתרבה, ורק משום דדבר חשוב בב"א במשהו, וא"כ צ"ע אם חלקו של המומרים דמי לטיפה יי"נ בלבד או לקילוח חביות: אך נראה דיש להתיר ממנ"פ דאי כדעת רש"י בגיטין (מ"ז:) ד"ה טבל וחולין מעורבין דכל חטה וחטה חצי' טבל וחצי' חולין א"כ ה"נ כל משהו יש בה משהו במשהו חלקם של מומרים ובטל, ודווקא במערה מחביות דהי' קילוח מרובה בב"א בפ"ע קודם שנתערב, ואי כדעת התוס' דספק היכן חלקו, א"כ הוי כמו תערובת יבש ביבש דפסק הרמ"א דבטל ביי"נ כמו בשאר איסורים:

איברא דיש לעיין בדברי הש"ך דבהפס"מ יש לסמוך על הרמב"ן והרא"ש והטור, למה חשיב הרמב"ן בין המתירין והרי הרמב"ן פסק דלא כרב דימי לגמרי דלעולם במשהו וכמ"ש הר"ן בשמו וכמבואר בחידושיו, ודוחק דחשיב הרמב"ן לסמוך עליו בפירושו דר' דימי אבל במה שפסק דלא כר' דימי לא נפסוק כוותי' רק כהרמב"ם דפסק כר' דימי, וכי את הטוב נקבל והחמור לא נקבל, וגם לשונו לא משמע כן דכתב דס"ל וכו' וא"כ כיון שהש"ך כתב רק לסמוך על תלת ואנחנו הרואים שהרמב"ן מהאוסרין, צ"ע אם נסמוך על הרא"ש והטור לבד נגד כל הפוסקים וסתימת הש"ע אף בהפסד מרובה: אמנם באמת פירש הר"ן דיש חילוק בין האיסור במקומו או היתר ודומה לההיא דמקוואות ואנכי בעניותי לא הבנתי הדמיון כלל, דבשלמא במקוה דצריך מקום למקוה המים ואין מטבילין באויר ואין מטבילין בכלים ותרגום מקוה מים בית כנישות מיא ועוד אין מקוה מטהר בזוחלין אלא באשבורן כל הני מוכחין דהמקום שבו מתאסף המים צריך אל הטהרה, וע"כ שפיר שייך לחלק אם המים פסולין קדמו תחילה אל המקום או הכשרים, אבל ביי"נ שאין המקום גורם מה נ"מ מי קדם אל הבור, ועוד דהא טעמא דר"א ברביעית מים בתחילה פוסלים המקוה משום דרביעית הוי מקוה מה"ת למחטין וצנוריות, וא"כ החילוק פשוט דאם הי' בתחילה רביעית שאובין הרי קדמה מקוה פסולה ואי הכשרים קדמו ואח"כ נפלו שאובים הא לא הי' לשאובים שם מקוה כיון שבאו מאויר ולא הי' אשבורן.

ועוד דאי חשבת לרביעית מקוה כ"ש שהכשרים שהי' בתחילה מטהרים כל השאובין הבאים אליהם בהשקה כמו ארבעים סאה דאפי' נפלו עליהם אף אלף סאה בב"א מטהרים בהשקה קו וקושיא אחרונה י"ל עפימ"ש בחי' למקוואות אך הקושיות ראשונות קשיין, וביותר קשה שהר"ן בעצמו בהלכות נדה בשבועות כתב והיינו טעמא דמחמיר ר"א בתחילה יותר מעל פני המים משום דבתחילה הוי מקוה להטביל בו מחטין אבל ע"פ המים לאו מקוה הוא ובטל עד דאיכא שלשת לוגין וא"כ אין ענין לכאן כלל: ובאמת שהר"ן לדוגמא בעלמא נקטי', והעיקר מה שהכריחו להרמב"ם והר"ן לפירוש זה דבהיתרא לגו איסורא אפי' נפל בב"א אסור, מבואר בהר"ן משום דר' דימי אמר ראשון ראשון בטל אפי' לקולא, וא"כ מה זה חומרא בהתירא לגו איסורא הלא מדינא הוא, וכן אפי' באינו מינו אסר מדינא מזה הכריחו דהתירא לגו איסורא אפי' בב"א דליכא למימר קמא קמא בטיל אסור, והיינו היתרא באינו מינו, וכל זה לפירוש הרמב"ם בדר' דימי דאפי' ניתוסף עד שאין ששים בהיתר מותר, אבל לדידן דלא קי"ל בהא כהרמב"ם אלא דקי"ל כר' דימי ואעפי"כ אם נתוסף עד שאין ששים אסור א"כ שפיר מפרשינן התירא לגו איסורא בזאח"ז כמו איסורא לגו התירא בזאח"ז וכפירש"י, ושפיר הוי רבותא מה שאסור אפי' נתוסף היתר, ובאינו מינו מותר באמת אפי' ניתוסף היתר: וע"כ נ"ל להקל כהש"ך בהפס"מ כיון דנראה עיקר הפירוש בדר' דימי דלא אסור אפי' בהתירא לגו איסורא אלא בזאח"ז, ובש"ס לא איפסקא הלכתא דלא כר' דימי. אלא שהתוס' כתבו דרבין בר סמכא טפי, וא"כ בהפס"מ נוכל לסמוך ארב דימי אפי' לדעת התוס', כ"ש שהרבה פוסקים כר' דימי, וא"כ בנ"ד דאיכא חשש איבה נגד הגוים והפסד כנ"ל בשאלה יש להקל, ועוד דאיכא עוד צדדים להקל כנ"ל באריכות כן נ"ל:

עוד אחת יש לחוש בנ"ד מחמת דברי המרדכי ביבמה שרקקה דם והעלו האחרונים דהעיקר שהמתיר בא לעולם בתערובות, וה"נ המתיר בא לאחר שנתבטלה הע"ז של נכרי: אולם כבר השגתי ע"ז משמעתא דמנחות (ס"ט:) ילדה שסבכה בזקינה אפי' הוסיף במאתים אסור דבתר עיקר אזלינן דאי גם בתר תוספות יבטל התוספות את העיקר עיי"ש. ולדברי האחרונים הנ"ל מה ראי' הא המתיר בא לעולם בתערובות אלא ודאי ליתנייהו לכל הני מילי, ועוד דבנ"ד י"ל דאף קודם שנתבטלה הע"ז יתבטל חלק הישראל בחלק נכרי לדעת הר"א ממיץ כנ"ל באריכות אלא שא"צ לזה כמ"ש: ולאחר העיון היטב נראה להתיר אף לדעת הרמב"ם דקי"ל כוותי' דאפי' נפל היתר מרובה לתוך איסור בב"א אסור, דהנה הרמב"ם בפירוש המשניות פירש המשנה ג"כ כרב דימי וכנ"ל דאפי' נפל בב"א אסור וכתב שם וז"ל ופסק הלכה ביי"נ בלבד כלומר שנתנסך לע"ז מטמא טומאה חמורה כמת והוא אוסר בכ"ש, והנה יש לעיין למה הקדים שמטמא טומאה חמורה ומשנתינו בדין איסור מיירי ולא בטומאה, ואם בא להשמיענו דין זה הי' לו לעשות כן אחר שפירש המשנה לא להקדימו לעיקר פירוש המשנה: ע"כ נ"ל דהנה כבר הקשיתי לשאול על הדמיון שהביא הר"ן מההוא דמקואות דשם המקוה גורם ואין מטבילין בכלים וכו' כנ"ל באריכות, לזה הקדים הרמב"ם דטעם חומרת יי"נ ג"כ משום דמטמא וטומאה עיקרו במקום שהרי טומאתו במגע מבחוץ ולריב"ב מטמא באוהל, וזה ידוע דכל טומאה וטהרה במקום, וקרא כתיב אל מקום טמא במקום טהור, ואסור להכניס דבר טומאה למקומות מקודשים, ומאחר שהטומאה במקום, שפיר יש לחלק אם היי"נ קדם תחילה למקום או היין כשר כמו במקוואות:

ובהכי ניחא מה שאמר רב דימי אמר ר' יוחנן דין קמא קמא בטל ביי"נ, ולכאורה הי' יכול לומר דין זה בכל ביטול איסורין ודין יי"נ שנפל לתוך יין כשר דבטל בששים הוא דין בפ"ע ואיך נזדווגו שני הדינים בצוותא חדא לשנותם יחד: ולפמ"ש א"ש דר' דימי אר"י למד דין זה ממתני', דהנה לעיל (נ"ב:) מבעיא להש"ס תקרובת ע"ז שביטלה אם ביטלה טומאתו מי אמרינן איסורא דאורייתא לא בטל כו' תיקו, ופשיט דספיקו לקולא ככל ספיקא דרבנן, וא"כ קשה לפי פירוש ר"ד אר"י דמתני' דווקא התירא לגו איסורא ע"כ המקום גורם ומשום דמטמא כנ"ל ממילא אם יתבטל דאז טהור מטומאתו אינו במשהו, דאל"כ אלא דאפי' בלא טומאה במשהו, א"כ אפילו נפל איסורא לגו התירא נמי, דבזה אין שייכות לחלק במקום כנ"ל, וכ"ש בלא נתבטלה דאסור בכל גוונא כמובן, וע"כ מתני' דיי"נ שהוא עדיין נסך ולא נתבטל, וקשה היכי קתני אסור ואוסר דמשמע כמו שאין ביטול לאיסורו כך אין ביטול ליין אחר שאוסר, וקשה הא יש לו תקנה אחר שנתערב שיבטלנו ע"י עכו"ם, וצ"ל כיון שכבר נאסר אין חוזר להתירו אף שאח"כ יש שיעור ביטול, וכמו שאם ניתוסף היתר אינו מועיל לרב דימי דכי היכי דקמא קמא בטיל ה"ה קמא קמא נאסר וכמ"ש הר"ן עיי"ש ה"נ בזה, וא"כ מזה גופי' מוכח דקמא קמא בטל כמו שקמא קמא נאסר, וע"כ דין אחד קשור בחבירו דמשום דרב דימי מפרש למתני' דנפל התירא לגו איסורא דווקא מהא גופי' מוכח דקמא קמא בטיל, והא דלא מוקי ר' דימי ביי"נ של ישראל דאין לו ביטול, לק"מ דהא יי"נ לעולם אין לו ביטול ואעפי"כ לענין טומאה בטל ה"ה בשל ישראל: