שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 39

כה) ובר מן דין אף אי יהיבנא לי' שאינן מקבלין טומאה מארץ עממין וכדומה, הנה הי' שם טומאה יותר חמורה כי מפורש בספר עזרא א' ז' שהכלי שרת הכניסום נבוכדנצר שחיק טמיא לבית ע"ז שלו שנאמר שם אשר הוציא נבוכדנצר מירושלים ויתנם בבית אלהיו, וידוע כי בית ע"ז מטמא כבית המנוגע, ויעוין ברמב"ם בהקדמתו לטהרות ובמי נפתוח, וברמב"ם פ"ו מהלכות אבות הטומאה ובר"ש סוף זבים, והכא ליכא למימר כסברת כ"ק שליט"א דהוי כמו תורה דאינה מקבלת טומאה, שהרי בסוגיא דע"ז (נ"ב:) מפורש להיפוך דלפי מה דס"ד דכלי שרת דנשתמשו בהן לע"ז לא נאסרו וכל הכלים שהזניח המלך אחז במעלו הכננום והקדשנום, הכננום דאטבלינהו ופירש"י מטומאת ע"ז, אלמא דכלי שרת יוכלו לטמאות בטומאת ע"ז, ומועיל להם טבילה, ועוד כתב כ"ק שליט"א דברים בלתי מובנים כלל וכלל ומדמה להמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן פטור, ונסתם ממני כל חזון לרפא את מזבח ההרוס הזה: כו) שם רצה כ"ק שליט"א להביא ראי' דאין להשגיח אם הוא צדיק או טפל לצדיק, מהא דאפי' עבדים מעלין בזמה"ז משום ישוב א"י, ולא הבינותי מה רצה כ"ק שליט"א להוכיח, אם לענין ארצות שכבשום עולי בבל, הלוא גם כ"ק אבי הגאון אדמו"ר שליט"א העלה שלארצות האלה אין להשגיח אם הוא צדיק או טפל לצדיק, ואם לארצות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, שוב אין ראי' מעבדים דמעלין, דשם מיירי בארצות שכבשום עולי בבל, ובעיקר ראייתו אינני מבין כלל, כי מי הגיד לו דמיירי בעבד רשע, ועוד הלא יש סברא בעבד דעדיף דמפני שהוא טפל לרבו תסבלנו הארץ אגב רבו, ועוד י"ל קצת דיש סברא בעבד שעכ"פ רשעתו אינו מזיק להכלל, שהרי לא נתערבו ישראל על הגרים ועבדים לא עדיפי מגרים:

כז) באות ח' כתב כ"ק שליט"א על דברי הפלאה וז"ל ודבריו אין להם פירוש כי ששה שבועות הי' ובחר רק באחד שקאי על בבל ולא על שאר גליות לדחות דברי התוס' שכתבו דבגלות שני נמי קפיד קרא עכ"ל, הנה כ"ק שליט"א הבין דשאר ארצות וגלות שני אחת היא, דלמה דקאמר דלא קאי אלא על בבל ולא על שאר ארצות אין גלות שני בכלל, וע"כ החליף כ"ק שליט"א תיבת ארצות על תיבת גליות, שצ"ל שקאי על בבל ולא על שאר ארצות, וכ"ק שליט"א העתיק שקאי על בבל ולא על שאר גליות, ואין הדבר כן, כי קאי על בבל אפי' בגלות שני, ובשאר ארצות אפי' בגלות ראשון נמי לא, ואין סתירה מדברי התוס' כלל, ויתר הדברים שכתב כ"ק שליט"א לא ידעתי מה קאמר, אולי לפי הנחה הנ"ל לא יקשה לו עוד: כח) באות ט' כתב כ"ק שליט"א וז"ל כ"ג העלים עין מהכ"מ פ"ה מהלכות מלכים עכ"ל הנה לפי דברי הכ"מ נשאר דברי הרמב"ם בצ"ע, וכי יסבור כ"ק שליט"א שהכ"מ השביע את כל הבאים אחריו שלא יתרצו את דברי הרמב"ם עוד ח"ו, ועל אות ב' ואות ו' לא העירותי כלל, ונזכרתי את מליצת הרמ"ה שהשיב לר"א מלוניל על החזיקו בדעת הרמב"ם "אחי יהי' לך אשר לך" שלי שלי ושלך שלך, כי במקום אשר איננו משיג אינני זקוק להשיבו, וימחול כ"ק שליט"א לעיין בהקדמת הרמב"ן לספר המלחמות, ואם יכתבם על לוח לבו ויענדם עטרות לו, ברוב הימים יברכני נפשו הטהורה, כי דברי הרמב"ן אלה הם למאורות לכל הוגה בתוה"ק, וה' אלקים אמת אשר חנני בתורת אמת, הוא יטע בלבבינו נקודת האמת: אלה דברי מחו' ש"ב ידי"נ דו"ש תוה"ק באהבה, ומבקש סליחה על אשר הרהבתי בנפשי עוז עד כה לדבר נגד כ"ק שליט"א, ואולי נמלטה מפי דברים בהחפזי אשר הם נגד חוק הנימוס יענה ויאמר סלחתי: ידידו ש"ב ומחו' הדוש"ת באה"ר הק' שמואל סאכטשאב א' ויקרא תרנ"א לפ"ק. סימן צו. בענין ברכת יין מבושל.

או"ח סי' ר"ב סעי' א' דיין מבושל מברך עליו בפה"ג ויש פוסקים דמברך שהכל דאשתני לגריעותא, ומוכח מזה דאף דיין קובע ברכה לעצמו מ"מ כשנשתנה לגריעותא אינו מספיק במה שמורידין אותו ממעלתו מלברך עליו בורא פרי הגפן ויהי' דינו כשמן זית או כיין עד שלא נתנו בתוכו מים לר"א דמברכין בורא פרי העץ, אלא דינו כשאר פרי שנשתנה לגריעותא שמברכין שהכל, וק"ל מהכוסס החיטה דמברך בפה"א ואף דבעלמא בפירות שטובין מבושלים מחיים ואין דרכו לאוכלם חיים מברך עליהם כשהם חיים שהכל וה"נ הרי טובים יותר כשהם פת ואכילת החיטה היינו שלא כדרכו כוסס קרי לי' אלמא כיון דכדרך אכילתו קובע ברכה המוציא ואינו מברך בפה"א מברך בפה"א בגריעותא כשהחיטים חיים, וה"נ יברך בפה"ע כשהיא ובגריעותא מבושל, ויש לחלק דשאני פת שאין בו ברכת הפרי כלל שבקינן ברכת הפרי דידי' כשהיא חי' אבל יין הרי יש בו ברכת הפרי ע"כ כשהיא בגריעוחתאין בו ברכת הפרי כלל ומברך שהכל:

והנה לפי סברא זו דאין הלחם בשבחו מגרע ברכתו קודם שנעשה פת כיון דאין מברכין על הלחם ברכת הפרי, הא דקמחא דחיטי מברכין עליהם שהכל לאו משום שלא בא לדרך אכילתו וכמו פירות שדרכם לאכלם מבושלים שמברכים עליהם כשהם חיים שהכל דהא ליתא וכמ"ש רק הטעם משום דנשתנה והא דמפרש בגמ' משום דאית לי' עליוא בפת הוא לחלק בינו לשמן זית דשמן זית אף הנשתנה במילתי' קאי משום דזהו דרך אכילתו ולא חשיב שנוי' דזהו עיקר פריו אבל קימחא דאין זה דרך אכילתו שוב מברך שהכל משום דנשתנה ומזה מוכח כדעת הפוסקים בפווידלא לברך שהכל כיון דנשתנה ואין זה עיקר אכילתו כמו שמן זית [דשמן זית] זהו עיקר אכילתו, ולפי"ז קשה על הרא"ש שכתב בהא דמיא דסילקא כסילקא ומברך בפה"א דלא דמי לדובשא דתמרי דמברך שהכל דזיעה בעלמא, דשאני [הכא] דבישל הסילקא ונכנס טעם הפרי עצמו ולאו זיעה בעלמא (והנה סברא זו לחלק בטעם היוצא ע"י בישול לאו זיעה בעלמא הם דברי התוס' חולין קי"ב בד"ה ורוטבן וכ"כ הר"ן שם] וקשה מה בכך דלאו זיעה מ"מ הרי נשתנה ואין זה עיקר דרך אכילת התמרים ומברך שהכל ובאמת דגם בש"ס קשה דל"ל טעמא דזיעה בעלמא ת"ל דנשתנה ודומה לקמחא דחיטי וזה אפשר ליישב דאמר טעמא אליבא דכ"ע דאפי' לר"י דבקמחא מברך בפה"א מ"מ בדובשא שהכל אך להרא"ש במיא דסילקא קשה:

איברא דהמעיין ברא"ש בקמחא שכתב דלא מיירי בקמח הנטחן דק דק וכו' אלא בקמח שלא נטחן כל כך עי"ש וא"כ א"א לפרש דלכך הלכה שמברכין שהכל משום שנשתנה דהא בגרגלידי דליפתא בין פרמינהי פרימא רבה בין פרמינהי פרימא זוטא מברך בפה"א וכן הוא בש"ע סי' ר"ה בפירות האדמה שחתכם לחתיכות קטנות לא נשתנית ברכתם בשביל כך וע"כ להרא"ש הטעם משום דאית לי' עלויא ודומה לפירות שאין דרכן לאכלן חיים שמברך עליהם כשהם חיים שהכל וכוסס חיטה שאני שיש בו מעלה שהוא ברי' ומעלה זו אין לו כשהוא לחם ע"כ לא חשיב נשתנה לגריעות לגמרי: העולה מזה בדין פירות שריסקן היטב תלוי במחלוקת הרא"ש והרשב"א דלרא"ש כיון דאפי' במיא דסילקא שנשתנה לגמרי מברך ברכת הפרי כיון דלאו זיעה כ"ש בנתרסק הפרי עצמו, ראי' זו מצאתי בט"ז] ולרשב"א מברך שהכל כדמשמע מקמחא דחיטי, ועוד מוכח כן שם בסוגיא לרשב"א שהרי בתחילה הוה ס"ל להש"ס הטעם בקמחא דשהכל משום דנשתנה אלא דמקשה משמן זית והרי שמן זית הטעם רק משום שכל דרך אכילתו בכך ואל"כ אף שיש בו טעם הפרי כמו במיא דסילקא מברך שהכל לרשב"א היכא שאין זה רוב אכילתו ואף בלאו זיעה שיש בו טעם מ"מ מברך שהכל וטעמו של רשב"א נראה דבהעור והרוטב משמע שם בסוגיא דאין חילוק בין משקין היוצאין בין המחה וגמעו דיליף משקין היוצאין מתרומה וחד מהנך דהיינו בהמחה עיי"ש וברשב"א שם, וא"כ כיון דבמשקין היכי שאין זה כל דרך אכילתו מברך שהכל משום שנשתנה ובש"ס מדמה שנוי קימחא למשקין ממילא מוכח דהיכי דנתרסק לגמרי מברך שהכל, וא"כ להלכה כיון דפסק המחבר בסעי' י' כהרשב"א קם דינא בפווידלא לברך שהכל ודלא כהט"ז:

ואין להביא ראי' מדברי הרר"י שתירץ הא דאין מברכין על פת אורז בפה"א משום שאין דרך אכילתו והנאתו בכך ובלא זה הי' מברך בפה"א, דהרר"י לטעמי' שכתב במיא דסילקא הטעם דבפה"א ולא דמי לדובשא דתמרי דמיא דסילקא עומד לטבל בו פת ואוכלא הוא, וא"כ ה"ה בנתרסק כיון דמ"מ אוכלא היא מברך ברכת הפרי ע"כ הוצרך לומר דאין דרך אכילתו כך אבל לדידן דקי"ל כרשב"א במיא דסילקא דווקא שרוב אכילתו כך ה"ה בנתרסק לגמרי היכא שאין רוב אכילתו כך מברך שהכל: הק' אברהם. סימן צז. בענין כהן שנשא אשה ואחד הוציא לעז עלי'. שאלה.

בן נגיד אחד כהן נשא בתולה מעיר אחרת זה יותר משנה, והמה דרים בבית אבי הבעל ובבית ההוא הי' איש אחד רגיל תמיד כבן בית לערך חמשה עשר שנים אשר כל עניני הבית הי' על פיו והי' מורגל תמיד עם הב"ב בקרבות רב, ואחר החתונה של הזוג הנ"ל התחיל האיש הזה לחרחר ריב ומדון בין הזוג ועשה כל התפעלות שיהי' ביניהם גט פטורים וימאס מאד את הבעל בעיני אשתו עד שהביא זאת שאבי הבעל ואמו גרשו את האיש הנ"ל מהיות שמה עוד בבית הנ"ל ואח"ז התחיל מבחוץ לדבר על לב האשה ע"י שלוחים ומכתבים שאל תחוס עליהם ועל רכושם רק שתסע לביתה ולעירה, והי' עי"ז מחלוקת רבות ועצומות בין הזוג ובין הכלה וחמותה, ונהפך האיש הזה לשונא לבית זה, וקודם פסח מצאה חמותה בהארגז של האשה הנ"ל מכתבים מהאיש הנ"ל אשר כתב עליהם דברים מאוסים ורעים ובתוכם הי' מכתב אחד אשר כתב בתוכו שתזכור אהבתו ולמה מתרחקת ממנו ובדברי פיוס ודברים מאוסים, וגם כתב שם בזה"ל ווארים באמת ביזט די בעוויסט אז דער וואס שטעקט נור איין מאהל דרינען איזט שוין נישט קיין קלייניגקייט ובפרט 86 מאהל, דאכט זיך מיר אז אזעלכעס איזט שוין נישט צו פערגעסין, וגם כתב שם ווארים דאס טייערסטע און דיינעס בעסטע האט קיינער ניכט צו גינימען נור איך וגם עוד דברים מאוסים, אך לא נכתב בהמכתב מתי נכתב ולא נחתם וגם שמו לא חתם עליו רק שניכר שהוא כתב ידו והאשה אומרת שלא תדע משום דברים שבעולם וגם מהאגרת אינה יודעת אם הי' בארגז שלה, וגם האיש הנ"ל נותן אמתלאות פעם אומר שכתב במכוון כדי שיהי' ג"פ בין הזוג ופעם אומר שכתב המכתב הלז לחמותה ופעם אומר טעמים אחרים ומדבר תהפוכות תמיד, וגם שאלה החמותה לבעל אם לא ראה ביניהם דבר מה בעוד שהי' האיש הנ"ל בביתם, והשיב שראה ב' פעמים שישב על המטה בעת שהיא שכבה והוא הי' בחדר ההוא וגם איזו פעמים הי' ישן בחדר ההוא שהמה ישנים שמה והבעל הוא תמיד בביתו ולא זז מעולם מקיר העיר וחוצה, וגם הי' נכתב במכתב הלז שתשרוף את האגרת עד כאן:

והגם שלכאורה אין כאן חשש, א) שכ"ז הוא שלא בב"ד ושלא בעדים וגם ליכא קול ולא עידי כיעור וכבר פסק רמ"א שאפי' אם יש ע"א בדבר מכוער לאו כלום ולא יוכל להאמין, מכ"ש היכא דליכא שום עד דאפי' יחוד לא הוי כיעור ומכ"ש כאן דלא הוי יחוד דבעלה בעיר ב) יען שלא אמר האיש שום דבר בפיו לפני שום איש רק בכתב ובענין זה בודאי לא הוה כתיבה כדיבור כנראה מדברי הגהות מרדכי סוף קידושין ג) בכה"ג ודאי לא אמרינן פלגינן דיבורא לפי דברי הרשב"א, ואף שהנוב"י דחה דבריו כבר השיב בקה"י סי' י"ב, וגם בהרבה פעמים אפשר שגם הנוב"י מודה לזה, ד) שבזה הלשון שכתב אף אם הי' אומר בפה ג"כ לא הי' יכול לאוסרה יען שלא נכתב בפירוש שהי' זנות ביניהם אך משמעות דבריו משמע שכן הוא אך לא נכתב בפירוש והוא נתן אמתלאות שח"ו לא הי' שום דבר ביניהם ה) דבמקום קטט פסק רמ"א דלכל הדעות אינו נאמן להאמין ע"א ואולי אף המהרש"ל מודה בכאן דאינו נאמן הבעל בענין כזה דפלגינן דיבורא: הנה מכל הני טעמא נראה דאין חשש אך מחמת חומר איסור א"א והדבר לא יוכל לבוא לפני הבד"צ שבסביבותינו ע"כ אבקש עוד הפעם ילמדנו רבינו שימחול בחסדו הטוב להשיב על הנייר זה מטעם הנ"ל:

הנני המשתחוה מרחוק מול פאר כבוד קדושת תורתו ומצפה לתשובתו ראובן ישעי' בר"מ רוטנבערג תשובה ידידי הרב מו"ה ראובן ישעי' [הוא מחותנו הה"ג ז"ל מווייסליטץ] הנה מ"ש דאפי' כתב לא מהני אינו כלום דלא גרע מכל הפסולים דיוכל להאמינו, וכן מ"ש משום דאמר אני זניתי ולא פלגינן דיבורא ג"כ ליתא מטעם זה כיון שמאמינו ואפי' עפ"י עכו"ם חייב להוציא כשמאמינו כבי תרי כדאיתא בתשו' הרשב"א סי' קע"ח וכ"כ ח"מ סי' קט"ו דאפי' אמר אני זניתי אם מאמינו אסור, ואם אינו מאמינו לא הי' צריך לטעמים, דע"א לאסור אשה על בעלה אינו כלום אפי' בשותק כדאיתא בפרק האומר: גם מ"ש משום דבמקום קטט אינו יכול להאמינו והוא דברי רמ"א סי' קע"ח, דע ידידי כי מה שנרשם שם שהוא ממהרי"ק הוא שגגת המעתיק ולא נמצא במהרי"ק דבר מזה, ודברים אלו הובא בד"מ סי' קט"ו בשם הרשב"א סי' אלף רל"ז, ובתשובה לרמב"ן סי' קע"ג קל"ג ושם מבואר המעשה שהבעל טען עלי' שהוא טענות לאוסרה עליו ונתברר ששקר המה, ופסק הרשב"א דשוב אינו נאמן בשאר טענות שלא הכחיש בהם, והביא ראי' מההיא דקטטה בינו לבינה דאם אומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני והלכו להם ואשתכח דשקרא שוב אינה נאמנת לומר מת בעלי, וזה כוונת רמ"א במ"ש דבקטטה אין הבעל נאמן היינו כעין קטטה דאשה שאמרה מת בעלי אבל זולת זה קטטה לא מעלה ולא מוריד:

אך מ"ש דלא הוי עד משום דלא אמר בפירוש זה נראה, ומ"מ מה שנמצא מכתב זה בארגז שלה נחשב דבר מכוער ואלו הי' עדים שנמצא מכתב זה בארגז שלה הי' יכול להוציאה בלא כתובה, וכ"ש דלא שייך בזה חרגמ"ה, אך כיון שחמותה מצאה זאת והרמ"א בסי' י"א כתב דע"א בדבר כיעור לאו כלום הוא, ופירש הב"ש שאפי' מאמינה מותרת, וכן הוא בתשובת מהר"ם, ואף שהח"מ כתב דאי מהימן כבי תרי אסור לפענ"ד הדין עם הב"ש, דלא עדיף מה שמאמינו כבי תרי מאילו הבעל בעצמו ראה הדבר מכוער דוודאי הבעל מאמין לעצמו יותר מבי תרי ואעפי"כ אינה נאסרת אלא בעידי כיעור דווקא וכמ"ש הרא"ש, אלא שלדעת מהר"מ היכא דאיכא קלא דלא פסק נאסרת אף כשהבעל לבד ראה הכיעור, ובעידי כיעור נאסרת בלא קול, ולדעת הרא"ש אינה נאסרת אלא בעידי כיעור ובקלא דלא פסיק יחדיו, וא"כ לדידן דקי"ל עידי כיעור לחוד לא מהני כהרא"ש ממילא כשהבעל ראה הכיעור אפי' בקלא דלא פסיק מותרת, וה"ה כשהבעל מאמין לעד, דלא עדיף מאילו הבעל בעצמו ראה הכיעור דמותרת: והנה צ"ע באמת מ"ט דהרא"ש למה יגרע ראיית הבעל לגבי עצמו מעדים, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, בשלמא מהר"מ לשיטתו דבעידי כיעור לבד נאסרת שפיר מחלק בין עדים לראיית הבעל משום דבעדים יתפרסם הדבר ויצא הקול, משא"כ בראיית הבעל, אבל הרא"ש שהתיר אפי' בקלא דלא פסיק ג"כ צ"ע, גם לכאורה מבואר ההיפוך ברש"י שפירש רוכל יוצא שהבעל ראה רוכל יוצא [וה"ה לדידן דקי"ל כוותי' דאפי' בקלא דלא פסיק]:

ונראה דטעמא דהרא"ש, דהנה שם בגמ' המוציא אשתו משום שם רע אם החזירה לא תצא דמימר אמרינן קם בקלא וליתא, וכתב הנמק"י שם דלא תצא מבעל כשהחזירה אלא בעידי טומאה דווקא משמע שאפי' עידי כיעור וקלא דלא פסיק ג"כ לא תצא, ואף דהוי קלא דקודם נשואין שניים ועיין בגיטין (פ"א) דאם יצא עלי' קול גרושה תחת בעלה כהן ומת הבעל ונשאת לכהן אחר תצא ממנו, מ"מ בנ"ד מותרת משום דאמרינן קם בקלא וליתא: ולפי זה נראה דאף דלדידן דאסרינן בעידי כיעור וקלא דלא פסיק לבעלה ודאי אף אם החזירה ג"כ אסורה ותצא, וכ"כ הב"ש, היינו משום דלא הוי ראי' מדהחזירה, אבל לדידן הא בתחילה הי' מוכרח לגרשה עפ"י ב"ד, ואם יהי' הדין דאם החזירה לא תצא א"כ לעולם יערים, אבל אם לא הי' עידי כיעור רק הוא מעצמו אמר שמצא בה כיעור אם יגרשנה ויחזירנה שוב נאמר קם בקלא וליתי', וה"ה אם קודם שיגרש יאמר דקים לי' בקלא דליתי' כיון דהוא בעצמו גרם הגירושין באמרו הכיעור, ודומה לגירש ברצון, וכיון דבידו עוד להתירה ממילא לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא כיון דאין איסור ברור ויכול עוד להתיר: וגדולה מזה קי"ל ביו"ד סי' ב' באחד שאמר שראה את השוחט שהוציא טריפה מתח"י שיכול לאכול אח"כ משחיטתו כיון דאף לפי דבריו אם ישוב השוחט בתשובה הנראית לעינים אף לפי דבריו יהי' מותר לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, כ"ש שביד בעל לחוד לומר שנתברר לו שהקול שקר דלא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, וכל זה למאי דקי"ל כרב בקלא דפסק ממילא אם יאמר דקם בקלא דליתי' דיהי' כיעור לבד, אבל רש"י דפירש ברבי גופי' דבכיעור לבד אסורה אין חילוק בין עדים לראיית הבעל, ונתבררו דברי הרא"ש:

ונחזור לנ"ד, והנה הרי"ף והרא"ש כתבו בפרק האומר דאי מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים, והרמב"ם כתב סתם שאם הבעל אמר שמאמינה ה"ז אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, והט"ז סי' קט"ו פירש הא דכתבו הרי"ף והרא"ש לצי"ש, דהב"ד אינם יכולים לכופו ע"ז משום שהדבר תלוי בלב ויוכל לומר שעכשיו אינו מאמינו, וא"כ לפי דבריו אין נ"מ בכל זה דהא בהך דינא דשוחט כתב התב"ש שאם הוא בעצמו יודע שהשוחט הוציא טריפה ודאי אסור לאכול משחיטתו, רק שהב"ד אין מוחין בידו כדין כל שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא מטעם שכתב מהרי"ק, וא"כ בנ"ד אין נ"מ לבד לדברי הט"ז, וגם אין לומר כיון דלא שייך שויא אנפשי' שוב שייך חרם דרגמ"ה דא"כ בע"א שזינתה נמי נימא הכי לשיטת הט"ז הנ"ל דלא שייך שויא אנפשי' כדברי הט"ז הנ"ל כיון דלעולם יכול לחזור דשוב אינה מאמינה ומ"מ ס"ל להנך פוסקים דלא גזר רגמ"ה בזה, וא"כ הדין עם החלקת מחוקק: אמנם כל זה אם הי' קלא דלא פסיק, אך לפי דברי השאלה דהכא אין קול כלל א"כ אפי' הבעל בעצמו מצא מכתב מכוער הנ"ל היתה מותרת אפי' לדעת ר"ת ומהר"ם המחמירים ודווקא בעידי כיעור אמרו משום שיתפרסם הדבר ויצא הקול וא"כ אף שהוא בעצמו יודע הדבר מכוער מותר, ואף לצי"ש אינו חייב להוציאה דמ"מ לא יתפרסם הדבר ולא יצא הקול, אך אם יש בזה דינא דחרגמ"ה צ"ע, דלכאורה נראה כיון שבררנו שאף לצי"ש אינו חייב להוציאה אף שלפי דבריו שמאמין לחמותה שמצאה מכתב המכוער ליכא חרגמ"ה, מ"מ אין אנו מאמינים לו בזה, דכי ס"ל להנך פוסקים שהבעל נאמן שמאמין היינו במקום שלפי דבריו שמאמין איכא איסורא לדידי' שמאמין, אבל השתא שאף לפי דבריו שמאמינה אין איסור למה נאמינהו לבטל חרגמ"ה: